פסק דין התובע הוא טכנאי מיזוג אוויר בעל ותק מקצועי רב, שהיה מועסק בעת האירוע נשוא פסק הדין על ידי הנתבעת מס' 2 (להלן: "הנתבעת); האירוע המדובר הוא תאונת עבודה שארעה לתובע בעת שפעל מטעמה של הנתבעת בחצרי הנתבעת מס' 1 (להלן: "פלאפון") או של צד ג' מס' 1 (להלן: "מוטורולה") ואין חולקים על העובדות הנ"ל (סעיף 1 לסיכומי טענות התובע וראה "פתח דבר" בסיכומי טענות הנתבעת). אין הצדדים חולקים גם על נסיבות התאונה כפי שלהלן. קיימות מחלוקות בין פלאפון ומוטורולה באשר לשאלות מי הזמין את הנתבעת לבצע את העבודה שבגינה ארעה התאונה מי אחראי למזגנים בהם היה על התובע לטפל וכיו"ב שאלות שיש בהן כדי לקבוע מי משתי החברות הנ"ל יכולה להראות כאחראית לתאונה בהיותה מחזיקה בחצרי הנכס בו ארעה התאונה; הואיל ולגישתי אין מוטלת במקרה זה אחריות על המחזיק בנכס, יהיה זה אשר יהיה, אתייחס, למען הנוחות, לפלאפון כמזמינת העבודה וכמי שהייתה המחזיקה בנכס או בחלק בו היו מותקנים המזגנים שבהם היה התובע אמור לטפל (להלן: "המבנה"). ביום התאונה הגיע התובע למבנה על מנת לבצע טיפול במזגנים שהיו קבועים בקיר המבנה בצידו החיצוני (להלן: "המזגנים" ו "הקיר" בהתאמה). המזגנים היו מותקנים על הקיר בגובה של כששה מטרים מעל משטח החצר; המזגנים היו ממוסגרים משלושת הכיוונים הנוספים לקיר; מעל המזגנים הייתה תקרה שהיא מרפסת של הקומה השניה של המבנה ומשני העברים האחרים, בתחתית ובצד החיצוני, הייתה מותקנת רשת מתכת (להלן: "הרשת"); רוחב חלקה התחתון של הרשת היה כמטר וחצי, כך שהמזגנים לא תפסו את כל חלל הרשת והיה רווח בין חלקו החיצוני של המזגן, המרוחק מהקיר ובין החלק החיצוני של הרשת באופן המאפשר המצאות אדם על החלק התחתון של הרשת (להלן: "המשטח"), בין המזגנים לבין החלק החיצוני של הרשת; הרשת, הקיר והמרפסת יצרו עם כן מעין תיבה, שבתוכה היו המזגנים, כאשר במימד הצר של התיבה, לפחות מצד אחד, לא היה כל מכסה או כיסוי נוסף כך שניתן היה להיכנס אל התיבה מאותו פתח צדדי [ ראה סעיף 1 לתצהיר התובע, סעיפים 5 עד 7 לתצהירו של מר אייל פרידמן (להלן: "פרידמן") מבעלי ומנהלי הנתבעת, כפי סעיף 2 לתצהירו; ראה התמונות במ/8 עד במ/12). הנתבעת לא הייתה זו אשר התקינה את הרשת וגם לא הובהר בדיוק מה היה תפקידה של הרשת כ"עטיפה" של המזגנים אלא אם מדובר במעין "מחסום פסיכולוגי" נגד גנבים [ דברי התובע בעמ' 22 בפרוטוקול הדיון ביום 22.6.03 (להלן: "פרוטוקול ב'"), סעיפים 6 ו 20 לתצהיר פרידמן ודבריו בעמ' 3 לפרוטוקול הדיון ביום 14.12.03 (להלן: "פרוטוקול ג'") בסוף העמוד ]. התאונה ארעה בעת שהתובע עמד לבצע את הטיפול במזגנים ולצורך כך נכנס אל תוך תיבת הרשת מהפתח הצדדי (ראה סימון א' על גבי התמונה מוצג במ/8), לאחר שעלה אל הרשת בסולם; על גבי המשטח שם התובע ארבעה מיכלי גז למזגנים שמשקלם כ 16 ק"ג כ"א וכן ארגז כלים; המשטח ניתק מחיבוריו והתובע צנח לרצפה ונפגע בפגיעות גוף שתתוארנה בהמשך הדברים (סעיף 1 לתצהיר התובע; דברי התובע בעמ' 18 לפרוטוקול ב'). אין חולקים על דרך התרחשות התאונה. איני רואה צורך להידרש לשאלת מחלוקת שעלתה בין התובע לפרידמן האם ניתן