פסק דין כללי 1. התובע, יליד 1974, נפגע ביום 11.12.99, במהלך עבודתו בבית יציקה אצל הנתבעת 2, עת עסק בחיבור צינור לשאיבת מגנזיום מתנור היתך 2 CF לתנור משנה 4 AF, בדורכו על שמיכת בידוד עשויה צמר סלעים שהונחה על פתח התנור 2 CF במקום המכסה המקורי שהיה אמור להיות במקום, עת שמעדה רגלו השמאלית לתוך התנור ונכוותה (להלן: "התאונה"). 2. הנתבעת 1, חברה בע"מ שאינה פעילה מאז 2001 (עפ"י עדות מנהלה בפני), היתה בעת הרלבנטית לתאונה תאגיד העוסק בהשמת כ"א ואספקת עובדים, שהעסיקה התובע והפנתה אותו לעבודה אצל הנתבעת 2, היא בעלת השליטה והפיקוח בבית היציקה. 3. הנתבעת 3 היתה בזמנים הרלבנטיים לתאונה מבטחת הנתבעת 1 בפוליסת חבות מעבידים ובפוליסת אחריות צד ג', כשהנתבעת 2 מצויינת בהן כמבוטח, והנתבעת 4 היא מבטחת הנתבעת 2 בפוליסת חבות מעבידים ובפוליסה נוספת מסוג public and products liability and excess employers. 4. ב"כ בעלי הדין הודיעו כי הגיעו להסדר פשרה עם התובע, שקיבל תוקף פסק דין חלקי, על פיו ישולם לו סך כולל של 40,000 ₪, מעבר לתגמולי מל"ל, לסילוק מלא וסופי של כל תביעותיו בגין התאונה (עמ' 13 לפרוטוקול, ישיבה מיום 8.6.04). 5. המחלוקת בין הנתבעות רחבה ומעלה שאלות ביטוחיות מהותיות, וכפי טענת והודעת ב"כ הנתבעות 2 ו- 4 - אלה עולות במספר רב של תביעות מסוג זו שבפני. ב"כ הנתבעות הודיעו עוד כי לפי בקשתם עוכבו ההליכים במקומות אחרים עד ההכרעה שתינתן כאן ובתביעה אחרת, כמעט זהה, שנידונה בפני כב' השופט א. ואגו (בעת שכיהן כשופט בבית משפט השלום בבאר-שבע), שנתן פסק דינו ממש עם סיום הכנת פסק הדין כאן. אציין כאן כי מתוך מה שהוברר בפני (והדברים יפורטו להלן), ובטרם מתן פסק הדין, מצאתי להזמין שוב ב"כ הנתבעות מתוך המלצתי לסלק המחלוקת ביניהם בתביעה שנידונה בפני, מתוך הסדר הפשרה החלקי והסכום בו סולקה תביעת התובע, לאחר שמצאתי כי לפחות חלק מטענות ב"כ הנתבעות לא היו ראויות להשמע, מתוך שסברתי כי דרך ניהול ההליכים, במהלך הדיון בפני, לרבות הצגת המסמכים שהכרעה על פיהם נדרשה, עבור דרך הראיות שהוצגו וגמור בסיכומי ב"כ בעלי הדין - לא נמצאה כראויה, אך מתוך עמדת ב"כ הנתבעות - ניתנת החלטתי כלהלן. המחלוקת 6. לצורך ההכרעה במחלוקת שבין הנתבעות קם תחילה הצורך להשיב על שתי שאלות מקדמיות:- 6.1 מהי האחריות הנזיקית לארוע התאונה שיש לייחס לנתבעת 1, אם בכלל, מול אחריות הנתבעת 2. 6.2 האם ניתן להפעיל סעיפי השיפוי בהסכם ההתקשרות בין הנתבעת 1 ל- 2, גם אם ימצא הזכאי לשיפוי אחראי בנזיקין. 7. תשובה חיובית ל-2 השאלות הנ"ל תקים הצורך לדון במחלוקות הבאות שבבסיסן באות השאלות הביטוחיות, וכלהלן:- 7.1 האם יש בידי מבטחת האפשרות או הרשות שלא לשאת בהתחייבות חוזית שנטלה על עצמה המבוטחת שלה בסעיפי שיפוי המצויים בהסכם שעשתה המבוטחת עם מזמיני העבודה. כאן ייאמר כי ב- 22.2.05 ניתנה הודעת ב"כ הנתבעות 1 ו- 3 כי הכיסוי הביטוחי שניתן ע"י הנתבעת 3 אמור לכסות, בכפוף ובהתאם לתנאי הפוליסה ולגבולות האחריות, רק את אחריותה הנזיקית של הנתבעת 1 ולנזקים שיגרמו למי מעובדיה, כי מנהל הנתבעת 1 הבהיר כי נושא זה מובן לו וכי מעולם לא התחייב כלפי הנתבעת 2, בכל צורה ובשום דרך, כי הנתבעת 1 תהא אחראית למעשים רשלניים של נתבעת 2 שיגרמו לנזקים לעובדי הנתבעת 1. החלק הראשון של ההודעה יכול ויתקבל, אך החלק השני שבו מיותר ואינו דרוש, שהרי זהו לב המחלוקת הנדונה בפני ו"המודעה" - אינה המקום הראוי להדגשת עמדת מנהל הנתבעת 1. 7.2 מהי משמעותה של פוליסת ביטוח אחריות צד ג' שהוציאה הנתבעת 3 לנתבעת 1 בה מוזכרת הנתבעת 2 כמבוטחת. 7.3 האם בהפעלת הפוליסה האמורה ניתן יהא לטעון לכפל ביטוח מתוך שלנתבעת 2 הוצאו פוליסות נוספות, ע"י הנתבעת 4, המכסות לכאורה ארוע כפי זה שבפנינו. 7.4 מהו תוקפה של פוליסה ובה סעיף שיורי המהווה לכאורה התנאה על הוראות סעיף 59 (ג) לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א - 1981. עדויות 8. מטעם הנתבעות 1 ו- 3 העידו ה"ה הלל אריה ואלבז יהושע, ששימשו כנציגי הנתבעת 1 אצל הנתבעת 2, ומר מוטי בריסק, מי שהיה בעת הרלבנטית לתאונה מנכ"ל הנתבעת 1. מטעם הנתבעות 2 ו- 4, ובהסכמת ב"כ הנתבעות 1 ו- 3, הוגש פרוטוקול החקירה הנגדית של מר בני עובדיה, ראש מחלקת ביטוח אצל הנתבעת 2, ושל מר יואב לוונטהל, העוסק בביטוח בחב' מארש ישראל - ביטוח, המשמשת כברוקרית של הנתבעת 2, במסגרת הדיון בת.א 3174/01, שהתנהל בפני כב' השופט א. ואגו - שעניינו כאמור דומה, כמעט זהה, לענין שבפנינו. עוד הוגשו בהסכמה פוליסות הביטוח שהוצאו לנתבעות 1 ו- 2, דו"ח חקירת התאונה ע"י משרד העבודה והרווחה, והסכמי התקשרות שבין הנתבעת 1 לנתבעת 2 - שעם הגשת סיכומי ב"כ הנתבעות הוברר כי מחלוקת ביניהם גם באיזה מן ההסכמים עסקינן, וענין זה יבואר בהמשך (סומנו נ/ 2). הודעת ב"כ הנתבעות בענין זה היתה אמורה להנתן זה מכבר, ולבקשת ב"כ הנתבעות 2 ו- 4 מיום 29.3.05, להאריך לו המועד ליתן ההודעה הדרושה, ומתוך כך לעכב פרסום פסק הדין - לא נעתרתי, אף כי ניתנה לה הסכמת ב"כ הנתבעת 1. במאמר מוסגר אומר עתה כי גבי המחלוקת כאן - באה הערתי גבי התנהלות ב"כ בעלי הדין. אך ראשון ואחרון. ה אחריות בנזיקין 9. למען הנוחות יוסבר להלן בקצרה אופן העבודה בבית היציקה שאצל הנתבעת 2, כפי שהוברר מדו"ח חקירת התאונה שנעשה ע"י משרד העבודה והרווחה (להלן: "הדוח"). הדברים עלו בעדותו של מר שקד אריה, מי ששימש כראש מחלקת יציקות אצל הנתבעת 2, במהלך חקירת משרד העבודה והרווחה - המהווה חלק מהדו"ח שהוגש כחלק מנ/2. לשם הפקת מתילי מתכת במידות שונות יש להעביר מגנזיום במצב צבירה נוזלי מאחד מארבעת תנורי המשנה AF לתנור ראשי 1 CF וממנו ליצוק החומר לתבניות על מסוע. ביום התאונה, בשל בעיה בתאי אלקטרוליזה, נוצר מחסור במגנזיום ליציקה, ולכן קם הצורך להעבירו בשאיבה מתנור ראשי אחר 2 CF לתנור המשנה 4 AF ובהמשך לשאוב אותו לתנור הראשי 1 CF וממנו ליצוק המגנזיום לתבניות היציקה. השאיבה מהתנור הראשי 2 CF לתנור המשנה 4AF התבצעה באמצעות התקנת משאבה לפתחו העליון של התנור הראשי, שלצורך התקנתה היה צריך לפתוח תחילה את מכסה התנור, השוקל כ- 40 ק"ג, בעזרת מנוף אליו הוא חובר בהרמה. לפתח התנור מחברים משאבה, אליה מרכיבים צינור שקצהו השני מתחבר אל תנור המשנה, ויודגש כאן כי הפתח אליו חוברה המשאבה גדול מהפתח הנדרש לחיבורה כך שנותר בהיקפו שטח פתוח. מדו"ח משרד העבודה הוברר כי משום כובד המכסה והקושי בהרמתו, ומאידך מתוך הצורך לשמור על פתח התנור סגור בשל העובדה כי המגנזיום עלול להתחמצן ומתוך הטמפרטורות הגבוהות הבוקעות ממנו (עפ"י העדויות הגיעו אלה ל- 660 מעלות צלזיוס) - נהגו עובדי הנתבעת 2 לכסות פתח התנור בעת שאיבת המגנזיום בשמיכת בידוד עשויה צמר סלעים שאינה מיועדת לשאת משקל כלשהו. מהדו"ח עולה כי ביום בו ארעה התאונה החל התובע עבודתו במשמרת ראשונה בשעה 07:15 שנסתיימה בשעה 15:15, ועם סיומה המשיך לעבוד משמרת נוספת שנמשכה אף היא 8 שעות. במהלך המשמרת הראשונה ובתחילת המשמרת השניה, עסק התובע בעבודתו הסדירה - ניקוי מתילי המגנזיום שהופקו והתקררו, ובשעה 19:15 לערך (משמרת שניה), פנה אליו מי בשם "ארקדי" והציע לו לעבוד בשאיבת המגנזיום מהתנור הראשי 2CF לתנור המשנה 4AF. התובע נתן הסכמתו לעבור לעבוד כך, אף שעבודה זו לא היתה מוכרת לו והיתה זו הפעם הראשונה בה עבד עם ציוד להעברת חומר מתנור ראשי לתנור משנה. כפי שהוברר, ובשל אותו מחסור שתואר לעיל במגנזיום והצורך בשאיבתו, חיברו עובדי בית היציקה (עובדי הנתבעת 2) את המשאבה לפתחו העליון של התנור וניסו לחבר הצינור למשאבה - נסיון שכשל, לפיכך קרב התובע לעבר המשאבה וביקש לנסות לחבר בין השניים, תוך שהוא סבור כי פתח התנור מכוסה במכסהו המקורי ולא בשמיכת בידוד. בעשותו כך דרך על השמיכה ומיד מעדה רגלו אל תוך התנור. 