פסק דין 1. מדובר בתביעה שהוגשה לפי חוק איסור לשון הרע תשכ"ה - 1965, ובה התובעת דורשת פיצויים בסך 200,000 ₪ בגין הוצאת לשון הרע עליה המיוחסת לנתבעים יחד ולחוד. 2. התובעת תושבת העיר דימונה, עובדת ההסתדרות הכללית, שימשה במשך שנים בתפקיד יו"ר נעמ"ת באזור מרכז הנגב, אם לשלושה ילדים והיא פעילת ציבור בתחומים שונים ובין השאר היא פעילה בתחום הפוליטי-מפלגתי במסגרת מפלגת העבודה. הנתבע 1 (הנרי אוחיון) הוא עיתונאי בעל טור במקומון המופץ מידי שבוע בדימונה ובעיירות הסמוכות לה ושמו "להיטון". בני הזוג, הנתבעים 2 ו- 3 (מוטי ורחל אלפסי) הם עורכי ומפיצי המקומון. 3. עילת התביעה היא בכך שנטען, שסדרה של כתבות שפורסמו בעיתון הנ"ל, בתחילת שנת 99, ואשר ערוכות כטורים בחרוזים, ונכתבו על ידי אוחיון, כללו דברי השמצה ולשון הרע שהיה בהם להשפיל את התובעת בעיני הבריות, לעשותה מטרה לשנאה, בוז ולעג, לבזות את התובעת ולפגוע במשרתה ובעיסוקיה, הכל כאמור בהגדרת לשון הרע בסעיף 1 של החוק. כתב התביעה מפרט ומצטט את הטורים הללו במלואם, אולם, ככל הצריך לפסק דין זה יובאו להלן, עיקרי האמירות שבהן ניתן לראות, לשיטת התובעת, וכפי שהיא מפנה בסיכומים מטעמה את אותם דברים המבססים את עילת תביעתה: "בלבי מכרסם ללא הפסקה הספק באם מרינט (התובעת א.ו.) חכמה היא או צרת אופק ברבים ידוע שהיא חסרת השכלה מינימלית, אבל היא עולה במדרגות מהר יותר ממעלית … מסתבר שגם בדימונה עירנו יש מדאה שנתגלתה בבחירות האחרונות של מפלגת העבודה … מרינט שבחיים כל יעודה להשתלט על תפקיד מזדמן בפוליטיקה מבלי להבין שהיא כבר על הציבור נמאסה … היא סובלת מרגשי נחיתות … תמיד תשאר פקידה זעירה … אם מדאה את ילדיה רצחה ואף אדם דמעה לא מחה והפרופסור כיזון ממרינט התעלם כליל … ביום שני ביקר בדימונה ברק … כל חברי המפלגה התכנסו כדי להשלים לשכוח העבר … מדאה מרינט החליטה פשוט להתפרע ורצתה לדבר בהתכנסות למפרע, עלתה בכוח לבמה בשם ברק כביכול ואיש מהנוכחים לא היה מסוגל ויכול לעצור בעדה מלשאת דברים דיבליים חסרי חשיבות וממש לחלוטין שוליים … את מדאה צריך מיד מהסניף להרחיק ואת חשבונות העבר כמובן להדחיק … כל מי שהיה קרוב לבמה ראה את התנהגותה המבישה של הגב' מרינט וקנין אשר התנהגה ולחצה בצורה אגרסיבית על מנת לזכות "בכבוד" ולדבר במעמד יו"ר מפלגת העבודה … התנהגותה של מרינט היתה מבישה ומשפילה … התנהגותה האגרסיבית והמבישה של מרינט … היתה מאוד לא מכובדת …". באחת הכתבות מיום 5/3/99 נאמרו גם הדברים הבאים: "אני הנרי אוחיון לא ידוע כפחדן … לפני כמה ימים פרצו לביתי בשנתי, גנבו בין יתר הדברים עדליון שעדתי לבני גור ז"ל ביום גיוסו לצבא כמו כל הורה וכמו כל אם וכל אבא מספר ימים לאחר מכן שוב פגעו