היה להסיר את המשטח על מנת להגיע למזגנים לצורך עבודת התחזוקה, באמצעות "קליפסים" כפי פרידמן, או שלא ניתן היה לעשות כך בהיות המשטח מולחם בצורה כלשהי באופן שאינו ניתן להסרה; מוכן אני לצאת מתוך הנחה שנכונים דברי פרידמן בהקשר זה, ואילו הייתי צריך לקבוע בעניין זה קביעה עובדתית, כך הייתי קובע; ממילא מקובלים עלי מרבית דבריו של פרידמן כפי שלהלן, וגם אם אקבל החלק הנ"ל של דבריו, בניגוד לעמדת התובע, עדיין יש בעדותו, כמו בתצהירו כדי לבסס את טענת התובע בדבר אחריותה של הנתבעת כלפי התובע בין בעוולת הרשלנות ובין בעוולת הפרת חובה חקוקה. לשני העניינים האמורים, די באמור בסעיף 50 לפקודת הבטיחות בעבודה (נוסח חדש) תש"ל - 1970 לפיו: "...היה אדם צריך לעבוד במקום שממנו הוא עלול ליפול יותר משני מטרים, ואין המקום מאפשר אחיזת-רגל בטוחה, ולפי הצורך - אחיזת-יד בטוחה, יותקנו - ככל שהדבר מעשי במידה סבירה - אמצעים לבטיחותו על ידי גידור או באופן אחר". על תחולתו של הסעיף הנ"ל למקרה ממין זה, גם בהתייחס לעוולה של היפר חובה חקוקה כיוצרת ומחילה סטנדרטים של זהירות המחייבת את המעבידים, ובנסיבות קרובות ביותר למקרה הנדון, כפי שלעיל ולהלן, ראה : ע"א 7139/01 יגאל תנעמי נ. סולל בונה בנין ותשתיות בע"מ ואח' "דינים" עליון, סה, 531 (להלן: "פס"ד תנעמי"). מתצהירו וחקירתו הנגדית של פרידמן עולים הנתונים הבאים: הרשת לא הייתה מיועדת לשאת משקל אדם, ובוודאי לא הייתה מיועדת לשאת משקל אדם וציוד, במשקל הציוד שנשא התובע. התובע לא הודרך על ידי פרידמן או כל גורם אחר מטעמה של הנתבעת כיצד לטפל ברשת או כיצד לטפל במזגנים בהתחשב ברשת כאשר הנחת היסוד של פרידמן הייתה שהתובע הוא טכנאי מנוסה וידע מה לעשות, למרות שלא היה לפרידמן מידע באשר לשאלה האם התובע עבד אי פעם עם מזגנים המכוסים ברשת. לפרידמן לא הייתה תשובה מניחה את הדעת באשר לשאלה כיצד היה התובע יכול לפעול בגובה בו נמצאו המזגנים, אילו היה נוקט פעולה להסרת המשטח כדי ליצור נגישות למזגנים. ברור הוא שעמידה על סולם, וטיפול במזגנים כשהתובע עומד על סולם, אינה מאפשרת לתובע עמידה יציבה והוא היה מצוי בסכנת נפילה מהסולם (עדות פרידמן בעמ' 4 לפרוטוקול ג'); אילו היה התובע עומד על סולם, היה עליו להניח את ארגז הכלים על מעבה המזגן וגם את בלוני הגז היה על התובע לקשור למעבה (ראה לכל האמור לעיל, דברי פרידמן בעמ' 4 עד 6 לפרוטוקול ג') צורת העבודה כפי שנעשתה, צורת העבודה כפי שהייתה אמורה, לגישת פרידמן להיעשות, אינן עומדות בתנאי סעיף 50 הנ"ל; גם פרידמן עצמו מודע לכך וכדבריו (עמ' 7 לפרוטוקול ג') "...נכון ש"החלום הרטוב" שלי הוא שיהיה לי משטח עבודה...יותר בטוח לעבוד על משטח עבודה". ושאלה היא אכן מדוע לא דאגה הנתבעת למשטח עבודה? הכל מכירים מחיי היום יום מכונות הרמה שמאפשרות לעובדים לעמוד על משטח בטוח בגובה, כאשר עליהם לבצע פעולות בגבהים ממשים. פרידמן מציין שבאתרים בהם יש משטחי עבודה "...