פסק דין בפני תביעה לתשלום סך של 71,101 ₪ (להלן - "התביעה"). תביעה זו הוגשה לראשונה בבית משפט לתביעות קטנות ביום 14.3.2001 ובהמשך, הועבר התיק לבית משפט השלום. התביעה הוגשה נגד עירית ר"ג וראש העיר מר צבי בר. ביום 24.12.02 ניתנה החלטה על ידי כב' השופטת מארק בדבר מחיקת הנתבע 2 (ראש עיריית רמת גן) מכתב התביעה מאחר והעירייה היא אישיות משפטית נפרדת ואין לראות בראש העיר כחב בחבות אישית. עובדות שאינן במחלוקת הנתבעת מסרה לתובע 18 הודעות לסילוק מפגעים (להלן - "הודעות") בין התאריכים 18.7.90 ועד 7.10.90. חלק מההודעות הוגשו לתיק בית המשפט והן התייחסו למפגעים כגון: ניקוי חצר ליד דירתו של הנתבע, גזימת עצים שגדלו בשטח החצר (ראה מש/3, מש/4 ופרו' עמ' 7). התובע הוא דייר בבניין ברחוב רננים 3 רמת גן (להלן - "הבית המשותף"). מדובר בבניין של 4 דירות בשתי קומות כאשר התובע מתגורר באחת מדירות הקרקע (פרו' עמ' 5- 6). ההודעות התייחסו למפגעים בחצר הרשומה בלשכת רישום המקרקעין כרכוש משותף של כל דיירי הבית המשותף. מקור המפגעים נשוא המחלוקת בחלק החצר הסמוך פיזית לדירת הקרקע של התובע. הנתבעת בחרה להגיש את ההודעות לתובע ולרשום אותן על שמו בלבד. במקביל, הוגשו נגד התובע כתבי אישום בבית משפט השלום (ראה מש/4). ברירות הקנס והתביעות המשפטיות בוטלו ביום 15.3.94 לפי מכתב שנשלח אל התובע על ידי המחלקה המשפטית של הנתבעת באותו תאריך (נספח ו' לכתב התביעה). טענות התובע עניינה של התביעה בהתנהלותה של הנתבעת מול התובע. עובדי הנתבעת מסרו לידי התובע במהלך שלושה חודשים החל מתחילת חודש יולי 1990 ועד ליום 7.10.90 18 הזמנות לדין וכתבי אישום בנוגע לדרישות לגזום (לכרות) עצים שגדלו בפינת חצר הבית המשותף בו מתגורר התובע. החצר היא בבעלות כל דיירי הבית המשותף ולמרות זאת הופנו ההודעות וכתבי האישום ויועדו אל התובע בלבד. מצב דברים זה גרם לכך שלתובע לא היתה יכולת אפקטיבית לפנות לשכנים לבית המשותף לטפל יחדיו בהסרת המפגעים (ראה מכתבו של התובע מיום 25.7.90 - חלק מנספח ג' לכתב התביעה). התובע שלח אל הנתבעת 15 מכתבים בין התאריכים 25.7.90 עד ליום 24.1.94 שבמענה להם שלחה הנתבעת כ- 10 מכתבי תשובה בין התאריכים 7.9.90 עד ליום 17.2.94. לאורך כל התקופה ולמרות התכתובת הענפה, הנתבעת לא נתנה מענה ענייני לטענות התובע ושאלותיו מדוע הופנו ההודעות אליו בלבד שעה ששטח החצר מקור המפגעים רשום כשטח משותף השייך לכלל הדיירים בבית המשותף. רק ביום 15.3.94, למעלה משלוש שנים לאחר משלוח ההודעות וכתבי האישום אל התובע, הודיעה הנתבעת לתובע כי התביעות המשפטיות נגדו בוטלו. התביעה היא בשלוש עוולות: רשלנות, נגישה והפרת חובה חקוקה של הוראות החוק לתיקון סדרי המנהל (החלטות והנמקות) תשי"ט- 1958. הנתבעת אחראית במעשיה לנזקים שנגרמו לתובע מפתיחתו והתמשכותו של הליך הנפל שנפתח נגדו בפלילים. במעשיה גרמה הנתבעת לתובע הוצאות ממון, זמן וטרחה בסך 54,400 ש"ח וכן לעוגמת נפש שהוערכה על ידי התובע בסך של 16,500 ש"ח ופגיעה בשם הטוב בסך 1 ש"ח ( פיצוי סימלי). טענות הנתבעת