במכוניתי והפעם כמו בפעם הקודמת פעלו שוב בשנתי התלוננתי במשטרה וממתין לתוצאות החקירה שהובטח לי שתהיה הפעם מאוד מאוד מהירה מרינט ומוריס כהן רוצים את פי לסתום עימם אמצה את הדין כמובן עד תום יגנבו מביתי ויהרסו את מכוניתי ופי לא יסתמו כי הם לא הגונים והם גם לא ישרים ושלא יתממו אמשיך לכתוב אמשיך לדבר ועל כולם אתנפל כי הגנבים הפוגעים משכיריהם הם סתם נפל". עד כאן עיקרי הדברים שלטענת התובעת מהווים הוצאת לשון הרע עליה. 4. למקרא הטקסט המלא של הכתבות - טורים הללו נחה דעתי, שמדובר בעליל בטורים-כתבות סטיריות, שהרוב המוחלט של האמירות בהן לא נועד, אף לא מתיימר לדווח על אמת עובדתית כלשהי, אלא להוות הבעת דעה בחרוזים, תוך הסתייעות במשלים, מטאפורות ודימויים שונים, ובטכניקה של הגזמה והקצנה המקובלת וידועה בטורים סטיריים וביקורתיים כגון אלה. לטעמי, יש לחלק את האמירות הנ"ל המהוות את "הפרסום" הפוגעני, לכאורה, לשני חלקים, הראשון - אותה ביקורת קשה וכינויים לא מחמיאים המתייחסים להתנהלותה והתנהגותה של התובעת באירועים מפלגתיים ואחרים, והשני - הפרסום האחרון שצוטט לעיל, והעוסק לכאורה, בייחוס אחריות לתובעת, יחד עם אחר, למעשה, התפרצות וגניבה מבית הנתבע 1 ולפגיעה במכוניתו. מסקנתי, כמובהר להלן, שהחלק הראשון כלל אינו מהווה לשון הרע, כהגדרתו בחוק, ועל כן אינו יכול להקים עילת תביעה לתובעת, ואילו החלק השני, יש בו משום הוצאת לשון הרע על התובעת. 5. אשר לחלק הראשון - ההלכה החלה וניתנת ליישום בגינו היא זו שפסק אותה בית המשפט העליון, פה אחד, בעניין "הרציקוביץ", ע"א 4534/02 פד"י נח (3), 558, כאשר פסק הדין ניתן על ידי כב' הנשיא ברק, ובהסכמת השופטים ריבלין וא.א. לוי אשר הצטרף בהסכמה גם להערות שהוסיף השופט ריבלין. בענין הנ"ל דן בית המשפט העליון בכתבה, אשר השוותה את התובע, עסקן בכיר בתחום הכדורגל, לעכבר מצחין הסובב בעיר, ובצורה המעוררת תחושות דחיה וגועל, ואותה חיית ביבים, לוחשת על אוזן הציבור דברי שטנה והסתה, ועוד כללה הכתבה, על דרך האלגוריה, תיאור של לורדים אנגליים שחזותם החיצונית מכובדת, אך מתחתיה מסתתרים דברים אחרים, כגון, התנהגות מינית חריגה. בית המשפט העליון הפך את פסק דינו של בית המשפט המחוזי, אשר קבע, כי הכתבה מהווה פרסום לשון הרע, ובקליפת אגוז ניתן לומר, כי ההלכה היא שכאשר כתבה היא בעליל אמירה סטירית ואלגורית, שלא נועדה להציג אמת עובדתית, אזי, אפילו תוכנה בוטה, גס ומקומם, האמור אינו כלל בגדר פרסום של לשון הרע ותוכנו מוגן על ידי הזכות החוקתית החשובה של חופש הביטוי והביקורת. הנשיא ברק בוחן את האיזון החוקתי הנדרש בין חופש הביטוי לבין הזכות לשם טוב, כאשר הדגש, באותן נסיבות, הדומות לא מעט לענייננו, הוא על המקרה