10. לציין כי אין מחלוקת בין הנתבעות גבי אופן ארוע התאונה ואופן התהליך שהיה אמור להתקיים, וכאמור לעיל - דו"ח משרד העבודה והרווחה הוצג כולו, על תוכנו, על העובדות שפורטו, והמסקנות שהוסקו - בהסכמה. 11. הנתבעת 1 טוענת כי אין להטיל עליה כל אחריות בנזיקין , מתוך שהסרת מכסה התנור נעשתה ע"י מי מעובדי הנתבעת 2, שהיא בעלת השליטה במתקן, כמו גם בנוהלי העבודה, מתוך שהיא זו ששיבצה התובע לעבודת שאיבת המגנזיום - אף שאינו בקיא בה ולא הודרך גביה, ומתוך שיש לראות בנתבעת 2, לצורך החלת חבות בנזיקין, כמעבידתו של התובע, כמי שהנהיגה שיטת עבודה מסוכנת, כשלה, ורק לה - השליטה המוחלטת. הנתבעת 1 טענה עוד כי לא היתה לה שום אפשרות לפקח על נוהלי העבודה אצל הנתבעת 2, לרבות על נוהלי הבטיחות, לרבות האפשרות להתריע ולגרום לשינוי מי מאלה. הנתבעת 2 טענה כי הנתבעת 1 היא מעבידתו של התובע, הן מתוך כך שהיא זו ששלחה התובע לעבודה אצלה, מתוך שמינתה שני מנהלי עבודה מטעמה ששהו בשטחה של הנתבעת 2 לשם פיקוח על העובדים מטעמה, כי על מנהלי העבודה הללו החובה לוודא כי סביבת העבודה בטוחה ונטולת מפגעים. אשר לתאונה וגורמיה - הנה טענה הנתבעת 2 כי זו התרחשה בשל עייפותו של התובע ששובץ ע"י מנהלי העבודה של הנתבעת 1 לעבודה במשמרות כפולות (טענה זו נותרה ללא ביסוס או הוכחה - וברמת הנחה בלבד). כך בתמצית. 12. בבואי לקבוע מי מהנתבעות 1 ו- 2 תישא באחריות עפ"י דיני הנזיקין במקרה דנן, יש להשיב תחילה על השאלות הבאות: 12.1 מי מבין הנתבעות תחשב כ"מעבידתו" של התובע. 12.2 האם בנסיבות קרות התאונה שתוארו לעיל, התרשלה מי מהנתבעות 1 ו-2, או שמא יש לקבוע כי השתיים התרשלו. מעבידתו של התובע בהקשר לפקודת הנזיקין 13. התובע ביקש לייחס למי מהנתבעות 1 ו- 2 אחריות נזיקית שעילתה רשלנות ו/או הפרת חובה חקוקה, ומכאן ולצורך כך, תוגדר זהותו של המעביד עפ"י הוראות סעיף 2 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), הקובע כי:- " "מעביד" - מי שיש לו ביחסיו עם אדם אחר שליטה גמורה על הדרך שבו אדם אחר מבצע עבודה בשבילו, ואילו הוא עצמו אין עליו מרות דומה לגבי אותה עבודה, ו"עובד" הוא מי שעבודתו נתונה לשליטה כאמור...". זהו המבחן הידוע כמבחן השליטה הגמורה והוא המבחן היחיד שאימצה לעצמה פקודת הנזיקין ולאורו יש לקבוע יחסי עובד מעביד באספקלריה זו (ראה החל בע"א 502/78 מ"י נ' ירוחם ניסים ו-11 אח', פ"ד לה (4) 748, בעמ' 752 - 753, עבור דרך פסק דינו של כב' השופט מ. שנהב בבימ"ש השלום בת"א 73326/00, אליו מתייחסים ב"כ בעלי הדין בדיון בפני, שהרי שם נידונו נסיבות דומות לאלה שכאן בדיון בין חברת כ"א לנתבעת 2, וגמור בע"א 9657/03 מד"א נ' הממונה על השכר, תק-על 2004 (3), 817 וברע"א 11049 הפניקס הישראלי חב' לביטוח נ' רפיק נדאף ואח', תק-על 2004 (1), 3305 - שם נקבע כי למונחים "עובד" ו"מעביד" - אין משמעות אוניברסלית, אלא המשמעות שנודעת להם קשורה קשר הדוק להקשר החקיקתי בו הם מופיעים ולתכליתו של החוק בו הם מצויינים, וכך בעוד פסקי דין רבים). דומני כי לא יכול להיות ספק וגם לא יכולה לקום מחלוקת כי מעבידתו של התובע לפי "מבחן השליטה הגמורה" היא הנתבעת 2, בעוד הנתבעת 1 היתה בגדר מי ש"סיפקה" התובע לעבודה אצל הנתבעת 2. לנתבעת 2 הבעלות והשליטה במפעל המגנזיום, לרבות בתנורים, היא זו שהנהיגה שיטת העבודה שנמצאה בדו"ח משרד העבודה והרווחה כמסוכנת ובלתי ראויה (גם ע"י ב"כ הנתבעות שכאמור הסכימו לקבלת הדו"ח על מסקנותיו), וכך גם בעיני - ועוד יותר, אחר שהוברר לי, כמעט לתדהמתי, כי בדיון שהתנהל בפני כב' השופט א. ואגו, בת.א 3174/01 בימ"ש שלום באר-שבע (להלן: "ת.א. 3174/01"), שחלק ממנו אומץ, כאמור, בהסכמה לצורך הדיון כאן, נתבררה תביעתו של עובד אחר של הנתבעת 1 שהועסק, בדיוק כמו התובע כאן, אצל הנתבעת 2, באותו מתקן, על גבי פתחו של אותו תנור, שגם עליו הושמה אז אותה שמיכת בידוד של צמר סלעים, לאחר שהוסר המכסה הקבוע, כשאופן התאונה שם זהה למה שארע לתובע שכאן - אלא שהתאונה שם ארעה כשנה וחודשיים טרם התאונה כאן, והנה למדים אנו כי בין לבין לא נעשה דבר וחצי דבר, כי הנתבעת 2 המשיכה לעבוד באותה שיטת עבודה פסולה ולקויה, כשאין לה ספק ולפחות לא צריך היה להיות, גבי גודל הסיכון בו היא מעמידה מי העובד במתקן זה - והדברים יפורטו עוד יותר להלן (במאמר מוסגר ייאמר שוב - כי גם מכאן עולה התנהלותה הלא ראויה של הנתבעת 2). הנתבעת 1 אמנם סיפקה לתובע ציוד מגן (כך התחייבה בהסכם בינה לנתבעת 2), אך אספקת ציוד זה נעשתה לפי הוראות, הנחיות וצרכי הנתבעת 2. הנתבעת 1 לא נדרשה להדריך התובע בנוהלי הבטיחות - אלא להפנותו להדרכה אצל הנתבעת 2, וכך עשתה, ולא מצאתי בהסכם בין השתיים כי הנתבעת 1 אמורה היתה להנהיג את שיטת העבודה אצל הנתבעת 2. בטענת הנתבעת 2 כי בשטחה ולפי בקשתה, הועסקו שני נציגים של הנתבעת 1, שתפקידם היה פיקוח על ביצוע העבודות - אין כדי להעלות או להוריד, מתוך התרשמותי מהראיות שהובאו, כי עיקר תפקידם היה לשמש "אנשי קשר" בין הנתבעת 2 לעובדי הנתבעת 1, מבלי שהיה בידיהם להורות, לקבוע, לשנות נוהלי הנתבעת 2, וכפי עדותו של מר אריה הלל: - "מבחינה מקצועית לא היה לי שום קשר עם העובדים, אלא היו אלה מנהלי המשמרת מנהלי העבודה של מגנזיום..." (עמ' 17 לפרוטוקול). ובהמשך:- "אני הייתי מביא פוטנציאל לעבודה ע"פ הדרישות שהיו לנו. לשאלה אם אני עשיתי את הראיונות, אני משיב שאני הייתי מביא את האנשים ומנהל העבודה שהיה אז מאיר מרג'י היה עושה את הראיונות, אני הייתי נכנס איתו או הפקידה כשהיה צורך בתרגום. מדובר בשנת 96 והיתה עליה גדולה מרוסיה והעובדים היו משם. לשאלה אם הדרכתי את העובדים שלי להשתמש עם ציוד מגן בעבודה או להשתמש בציוד חסין אש בגלל העבודה בטמפרטורה, אני משיב שאני הייתי לוקח את האנשים ומביא אותם לאיש מקצוע במחלקה המיוחדת במגנזיום..." (עמ' 18 לפרוטוקול). ומאלה תמצא כי מנהל העבודה היה אותו מרג'י של הנתבעת 2, כי הוראות העבודה לעובדי הנתבעת 1 לא ניתנו ע"י נציגיה, וגם ההדרכה הדרושה לא סופקה על ידיהם, אלא ע"י איש הדרכת בטיחות, שזה מקצועו, של הנתבעת 2. כך עולה גם מעדות נציגה השני של הנתבעת 1 אצל הנתבעת 2, מר אלבז יהושע: "לשאלה מה היה תפקידי במועד התאונה שארעה בסוף שנת 99, אני משיב שהייתי נציג של חברת כ.א.