פסק דין 1. המנוח אנטולי שטיינברג ז"ל, (להלן: "המנוח"), יליד 9.4.69, עבד כשכיר אצל הנתבעת 1, חב' פריסיניה בע"מ (להלן: "פריסיניה"), המבוטחת אצל הנתבעת 2. הנתבעת 3, וגנר צור בע"מ (להלן: "וגנר צור"), היתה קבלן ראשי, שבנה מבנה בכפר גנים בפתח תקוה, (להלן: "המבנה"). 2. בתאונת עבודה שארעה ביום 13.11.95, בשעות הצהריים, (להלן: "התאונה"), נהרג המנוח, בנופלו מגג המבנה, מגובה של כ - 12 מ'. סמוך לארוע התאונה עסקו 3 עובדי פריסיניה, שהם המנוח, ע"ה 2 שלמה סלומי (להלן: "סלומי") וע"ה 3 רפי בלקר (להלן: "בלקר") בעבודות דריכה של קורות בטון ולשם כך הם היו על גג המבנה. סלומי היה מנהל העבודה מטעם פריסיניה. מנהל העבודה מטעם הקבלן הראשי, וגנר צור, היה ע"ה 5 ולרי דלניק (להלן: "דלניק"). עובר לתאונה, סיימו סלומי ובלקר את עבודות הדריכה בנקודה A, והיו עסוקים בהעברת הצנרת לנקודה אחרת, לביצוע אותה עבודה. על מנת לבצע את עבודות הדריכה, היה צורך להתקין בכל נקודה ג'ק ולשם הצבתו, דרש סלומי לפרק חלק ממעקה הגג. בעת התאונה, טרם הוחזר אותו חלק מהמעקה שהוסר. 3. התובעת 1, הינה אלמנתו של המנוח, ילידת 21/4/71 (להלן: "האלמנה"). התובע 2 הינו בנו של המנוח, קטין יליד 19/8/93 (להלן: "הקטין"). התובע 3 הוא עזבון המנוח. זו תביעה לפיצוי נזקי התלויים, כתוצאה ממות המנוח ותביעת העזבון, בגין כאב וסבל או קיצור תוחלת החיים. לטענת התובעים, פריסיניה ווגנר צור, אחראיות, ברשלנותן, לגרימת התאונה ועליהן לשפות את התובעים על נזקיהם. 4. לטענת הנתבעות, לא היתה התרשלות כלשהי מצידן. לטענתן, האחריות הבלעדית לגרימת התאונה, רובצת לפתחו של המנוח, שאמור היה לשבת בקצה אחר של הגג ולא להתקרב לאזור, בו הוסרה אותה חוליה של המעקה, לצורך הכנסת הג'ק. לחילופין, טוענות הנתבעות, לאשם תורם מצד המנוח, כשכל אחת מהנתבעות 1 ו- 3, מתנערת מאחריות כלשהי לתאונה וטוענת לרשלנות חברתה. פריסיניה גם הגישה הודעת צד ג', כנגד וגנר צור. 5. נסיבות התאונה נחקרו ע"י המפקח מטעם משרד העבודה, מר דניל זלוצ'יסטי, ע"ת 8 (להלן: "המפקח"). המפקח ערך דו"ח חקירה, ת/8, בו פורטו נסיבות התאונה ומסקנות המפקח. בנספח א' של דו"ח החקירה, יש תרשים של המקום, ממנו נפל המנוח, על פיו נפל המנוח מקצה הגג, שלא היה מגודר, אל פיגום שהיה נמוך מהגג ב- 1.20 מ', שגם הוא לא היה מגודר ומהפיגום נפל אל מותו. אין עדות ראיה לרגע נפילת המנוח, כך שלא ידועות הנסיבות המדוייקות וגם לא ידועה מה הסיבה, שהמנוח הגיע אל אותו קצה גג, ממנו נפל. 6. לאחר שבחנתי את חומר הראיות ושקלתי את טענות הצדדים, אינני מקבל את טענת הנתבעות, כי האחריות לקרות התאונה רובצת לפתחו של המנוח, כדי 100%. קל להאשים את המנוח, שאינו יכול להגיב לטענות, כשלמעשה אף אחד לא יודע, כאמור, מה הניע את המנוח להגיע אל אותו קצה גג ממנו נפל. מכל מקום, המנוח לא טייל שם להנאתו, אלא שהה שם לצורך עבודתו. גם אם שגה המנוח במשהו, אין לומר, כי