דין התביעה להדחות על הסף מחמת חוסר עילה ישירה ועקיפה. בבנין המשותף היה קיים נוהג בדבר חלוקה של חצר הבית בין הדיירים. לפי חלוקה זו, חלק החצר הסמוך לדירת התובע היה בשימושו והוא נהג בו מנהג בעלים. באותו חלק היו קיימים המפגעים נשוא הדו"חות. לפי המידע שהיה בידי הנתבעת, היה על התובע לטפל בהסרת המפגע ולבצע את הגיזום והניקיון בשטח החצר הסמוך לדירתו. החל ממועד הפניה אל התובע לטפל בהסרת המפגע החל התובע להציף את הנתבעת במכתבים שונים ומשונים היה בהם להוות הטרדות של גורמים שונים בעירייה לרבות ראש העיר. פניות התובע לנתבעת נענו וטופלו אולם התשובות לא השביעו את רצונו הבלתי ניתן לסיפוק של התובע. פעולות הנתבעת לרבות ההודעות והגשת כתבי האישום נעשו ללא משוא פנים ובתחום סמכותה. אין מחלוקת בדבר קיומו של המפגע והסכנה אשר נשקפה ממנו. ההודעות נרשמו לתובע כחוק לאור קיומו של המפגע. ביטול ההודעות נעשה לפנים משורת הדין נוכח פניותיו החוזרות והנשנות של התובע ולמרות שהתובע מעולם לא דרש את ביטול ההודעות בפניותיו הרבות. מוכחש מכל וכל הנזק הנטען על ידי התובע וסכום הפיצוי הנדרש על ידו. לתובע לא נגרם כל נזק ממוני או אחר. הנתבעת פעלה בשקידה סבירה ובמקצועיות תוך מילוי תפקידה על פי חוק ובמעשיה לא היה רשלנות, נגישה או הפרת חובה חוקית. לפי סעיף 4ג לחוק העזר לרמת גן (מפגעי תברואה), התשי"ח - 1958 (להלן: "חוק העזר") במידה וקיימים בעלים או מחזיקים אחדים של הנכסים, חייבים הם כולם יחד או כל אחד מהם לחוד, לסלק את המפגע. לפי ההגדרות בסעיף 2 לחוק העזר, ההודעות על המפגעים שנשלחו לתובע אכן התייחסו למפגעים. בענין זה הפנתה הנתבעת להגדרות בסעיף 2(4), (18), (27), (32), (33) לחוק העזר המתייחסות למפגעים נשוא ההודעות שנשלחו לתובע. לטענת הנתבעת, על פי סמכותה במסגרת חוק העזר, היא רשאית לשלוח הודעות לכל אחד מדיירי הבית המשותף שאין מחלוקת שהתובע נמנה עליהם ולפיכך היא פעלה כדין. דיון במהלך דיון ההוכחות שהתקיים ביום 30.5.05 העיד התובע במסגרת פרשת התביעה ומשה מאור שהיה המפקח האחראי מטעם הנתבעת על האזור בו ממוקם הבית המשותף בו התגורר התובע, העיד מטעם הנתבעת. התביעה בתיק זה הוגשה יום או יומיים לפני תום תקופת ההתיישנות. הנתבעת שלחה אל התובע מכתב ביום 15.3.94 לפיו בוטלו כל ברירות הקנס שבגינן נשלחו לו ההודעות וכתבי האישום. התביעה הוגשה על ידי התובע ביום 14.3.01, יום או יומיים לפני תום תקופת ההתיישנות. התובע העיד שכהרגלו לדחות דברים הוא מצא לנכון להגיש את התביעה לקראת תום תקופת ההתיישנות (פרו' עמ' 13 - 12). לאור חלוף הזמן ממועד התרחשות הארועים, למעלה מ- 14 שנה, ובהתחשב בכך שהתביעה הוגשה באיחור רב אני מקבל את עמדת הנתבעת כפי שהעיד מר מאור מטעמה, כי אכן היו מפגעים בחצר לפי הגדרתם בחוק העזר. המחלוקת העיקרית מתמקדת בשאלה בדבר זכותה של הנתבעת לפנות אל התובע ואליו בלבד להסרת המפגעים מחצר השייכת לכל דיירי הבית המשותף. ההגיון מאחורי חקיקת סעיף 4(ג) לחוק העזר מובן. מטרתו של חוק העזר לסייע לנתבעת לפנות את המפגעים אשר עלולים