שבו הפרסום הוא סטירי ועל דרך הפארודיה. נקבע ש - "מבחינה פרשנית, המשקל של חופש הביטוי מתחזק כאשר עסקינן בביטוי כגון ביקורת, סאטירה, פרודיה, טור דעות, שמטרתו בעיקר לעורר ויכוח ציבורי, אך הוא חף מיומרה להציג אמת עובדתית. כאשר מדובר בהבעת דעה מסוג זה, הגבלת חופש הביטוי פוגעת בצורה קשה בקיומו של "שוק רעיונות" חופשי, בצורך להגשמה עצמית ובלב ליבו של השיח הדמוקרטי. סאטירה, לשם הדוגמא, בהיותה צורת ביטוי בוטה ועוקצנית, נועדה לעורר פרובוקציה, להתריס ולעיתים אף להתסיס על מנת ליצור דיון ציבורי". כאמור לעיל, אני סבור, שהחלק הראשון של הפרסומים נכנס לקטגוריה זו אשר ההגנה עליה רבת משקל, ויודגש שקביעה זו, המבחינה בין כתבה המתיימרת ליצור מצג של אמת עובדתית לבין כזו שהיא אמירה אלגורית והומוריסטית או סאטירית, אינה מבוססת על אמות מידה מוגדרות וקבועות אלא היא פרי של ראיה כוללת של הטקסט ובחינת הרושם הכללי שיוצר "מרקם הכתבה בעיני הקורא הסביר" (ראה ע"א 323/98, אריאל שרון נ' עוזי בנזימן ואח', פד"י נו (3), 245). חשיבות ההבחנה הזו היא רבה, ואף מכרעת, לתביעה כמו זו שלפנינו, משום שהאמירה הסטירית - הביקורתית, אינה אלא הבעת דעה, קיצונית ומקוממת ככל שתהיה, ואין משתמע ממנה כי הציבור מתבקש להאמין, כי מושא הכתבה אכן ביצע אותם מעשים או מזוהה פיסית בהופעתו או בתכונותיו עם אותם אובייקטים, אשר הכתבה, על דרך המשל, האלגוריה, והסאטירה משווה אותו אליהם. בענין שרון הנ"ל נאמר, תוך הסתמכות על פסיקה קודמת כי: "השאלה אם קטעי כתבה שונים מהווים תיאור עובדתי או שיש בהם משום הבעת דעתו גרידא של הכותב, איננה פשוטה, והינה סוגיה עובדתית משפטית מעורבת". ובהמשך קובע בית המשפט העליון כי סיווג כתבה כזאת יכול להעשות תוך הפעלת שיקולי מדיניות משפטית, כדי להגיע לתוצאה הולמת ורצויה: "לעתים ההבחנה (במישור העובדתי) אינה אפשרית כלל בשל קיום אמירות הניתנות לסיווג הן כ"עובדות" והן כ"סברות" בלי שאחד הסיווגים יהיה "נכון" יותר ממשנהו. במקרים שבהם ההבחנה איננה ברורה מתחדד הצורך במערכת שיקולים נוספת על זו המופעלת במישור העובדתי. זהו המישור המשפטי. בגדרו ניתן להפעיל שיקולי מדיניות שיאפשרו לסווג אמירה, אם כקביעת עובדה ואם כסברה, מקום שסיווגה העובדתי-לשוני איננו מוביל למסקנה חד-משמעית. ודוק, סיווג הנעזר בכללי מדיניות משפטית אין משמעו שהאמירה באמת משתייכת לאחת משתי הקטגוריות האמורות - לה בלבד ולא לקטגוריה האחרת - אלא רק שמבחינה משפטית יש להתייחס אליה ככזו". על רקע היות הכתבות כולן עוסקות בהתנהלות סניף מפלגת העבודה בדימונה ובמאבקי הכוח הפנימיים שם, ובביקורת הקשה שאוחיון, חבר מפלגה מתוסכל, כהגדרתו את עצמו, מותח על התובעת ואחרים, ותוך יישום