הוא לבדו נושא באחריות והנתבעות חפות מכל אשם, כאשר הן חבות חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי המנוח ומוטלות עליהן חובות, ע"פ דין וע"פ השכל הישר. עם זאת, יש לקבל את טענת הנתבעות לאשם תורם כלשהו של המנוח, שכן המנוח במקצועו היה מהנדס מקצועי וככזה, היה צריך לדעת ולהבין את הסיכון הכרוך בעבודה במקום גבוה, בהתקרבו לקצה הלא מגודר, כשהוא לא חגור בחגורת בטיחות. נראה, שיש ליחס למנוח אשם תורם, בשיעור 20%. 7. על פרסיניה, שהיתה מעבידתו של המנוח, היה לדאוג לשיטות עבודה בטוחות, תוך הבטחת תנאים סבירים ובטוחים, מתן הדרכה למנוח בנושאי סיכון ובטיחות ואספקת אמצעי מיגון, לפי הצורך וע"פ מידת הסיכון. פרסיניה לא סיפקה חגורות בטיחות, למרות שעובדיה ובכללם המנוח, עבדו בגובה רב. בנידון זה, אני דוחה את עדות סלומי ומקבל את עדותו של בלקר, לפיה באותו יום, סלומי לא דיבר איתם על תנאי בטיחות במקום העבודה והוסיף, שגם לפני התאונה, לא קיבלו הדרכה כלשהי (עמ' 100 לפרוטוקול). עוד אמר בלקר, בעמ' 101 לפרוטוקול, כי המנוח עזר בהעברת הצינורות ההידראוליים, באמצעותם נעשות עבודות הדריכה וכי לא שמע את סלומי אומר למנוח לשבת בצד. בנ/11 שירטט בלקר את מיקומו של המנוח, בעת שעזר בהעברת הצינורות. גם אינני מקבל את טענת סלומי, כי היה גדר לפיגום וכי המנוח, בעת שנפל מהגג אל הפיגום, שבר את מעקה הפיגום. טענה זו לא נטענה בעת שמסר עדות בפני המפקח (ת/19). סלומי אישר, כי הם לא עבדו עם חגורות בטיחות, הוא נשאל בעמ' 94' - והשיב - "ש. מתי אתם עובדים עם חגורות בטיחות? ת. איפה שאנחנו באמת צריכים לעבוד עם חגורות בטיחות, כשיש דרישה של הבטיחות ושל הקבלן ושל מזמין העבודה, של משרד העבודה". האם בגובה בו עבדו, במקרה זה, לא היו צריכים "באמת" לעבוד עם חגורות בטיחות? האם אין דרישה של בטיחות, עפ"י תקנות הבטיחות בעבודה וע"פ השכל הישר? בהמשך בעמ' 97', אומר סלומי, כי לא חגרו חגורות בטיחות, כי לא היתה נקודת עיגון. לעומתו, אומר דלניק, מנהל אתר הבניה, מנהל העבודה מטעם וגנר צור, כי סלומי ביקש נקודה בשביל לקשור שרשרת והוא נתן לו (עמ' 128 לפרוטוקול). בהקשר זה, יש לציין גם, כי סלומי ודלניק לא דייקו, בלשון המעטה, במסירת גרסתם, כשניכר שכל אחד מנסה להתאים את עדותו למטרה מסויימת ולאוו דווקא לאמת. בעוד שסלומי ובלקר טוענים, כי עבודות הדריכה בנקודה A הסתיימו והג'ק הורד והיו עסוקים בהעברת הצינורות (עדות סלומי עמוד 93 לפרוטוקול), טוען דלניק, כי התאונה היתה בזמן דריכת הבטון, כשהג'ק עוד היה שם (עמ' 121). במחלוקת זו שביניהם, אני קובע, כי התאונה ארעה לאחר שהסתיימו עבודות הדריכה בנקודה A, כשסלומי ובלקר היו עסוקים בהעברת הצינורות לנקודה אחרת, כשבפרק זמן זה, קצה הגג בנקודה A, ממנו נפל המנוח, לא היה מגודר, דהיינו, המעקה שהוסר טרם הוחזר. בהקשר לזה אמר המפקח - בעמוד 60 לפרוטוקול: "אם יש צורך לפרק גידור או חלקו, לביצוע עבודה כלשהי, חייבים לנקוט באמצעים כדי להבטיח עובד בזמן עבודה, ובסיום העבודה להחזיר הגידור למקום". ובהמשך באותו עמוד: "לפני שעוברים למקום אחר, היו חייבים להתקין גידור במקום שהוא היה מותקן קודם". 