מ במגנזיום ים המלח, ותפקידי היה לספק ציוד הגנה לעובדים, לטפל במשכורות, חלוקת קפה, תה ושי לחגים, בעיות שהיו לעובדים היו עוברים דרכי. אני עבדתי תחת הילל. ...לשאלה אם עשיתי בדיקה איך זה קרה, אני משיב שלא - אין זה מתפקידי לעשות זאת, אני לא הייתי שם ולא הייתי צריך לתת עדות, יש מחלקת בטיחות בעבודה..." (עמ' 20 לפרוטוקול). את טענת הנתבעת 2 כי אם נתגלה ליקוי כלשהו בשיטת העבודה הרי היתה זו חובת נציגי הנתבעת 1 לפעול לסילוקו - יש לסייג, שהרי אין חולקין כי חובתה של הנתבעת 1 היתה לוודא כי מי מטעמה עובדים בסביבת עבודה בטוחה, אך ודאי, וכך מתוך מה שהוברר, לא היו הם המוסמכים לבוא ולפסול שיטת עבודה זו או אחרת של הנתבעת 2, ומתוך מערכת היחסים שבין הנתבעות - לו היו נוקטים כך, ספק בעיני אם היו נותרים בתפקידם. ערה אני להצהרת הנתבעת 1 בהסכם שבינה לנתבעת 2 כי היא מודעת לתנאי "האקלים" וסביבת העבודה, והנה כך הצהירה בסעיף 5 (ו) להסכם ההתקשרות בין השתיים כי:- "ידועים ומוכרים לו כל הוראות ונוהלי החברה המתייחסים לבטחון, לבטיחות בעת ביצוע העבודה והוא מתחייב בזאת למלא אחריהם ולנהוג לפיהם וכן אחר ועל פי כל הוראות ונהלים אחרים ונוספים שינתנו (אם ינתנו) מזמן לזמן ע"י החברה" - ומכאן למדים אנו כי הנתבעת 1 התחייבה לפעול ולנקוט עפ"י נוהלי הבטיחות של הנתבעת 2, שזו האחרונה גם הנהיגה הנוהל לפיו כיסוי פתח התנור ייעשה ע"י שמיכת בידוד ולא ע"י מכסהו המקורי - ובכך, יש לקבוע, הפחיתה ואפילו הסירה אחריות הנתבעת 1 לדאוג לסביבת עבודה בטוחה. מקובלים עלי כאן דבריו של העד מוטי בריסק, מנכ"ל הנתבעת 1, כי:- "לא היתה למפקח העבודה סמכות להגיד לעבוד (צ.ל לעובד - ט.ש.) לקחת מכונה מסויימת ולהניח אותה במקום מסויים". ומכל אלה אין לך אלא לקבוע כי גם לו ביקשו מנהלי העבודה של הנתבעת 1 להתערב ולשנות מנוהלי הנתבעת 2 - לא היה הדבר נתון בידיהם. עוד אעיר כאן כי טענת הנתבעת 2 כי מנהלי העבודה אצלה היו נציגי הנתבעת 1 - אינה יכולה להתקבל, וזאת בלשון המעטה, ולא אנקוט לשון חריפה יותר, שהרי, ורק לסבר האוזן, נעזרה הנתבעת 2 לא רק בשירותי הנתבעת 1, אלא בשירותי חברות שונות שסיפקו לה עובדים, ואם גם מטעם אלה הוצבו במפעלה, כמו במקרה שלנו, נציגי החברות הללו, האם יעלה על הדעת כי עדיין ניתן לה לטעון כי נציגי הנתבעת 1 הם מנהלי העבודה במפעל המגנזיום? וכך גם נציגי החברות האחרות? - התשובה לכך חייבת להיות שלילית, ונדמה כי ברצון הנתבעת 2 להרחיק ממנה - הנה אין היא מגבילה עצמה לגבולות הראויים לטענותיה. גם את נסיונה של הנתבעת 2 לטעון כי שני נציגי הנתבעת 1 אצלה היו בגדר "מנהלי עבודה", במובן מונח זה בפקודת הבטיחות בעבודה - יש לדחות, כשלכל היותר ניתן לראות בהם כאנשי קשר בלבד שבין הנתבעת 1 לעובדיה. זוהי גם מסקנתו של אינג' רויטמן, מי שחקר התאונה מטעם משרד העבודה והרווחה בדו"ח שהגיש, שנתקבל בהסכמה וללא חקירה:- "עובדי חברות להספקת כח אדם המבצעים את המוטל עליהם לפי הוראותיו, בהשגחתו ובאחריותו הישירה והבלעדית של מנהל העבודה מטעם חברת מגנזיום מתכתי בע"מ. במציאות, חברות להספקת כח אדם, לאחר הפניית העובדים לחברת מגנזיום מתכתי בע"מ, לפי מקצועות נדרשים, מאבדים כל קשר ניהולי עם אנשיהם וכל האחריות על בטיחותם, שלומם ובריאותם מוטלת על חברת מגנזיום מתכתי בע"מ בלבד" (עמ' 6). מקום זה אומר עוד כי הנתבעת 2 הסתפקה כאן בטענות בא-כוחה, ולא טרחה להביא שום ראיה הסותרת הטענה כי יש לראותה כמעסיקתו של התובע (בפן הנדון כאן), ואת מחדלה זה יש להביא לפתחה, שהרי אם כפי טענתה - מנהלי העבודה של הנתבעת 1 הם אלה שהיו נותנים הוראות העבודה, הרי שבנקל יכולים היו להעיד מי מעובדי הנתבעת 1 שיאשר כי אכן כך היה (שהרי היום הנתבעת 1 אינה קיימת, ואפילו לא קם החשש שמא לא היו ניתנות התשובות לגופן). מכל אלה - אני דוחה טענות הנתבעות 2 ו- 4 הנוגעות לסוגיה כאן, וקובעת כי הנתבעת 2 נחשבת כמעסיקתו, מעבידתו של התובע, לצורך הדיון באחריות הנזיקית. אחריות הנתבעות 1 ו- 2 לתאונה (או אחריות מי מהן) 14. אינג' רויטמן, ממשרד העבודה, מצא כי התאונה נגרמה עקב התרחשות 9 גורמים שונים, ראש וראשון להם הוא העדר מכסה לפתח התנור והחלפתו בשמיכת בידוד שאינה מסוגלת לשאת משקל אדם. בין יתר הגורמים מונה אינג' רויטמן הבאים: הרכבת מכסה כבד וחם בשיטה בלתי נוחה וקשה בשטח קטן, אי מסירת מידע באשר לתהליך העבודה ובמיוחד לתובע שעבד בתחנת העבודה בה נפגע בפעם הראשונה, אי הדרכת העובד, אי פירוט הסיכונים, אי התקנת שילוט, הפעלת תהליך עבודה מסוכן ופיקוח בלתי מספיק של הנהלת בית היציקה על ביצוע העבודה. את כל הגורמים הרשלניים הללו ניתן בנקל לייחס לנתבעת 2, וכראיה לה שגם ניתן למצוא בשינוי שנטען כי נעשה בנוהל העבודה (ראה בחקירתו של מר אריה שקד, ראש מחלקת יציקות אצל הנתבעת 2 בפני אינג' רויטמן), לפיו הוספו ידיות להרמת המכסה כך שהרמתו תהא קלה ופשוטה יותר, וכן בעצם הצורך לתת הדעת להתקנת צירים על מכסה התנור כך שיהא מחובר לפתחו (אם כי גם שניים אלה לא מנעו התאונה שארעה לתובע). לציין כי ברשלנות שאני מייחסת לנתבעת 2 אין אני כוללת התייחסות לטענה כי התובע הועסק ע"י הנתבעת 2 בתחום שלא היה בידיעתו, זאת משום שלא הוברר מיהו ומטעם מי הועסק אותו "ארקדי" שהציע לתובע ולקחו לעבוד בשאיבת המגנזיום, אף כי הרושם הוא כי מדובר במי שהיתה לו הסמכות מטעם הנתבעת 2 להורות לתובע היכן לעבוד, ולפי עדותו של מר אריה הילל:- "אם אתה אומר לי שבאחד הדו"חות מוזכר אחד בשם ארקדי, אני משיב שיש עובד כזה שלנו שעבד כמו אלבז במשרד המגנזיום, ובבית היציקה היו הרבה ארקדי. אם אתה אומר לי שהמומחה של משרד העבודה אומר בדו"ח שלו שבמהלך המשמרת בחור בשם ארקדי ביקש מהתובע לעבוד ולעבוד בבית היציקה וזאת היתה הפעם הראשונה שהתובע ביקר שם, אני משיב שאני מצטער ואין לי מושג על כך" (עמ' 19). במאמר מוסגר אומר כי נחוצה היתה כאן עדות התובע - אלא שבעלי הדין חדלו גם כאן ומי מהם לא טרח להעידו. גורם נוסף לתאונה, עפ"י מסקנותיו של אינג' רויטמן, הוא עבודתו הרציפה של התובע, משך 12 שעות בסביבת אקלים קשה בבית היציקה, בעבודה גביה לא תודרך. גורם זה מקורו למעשה במי שערך סידור העבודה, שכפי שהתרשמתי היה זה מר אלבז יהושע, שאף שתחילה התקשה לקבל הגדרת עצמו כמי ששיבץ לעבודה, הנה הודה, סופו של דבר, כי הוא זה שערך הסידור:- "לשאלה, מי היה משבץ את העובדים לתפקידים השונים, אני משיב שלי לא היתה נגיעה לשיבוץ העובדים, אם היה צורך בעובד הייתי מספק את העובד ובזה מסתיים תפקידי. כשאני אומר אחראי משמרת אני מתכוון לעובד חברה מגנזיום... (עמ' 20) לשאלה אם זה נכון, שאני עשיתי את סידור העבודה, אני משיב שלא. יש אחראי משמרת שעושה סידור עבודה, אני לא עושה סידור עבודה. אתה מקריא לי מדברים שאמרתי בת.א. 3174/01 ומפנה אותי לעמ' 14 ש' 8-4, לגבי סידור העבודה ותלייתו במשרד, אני מאשר את מה שאמרתי שם. נכון שאני עשיתי את סידור העבודה מבחינת שעות ומשמרות, ומי עובד באיזה משמרת". אני לא קבעתי את מקומות העבודה הסציפיים. לשאלה, אם אני קבעתי את שעות המשמרת לעובדים, אני משיב שאם הוא מסוגל לעבוד משמרת כפולה, אני משיב שכן. אם העובד מסכים לעבוד משמרת כפולה והוא יכול, הייתי נותן, כך אמרו לי לעשות" (עמ' 21). וכך גם העיד מר אריה הלל שהתרשמתי שעדותו כנה: "רק אלבז היה ממונה על סידור העבודה, והשתלט על זה יפה מאוד".