האמור לעיל בפסיקה, אני סבור, כי האמירות בחלק הראשון אף הן בגדר הבעת דעה ולא נועדו להוות מעין דיווח עיתונאי. הדברים לעתים קשים ובוטים, וההשוואה החוזרת על עצמה של התובעת למדאה אשר על פי המיתולוגיה היוונית רצחה את ילדיה במו ידיה, ללא ספק, מעוררת תחושה לא נעימה, אך אין לי ספק, כי הקורא הסביר, לא נרמז ואף לא יאמין למקרא הכתבות כי התובעת חלילה פגעה או מסוגלת לפגוע פיסית, ולא על דרך האלגוריה וההמשלה, בילדיה שלה. יצוין, כי אף אם יש בלב בית המשפט ספק מהו הסיווג הנכון של הביטוי שלפניו בהיבט שלעיל, אזי, ושוב על פי פסק הדין הזה "כאשר בית המשפט נתקל בקושי פרשני עליו להעדיף את הפרשנות לפיה הביטוי אינו מהווה לשון הרע". אני מוצא, כי לענין ההלכה שנקבעה בפסק דין הרציקוביץ דין אחד למשל "הלורדים והעכבר" שהיה שם ולמשל "מדאה" ודומיו בענין שלפנינו. 6. פסק הדין הרציקוביץ מונה 4 שלבים בניתוח ביטוי שלגביו נטען כי הוא מהווה לשון הרע. בשלב הראשון יש לשלוף מתוך הביטוי את המשמעות העולה ממנו לפי אמות המידה המקובלות על האדם הסביר, כלומר, יש לפרש אותו באופן אובייקטיבי, בהתאם לנסיבות החיצוניות וללשון המשתמעת. בשלב השני, יש לברר, בהתאם לתכלית החוק, ולאיזונים חוקתיים, האם מדובר בביטוי אשר החוק מטיל חבות בגינו בהתאם לסעיפים 1 ו- 2 של החוק, ורק אם נחצתה "משוכה" זו, אזי מבררים, האם למפרסם עומדת אחת ההגנות המנויה בסעיפים 13 עד 15 לחוק, ואם לאו, רק אז מגיעים לשלב האחרון ועניינו הפיצויים. ראינו לעיל, שבדומה למה שנקבע לגבי "משל הלורד והעכברים" בענין הרציקוביץ כך גם אצלנו, האמירות אודות התובעת, בחלק הראשון לפרסומים, ובכלל זה "משל מדאה" משתייכים לסוג הפרסומים שהוא בגדר הבעת דעה, כאשר אין התיימרות לדווח על התרחשות שאירעה במציאות, וראינו שבכגון דא, חופש הביטוי הוא שיקול כבד משקל ביותר בהתרת הפרסום, ובאי-הכרה בו כיוצר עילה כלפי המפרסם. משקלו של חופש הביטוי גובר עוד יותר, כאשר התובע, ולענייננו התובעת, הינו דמות ציבורית, כגון שכמו כאן היא פעילה מרכזית בסניף המפלגה בעירה, ונושאת משרה ציבורית המעמידה אותה לא אחת באור הזרקורים. נפסק לא אחת, כי גופים ואנשים הנושאים במשרות ציבוריות או בתפקידים שלציבור עניין בהם נוטלים על עצמם מעצם מעמדם ותפקידם סיכונים הקשורים בהתנכלות לשמם הטוב. אמנם, אין בכך להצדיק את הפגיעה בשם הטוב, אך באיזון בין הזכות הפרטית לחופש הביטוי, שהוא אינטרס ציבורי עליון, גובר בהרבה משקל האינטרס הזה. במילים אחרות - איש ציבור מלכתחילה חייב להביא בחשבון שהערות ביקורתיות קשות, ולעתים אף בלשון פוגעת ומעליבה עלולים להיות מנת חלקו ומבחינה ידועה רואים אותו, כמובן, עד גבול מסוים, כמעין "מסתכן מרצון" (באנלוגיה להגנה של הסתכנות מרצון, סעיף 5 של פקודת הנזיקין [נוסח חדש]). 