הוא מקבל אותם" (שם בעמ' 7 בהמשך הדברים) אולם אין כל סיבה מדוע שהנתבעת לא תדאג למשטח עבודה נייד כאמור. יכול הוא ואין הצדקה כלכלית לנתבעת להחזיק משטח נייד כזה בהתחשב בכמות המקרים שהיא זקוקה לו; מאידך, סביר להניח שניתן לשכור לצרכיי עבודה כזו מכונת הרמה לפרק הזמן הנדרש. על כך אומר פרידמן: "אין לי את הלוקסוס להעמיד משטח עבודה לתובע. הלוואי והיה לי..." (עמ' 4 לפרוטוקול ג' שורה רביעית). בכך סתם למעשה פרידמן את הגולל על הגנת הנתבעת; טענתו היא בעצם שמבחינה כלכלית עדיף לנתבעת לסכן את התובע בעבודה על גבי סולם לא בטוח, או על גבי המשטח (כהגדרתו כאן) ולקחת על עצמה את עלות סיכונו של התובע (כידוע, אין ציפיות הנזק דורשת שהמזיק יצפה את כל עלילות התרחשותו ודי בכך שיכול היה לצפות, ולו בעמימות, כי דרך פעולתו, ובמקרה הזה אי העמדת משטח בטוח מפני נפילה, עשוי שתביא לתוצאה המזיקה; ראה: ע"א 299/71 עודד מזרחי נ. "מקורות" חברת המים לישראל בע"מ, פד"י כו2 עמ' 248 בעמ' 251; ע"א 2061/90 מרצלי נ. מדינת ישראל, פד"י מז1 עמ' 802 בעמ' 816 - 817; ע"א 5425/97 עירית קריית מוצקין נ. אילנה דביר, "דינים" עליון נו 39 פיסקה 8 לפסק דינו של כב' השופט אריאל). עדותו של פרידמן, לפיה ההימנעות מנקיטת אמצעי הזהירות הנדרש, היינו העמדת משטח ראוי לפעולת התובע, הינה שאלה של הוצאות, משמעה למעשה, בהיפוך מכוונתו, הודאה שהנתבעת אחראית לנזקו של התובע, גם אם תבחן שאלת התנהגותה של הנתבעת לפי מבחני "תוחלת הנזק" כפי נוסחתו של השופט Learned Hand [ ע"א 5604/94 אוסמה חמד ואח' נ. מדינת ישראל, פד"י נח2 עמ' 498, פיסקה 18 לפסק הדין; ראה למודל הנ"ל, פרופ' א. פורת, "דיני נזיקין: עוולת הרשלנות על פי פסיקתו של בית המשפט העליון מנקודת - מבט תיאורטית" ספר השנה של המשפט בישראל, תשנ"ו עמ' 373 וכך גם בפסק הדין ע"א 145/80 ועקנין נ. המועצה המקומית בית שמש, פד"י לז1 עמ' 113 בפיסקה 17: "על בית המשפט להציב זה כנגד זה את התועלת המופקת מן המעשה או המחדל מול המשאבים והאמצעים הדרושים כדי למנוע את הסיכון" (להלן: "פס"ד ועקנין") וב"פס"ד תנעמי" הנ"ל בסוף פיסקה 15 ]. לאור כל האמור לעיל ניתן לקבוע שהנתבעת אחראית בנזיקין לפיצויו של התובע בגין נזקי התאונה. לא מצאתי כאמור מקום לחיוב מחזיקי הנכס באחריות בנוסף לאחריות הנתבעת. אכן בעל נכס עשוי להיות חייב כלפי אדם הבא אל הנכס בגין נזקים שנגרמו לו עקב מצבו של הנכס או תחזוקתו ("פס"ד ועקנין"); אולם מקום שהנזק לא נגרם על ידי הנכס אלא בגין עבודה שבעל הנכס או המחזיק בו או בעל השליטה בו מסרו לידיו של קבלן עצמאי מומחה, אין אותו מחזיק חב חובת זהירות כלפי עובדו של הקבלן שנפגע, עקב כך שזה האחרון לא נקט אמצעי זהירות נאותים ("פס"ד תנעמי", שם, פיסקה 16 לפסק הדין). מסיבה זו לא מצאתי לנכון לברר המחלוקות בין פלאפון למוטורולה ודין התביעה נגד פלאפון להדחות וכך גם דין ההודאה לצד ג' נגד מוטורולה ונגד מבטחתה, צד ג' 2. לא מצאתי מקום לזכות מי מהחברות הללו בהוצאות; מוטורולה היא חברת אם של פלאפון והקצתה לה מקום בנכס שהיה מוחזק או מושכר על ידיה (סעיף 4 לתצהירו של מר זיו אושרי, עובד פלאפון ועדות מר שמעון חקון, מנהל תחזוקה בתחנת מוטורולה, בתחילת עמ' 6 וסוף עמ' 7 לפרוטוקול הדיון ביום 12.9.04); בנסיבות אלה, לא היו שתי החברות הנ"ל אמורות להטריד את