(עמוד 17 לפרוטוקול ). טענת הנתבעת 1 החוזרת על עצמה שוב ושוב בסיכומיה, כי הנתבעת 2 היא ששיבצה התובע בעבודה, אינה יכולה להתקבל - זאת משום שהעד מטעמה מסר בעדותו כי הוא זה שעשה השיבוץ. מכאן גם נגזרת אי חובת הנתבעת 2 לוודא כי העובד שנשלח על ידי הנתבעת 1 לעבוד באתר מסוים, עבר ההדרכה הדרושה לשם העבודה בו, שהרי אם הנתבעת 1 משבצת עובד שלה לעבודה באתר בו נדרשת הדרכה מסוימת - הנה עליה לנקוט כך רק בעובדים שקיבלו הדרכה והם בקיאים בסוג העבודה המבוצעת. דא עקא, ואף שקיבלתי עמדת הנתבעת 2 כי הנתבעת 1 היא זו שעשתה שיבוץ עובדיה, הנה לא מצאתי לחייב הנתבעת 1 באחריות גם משום כך, מתוך שהתובע שובץ לעבודת ניקוי מתילי מגנזיום - בה היה בקיא, בעוד שהמעבר לתחנת עבודה אחרת, שאיבת המגנזיום, נעשה לפי בקשת אותו "ארקדי" , שכפי שנאמר לעיל, - אין בידי לקבוע מי הוא ומטעם מי עבד, ואני יכולה רק להניח כי שימש במקום מטעם הנתבעת 2 . באשר לטענת הנתבעת 2 כי התובע עבד 2 משמרות רצופות, בתנאי אקלים קשים שגרמו לעייפות רבה, והנה לך הגורם לתאונה מבחינתה - הנה מסופקת אני מה ערכה, שהרי התאונה ארעה מתוך דריכתו של התובע על שמיכת בידוד שלא היתה מיועדת לשאת משקל אדם, והנה גם אם היה נקרא לעבוד במקום אפילו מייד עם תחילת משמרתו - לא היתה נמנעת נפילתו, ומכאן שאין מקום לייחס לשעות העבודה המרובות משקל כלשהו , ודאי לא כזה שיצמצם מאחריות הנתבעת 2 - שטענתה כאן נדחית. אין חולקין כי על הנתבעת 1, חברת כח האדם , מוטלת החובה לוודא כי העובד ששלחה לעבודה הושם במקום בו מונהגת שיטת עבודה בטוחה, שאחרת אחריותה תלווה אותו בעת שילוחו, אך כפי שנפסק בע.א 686/77 מקורות חברת מים לישראל בע"מ נגד מרג'י משה , פ"ד ל"ד (4) 365 בעמוד 371 - 372 , אכן :- "כלל שאין חולקים עליו הוא שמעביד חייב לארגן ולנהל את עסקו באופן שעובדיו לא ייחשפו לסיכונים מיותרים וכי ישום חובה זו מתבטא, בין היתר, בדאגה למקום עבודה בטוח, במידה סבירה ובהתאם לנסיבות. לפנים סברו השופטים באנגליה שחובה זו חלה רק בקשר עם מקום עבודה שבשליטתו של המעביד, אך במרוצת השנים הורחבה החובה, ומאז פסק- הדין הידוע ....מטילים ספק בכך כי גם מעביד השולח את עובדיו לבצע עבודה במקום שמחוץ לשליטתו אינו משתחרר כליל מהדאגה לבטחונו של העובד. יחד עם זאת ברור, כי במקרה כזה האפשרויות הקיימות לגבי מקום שאינו בשליטתו הן שונות ולכן גם היקף חבותו הוא שונה.... עינינו הרואות - אחריותו של מעביד לבטיחותו של מקום עבודה שאינו בשליטתו תלויה בנסיבותיו המיוחדות של כל מקרה, והיא שונה מענין לענין. ישנם גם מקרים שבהם רשאי המעביד לסמוך על מי ששולט למעשה במקום העבודה, ואינו נדרש כלל לנקוט אמצעי זהירות נוספים, על אלה שהונהגו על ידי המחזיק במקום" (הדגשה שלי - ט.ש.). הנתבעת 2 הציגה עצמה כמי השומרת על בטיחות בעבודה, והרי אין לנו עניין עם מפעל קיקיוני הנמצא בראשית דרכו, אלא באחד כזה המבקש להניח לגביו מתוך מיהותו גבי תנאי העבודה שבו, שיכול ומתוך מה שהוברר, אין מקום להנחה שכזו, שלפחות כאן נסתרה בריש גלי, כשמצאנו כי תאונה זהה בנסיבותיה ובחומרתה, מתוך אותה רשלנות, ארעה שנה וחודשיים לפני התאונה כאן - שלא נעשה בין לבין דבר. מכל אלה יש לקבוע כי האחריות המוטלת על הנתבעת 1 לדאוג למקום עבודה בטוח לעובדיה המועסקים ע"י הנתבעת 2 - תחומה בגבולות ברורים והגיוניים. ובהמשך לאמור לעיל אומר כי גם אם יכולה הייתי למצוא אחריות מה שתוטל על הנתבעת 1, זאת אחר שהובא לידיעתנו, מתוך ת.א. 3174/01 המתנהל בפני כב' השופט א. ואגו, כי שם נפגע תובע אחר, עובד הנתבעת 1, קודם פגיעת התובע כאן, ובנסיבות זהות, ומתוך שמכך ניתן היה לייחס לנתבעת 1 במקרה שבפני ידיעה או צורך בידיעה בדבר הסכנה האורבת לעובדיה אצל הנתבעת 2, ומתוך חובתה לפנות לנתבעת 2 ולהציב בפניה החובה לתקן המפגע, ולחילופין - לא לספק עובדים לעבודה זו (ואף כי נמצא כי לא היתה בידי הנתבעת 1 היכולת להתערב בנהלי העבודה של הנתבעת 2, הרי היה בידיה להתריע על המפגע או לסרב לשלוח עובדיה לעבוד שם) - הנה לא מצאתי, סופו של דיון, לעשות כן, מתוך מחדלה של הנתבעת 2, שהוא מחדל רבתי, מתוך פעולתה שהיתה רשלנית רבתי, מתוך שהיא הבעלים המחזיק באתר העבודה, בתנור בו ארעה פגיעתו של התובע כאן ופגיעת הקודם לו, בנסיבות זהות תקופה קצרה לפני - כשכל אלה מאיינים האחריות שניתן היה אולי לחייב בה את הנתבעת 1. ומסקנתי מכל אלה היא כי במלוא האחריות הנזיקית לתאונה נושאת הנתבעת 2. הסכמי ההתקשרות בין הנתבעות ותניית השיפוי 15. בדיון שנתקיים בפני ביום 12.10.04 הגישו הנתבעות 2 ו- 4, בהסכמת הנתבעות 1 ו- 3 את פרוטוקול החקירה הנגדית של העדים מטעמן, ה"ה בני עובדיה ויואל לוונטהל, בת.א. 3174/01 הנ"ל. עוד הוגש בהסכמה הסכם ההתקשרות בין הנתבעת 1 לנתבעת 2. בסיכומי הנתבעות 2 ו- 4 מבקש בא-כוחן להפנות להסכמי ההתקשרות מס' 10471/96 ומס' 10893/97 - שנערכו בין הנתבעת 2 לנתבעת 1, מתוך ששניהם זהים וצורפו כנספח א' לתצהיר עדותו של מר בני עובדיה. טען ב"כ הנתבעות 2 ו- 4 כי הואיל ובעת התאונה היה ההסכם מס' 10893/97 בתוקף - שהוארך בתוספת להסכם מיום 13.4.98 עד 31.5.00 - הנה יש לדון בסעיפי השיפוי המופיעים בו, ולפי טענתו כך גם מתוך שהם זהים בנוסחם לסעיפי השיפוי שבהסכם מס' 10471/96. עוד הוסיף ב"כ הנתבעות 2 ו- 4 וטען כי אין מחלוקת כי ההסכם האחרון, דהיינו זה מ- 97, הוא התקף, שהרי הוא שהוצג בפני מר אריה בריסק (מנהל הנתבעת 1) בחקירתו הנגדית - שאישר חתימתו עליו. לעומתו טוען ב"כ הנתבעות 1 ו- 3 כי דווקא מחלוקת יש, כי ההסכמים אינם זהים, כי ההסכם הרלבנטי לענייננו הוא דווקא זה שמספרו 10471/96, משום שזה ההסכם שצורף לתצהירו של מר בני עובדיה בת.א. 3174/01 - עליו נחקר, והוא ההסכם שהוגש בהסכמה כדי לייעל הדיון כאן. טענה נוספת היא כי ההסכם 10893/97 משולל כל תוקף, שהרי הנתבעת 1 אינה חתומה עליו, והשם המתנוסס בכותרתו - אינו שמה הנכון והמלא. כאן יש להביע מורת רוחי מהתנהלותו, הבלתי ראויה לשיטתי, של ב"כ הנתבעות 2 ו- 4, בענין זה של הצגת ההסכמים. מקובלת עלי טענת ב"כ הנתבעות 1 ו- 3 כי ההסכם המצורף לתצהירו של מר בני עובדיה הוא זה שמספרו 10471/96, שכן העד מתייחס להסכם אחד בלבד, ומתוך עדותו עולה כי מתכוון הוא דווקא לאותו הסכם משנת 1996. כך למשל מסעיף 4 לתצהירו בו הוא מפנה לסעיף 10 להסכם שכותרתו "ביטוח", והנה תמצא כי אכן זו כותרת הסעיף בהסכם 10471/96, ולעומת זאת - כותרת סעיף 10 בהסכם האחר הינה "סודיות ופטנטים". ומכאן כי לקה ב"כ הנתבעות 2 ו- 4 בשניים: האחד, בטענתו כי שני ההסכמים זהים, והאחר - בטענתו כי לתצהירו של מר בני עובדיה צורפו שני ההסכמים. לציין כי גם בעדותו של מר עובדיה בפני כב' השופט ואגו, נשאל העד האם הוא חתום על "ההסכם", ואתמה אם מבקש ב"כ הנתבעות 2 ו-4 כי אניח כי