לסכן את הציבור ולכן היא מוסמכת לפנות לכל אחד מהבעלים או המחזיקים בנכס לפעול לסלק את המפגע. ברור, כי במקרים שבהם לא ניתן לאתר את כל בעלי הנכס או במקרים בהם הנכס נטוש נועד סעיף 4 (ג) לחוק העזר לסייע לנתבעת להסיר את המפגע בכך שמאפשר לה לפנות למי מבעלי הנכס להסיר את המפגע. אחרת, היה נוצר מצב שלא היתה כתובת אליה יכלה הנתבעת לפנות במצב דברים שהבעלות בנכס במחלוקת או שאין מחזיק בנכס או שהבעלים אינו ידוע וכיוצ"ב. בעניינינו, התובע הודה כי בין דיירי הבית המשותף הוסכם כי התובע יהיה אחראי על ניקוי החצר הסמוכה לדירתו ובכלל זה גיזום הגדר וניכוש צמחית הפרא (פרו' עמ' 6 וסעיף 11.1 בעמ' 7 לשאלון ששלח התובע לנתבעת). לטענת התובע מדובר בהסכמה פרקטית ופונקציונלית שניתן היה לבטלה בכל רגע נתון. מר מאור העיד מטעם הנתבעת כי שכניו של התובע, זוג מבוגרים אמרו לו שהחצר נשוא המחלוקת היא החלק של התובע. לטענתו, התובע לא אמר לו שהשטח אינו שלו. יצוין גם שבמכתבו הראשון של התובע ששלח אל הנתבעת ביום 25.7.90 ציין בסופו: "... כאשר מדובר על גינתי שלי (שאגב מוסתרת על ידי גדר צומחת מעיני הציבור)". לאור האמור לעיל, שוכנעתי כי הנתבעת פעלה באופן סביר שעה שמסרה את ההודעה הראשונה לתובע בלבד, מאחר והיה לה יסוד סביר להניח שחלק החצר הסמוך לדירת התובע באחריותו. עם זאת, מתעוררת השאלה מדוע לאחר שהתובע הפנה את תשומת ליבה של הנתבעת, לכך שהחצר בבעלות משותפת של כלל הדיירים בבית המשותף ולכך שההודעות שנמסרות על שמו בלבד שוללות ממנו כל יכולת אפקטיבית לפנות לשכנים לטפל בהסרת המפגעים, לא מצאה לנכון הנתבעת לשלוח את ההודעות לכל ארבעת דיירי הבניין. חשוב לציין, שהתובע העלה טענה זו כבר במכתבו הראשון לנתבעת מיום 25.7.90. לפי טענת התובע, הוא היה מעונין להסיר את המפגעים ולשלם את חלקו (רבע מהעלות מאחר ומדובר ב-4 דיירים) אולם מצב הדברים שהנתבעת שלחה את ההודעות אליו בלבד, גרם לכך ששאר הדיירים לא היו מעוניינים לשתף עמו פעולה בהסרת המפגעים. התובע הגיש מסמכים ששלח לדיירי הבית המשותף בשנים 91 - 89 שבהם התייחס להסרת מפגעים, ובין היתר, לכריתת העצים. משלב שהתובע העיר את תשומת לב הנתבעת לקושי שהעמידה בפניו, היה על הנתבעת להעריך מחדש את מדיניותה בדבר משלוח ההודעות על שמו של התובע בלבד. שעה שאין מניעה לפנות לכל הדיירים וכאשר הנסיבות מעלות חשש שפניה לדייר אחד בלבד מונעת את הסרת המפגע, היה על הנתבעת משלב מסוים להמשיך ולשלוח את ההודעות לכל הדיירים ולא לשלוח 18 הודעות בפרק זמן של שלושה חודשים אל התובע בלבד. ככל שחלף הזמן, המפגעים לא טופלו וכפי הנראה היה קיים סיכון לציבור כתוצאה מעצי האורן שגדלו לתוך הרחוב, בנסיבות אלה היה על הנתבעת כרשות ציבורית לשקול את צעדיה ולהפנות את ההודעות לכל דיירי הבניין. הנתבעת הביאה למתן עדות את מר משה מאור מפקח מטעם העירייה שידע להסביר כי פעל על פי הוראות שעה שנתן את ההודעות לתובע. מר מאור העיד, כי לא ידע על תלונות התובע ומכתביו לנתבעת ששטח החצר אינו רק שלו (פרו' עמ' 16). לפי עדותו, מנהל האזור מר הרמן ז"ל