בית המשפט ולבזבז את זמנו בשאלה מי משתיהן תעמוד מול התובע ויכולות היו, וצריכות היו, לפתור עניין זה ביניהן; גם העובדה שהחברות הנ"ל מיוצגות למעשה על ידי חברות ביטוח (שאחת מהן, צד ג' 2, גם נתבעה פורמלית) אין בה כדי להצדיק דיון בבית המשפט; יתכנסו להן המבטחות הנכבדות עם נציגי החברה האם והחברה הבת ויפתרו, בדרך כזו או אחרת, את המחלוקת הפנימית ביניהן מה עוד שאין לציבור כל עניין בשאלה איזו חברת ביטוח תחוב בפיצוי התובע, אם בכלל, כאשר מהות תפקידן של חברות הביטוח הוא לשמש לציבור גורם ל"פיזור הנזק". לא מצאתי לנכון לקבוע אשם תורם לתובע; מקובל הוא שאין לראות אשם בנפגע, שארעה לו תאונה במהלך עבודתו, כאשר כל רצונו היה לבצע את העבודה בצורה היעילה ביותר הנראית לו; על אחת כמה וכמה כאשר המעביד חב עקב הפרת חובה חקוקה או עקב רשלנות הקרובה לה [ ראה: "פס"ד תנעמי", ע"א 240/87 כריחלי נ. א.פ.ל בע"מ פד"י מג3 עמ' 507, ע"א 3769/87 שמעון דהן (פסול דין) ואח' נ. אביבה דני ואח', פד"י נג5 עמ' 581 והאסמכתאות הנזכרות שם, ע"א 3719/01 אגברייה עבדאללה נ. פקר פלדה בע"מ, "דינים" עליון סג 52 ]. כאמור, אחראית הנתבעת לפיצוי התובע בגין נזקיו. בתאונה נגרמו לתובע נזקי גוף שעיקרם, ואין על כך מחלוקת, הוא בפגיעה בכף ידו הימנית כמתואר בחוות דעתו של המומחה הרפואי שמונה על ידי בית המשפט בהליכי קדם המשפט, ד"ר איגור גולדברג (להלן: "המומחה") כדלקמן: "...שבר מרוסק תוך פרקי של עצם הרדיוס המרוחקת ביד ימין וכן שבר בזיז הסטילואיד ביד בעצם הרדיוס משמאל..." (סוף עמ' 2 תחילת עמ' 3 לחוות דעת המומחה). התובע מתאר בתצהירו מוגבלויות שונות מהן הוא סובל מאז התאונה בחלקי גופו בידו הימנית, כתף ימנית, ידיים בכלל ועמוד שדרה מתני (סעיף 19 לתצהיר התובע). בסיכומי טענותיו תוקף התובע את מסקנות המומחה (שיפורטו בהמשך הדברים), בין היתר בהסתמך על כך שמסקנות אלו אינן תואמות את התוצאות אליהן הגיעו לא פחות מחמישה מומחים נוספים, כולל שלשה מומחי וועדות הרפואיות של המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל" ו "רופאי המל"ל" בהתאמה; ראה סעיף 7.1 לסיכומי טענות התובע; יצוין שהמומחים מטעם הצדדים לא נחקרו, בהסכמת הצדדים, ולא באה התנגדות להגשת דוחות הוועדות הרפואיות של המל"ל, להבדיל מהתנגדות כללית לראיות בלתי קבילות וכו' וכן התנגדויות ספציפיות אחרות כמתואר בעמ' 14, 15 לפרוטוקול ב'); כפי שיובהר להלן, אכן לא כל מסקנות המומחה מקובלות עלי אולם, אם להתייחס לכלל המומחים שבדקו את התובע, לבד מהמומחה מטעמו, ד"ר דוד, אלה לא מצאו אצל התובע מגבלות כלשהן, לבד מהמגבלה בידו הימנית ופגיעה עצבית קלה בכתפו של התובע (ראה חוות דעת רופאי המל"ל בנספחים ו' ו ז' לתצהיר התובע). יתר על כן, גם לפי הרישום בידי רופאי המל"ל, לא התלונן התובע בפניהם אלא הגבלות וכאבים בידו הימנית; אוסיף עוד כי הוצגו בפני קלטות וידאו (מוצגים במ/13 ו במ/14 (להלן: "הקלטות") בהן נצפה התובע בעת ביצוע עבודה (לאחר התאונה כמובן) ולא ניכרת מהן כל מגבלה שאינה כרוכה בידו הימנית. אקדים את המאוחר ואוסיף כי מהקלטות לא ניתן להבחין במגבלה ממשית אחרת