8. אין ספק, שהמעביד התרשל במקרה דנן, אולם, רשלנותה של וגנר צור, הקבלן הראשי - המבצע, אינה פחותה יותר. להיפך, ע"פ עדות המפקח, עיקר האחריות רובץ לפתחה. לדברי המפקח, בעמוד 61, האחראי במקום הוא האחראי על האתר, מטעם וגנר צור. לדברי המפקח, גם במקרה שיש קבלן משנה, האחראי הוא הקבלן המבצע, קרי וגנר צור, לדברי המפקח: "אם קבלן משנה מגיע לאתר לבצע עבודה כלשהי, הוא חייב לעבוד בהנהלתו המתמדת של מנהל עבודה מטעם המבצע". ומה אומר דלניק בהקשר לכך, הוא מנער חוצנו: "לעובדים של קבלני המשנה אני לא מדבר איתם. אני אחראי על האתר אבל אני לא אחראי לפועלים של קבלני המשנה" (עמ' 125 לפרוטוקול). ובעמוד 127 אומר דלניק - "אני אחראי על הבטיחות בעבודה אבל אני לא אחראי על הפועלים של קבלני המשנה". גם עד ההגנה, יעקב ווינר, שהוא המפקח על המפקחים במשרד העבודה מפריך את טענות דלניק. אומר הוא בעמוד 55 - "אם מסירים את המגן אז חייבת להיות השגחה מתמדת של מנהל עבודה, זה מקום עבודה מסונן". ובעמוד 52 אומר ווינר - כי מנהל העבודה - "צריך לגדר את ההיקף של הגג ולדאוג לכך שלא תהיה התקרבות אנשים לקצה הגג". ובעמוד 55 - "צריכים להשגיח שלא תהיה התקרבות של עובד אם הוא לא צריך להתקרב". במקרה דנן, דלניק לא היה במקום, בעת התאונה, איש לא ראה מדוע ולמה התקרב המנוח לקצה הגג ממנו נפל. בנסיבות אלה, נראה שיש לחלק את יתרת 80% הרשלנות בין פריסיניה לבין וגנר צור, פריסיניה בשיעור 35% ווגנר בשיעור 45%. 9. הנזק הצדדים חלוקים ביניהם בשני מרכיבים עיקריים, שיעור שכרו של המנוח ואם יש לקחת בחשבון את עבודתה של האלמנה. א. באשר לשכרו של המנוח, המנוח עבד כ- 4 חודשים אצל פריסיניה, שכרו ברוטו עובר לתאונה היה כ - 4,200 ₪ לחודש. כאמור, המנוח היה מהנדס בנין במקצועו. עלה ארצה ביוני 93' וטרם הספיק להתאקלם ולמצוא עבודה הולמת יותר. הוא היה רשום בפנקס המהנדסים והאדריכלים (ת/17). לפי עדות סלומי, המנוח היה "בחור 10" ממושמע, אחראי ודייקן מאוד (עמ' 77). אין ספק, שהיה מתקדם בעבודה, או מוצא עבודה מכניסה יותר, בהתחשב בכישוריו, בהשכלתו ובמקצועו. אי לכך, יש לחשב את הפסדי ההשתכרות, לפי שכר ממוצע במשק היום שהוא 6,988 ₪. ב. באשר לעבודתה של האלמנה - עובר לקרות התאונה, האלמנה למדה הנהלת חשבונות. לדבריה, היא התכוונה לסיים את הלימודים ולהתחיל לעבוד (עמ' 36 שורה 16). גם בעמוד 38 שורה 25, העידה על כוונתה זו. גם ע"ת 1, חברתה אירנה סנדל אמרה בעמוד 14, כי האלמנה התכוונה לעבוד. גם ע"ת 3, חברתה אירינה קרימר, אמרה, כי מטרת האלמנה היתה ללמוד ולמצוא עבודה במקצוע שלמדה (עמ' 22). וע"ת 4, סופיה גולדן, חברתה ללימודים אמרה, כי לא היה ספק שהאלמנה תתחיל לעבוד. (עמ' 27). נוכח