אילו היו שני הסכמים, ישאל העד בחקירה נגדית אם חתם על "ההסכם" - נדמה כי ניתן להסיק מנוסח השאלה כי כוונת השואל היתה להסכם אליו התייחס העד בתצהירו הוא ההסכם מס' 10471/96. למעשה לא מצאתי, במהלך כל הדיון, זה שבפני וזה שנערך בפני כב' השופט ואגו - כי הוזכרו שני הסכמים שונים, ונדמה כי לאורך כל הדרך נידון אותו הסכם משנת 1996, שתוקפו הוארך מעת לעת, כך גם עולה מחקירתו הנגדית של מר בריסק, בה נשאל אודות סעיף 11א להסכם, על פיו התחייבה הנתבעת 1 להעמיד אדם מטעמה שיפקח על ביצוע העבודות. סעיף 11א להסכם משנת 96 אכן עוסק בנושא זה, אך אין בידי כאן להשוות ולומר במה עוסק סעיף שמספרו זהה בהסכם מ-1997 - מאחר והנתבעות 2 ו-4 לא הגישו כל עמודי ההסכם לתיק ביהמ"ש. כאן גם אומר כי מתוך שאין בפני ההסכם במלואו, הנה אין בידי האפשרות להתייחס לטענת ב"כ הנתבעות 1 ו- 3 כי ההסכם 10893/97 אינו חתום ע"י מר בריסק, ומכאן כי לא יתכן כי זה ההסכם שהוצג בפניו בחקירתו הנגדית שנעשתה בפני, ובה אישר כי הוא זה החתום עליו (עמ' 23 לפרוטוקול). ב"כ בעלי הדין אינם יכולים לבוא בטענה בענין זה, העומדת לפתחם, כשלא הציגו בביהמ"ש מלוא הראיות הדרושות ("מלוא" בשתי המשמעויות כפי שהוברר לעיל). אציין עוד כאן כי בחנתי טענות ב"כ הנתבעות 1 ו- 3 ואכן נעשה שיבוש בשם הנתבעת 1 בהסכם משנת 97. עם סיום כתיבת פסה"ד הגיעה הודעה נוספת של ב"כ הנתבעות 2 ו- 4 בדבר המצאת ההסכם התקף. ההודעה הנדרשת לא ניתנה זמן רב, וב"כ הנתבעות מצאו עצמן מתכתשים אפילו כאן - כשבהתנהלותם הבלתי ראויה - היה כדי להקשות המלאכה (מתוך כך מצאתי לדחות בקשת ב"כ הנתבעות 2 ו- 4 לדחיה נוספת). ומתוך כל אלה, מה שהוצג ויותר - מה שלא הוצג - אני קובעת כי ההסכם התקף לענייננו הוא 10471/96, וכתוצאה יבחן תוקף תניית השיפוי המופיעה בהסכם זה, אף שיכול כי למועד התאונה היה רלבנטי דווקא ההסכם 10893/97 וכאמור לעיל - מאחר והסכם זה לא הוגש בהסכמה ואיש לא נחקר עליו, וכטענת ב"כ הנתבעות 1 ו- 3 "הוצנח" עותק ממנו לתיק ביהמ"ש, כמצורף לתצהירי העדויות מטעם הנתבעות 2 ו-4, אין אני יכולה לנקוט אלא כאמור לעיל. ייאמר עוד, ולא במאמר מוסגר, כי ההבדלים בנוסח תניות השיפוי בין שני ההסכמים בולטים ומשמעותיים, ובהרחבה שבאה בתניית השיפוי לטובת הנתבעת 2 בהסכם 10893/97 יש כדי לענות על התעקשות בא-כוחה לנקוט דווקא לפי הסכם זה. ולהלן יקרא ההסכם 10471/96 - "הסכם ההתקשרות". בחינת סעיפי השיפוי 16. בסעיף 9 ג' להסכם ההתקשרות נקבע כי:- "נדרשה החברה (היא הנתבעת 2 - הערה שלי - ט.ש) לפצות אדם או גוף כלשהו בשל נזק, אבדן, או פגיעה בגוף או ברכוש שהקבלן (היא הנתבעת 1 - הערה שלי - ט.ש) אחראי להם על פי הסכם זה ו/או על פי הדין, ישפה הקבלן את החברה, מיד עם דרישתה הראשונה בכתב, בשל כל סכום ששילמה החברה או עלולה לשלם, וכן בכל הוצאות שנשאה בהן החברה או עלולה לשאת בהן בהקשר לתביעתה כאמור - וזאת מבלי לגרוע מזכויות החברה על פי הסכם זה ו/או על פי הדין לכל תרופה או סעד אחרים". והנה מלשון הסעיף עולה כי רק מקום שהנתבעת 1, הקבלן, אחראית לפגיעה בגוף התובע תהא זכאית הנתבעת 2 לשיפוי, ורק כאשר מקור אחריות זו של הנתבעת 1, יבוא מכוח הסכם ההתקשרות או מכוח הדין. בהמשך לקביעתי כי הנתבעת 1 אינה נושאת באחריות נזיקית כלשהי לארוע התאונה, הנה עולה כי מכוח "הדין" אין הנתבעת 2 זכאית לשיפוי כלשהו ממנה, והנה נותר לנו לבחון אם נושאת הנתבעת 1 באחריות לפי הסכם ההתקשרות - שזו החלופה האחרת שבסעיף 9 ג' הנ"ל. סעיף 9 ב' להסכם ההתקשרות הגודר אחריות הנתבעת 1 קובע כי:- "הקבלן יהא אחראי לכל נזק שייגרם, בין לגוף בין לרכוש כתוצאה ממעשה או מחדל וכן לכל נזק שייגרם עקב ביצוע העבודה או כל שירות או מעשה אחר המבוצע ע"י הקבלן." החלק הרלבנטי בסעיף זה לענייננו הוא חלקו הראשון המסתיים במילים "מעשה או מחדל", שהרי לא מדובר כאן, לית מאן דפליג, בנזק שנגרם עקב ביצוע עבודה ע"י הנתבעת 1, הקבלן, אלא בנזק שארע תוך כדי עבודת התובע, מהנתבעת 1, אצל הנתבעת 2 ובשל מחדל הנתבעת 2 באי כיסוי פתח התנור במכסהו המקורי, וכאן יש לתהות האם הסיפא לסעיף האומר "המבוצע על ידי הקבלן" - מתייחס רק לחלקו האחרון של הסעיף, דהיינו הוא המשך ישיר של המשפט - "וכן לכל נזק שייגרם עקב ביצוע העבודה או כל שירות או מעשה אחר" (רשלנות הנתבעות 2 ו-4), או שמא ניתן לייחסו גם לחלקו הראשון של הסעיף האומר: "הקבלן יהא אחראי לכל נזק שייגרם, בין לגוף בין לרכוש כתוצאה ממעשה או מחדל", ותוצאת התהיה היא ההכרעה בשאלה אם הנתבעת 1 נושאת באחריות "חוזית", דהיינו תמצא אחראית עפ"י ההסכם - רק מקום שהיא ביצעה המחדל או המעשה. בע"א 631/83, ה"מגן" חב' לביטוח בע"מ נ' "מדינת הילדים", פ"ד לט (4) 561, הבהיר כב' השופט לוין כי מערכת הכללים הפרשנית הדרושה היא "...רחבה הרבה יותר ויש להתייחס אל הניסוח הכולל ואל המילים שנבחרו למתן הביטוי לכוונת המתקשרים בראייה כוללת ומעמיקה, החודרת אל מטרת דבר החקיקה או כתב ההסכם, ולתכלית שביקשו להשיג" (שם בעמ' 573 עד 574). התחקות אחר לשון הסעיף הנידון כאן תביא למסקנה כי מדובר בפירוט מקרים, באופן שהסיפא (דהיינו המילים - "המבוצע ע"י הקבלן") מתייחס גם לחלקו הראשון של הסעיף, שהרי על אותו משקל ניתן לתהות האם "נזק" שנגרם עקב ביצוע העבודה כולל בתוכו נזק רכוש וגם נזק גוף, לפי הפירוט בחלק הראשון של הסעיף, או שכאן מדובר בנזק שאבותיו לא מוגדרים, ונדמה כי אין לך אלא להסכים כי מדובר בהמשך ישיר של הדיבור, ועל כן לא בא פירוט נוסף, והנה לפי אותו רעיון ופירוש - גם הסיפא המחריגה האחריות רק לנזק שביצע הקבלן - היא המשכו הישיר של החלק הראשון של הסעיף. ומאלה תמצא כי הסכם ההתקשרות הטיל אחריות על הקבלן, היא הנתבעת 1, רק מקום שהיא זו שביצעה והיתה הגורם לנזק. מסקנה זו עולה גם מבדיקת לשון סעיף 9 א' להסכם ההתקשרות לפיו: "הקבלן יהא אחראי לכל אבדן, נזק, קלקול או פגיעה שייגרמו לרכוש החברה ע"י מעשיו או מחדליו. חובתו האמורה של הקבלן תעמוד בעינה בין שהאבדן, הנזק, הקלקול או הפגיעה האמורים נגרמו באקראי, בין שהיו תוצאות מעשה הכרחי או צפוי מראש לצורך ביצוע העבודה ובין שנגרמו מחמת תאונה בלתי נמנעת". והנה מתוך לשון סעיפים אלה ניתן ללמוד על "רוח" הסכם ההתקשרות והיא כי הנתבעת 1 תישא באחריות "החוזית" מקום שהיא זו שביצעה המעשה או המחדל - ומכאן יש לדחות טענת הנתבעות 2 ו- 4 המבקשות ליתן משמעות לכך כי בסעיף 5 ג' מופיעות המילים "מעשה או מחדל" - בלבד. פרשנות זו מתחייבת לדעתי, גם מבחינת המציאות שבמקום, שהרי ברי כי באותו אתר עבודה הועסקו קבלנים נוספים ע"י הנתבעת 2, עמם ודאי חתמה על הסכמים דומים, והרי אם היה מתרחש ארוע אחר בו היה נפגע עובד קבלן אחר, האם גם אז היה הגיוני להטיל, כפי שיטת הנתבעות 2 ו- 4, על הנתבעת 1 לשאת באחריות, אף שהארוע לא בא ממחדלה אלא כתוצאה ממחדל או מעשה של אחר - ודאי שלא. למסקנתי הנ"ל ניתן גם להגיע אחר בחינת הסכם ההתקשרות שערכה הנתבעת 2 עם קבלן אחר, שנעשתה ע"י כב' השופט מ. שנהב בת.