7. בית המשפט העליון קבע בענין הרציקוביץ, כי אמירה אשר תסווג כהבעת דעה סאטירית, אף אם לשונה קשה ומכוערת, לא תחצה את משוכת השלב השני מבין הארבעה כפי שפורט לעיל, וכי לא יהיה בביטוי כזה משום פרסום המקים חבות על פי חוק איסור לשון הרע, ועל כן, אין גם צורך להיכנס ולבחון את התקיימות ההגנות הספציפיות שהחוק מפנה אליהן. בענין הנ"ל הוסיף כב' השופט ריבלין לאחר שהסכים עם הנשיא ברק, כי הביטוי שנדון שם לא בא בגדר "לשון הרע", כמשמעות מונח זה בחוק, (ולכן, אינו מקים עוולה נזיקית), את הדברים הבאים, אשר בשינויים המחויבים יפים, לטעמי, גם בענייננו: "כל הקורא בכתבה יבין וידע, כי אלה הם דברים בוטים, גסים וחסרי-טעם, המעוררים תחושה של גועל ושאט-נפש. במיוחד יש להצטער על השימוש במוטיב "העכבר". אולם, בכך אין כדי להוציא, מבחינה עקרונית, את האמור בכתבה, מגדרי חופש הביטוי. שהרי כידוע, עיקר תכליתו של חופש הביטוי להבטיח הגנה לביטויים קיצוניים ומעוררי מחלוקת. דברי-נועם, הערבים לאוזן והקלים לעיכול, אינם זקוקים להגנה של חופש הביטוי. דווקא אותן אמירות, המעוררות תחושות שליליות - הן אלה שחשופות לפגיעה, ולכן זקוקות למעטה ההגנה של הזכות הבסיסית - זכות שהיא "ציפור נפשה" של הדמוקרטיה". יישום הדברים והחלתם על הנדון כאן יביאו לקביעה, שתמציתה כבר פורשה לעיל, ולפיה החלק הראשון, כהגדרתו מעלה, של הפרסום הפוגע כלל אינו מהווה לשון הרע לפי החוק הרלוונטי ואינו מקים לתובעת עילת תביעה. במאמר מוסגר, ואגב אורחא, אומר, כי ניתן להגיע לאותה תוצאה דרך אימוץ והחלת ההגנות שהחוק מעמיד למבצע הפרסום, כמו ההגנה של הבעת דעה בתום לב (סעיף 15 (4) לחוק), אלא שאין צורך להיכנס לעומק בירור זה ולו מן הטעם, שנקב בו השופט ריבלין (בהסכמת השופט א.א. לוי), והוא קיום טשטוש מסוים ואינטרקציה בין שני נדבכי החוק, נדבך האחריות ונדבך ההגנות: "החוק בנוי שני נדבכים עיקריים - נדבך האחריות ונדבך ההגנות. אף אני סבור, כי המקום הגיאומטרי הראוי לבחינת המקרה שבפנינו מצוי בנדבך הראשון. אלא שהקו התוחם בין שני הנדבכים, איננו חד. זאת, הן לאור השפעת האיזון החוקתי בין חופש הביטוי לבין הזכות לשם טוב על נדבכיו השונים של החוק, והן לאור העובדה ששיקולים הנבחנים בעת שנבדק הנדבך הראשון, משליכים גם בהגיענו לנדבך השני, ולהיפך". משום כל אלה - נדחית התביעה ככל שהיא עוסקת בחלק הראשון של הפרסומים. 