עדויות ברורות אלה, הרי שיש לחשב גם עבודתה של התובעת. בהקשר זה חישוב הפסדי ההשתכרות לעבר ולעתיד, יעשה לפי חוות דעתו של האקטואר שי ספיר, ע"ה 6, שצורפה לסיכומי ב"כ הנתבעת 3. לפי חוות דעת זו, הפסד ההכנסה שנגרם לתלויים במנוח לפי שיטת הידות הוא 227.09 ₪ לכל שקר מהכנסת המנוח. יש לנכות מסכום זה, סך של 93,77 ₪ שהוא חסכון ידת המנוח בהכנסת האלמנה. היתרה היא 135.32 (93.77 - 229.09). ההפסד הוא אפוא 945,616 ₪. לפי 6,988 X 135.32. ג. עזרת הזולת - במות המנוח חסרה דמות אבי המשפחה, האב והבעל, אדם צעיר, מוכשר ובעל מקצוע, שעזר בבית והיה עושה כן, מן הסתם, גם בעתיד, בכל סוג של סיוע ועזרה הנדרשים בבית. חסרונו מטיל מעמסה על האלמנה, העובדת ואמורה לטפל בבנה הקטין, הן בבית והן לכל צרכיו, אם בלימודיו ואם בעת מכאוב וחולי. ידרש גם שמרטף מפעם לפעם. האלמנה נעזרת לשם כך בהוריה, שעברו לגור עימה, ותאלץ לקבל עזרה מאחרים, ע"פ הצורך והענין, גם עתה וגם לאחר אריכות ימיהם של הוריה. האלמנה הינה צעירה, ילידת 71', היא תזדקק לעזרת הזולת שנים רבות. יש לפסוק לה בראש נזק זה, סך של 150,000 ₪ בערכם היום לעבר ולעתיד. ד. הוצאות קבורה ומצבה - האלמנה העידה כי לא קיבלה מהביטוח הלאומי תשלום עבור הוצאות קבורה ומצבה. הנתבעת שילמה לה סך של 1,000 ₪ עבור הוצאות אלה. בתצהירה (ת/6), העריכה התובעת הוצאות בסך של כ - 9,000 ₪, נכון ליום עריכת התצהיר 22.12.98. אין סיבה שלא להאמין לה, כי לא אספה קבלות, בנסיבות אלה. הסכום הנדרש סביר. יש לפסוק לה, אפוא, סך של 8,000 ₪ בערכם היום. ה. כאב וסבל וקיצור תוחלת חיים. ע"פ הפסיקה, אין מקום לפסוק פיצוי בגין ראש נזק זה, שכן, כל פיצוי כזה יש לנכות ממילא מנזקיהם של התובעים כתלויים. 10. סיכום - א. הפסדי השתכרות 945,616. ב. עזרת הזולת 150,000. ג. הוצאות קבורה ואזכרה 8,000 סה"כ 1,103,616 ניכוי 20% אשם תורם 220,723 יתרה 882,893 ניכוי תשלומי המל"ל לפי חוו"ד שי ספיר נ/15 1,020,313 ₪. התביעה נבלעת בתשלומי המל"ל. 11. בהתחשב באמור לעיל, עם חלוקת האחריות בין הנתבעות, אני דוחה את הודעת צד ג', ללא צו להוצאות. 12. הנתבעת 3 - וגנר צור, אינה מעבידתו של המנוח. אי לכך, ע"פ סעיף 330(ג) לחוק הביטוח הלאומי, על הנתבעת 3 לשלם לתובעים 25% מהסכום בו היה על הנתבעת 3 לפצות את התובעים, דהיינו סך של 123,157 ₪, לפי 124.157 = 25% X 496,627 = 45% X 1,103,616. 13. אשר על כן, אני מחייב את הנתבעת 3 לשלם לתובעים סך של 124,157 ₪, בצרוף הצמדה וריבית כחוק, מהיום עד התשלום בפועל. כן תשלם הנתבעת 3 לתובעים את הוצאות המשפט ובנוסף גם שכ"ט עו"ד בסך 25,000 ₪, בצרוף מע"מ ובצרוף הצמדה וריבית כחוק מהיום עד התשלום בפועל. התביעה נגד הנתבעות 1 ו- 2 נדחית, ללא צו להוצאות, בנסיבות הענין. הודעת צד ג' נדחית, ללא צו להוצאות בנסיבות הענין. מקרי מוותתאונות נפילהבניהפיצוייםמוות בתאונת עבודהאתר בניהגגנפילה מגובה / מסולםנפילה