א. 73326/00 תורג'מן נ' מפעלי ים המלח ואח', נוסח הסעיף השיפוי כך: "הקבלן יהא אחראי לכל נזק שייגרם, בין לגוף ובין לרכוש, כתוצאה ממעשה או מחדל שלו וכן נזק שייגרם עקב ביצוע העבודה או כל שירות או מעשה אחר המבוצע ע"י הקבלן". עיין כאן ותמצא כי הוראות סעיף זה כמעט זהות לסעיף הנידון בהסכם ההתקשרות, וההבדל היחיד ביניהם הוא הוספת המילה "שלו" בהסכם שם, והנה מכאן שוב תסיק כי אכן הנתבעת 2 ביקשה להטיל אחריות על הקבלנים מטעמה רק מקום שהם גרמו לנזק - כשמסקנה זו הגיונית ועומדת במבחן המציאות. לציין כי ההסכם שנבחן בת.א. 73326/00 הנ"ל, נעשה בשנת 1995, סמוך למועד הסכם ההתקשרות כאן, ובעובדה זו יש כדי לחזק המסקנה גבי אותה "רוח" הסכמית העולה מהסכם ההתקשרות בין הנתבעת 1 לנתבעת 2, על פיה תהא הנתבעת 1 "אחראית" רק מקום שהיא ביצעה המעשה או המחדל. ב"כ הנתבעות 2 ו- 4 ביקש לסמוך על החלטתה של כב' השופטת כהנא בת.א. 17472/00 לוי יאיר נ' רותם אמפרט נגב בע"מ ואח', אלא שלשיטתי אין להסיק ממנה לצורך הענין הנדון כאן, ומתוך שסעיף השיפוי שם נוסח כך: - "החברה לבדה תהיה אחראית לכל נזק כאמור ולמזמין לא תהיה כל חבות בקשר לכך" (הדגשה שלי - ט.ש.). והאם תמצא לשון מפורשת מזו? והרי אין חולקין כי היא המקור להחלטה. וכאן אשיב לטענה שהועלתה ב"כ הנתבעות 1 ו- 3 כי מקום בו קיים קושי פרשני הנה יש לפרש ההסכם כנגד אינטרס מנסחו, שלחיזוק הטענה הסתמכו על ההלכות המוכרות - ומתוך ציטוט אחת מהן:- "אכן, כלל זה ידוע ומושרש בדיני הביטוח בארץ ובשיטות משפט אחרות והוא יפה כאמור לא רק בהקשר לחוזי ביטוח (ראה לענין זה 391-386, IVAMY; וכן ע"א 682/82 בן אריה נגד סהר חברה לביטוח בע"מ פד"י לז (3) 589, 602-603; ע"א 711/77 כולי ואחרים נגד "פרודנשל" חברה לביטוח בע"מ ואחרים פ"ד לד (4) 757, 765-763; ע"א 811/77 גמליאל ואחרים נ' קרו וחותמי לוידס אחרים פ"ד לד (4) 826, 829. אולם גם כלל זה, כמו כללי פרשנות אחרים, אין לאמצו באופן עוור ובמנותק מכלל הדברים ומהמטרה והתכלית שברגע הכתב האמור. כלל זה, יפה בדרך כלל כאשר ניצבות בפני הפרשן שתי משמעויות סבירות במידה שווה פחות או יותר, שאז יש להעדיף את אותה משמעות שהיא נוחה יותר לצד שלא ניסח את המסמך, אולם כאשר המסמך אינו ברור ומשמעות אחת שמסיקים אותה על דרך פרשנות היא הגיונית ותואמת את רוח המסמך ותכליתו ואילו משמעות אחרת איננה עומדת בדרישה זו, יועדף הפרוש הראשון, ההגיוני והתואם על פני האחר, אפילו משמעות זו נוחה דווקא למנסח המסמך" (ע"א 631/83 הנ"ל בעמ' 573 - 574). ובענייננו - הנה הגעתי על דרך ומתוך כללי הפרשנות הנדרשת למסקנה כי אין בהסכם ההתקשרות כדי להרחיב אחריות הנתבעת 1 מעבר לאחריותה הנזיקית. לציין כאן כי מר יואל לוונטהל, העד מטעם הנתבעת 2, ביקש להסביר בסעיף 3 לתצהירו כי:- "...בהסכמים שהחברות ובכללן מפעלי ים המלח נוהגות לחתום עם הקבלנים ובהם הוטלה החבות הנזיקית והחבות לעריכת ביטוח על הקבלנים השונים", אך מסופקת אני אם בידי מר לוונטהל הידיעה מהי "חבות נזיקית", ואומר כי ניסוח תצהירו בידי מי שעיסוקו משפט ולא ביטוח - מסביר ענין זה, זאת בהמשך לטענת ב"כ הנתבעות 1 ו-3, כי אין בדברי העד דבר, שהרי לא היה שותף בניסוח ההסכמים "הישנים", ויתרה מכך - הרי אין הוא מכיר אותם (גם לפי טענתו). את כל אלה אני קובעת גם מתוך שנגד עיני עומד חלק ההסכם 10893/97 בו הביעה הנתבעת 2 הצהרות, כוונות ומטרות שונות מאלה שבאו בהסכם ההתקשרות, ומכאן ניתן לקבל דברי העד הנ"ל בתצהירו באשר ל"רוח ההסכמים" - שכפי שהוברר - השתנתה מעת לעת. סוף דבר כאן ומכל המקובץ, אני קובעת כי אין בהסכם ההתקשרות כדי לשנות ולהוסיף על אחריותה של הנתבעת 1 מעבר לחלקה באחריות הנזיקית, וכך נותרנו שוב עם מה שנקבע לעיל - כי האחריות כולה מוטלת על הנתבעת 2. היחס בין האחריות החוזית לנזיקית 17. ביהמ"ש העליון נזקק לדון בשאלת היחס בין האחריות "הנזיקית" לזו "החוזית" בנסיבות דומות אך לא זהות לאלו שכאן בפני בע"א 971/90 חרושת ברזל פ"ת בע"מ נ' סמרי יוסף, פ"ד מו (4) 421, בעמ' 427 - 428, שם נידון סעיף שיפוי שקבע כי:- "קבלן המשנה אחראי לכל נזק שיגרם לעובדיו, לשכיריו או לכל אדם או רכוש בקשר או כתוצאה מביצוע העבודה. עליו לפטור ולשחרר את החברה מכל תביעה שתוגש נגדה בקשר לנזק כזה לפי פקודת הנזיקין או לפי חוק אחר שיהיה בתוקף בישראל מזמן לזמן". האחריות הנזיקית נמצאה שם משותפת לקבלן הראשי ולקבלן המשנה, אך קבלן המשנה חוייב לשפות הקבלן הראשי כדי מלוא חיובו כלפי הנפגע בשל האחריות החוזית שקיבל על עצמו. קבלן המשנה טען כי על מנת שתחול חובת השיפוי ראוי כי ייאמר במפורש בסעיף השיפוי כי חובה זו חלה גם במקרה של רשלנות מצד הזכאי לכאורה לשיפוי. כב' השופט אור דחה טענה זו בקובעו כי יש לתת פירוש לסעיף השיפוי ככולל בחובו מקרה בו התרשל הקבלן הראשי יחד עם קבלן המשנה: - "טענת חרושת ברזל (היא קבלן המשנה - ט.ש.), כאמור, שלא היה מקום לחייבה בשיפוי כשאין התנייה מפורשת שגם במקרה של רשלנות של קלעי (הקבלן הראשי - ט.ש.) תהיה לה זכות שיפוי על-פי סעיף 8 הנ"ל. אין לקבל טענה זו. כשמוזכרת תביעה לפי פקודת הנזיקין (נוסח חדש) בהתייחס לנזק שנגרם לעובד במהלך עבודתו, אין זה אלא סביר להניח, שגם תביעה בעילת רשלנות, שהיא העילה השכיחה ביותר למקרים אלה, נכללת בכך" (שם בעמוד 429). כך גם פסק ביהמ"ש העליון בע"א 3192/93 משה"ב חב' לשיכון בנין ופיתוח נ' מאיר כחלון, פ"ד נ (1) 210 בעמ' 212 עד 213, שם נידון הסכם שיפוי בין קבלן ראשי לקבלן משנה שהתחייב באופן הבא: - "קבלן המשנה מקבל על עצמו כל אחריות לכל תאונה, או נזק שיגרמו לכל מי שהוא בגופו ו/או ברכושו מעבודתו ו/או עבודת הפועלים בביצוע העבודות. קבלן המשנה משחרר את משה"ב מכל אחריות או חובה הן לפי פקודת הנזקים האזרחיים 1944 כפי שתוקנה מזמן לזמן והן לפי חוק אחר פקודה או חובה אחרת בקשר לתאונה, חבלה או נזק שיגרמו כנ"ל והוא מתחייב בזה לפצות ולשפות את משה"ב בעד כל תביעה ו/או נזק אחר שיגרם למשה"ב בגין כל האמור לעיל". כב' השופטת שטרסברג-כהן מסתמכת שם על ההלכה שנקבעה בת.א. (חיפה) 2201/81 לייף בע"מ, חב' לתכנון והנדסה תעשייתית נ' גדות תעשיות פטרוכימיה (1974) בע"מ (לא פורסם) תוך שהיא מציינת כי זו גם החלטתה:- "...מקובלת ההלכה כי זכות השיפוי החוזית בין מזיקים לבין עצמם תאכף גם אם המזיק הזכאי לשיפוי ביצע מעשה נזיקין רשלני ... ... בענייננו מדובר בתנייה בה מקבל על עצמו קבלן המשנה כל אחריות לתאונה או נזק שיגרמו מעבודתו ו/או עבודת הפועלים בביצוע העבודה". בפסק דין שיצא תחת ידי בת.