הוא זה שקיבל את המכתבים. הנתבעת לא יכלה להביא לעדות את מר הרמן ז"ל אולם היא בחרה לא להביא למתן עדות גורמים אחרים שהיו מעורבים כמו מר וייס ולהסתפק בעדותו של מר מאור שלא היה מודע לחליפת המכתבים בין הצדדים. בנסיבות אלה, לא הציגה הנתבעת בפני בית המשפט את מכלול השיקולים שהובילו אותה להמשיך ולשלוח הודעות על שם התובע בלבד. הלכה פסוקה היא, כי גם לגופים שפועלים מכח סמכות סטטוטורית ופעולתם היא בתחום המשפט הציבורי, יש חובת זהירות מושגית כלפי האזרח (ראה ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, לט (1) 113). בפסק דין גורדון הפנה בית המשפט לדבריו של כב' השופט לנדוי בע"א 247/55 שרג עדין בע"מ בפירוק מרצון נ' ראש העיר תל אביב יפו ואח', פ"ד יא 1110 : ".... אין ספק, שכאשר רשות ציבורית יוזמת פעולה במילוי חובה ציבורית, והיא פועלת ברשלנות, קיימת בידי האזרח הנפגע תרופת הנזיקים הרגילה על יסוד עילת הרשלנות, אלא אם לשון החוק המיוחד, שלפיו פעלה הרשות, שוללת עילה זו במפורש... ". בנסיבות ענייננו חבה הנתבעת חובת זהירות מושגית וגם חובת זהירות קונקרטית כלפי התובע. חשוב להדגיש, כי אין לדעת כיצד היו מסתיימים ההליכים בכתבי האישום שהוגשו כנגד התובע. אין מחלוקת שהתובע הוא אחד מדיירי הבניין ובנסיבות אלה סביר להניח שיתכן והוא היה מורשע באי סילוק המפגעים. עם זאת, ממכתבי הנתבעת (מכתבו של עו"ד אמיר מיום 6.1.91 - חלק מנספח ד' לכתב התביעה) עולה, כי הנתבעת מודה שהיא הגזימה בכמות ההודעות שנמסרו לתובע כמו גם בתכיפותן. הסוגיה אינה פשוטה. מחד, יש לתת לנתבעת כלים להתמודד עם סילוק מפגעים מנכסים שהם בבעלות משותפת. מאידך, על הנתבעת לפעול באופן סביר והוגן כלפי התושבים ובדרך שתביא להסרת המפגעים בצורה היעילה והמהירה ביותר ושלא תגרום לסיכול האפשרות להסרת המפגעים בידי אלה שמעוניינים בכך. לפיכך, יש לבחון את התנהגות הרשות המקומית בנסיבות כל מקרה ומקרה. ההכרעה בנסיבות ענייננו אין משמעותה שהנתבעת אינה רשאית במקרים אחרים לשלוח הודעות על סילוק מפגעים לאחד מן הבעלים או המחזיקים של נכס מסוים שעה שכל הנתונים המצויים בידה מובילים למסקנה שאותו גורם הוא הכתובת הנכונה למסירת ההודעות. בנסיבות ענייננו, אף שהנתבעת פעלה במסגרת סמכותה לפי חוק העזר, היא לא פעלה כרשות סבירה שעה שהמשיכה ושלחה 18 הודעות וכתבי אישום לתובע בפרק זמן של שלושה חודשים במקום להמשיך ולשלוח משלב מסוים (לאחר קבלת מכתב התובע מיום 25/7/90) את ההודעות לכל דיירי הבית המשותף. בפרט, שהנתבעת לא טענה שהיתה מניעה לכך וכאשר מדובר בשלושה דיירים נוספים בלבד בבית המשותף שלא נטען שאי אפשר היה לאתר אותם. אני סבור שהנתבעת התרשלה במעשיה שעה שהמשיכה ושלחה דו"חות על שם התובע בלבד. לגבי עוולת הנגישה, לא שוכנעתי שהנתבעת נקטה את ההליכים שנקטה כלפי התובע לרבות משלוח ההודעות וכתבי האישום בזדון. יתרה מזו, יתכן שבמידה והנתבעת לא היתה מבטלת את כתבי האישום, התובע היה מורשע בעבירות שהואשם בהן (ראה הכרעת הדין של בית משפט לעניינים מקומיים ברמת גן בת.