8. שונה המצב ביחס לחלק השני - אותה פסקה באחת הכתבות אשר ממנה משתמע בבירור ולכל קורא סביר, כי הכותב, הנתבע 1 מייחס לתובעת, יחד עם אדם אחר, את האחריות לגניבה מביתו ולפגיעה במכוניתו. אמנם, מר אוחיון מציין בכתבה כי הוא ממתין לתוצאות החקירה המשטרתית אך האצבע המאשימה המופנית לתובעת ברורה וחדה. אמירה זו, אשר לא נעשה כלל ניסיון להוכיחה כאמת, ואשר אין ספק, ככל הצריך לתביעה זו, שיש בה פוטנציאל לבזות ולהשפיל את התובעת בעיני הציבור ולהציגה כגנבת וכבריונית, אכן מהווה הוצאת לשון הרע על התובעת, במשמעות הנודעת לכך בחוק. על פי סעיף 11 לחוק, גם הנתבעים 2 ו- 3 בהיותם עורכי או מפיצי המקומון, אחראים יחד ולחוד עם אוחיון וחבים כלפי התובעת בכל פיצוי שיפסק לה. כאשר באים לשום את הפיצוי המגיע יש להתחשב בכך שלא הוכח נזק ספציפי לתובעת ואין ראיה שמשרתה או מעמדה אכן נפגעו מחלק זה של הפרסום, שבהיקפו אינו אלא פסקה אחת בודדת בתוך מספר כתבות המחזיקות אלפי מילים. המחוקק קבע בסעיף 7א. (ב) לחוק פיצוי סטטוטורי אפשרי ללא הוכחת נזק בגין פרסום לשון הרע, בגובה של 50,000 ש"ח. מדובר ברף עליון ולא בסכום מינימום, וזאת על אף מה שיכול להשתמע מאימרת אגב מסוימת של כב' הנשיא ברק בענין "לימור אמר" (ר.ע.א. 4740/00 לימור אמר ואח' נ' אורנה יוסף ואח', תקדין עליון 2001 (3) 489). על נקודה זו הזדמן לי כבר לעמוד בענין אחר, ת.א. 9618/00 שלמה ארבלי נ' אריה הכט (פסק דין מיום 25/4/04) וככל שמסיכומי התובעת שלפני משתמע כי אפשר שסבורה היא שהפיצוי הסטטוטורי האמור, הוא בבחינת "סכום פיקס" ובלתו אין, הריני דוחה טענה זו וכפי שהוראת החוק קובעת, כפשוטה, מדובר בפיצוי שהמחוקק קבע, "שלא יעלה על 50,000 ₪" והדברים ברורים. בפסק דין אמר נקבע לענין אופן הפעלת שיקול הדעת בפסיקת הפיצוי: "בפסיקת פיצויים בגין לשון הרע, יתחשב ביהמ"ש בין היתר, בהיקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב והסבל שהיו מנת חלקו, ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד. הבחינה היא אינדיבידואלית. אין לקבוע "תעריפים" בכל מקרה יש להתחשב בטיב הפרסום, בהיקפו, באמינותו, ובמידת פגיעתו ובהתנהגות הצדדים. אכן, התנהגותו של הניזוק לפני פרסום ולאחריו, עשוי להוות אמצעי בעזרתו ניתן לעמוד על נזקו". בחנתי פרמטרים אלה שלעיל, כמשתקף מתוך תצהירי התובעת ועדותה, ועל רקע מכלול הנסיבות, ובכלל זה העובדה שהפסקה הפוגעת הבודדת הזו, למעשה "טובעת" בים של מלל רב שרובו ככולו הוגדר כהבעת דעה וסאטירה שאינה מקימה עילה, ודעתי היא, שהסכום ההולם והראוי במכלול הנסיבות לפצות בו את התובעת יעמוד על 10,000 ₪. לפיכך, הנתבעים יחויבו בתשלום סכום זה לתובעת, ואילו יתרת התביעה נדחית. 9. בהתחשב בכך שמרבית התביעה נדחתה, ישא כל צד בהוצאותיו, מלבד זה שהנתבעים יחד ולחוד ישלמו לתובעת החזר אגרה על פי החלק היחסי שלגביו התקבלה התביעה, משוערך ונושא ריבית כחוק מיום תשלום האגרה על ידי התובעת ואילך. עיתונותלשון הרע / הוצאת דיבה