כלשהי של התובע; אמנם, התובע יוצא לעבודה יחד עם עובד נוסף, העוזר לו לסחוב כלים וחפצים שונים אולם גם התובע לוקח עימו את אותו ארגז כלים, ללא מגבלה; הנתון היחיד שיש בו כדי להצדיק את תלונות התובע והעולה מהקלטות הוא העובדה, אם עובדה היא, שככל הנראה מהן, העוזר הצמוד לתובע אינו נראה כבעל מקצוע של ממש ועיקר תפקידו הוא בנשיאת כלים או אביזרים, אולם לא ניתן לקבוע זאת כעובדה אך מתוך הצפייה בקלטות. מקובל עלי על כן לקבל את קביעת המומחה כמו את עמדת רופאי המל"ל שהפגימות שמהן סובל התובע הן בשורש כף ידו הימנית ובכתפו. לעניין אחוזי הנכות שיש לפסוק לתובע בגין אותה מגבלות, או מידת חומרתן, וכן לעניין הקשר שבינן לבין התאונה, נחלקו הדעות. מומחה התובע, ד"ר דוד, קבע לתובע נכויות גבוהות בגין מגבלות אלו אולם איני רואה צורך לדון בקביעותיו, שממילא נעשו בסמוך מאד לתאונה, מועד שניתן להניח כי הנזק טרם התגבש סופית. מומחה מטעם הנתבעות, פרופ' אנגל, קבע לתובע שיעור של 10% נכות בהסתמך על סעיף 41(10)ה. לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז - 1956 (להלן: "התקנות" ו "התוספת" בהתאמה) הקובעת נכות בגין "הגבלה בתנועות פרק שורש היד עם אפשרות של כיפוף גבי של 15%". פרופ' אנגל לא התייחס כלל למגבלה בכתף הימנית של התובע. רופאי המל"ל התייחסו גם הם לסעיף הנ"ל בתוספת אולם לגישתם, מתאימה יותר קביעת דרגת נכות לפי סעיף קטן 10(ב) הקובע נכות בשיעור של 20% בגין "קשיון נוח" בפרק כף היד; עוד הוסיפו רופאי המל"ל 5% נכות על הפגימה בכתף התובע בגין "שיתוק חלקי של עצב ה Ulnaris בצורה קלה" לפי סעיף 31(5)(א)(II) לתוספת; לכל האמור לעיל הוסיפו שיעורי נכות לפי תקנה 15 לתקנות, ובכך קבעו את הנכות הצמיתה לתובע בשיעור של 36%. המומחה נקט גישה שונה, ובלתי מקובלת, לקביעת נכות התובע; ראשית, לא ראה המומחה להסתמך על התקנות אלא על מבחנים של גוף מקצועי זר (ראש עמ' 7 לחוות הדעת). איני רואה פגם, מבחינה רפואית, בהסתמכות על מבחנים של גופים בעלי מוניטין שאינם המל"ל, ולו לצורך השוואה או מקום שאין התאמה בין מצב הנבדק לבין התקנות. קשה לי, מאידך, לקבל הסתמכות מלאה כזו כפי שעשה המומחה משתי סיבות: האחת, הגמלאות המשולמות לתובע על ידי המל"ל נקבעו על פי מבחני התקנות; קביעת דרגת נכות לעניין הפיצוי, ממנו ינוכו הגמלאות, באופן שונה מקביעת הנכות לצורך תשלום הגמלאות, יוצרת לטעמי דיסוננס בלתי ראוי. סיבה שניה, קביעת הנכות על פי התקנות היא, לעתים, קביעה מחייבת גם לעניין נזקי גוף שנגרמו בתאונה כאשר מדובר בתאונת דרכים [ סעיף 6ב. לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975 ]; אין הדבר כך בתאונה שאינה תאונת דרכים אולם נראה לי שהשאיפה להרמוניה צריכה להוביל למניעת שימוש בתקנות שונות לקביעה של דרגות נכות במקרי תאונה שונים. מכל מקום, המומחה קבע את שיעור נכותו של התובע בגין הפגימה בכתפו לכדי 3% ואילו בגין הפגימה בשורש כף היד קבע המומחה שיש לתובע נכות בשיעור של 23%, אלא שאת רוב הנכות, בשיעור של 21%, הוא מייחס למצב קודם שנוצר עקב תאונה קודמת שארעה שנים רבות קודם לכן (ראה המוצג במ/1 וכן