א 1583/03 אלעתייקה נ' רשות הטבע והגנים הלאומיים, מיום 3.8.04 עמדתי בהרחבה על ההבדלים בין ההלכות הנ"ל ובין הסוגייה שנידונה שם בפני, שהיא הרלבנטית גם כאן, ועל מנת שלא להאריך ואולי אף להלאות, אפנה לפסק הדין האמור ורק אציין ההבדלים בין שם לכאן. פסקי הדין שפורטו לעיל עוסקים, רובם ככולם, במערכת היחסים שבין הקבלן הראשי לבין קבלן המשנה שנשכר לשם ביצוע עבודה, ונדמה כי מערכת יחסים רחבה זו היה בה כדי לעודד הענקת פירוש מרחיב לסעיפי השיפוי, אלא שבענייננו - אין מדובר בקבלן משנה כי אם בחברה שהיא "קבלן כ"א", שגייסה וסיפקה עובדים לנתבעת מס' 2 לשם ביצוע עבודות בשטחה וכפי שיטת עבודתה לפי תנאיה והדרכתה, ומכאן, לשיטתי, יש לצמצם בפירוש הסעיף. אך לא רק ממערכת היחסים שבין הקבלן הראשי לקבלן המשנה נגזרה הלכת ביהמ"ש העליון, אלא, ובעיקר, זו באה מתוך נוסח סעיפי השיפוי שהטילו במפורש ובאופן שאיננו משתמע חובת שיפוי על קבלן המשנה שנטל אחריות, ולשונם היא:- "הקבלן מקבל על עצמו כל אחריות", או "קבלן המשנה אחראי לכל נזק שייגרם", ובשל לשון מפורשת זו, ועל אף שנמצאו קבלן המשנה והקבלן הראשי אחראים יחד בנזיקין, הנה הוטלה והלכה האחריות הנזיקית לפי ואחר האחריות החוזית, דהיינו - על קבלן המשנה שהתחייב לשאת בנטל האחריות והשיפוי. לפי דרכי זו מביא דווקא ניתוח לשון סעיף השיפוי בהסכם ההתקשרות למסקנה כי הנתבעת 2 שמרה לעצמה זכות השיפוי החוזית מקום בו נמצא הקבלן אחראי לנזק, שהרי נדרש מעשה או מחדל, ומכאן יש לקבוע כי אין עסקינן בהעברת אחריות במובנה הטהור, אלא בהעברת האחריות בה היתה נושאת היא גם לולא סעיף השיפוי, שהיא אחריותה לפי דין. כב' השופט זוסמן קבע עוד בע"א 541/67 חב' מקורות בע"מ נ' נועה שאלתיאל, פ"ד כב (1) 625 כי:- "בברור תביעת שיפוי חוזית לא תהא אפוא אשמת הצדדים נקודת המוצא, אלא השאלה תהא: מהו הנזק עליו התחייב הנתבע (אצלנו הנתבעת 1 - ט.ש) בהסכם לשפות את התובע (אצלנו - הנתבעת 2 - ט.ש.)? הענין הוא ענין של גילוי דעת הצדדים ולא של יושר." גילוי דעת הצדדים בפנינו מתוך הסכם ההתקשרות מעלה כי הנתבעת 1 בחרה לקחה על עצמה חובת שיפוי הקשורה במחדליה, ובאחריותה לגרימת הנזק, ומהצד האחר - הנתבעת 2 בחרה לשמור לה הזכות לחזור אל הנתבעת 1 בגין נזקי גוף או רכוש כלשהם שנגרמו בשל מעשי הנתבעת 1 או מחדליה, והנה לנו ענין שונה מזה שנידון בע"א 541/67 הנ"ל, שהרי לא מצאתי הסכמה בין הנתבעות כי אחת מהן תישא במלוא הנזק במנותק משאלת האשם, ומכאן מסקנתי כי החבות החוזית יונקת, ומקורה הוא בביצוע מעשה או מחדל של הנושאת בחובת השיפוי. ומכל אלה תמצא כי חלוקת האחריות הנזיקית בין הנתבעות, כפי שנקבעה לעיל, אינה משתנה לפי האחריות "החוזית" שעפ"י סעיפי השיפוי, מתוך שחובת השיפוי אינה מנותקת משאלת האחריות, כי אין בסעיף השיפוי לגרום לחיובה של הנתבעת 1, וכמסקנה - הנתבעת 2 נמצאת אחראית כלפי התובע גם עפ"י הסכם ההתקשרות. דעתי בענין זה נמצאת שונה מדעתו של חברי, כב' השופט א.ואגו, לפי פסק הדין בת.א. 3174/01. במאמר מוסגר אומר כאן כי יכול וסעיף שיפוי כזה המופיע בהסכם ההתקשרות יכול וייחשב כסעיף מקפח - אך לא ננקט כל הליך כאן. מאידך - ואף שנעשה נסיון, לא הוברר הקשר בין הרווח שעשתה כביכול הנתבעת 1 בהתקשרותה עם הנתבעת 2 עם הטענה כי נטלה על עצמה אחריות גורפת, בלתי מותנית, לכל נזק שיגרם למי - גם כתוצאה מרשלנות ברורה ובוטה של מי מהנתבעת 2, כמו גם לא הוברר, בהמשך לטענת הנתבעת 2, ענין רווחיה של האחרונה בהעסיקה עובדים של חברת כח אדם בשרותה - ובאלה אינני נזקקת לדיון. טענות הנתבעת 3 כלפי הנתבעת 1 (המבוטחת שלה) 18. טרם בחינת הפוליסות הרלבנטיות יש לתת הדעת לטענת ב"כ הנתבעות 1 ו- 3 על פיה אין על הנתבעת 3 החובה לשלם תגמולי ביטוח בגין התחייבות חוזית שנטלה על עצמה המבוטחת, היא הנתבעת 1. החרגה זו מקורה לדעתו בהוראות סעיף 10 א לפרק "סייגים לחבות החברה" בפוליסה, הפוטרת הנתבעת 3 מ-"התחייבות או אחריות שהמבוטח מקבל על עצמו לפי הסכם זה אלא אם כן התחייבות או אחריות כזו היתה מוטלת על המבוטח גם בהעדר הסכם כזה". אחר שהובררה הפרובלמטיקה בטענת הנתבעת 3, ואחר הערות שניתנו לב"כ הנתבעות 1 ו- 3, המציא האחרון לתיק ביהמ"ש מסמך ובו מאשר נציג הנתבעת 1 כי בעת עריכת הפוליסה, הוברר לנתבעת 1 והיה ידוע לה כי הפוליסה אינה מכסה התחייבות חוזית כזו או אחרת שהיא נוטלת על עצמה - זאת אחר שביקשתי לבחון טענה זו של הנתבעת 3, שלא היתה בעיני ראויה ודרושה, שהרי לשיטתי לא יכולה היתה הנתבעת 3 לטעון כך כנגד מבוטחתה, היא הנתבעת 1, כשעליה, על הנתבעת 3, חלה החובה לבחון ההסכמים בהם התקשרה הנתבעת 1, טרם הוצאת הפוליסה, במיוחד כשהטענה הועלתה שלב מאוחר של הדיון כשלנתבעת 1 לא ניתנה הזדמנות לטעון לעצמה כאן, כשמאידך, גם הנתבעת 3 לא נקטה נגדה שום הליך בשל טענתה. ההיבטים האתיים, מוסריים בטענת הנתבעת 3, באו כביכול על פתרונם במסמך הנ"ל, אך כך או כך איני נדרשת יותר לטענה זו, מתוך שקבעתי כי חבותה החוזית של הנתבעת 1, כמוה כחבותה הנזיקית - כי אין חייבת בשיפוי הנתבעת 2 ומכאן, כתוצאה - לא עולה שאלת חבותה של הנתבעת 3. הפוליסות הרלבנטיות לדיון 19. לכאורה - לפי קביעתי כי סעיף השיפוי שבהסכם ההתקשרות אינו חל על הארוע נשוא התביעה, הרי אין מקום לדון בתחולת הפוליסות שהוצאו ע"י הנתבעת 3 לכיסוי חבות הנתבעת 1, שהרי החבות כולה הוטלה על הנתבעת 2, האמורה להפעיל הפוליסות שהוצאו על ידה לכיסוי נזקיו של התובע, אך מתוך מה שנידון והוברר אודות הפוליסות, ודאי מתוך הפוליסות שהוציאה הנתבעת 3, על פיהן הנתבעת 2 מבוטחת גם - נדרשת אני לדון גם בתחולת הפוליסות השונות ובטענה גבי כפל ביטוח, כך גם אני מוצאת לדון - גם מתוך האפשרות כי טעיתי בפירוש סעיף השיפוי שבהסכם ההתקשרות. במאמר מוסגר ייאמר כי תוצאת הדיון כאן גבי הנתבעות 1 ו- 3 כמעט זהה למסקנותיי דלעיל, גבי חבות הנתבעת 1 (וגם כאן כפי שיראה להלן דעתי שונה מדעתו של כב' השופט א. ואגו). 20. הנתבעת 3 הנפיקה לנתבעת 1 שתי פוליסות - האחת לביטוח חבות מעבידים, והאחרת - לביטוח אחריות צד ג', ובה רשומה הנתבעת 2 כמי שהוצאה לה פוליסה נפרדת לביטוח אחריות צד ג', כיחידה נפרדת מה"מבוטחת - הנתבעת 1". הנתבעת 4 הוציאה לנתבעת 2 פוליסה לביטוח אחריות חבות מעבידים, ופוליסה נוספת מסוג public and products liability and excess employers liability. 20.1 נבחן תחילה הוראות הפוליסות לכיסוי חבות מעבידים - אשר לפוליסה שהוציאה כאן הנתבעת 3 לנתבעת 1, הנה טוען ב"כ נתבעות אלה כי אין להפעילה מקרה זה, גם מתוך החלטתי בפסק הדין אלעתייקה הנ"ל, כי פוליסה לביטוח אחריות תופעל רק מקום בו נמצא המבוטח אחראי, ואכן כך קבעתי: - ""בביטוח אחריות חייב המבטח לשפות בשל חבות כספית שהמבוטח עשוי להיות חייב בה לצד שלישי; מקרה הביטוח חל ביום שבו נולדה עילת החבות האמורה" (ס' 65 לחוק ). סעיף ההגדרה מכונה בכותרתו "מהות הביטוח" ולא בכדי, שכן אחריות המבוטח היא לב ליבו של אותו ביטוח. חבות המבטח לשפות קמה מקום שהמבוטח עשוי לחוב כלפי צד שלישי, חבות זו יכולה לנבוע מדיני החוזים, הנזיקין או מכל דין אחר". משלא מצאתי אחריות כלשהי על הנתבעת 1 - הרי שאין אפשרות ל"הפעיל" הפוליסה לכיסוי חבות מעבידים שהוצאה לה, שהרי הנתבעת 1, כמעביד - אינה אחראית לתאונה. במאמר מוסגר אציין כי כאן חולקת אני על החלטת חברי, כב' השופט מ. שנהב בפס"ד תורג'מן הנ"ל, שאף שמצא כי התאונה ארעה מתוך רשלנותה הבלעדית של מפעלי ים המלח, הנה הפעיל הוראות הפוליסה לכיסוי חבות מעבידים של הקבלן, לה"ב, במקביל ובנוסף לפוליסת חבות המעבידים של מפעלי ים המלח. ובאשר לפוליסה שעשתה הנתבעת 2 אצל הנתבעת 4 לכיסוי חבות מעבידים, הנה שם מוגדר מקרה הביטוח כך: - "מוות, היזק גופני, מחלה, ליקוי גופני, נפשי או שכלי, לכל אחד מהעובדים של המבוטח ולכל אדם שבשירותו של המבוטח, בין אם מקבל שכרו ממנו או לא, הנובעים מעבודתו של אותו עובד בעסקו של המבוטח" (הדגשה שלי - ט.