פ. 1399/04 שצורף על ידי הנתבעת כאסמכתא). לפיכך, לא הוכיח התובע את תביעתו בעוולת הנגישה. לגבי עוולת הפרת חובה חקוקה של הוראות החוק לתיקון סדרי המנהל (החלטות והנמקות), תשי"ט - 1958, אני סבור שהתובע לא הוכיח יסודות עוולה זו. התובע שלח את מכתבו הראשון ביום 25.7.90 וקיבל מכתב תשובה ביום 7.9.90. באותו מכתב תשובה ששלח מר וייס מטעם הנתבעת, נמסר לתובע כי הסיבה שההודעות נשלחות אליו היא עקב כך שדיירי הבניין חילקו ביניהם את הטיפול בחצר המשותפת. אמנם המכתב אינו מפורט אך הוא משקף את עמדת הנתבעת בסוגיה במחלוקת מדוע ההודעות נשלחו מלכתחילה על שם התובע בלבד ויש בו להוות תשובה מספקת למכתבו של התובע. התובע בחר להמשיך ולשלוח 14 מכתבים נוספים אל הנתבעת אך אין בכך להקנות לו עילה לפיצוי בגין הפרת חובה חקוקה של החוק לתיקון סדרי המנהל (החלטות והנמקות), תשי"ט - 1958. לאור האמור לעיל, התובע לא הוכיח את יסודות העוולה. דרך התנהלותו של התובע ששלח מכתבים רבים אל הנתבעת אינה מקנה לו זכות לפיצוי. במידה והתובע היה סבור, כי אינו מקבל תשובות ענייניות מהנתבעת, היה רשאי להגיש תביעה נגד הנתבעת בזמן אמת ולא להמתין 7 שנים להגשת התביעה. איני סבור שעל הנתבעת לפצות את התובע על אובדן הזמן שנגרם לו בגין משלוח מכתבים חוזר ונשנה אל הנתבעת. אין מחלוקת, כי ההליכים הפליליים נגד התובע בוטלו רק ביום 15.3.94 לאחר מספר שנים. עם זאת, טענות התובע התמצו בכך שהתייצב במסגרת ההליכים כאמור בבית המשפט פעמיים בלבד במעמד ההקראה בתיקים אלה. התביעה בפני על סך של 71,000 ₪. לתובע היתה אפשרות להקטין את הנזק שהוא טוען שנגרם לו כאמור לעיל. התובע העיד, כי בשלב כלשהו, נכרתו העצים על ידי דיירי הבית המשותף וכי למיטב זכרונו עלות הסרת המפגע היתה בסך 2,000 ₪. בתשובה לשאלה מדוע לא הסיר את המפגעים בעצמו, לא טען התובע כי היה חסר יכולת כלכלית לעשות זאת (פרו' עמ' 10). עולה איפוא, כי היתה באפשרותו של התובע באמצעים סבירים להקטין את הנזק שלטענתו נגרם לו על פי כתב התביעה וזאת בהשקעה של סכום של 2,000 ₪ כאשר ממילא כאחד הדיירים בבית המשותף הוא חייב בתשלום רבע מהסכום האמור בכל מקרה. ברור, כי הסרת המפגע לאחר ההודעה הראשונה היתה מביאה לסיום המחלוקת עם הנתבעת. שוכנעתי שנגרמה לתובע אי נוחות ועוגמת נפש כתוצאה מפתיחת מספר רב של הליכים פליליים נגדו וזאת, בגין מפגעים בחצר השייכת לכל דיירי הבית המשותף ושעה שדרך הילוכה של הנתבעת מקשה על התובע להשיג את שיתוף הפעולה של הדיירים האחרים להסרת המפגעים הנ"ל . לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ובהתחשב בכך שהיה באפשרותו של התובע להקטין את הנזק שהוא טוען שנגרם לו, אני קובע את סכום הפיצוי שתשלם הנתבעת לתובע בגין עוגמת נפש ואי נוחות שנגרמו לו מפתיחת והתמשכות ההליכים הפלילים במסגרת כתבי האישום הרבים שהוגשו נגדו עד לביטולם על סך של 3,000 ₪. התובע לא הוכיח שהנתבעת פגעה בשמו הטוב. בנוסף, תשלם הנתבעת לתובע הוצאות משפט בסך כולל של 2,000 ₪ וזאת נוכח הסכום שנפסק לטובת התובע לעומת הסכום שנתבע בכתב התביעה. מפגעים