במ/4; ראה כתב ערר של המל"ל לוועדה לעררים , נספח ז' לתצהיר התובע, שם מצוינת התאונה הנ"ל כתאונה משנת 1968; להלן: "הערר"). אין חולק על כך שהתובע נפגע בשורש ידו הימנית בתאונה קודמת; מאידך, לא הייתה כל תלונה על מגבלה כלשהי של התובע במהלך השנים בגין התאונה הקודמת [ עדות המומחה בעמ' 6 לפרוטוקול הדיון ביום 2.9.02 (להלן: "פרוטוקול א'") ]. פרופ' אנגל, מומחה הנתבעות, היה ער לקיומו של שבר ישן בגין תאונה קודמת (עמ' 6 לחוות דעתו) ולמרות זאת קבע את נכותו של התובע בשיעור שקבע בלא הפחתה כלשהי או בלא התייחסות לנכות קודמת. רופאי המל"ל בוועדת הערר התייחסו במפורש לשבר הנ"ל וקבעו שאין להפחית מנכות התובע בגין התאונה הקודמת. תשובותיו של המומחה להבדלים אלו בינו לבין הרופאים האחרים אינן מספקות. תשובה אחת, לפיה אין הרופאים הנ"ל מסוגלים או רוצים לערוך את החישוב המסובך של הפחתת נכות מנכות, אינה קבילה על פניה. גם התשובה לפיה רופאי המל"ל אינם מומחים דיים לעניין הכירורגיה של היד אינה מקובלת עלי כבסיס להבדל בין דעתו לדעתם. מתוך שלושת רופאי המל"ל בוועדת הערר האחד פרופ' יוסיפוביץ' הוא אורטופד בכיר, מומחה מוכר וותיק, שני, פרופ' דינבר הוא כירורג; ד"ר זיו שהיווה את הוועדה הרפואית שקדמה לוועדת הערר גם הוא מומחה בכירורגיה אורטופדית. סביר להניח, גם אם אין להם מומחיות מיוחדת בכף יד, שיכולים היו לאבחן שינויים ניוונים בשורש כף היד, כפי שאבחן המומחה, אם נמצאו כאלו, ולשקלל אותם. בוודאי יכול היה לעשות כן פרופ' אנגל, שהוא גם להנחת דעת המומחה, מנהל יחידה לכירורגיית כף יד בבית החולים "שיבא" בתל השומר. כלל הוא שבית המשפט אינו קשור בדברי המומחה והוא זה הקובע את הממצא העובדתי הגם שמדובר בממצא עובדתי רפואי או בתחום מקצועי אחר [ רע"א 3906/95 אסתר אמר נ. הדר חברה לביטוח בע"מ, פד"י מט3 עמ' 303; ע"א 3811/96כלל חברה לביטוח בע"מ נ. משה ליברמן, פד"י נ3 עמ' 191; ע"א 21660/90 שרה רז נ פרידה לאף ואח' פד"י מז5 עמ' 170; רע"א 2294/02 אילנה כהן נ. הראל חברה לביטוח בע"מ ואח' , "דינים" עליון ס"ב 103 ]. בהביאי בחשבון את הנתונים שלעיל, לרבות הנצפה מהקלטת ותעסוקתו של התובע עובר למתן פסק הדין, כפי שלהלן, נראה לי שנכון לקבוע את נכותו של התובע לכדי שיעור משוקלל של 14.5%, כאשר 10% מהם בגין הפגימה בשורש כף היד, כפי קביעתו של פרופ' אנגל, והיתרה בגין הפגימה בכתף בשיעור של 5% לפי קביעת רופאי המל"ל תוך שאני נותן דעתי לכך שגם המומחה קבע נכות בשיעור של 3% בגין אותה פגימה ותוזכר גם חוות דעתו של ד"ר דוד. השלב הבא הוא קביעת סכומי הפיצוי המגיעים לתובע בגין נזקי הגוף המתוארים. עובר לתאונה השתכר התובע סכום של -.6,690 ₪ לחודש, כפי העולה ממכתב הנתבעת, נספח ט' לכתב התביעה. עקב הפגיעות שנפגע התובע, הוא לא שב לעבודתו גם לאחר תקופת אי הכושר המלאה שנקבעה לו וזאת עד לחודש נובמבר 2001 עת החל לעבוד בחברת ב.מ.ן אחזקת מבנים בע"מ (להלן: "ב.מ.ן"); התובע מציין בעדותו את תחילת העבודה בב.מ.ן כחודש אוקטובר אותה שנה אך מתלושי השכר נראה כי תחילת העבודה הייתה חודש לאחר מכן (מוצגים במ/5); לאחר מכן, החל מחודש אוגוסט 2002 החל התובע לעבוד בחברת צח קור בע"מ (ראה עדות התובע בעמ' 14 לפרוטוקול ותלושי השכר מוצגים במ/6; להלן: "חברת צח קור"). מבחינת קביעת העובדות בתיק התובע עדיין עובד בחברת צח קור; בסעיף 7.2.6 לסיכומי טענותיו ניסה ב"כ התובע לטעון כי התובע פוטר מחברת צח קור. עובדה זו לא הוכחה בשלב הבאת הראיות; לעניין זה פנה ב"כ התובע לבית המשפט בבקשה אותה כינה "בקשה לצרוף מסמכים" ובמסגרתה ביקש לצרף מכתב פיטורין לתובע שהוצא לו, לכאורה, על ידי חברת צח קור ביום 12.10.03. בקשה זו לוקה במספר רב של ליקויים; ראשית, אין בכל מקרה אפשרות להגיש מסמך כזה "סתם" ללא עדות של מגיש המסמך; אין המדובר ב"תעודה ציבורית"; לא התבקשתי להוסיף ראיות על ידי שמיעת עדות נוספת של התובע. שנית, על פני הדברים נראה המסמך ככזה שנוצר לצורך המשפט; בין מועד הוצאתו של המסמך ובין מועד הגשת הבקשה הנ"ל, ביום 11.11.04, חלפה למעלה משנה; אין הסבר לב"כ התובע מדוע המתין זמן כה רב להגשת המסמך; יתר על כן,במהלך פרק זמן זה התקיימו שתי ישיבות של שמיעת ראיות כך שניתן היה בנקל לבקש להשמיע את התובע במהלכן כהשלמה לעדותו הקודמת. מהאמור לעיל אין לי אלא לדחות את אותה בקשה, מוזרה במקצת, ולא לקבוע כל ממצא באשר לאי המשכת עבודתו של התובע בחברת צח קור. לעניין הפסדי העבר מוצא אני לנכון לשערכם עד למועד מתן חוות דעתו של האקטואר מר שי ספיר, שחוות דעתו המעודכנת לעניין הניכויים של גמלאות המל"ל שיש לנכות מסכומי הפיצוי לתובע התקבלה ללא התנגדות. הפסדי הכנסתו של התובע בעבר יחושבו על כן כך: -.6,690 (משכורת אחרונה) X 39 (חודשי בטלה על תחילת עבודה בב.מ.ן) X 1.177 (מקדם שיערוך בין מדד אחרון לפני תשלום המשכורת הנ"ל, 15.2.98 למדד אחרון לחוות דעת האקטואר, 14.2.05), סה"כ -.314,965 ₪. אינני סבור שלתובע נגרם נזק עקב אי השתכרות כעצמאי; התובע פעל כעצמאי לפני תחילת עבודתו אצל הנתבעת והרוויח, לפי שומות המס שצורפו לתצהירו, סכומים פחותים מאלו שהשתכר אצל הנתבעת. מכאן ההגיון בשינוי המעמד שנקט בו התובע; לא סביר בעיני שהיה יכול להרוויח, לבד מעבודה מזדמנת כזו או אחרת שלא נטען דבר לגביה, אלו סכומים משמעותיים בעבודה נוספת, מעבר לשעות עבודתו בשרות הנתבעת. לא מצאתי גם הפסד השתכרות לתובע בכל התקופה מאז החל בעבודתו בב.מ.ו; משכורתו שם ובחברת צח קור, עלתה על זו שהשתכר אצל הנתבעת ואיני מוצא לנכון לערוך שיערוך של הסכומים הקודמים לצורך ההשוואה בשכר שכן השכר בישראל לא עלה בצורה משמעותית בשנים האחרונות כאשר המשק סובל מאבטלה ומדדי האינפלציה הם נמוכים; על כן, ככל ששכרו של התובע אצל ב.מ.ן או חברת צח קור עלה על שכרו אצל הנתבעת, הוא משקף עליה מתונה בשכר ואין מקום לשערוך השכר הראשון לשם ההשוואה, שאינה במקומה בנתוני המשק. אשר לעתיד; גם אם אין לתובע הפסד ממשי היום, לאור הנתונים שהובאו וכאמור לעיל, יש להתחשב במגבלתו בשיעור הנכות בכל הנוגע לעתיד בין בגלל סיכויי היפלטות לשוק, בהתחשב בגילו של התובע, ובין מפחיתה בכושר ההשתכרות, גם אם אין בצמוד לה הפסד השתכרות ממשי (קציר, "פיצויים בשל נזק גוף" מה' 4 פרק 86 בעמ' 335 ואילך). החישוב יעשה לפי משכורתו הממוצעת בחברת צח קור, לפי התלושים במ/6, בהיוון לתקופת 13 שנים שממועד מתן פסק הדין ועד מועד יציאתו של התובע לגמלאות בגיל 67. החישוב כולל הפסדים לתקופת הפנסיה; תנאי הפנסיה של התובע לא הוכחו ולא הובהרו וגם לא נראה בתלושי השכר ניכוי כלשהו בגין הפרשות לקרן גמלאות וכדומה; יחד עם זאת, על מנת שלא לקפח את התובע, בהנחה שעשוי היה לזכות בתשלומי מעביד לפנסיה בעתיד (בין בחברת צח קור ובין במקום עבודה אחר), יש לחשב את הנגרע מהם עקב נכותו, באותו שיעור שנגרע ממשכורתו, לפי אחוזי הנכות. מדובר למעשה בהפסד של "תנאים סוציאליים" הבאים במקום הפסדי פנסיה (קציר, שם, פרק 16 ופרקים 81, 82); לעניין זה יחושבו הפסדי הפנסיה כחלק מוסף למשכורתו של התובע בשיעור של 13.3% (8.333% ע"ח פיצויי פיטורין ו 5% תגמולים; ראה, קציר, שם, בפק 83; מקום שניתן לחשב פיצוי כזה באופן גלובלי, יכול אני להתייחס לאחוזים מוכרים וידועים אלה). החישוב יעשה על כן כדלקמן: -.7,616 (משכורת ממוצעת כנ"ל) X 1.133 (התאמה לתנאים סוציאלים) X 12 (חודשים לשנה) X 14.5% (שיעור הנכות הצמיתה) X 10.635 (מקדם היוון ל 13 שנים) = -.164,357 ₪. בנוסף לסכומים הנ"ל זכאי התובע לפיצוי בגין "כאב וסבל" אותו אני קובע בנתונים המוכחים לכדי סכום של -.60,000 ₪, נכון למועד מתן פסק הדין. עוד מקובל עלי לפסוק לתובע סכום גלובלי בגין הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה שנשא בהן ואני מעריכם, למועד פסק הדין בסכום של -.5,000 ₪. מהסכומים הנ"ל יש לנכות את סכומי התגמולים שקבל התובע ויקבל מהמל"ל כפי חוות דעתו של האקטואר ובסך של -.454,545 ₪; תחילה ינוכו מסכום זה הפסדי התובע בעבר, לאחר שתתווסף להם ריבית ממחצית תקופת ההפסד, והיתרה לניכוי, אם תוותר, תשוערך ליום מתן פסק הדין ותופחת מיתרת הפיצוי הנכונה ליום מתן פסק הדין. כל הסכומים המפורטים לעיל יישאו ריבית והצמדה מיום מתן פסק הדין למעט הסכום בגין הפסדי העבר שיישאו, כאמור, ריבית ממחצית התקופה לה הם מתייחסים ועד למועד חוות דעת האקטואר. הנתבעת תשא גם בהוצאות התובע בצרוף ריבית והצמדה מיום הוצאתן ועד התשלום בפועל. כמו כן תשא הנתבעת בתשלום שכ"ט עו"ד התובע. לעניין זה נתתי דעתי לכך שהתובע צרף לתצהירו דו"ח שתואר על ידיו כדו"ח של משרד העבודה, ולא היה כזה תוך שהוא מסווה את העובדה שמדובר בדו"ח שככל הנראה הופק על ידי מוטורולה . דין הוא שהתנהגותו הבלתי נאותה של התובע תבוא לידי ביטוי בעת פסיקת ההוצאות [ תקנה 512(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד 1984 זוסמן, שם, פיסקה 440 עמ' 541 טקסט לה"ש 86 ו 88, פיסקה 441 עמ' 542 בקטע השני של הפיסקה; "מותר לו לשופט להביא בחשבון את התנהגותו הבלתי הולמת של אחד הצדדים במהלך אשר הוליד את ההליכים המשפטיים בעת פסיקת הוצאות…זאת, גם אם זכה אותו צד (אשר התנהגותו מבוקרת) במשפט כולו או בחלקו" (ע"א 716/82 עיריית הרצליה נ. אמר, פד"י לט4 עמ' 21 בעמ' 221) ]. אני קובע על כן שהנתבעת תשא בשכ"ט עו"ד התובע בשיעור של 14% מסכום הפיצוי הסופי כפי חישוביו שלעיל בתוספת מע"מ, בצרוף ריבית והצמדה כדין. טכנאיםמזגןתאונת עבודה