ש.). והנה מוצאים אנו כיסוי לפגיעתו של התובע בפוליסה זו, שהרי היא באה ומרחיבה חלותה גם על מי שאינו מקבל שכר מהנתבעת 2, וכפי שנקבע לעיל, זו האחרונה מוחזקת כמעסיקתו הישירה לצורך החלת הוראות פקודת הנזיקין, וחבותה, שקבעתי כי היא בשיעור 100% - מקימה העילה להפעלת הפוליסה כאן. זו גם הפרשנות שנתן כב' השופט שנהב בפס"ד תורג'מן הנ"ל, ומכאן ומכל שנאמר לעיל, הנה יש לקבוע כי התובע מוחזק כ"עובד" הנתבעת 2 - אם לצורך פקודת הנזיקין ואם לצורך קבלת תגמולי ביטוח לפי פוליסת חבות מעבידים שהוצאה לה, אלא מאי - הנה מוצאים אנו בסעיף ג' לפרק ההרחבות שם שכותרתו "קבלנים וקבלני משנה" כי נאמר:- "פוליסה זו מורחבת לכסות את חבותו של המבוטח כלפי קבלנים וקבלני משנה ועובדיהם, היה והמבוטח ייחשב כמעבידם, בתנאי שלא קיים כל ביטוח אחר שנערך ע"י המבוטח או לטובתו" (ההדגשה שלי - ט.ש.). (אציין כאן כי כב' השופט שנהב לא קיבל החרגה זו, מתוך קביעתו כי זו אינה תקפה לפי הוראות ס' 59 ג' ו-ד' לחוק ולפי הלכת דורי (ע"א 206/99 א. דורי חב' לעבודות הנדסיות בע"מ ואח' נ' מגדל, חב' לביטוח בע"מ ואח', פ"ד נה (5) 566 - להלן: "הלכת דורי")). לפי הוראות הפוליסה הנ"ל יש צורך בקיומם של שני תנאים על מנת שתכוסה חבותה של הנתבעת 2:- האחד - כי המבוטח ייחשב מעביד; והשני - בתנאי שלא קיים כל ביטוח אחר שנערך ע"י המבוטח או לטובתו. מתוך שמצאתי כי לצורך פקודת הנזיקין נחשבת הנתבעת 2 כמעבידתו של התובע - הרי שמתקיים התנאי הנ"ל הראשון, ובאשר לתנאי השני - הנה טוען ב"כ הנתבעות 2 ו- 4, כי הפוליסה שהוציאה הנתבעת 3 לנתבעת 1 לכיסוי חבותה כמעבידה, היא היא בבחינת ה"ביטוח אחר שנערך לטובתה", אך כאן אומר כי משקבעתי כי אין להפעיל פוליסה זו, דהיינו זו שהוציאה הנתבעת 3 לנתבעת 1 לכיסוי אחריותה כמעביד - הרי שמבחינה רעיונית ואף מעשית לא ניתן לקבל הטענה כי קיים ביטוח "אחר" שנערך על ידה או נעשה לטובתה של הנתבעת 2 - ומתוך אלה הנה יש להסיק כי פוליסת חבות מעבידים של הנתבעת 2 תקפה וחלה. טען עוד ב"כ הנתבעות 2 ו- 4 כי בפוליסה public and products liability and excess employers liability - קיים סעיף שיוריות הקובע חד משמעית כי הפוליסה שהוציאה הנתבעת 4 לא תופעל כל עוד לא תמוצה פוליסת ביטוח אחרת, היא הפוליסה שהוציאה הנתבעת 3 - אלא ששוב, ולא נחזור על שנאמר קודם - במקרה כאן לא קיימת פוליסה אחרת תקפה משלא מצאתי להטיל אחריות כלשהי על הנתבעת 1, ובהמשך אדון עוד בתוקף טענה זו. מכאן - אינני מקבלת טענת הנתבעות 2 ו- 4 בסוגיה זו. מאלה גם עולה כי אין לדון בטענתה הנוספת של הנתבעת 4 כי הפוליסה שהוציאה היא פוליסת "אקסס" (גג) שניתן להפעילה רק אחר שמוצתה פוליסה משכבה ראשונה עד 500,000 דולר אצל מבטח אחר - מתוך שאין מי אחר הנושא בחבות לארוע נשוא התביעה, ולכן הנתבעת 4 היא הנושאת בתשלום מהשכבה הראשונה, שהרי לא יתכן כי הפוליסה שהוציאה לכיסוי חבות הנתבעת 2, היא "אקסס" (עודפת), לפוליסה שלה עצמה, וברי כי היא יכולה להיות עודפת רק לפוליסה אחרת קיימת, אך שוב - משאין אחריות ואין להפעיל פוליסה אחרת - הנה נותרה רק הפוליסה שהוציאה הנתבעת 4 לכיסוי חבותה של הנתבעת 2 כמעבידה - והיא הנותנת ותקפה. 20.2 הפוליסות לכיסוי אחריות כלפי צד ג' מאחר ולא מצאתי הנתבעת 1 אחראית לארוע התאונה, ובהמשך לאמור לעיל - הרי שאין לנקוט גם עפ"י הפוליסה לכיסוי אחריות צד ג' שהוציאה הנתבעת 3 לנתבעת 1 . עוד אומר כי גם לו נמצאה הנתבעת 1 אחראית לתאונה - לא היה מקום "להפעיל" פוליסה זו, שהרי התובע אינו צד ג' כלפיה אלא עובד שלה (מבלי להחסיר מהקביעה כי נחשב כעובד של הנתבעת 2 לצורך החלת פוליסת חבות מעבידים שהוציאה נתבעת זו). בפוליסה שהוצאה ע"י הנתבעת 3 לנתבעת 1 נאמר כי הנתבעת 2 תחשב כמי שהוצאה לה בנפרד פוליסה דומה, וכלשון הפוליסה:- "כיחידה נפרדת מהמילה "מבוטחים" תחשב כחלה על כל צד או גוף באותה צורה כאילו הוצאה פוליסה נפרדת לכל אחד מהצדדים האמורים והחברה מסכימה בזה לוותר על הזכות של השבה לקדמות או הגשת תביעה שיש לה, או תהינה לה נגד כל אחד מהצדדים האמורים כתוצאה מתאונה אשר בקשר אליה נעשתה תביעה איזושהי אולם בתנאי שכל האמור בסעיף זה לא יחשב כהגדלת אחריותה של החברה בקשר לכל תאונה או סדרת תאונות כמפורט ברשימה. עבור ביצוע עבודות עבור חברות כמפורט מטה שם המבוטח ייקרא:- כ.א.מ שרותי כוח אדם (1988) בע"מ... ו/או:- .... 4) מפעלי ים המלח בע"מ ו/או מגנזיום ים המלח בע"מ" ומכאן תמצא כי הנתבעת 2 מוחזקת כ"מבוטח" בפוליסה זו, ונדמה כי בעלי הדין אינם חלוקים כאן. מכל מקום - חיזוק לכך נמצא בהתחייבות הנתבעת 1, עפ"י סעיף 10 להסכם ההתקשרות, להוציא על חשבונה פוליסות ביטוח מתאימות, הן מסוג חבות מעבידים והן מסוג אחריות לביטוח כלפי צד ג', כאשר מנהלה אישר בעדותו כי:- "לשאלה אם זה נכון שעלויות הביטוח שלנו גולמו בתמורה שקיבלנו ממפעלי ים המלח, ואתה אומר לי שבעדותי אצל השופט ואגו ומצטט לי שם בעמ' 16 ש' 10 שם עניתי בחיוב, אני אומר גם כאן שכך היה" (עמ' 29). ומכאן תמצא כי הנתבעת 2 זכאית כי תגמולי הביטוח ישולמו מתוך פוליסה זו, המכסה ארוע התאונה תחת "אחריות צד ג'" - ומתוך כך יש גם לקבוע כי הסייג שבסעיף 10א' להסכם ההתקשרות המסייג חבות המבטחת אינו רלבנטי, שהרי נתבעת 3 היא המבטחת גם את חבות הנתבעת 2 בפוליסת אחריות צד ג'. ב"כ הנתבעות 1 ו- 3 טוען כי ראיית הנתבעת 2 כמבוטח בפוליסה לכיסוי אחריות צד ג' אינה אפשרית מתוך התוצאה כי הנתבעת 2 תחשב כמבוטחת עפ"י כמה וכמה פוליסות שהוציאו לבקשתה כל קבלני כ"א עמם עבדה, וכך יהא באפשרותה, תאורטית, לדרוש באופן אקראי תשלום תגמולי ביטוח מכל אחד מהקבלנים, שהרי מדובר בפגיעה של מי שהוא צד ג' עבורה, כשהיא מבוטחת כנגד אחריות זו בכמה פוליסות . טענה זו אכן יש בה ענין, אך לטעמי ניתן לקבוע, בוודאות כמעט גמורה, כי זו לא היתה כוונת הנתבעת 2, ונדמה כי אילו היתה דורשת בגין ארוע כמו זה שבפנינו, הפעלת אחת הפוליסות האחרות לכיסוי אחריות צד ג' בהן היא מבוטחת - מיד היתה נענית כי עליה לפנות למעסיקתו של הנפגע, שהוציאה הפוליסה הרלבנטית, שהרי לשם כך ציינה את הנתבעת 2 כמבוטחת באותו כיסוי. לפרשנות זו הגיון משלה, ויש לה גם גיבוי בעדותו של העד בני עובדיה בתצהירו: "מפעלי ים המלח דרשה מאז ומתמיד, מקבלניה בכלל ומחברות כוח בפרט לכלול את מפעלי ים המלח בשם המבוטח בפוליסות הביטוח חבות מעבידים וצד ג' של חברות כח אדם. מפעלי ים המלח נהגה כך מתוך כוונה שפוליסות אלה בלבד תופעלנה במקרה הצורך. מפעלי ים המלח קשורה בחוזים עם גופים שונים. דרישותינו לעריכת ביטוח בכל הסכם עם קבלן, ובמקרה הזה עם כ.א.מ, מהווה דרישה לביטוח ספציפי לפעילות נשוא חוזה מסויים". והנה מוצאים אנו כי הפוליסה של כל אחד מהקבלנים מתייחסת לתחום פעילותו הספציפית ועל-פי ההסכם שכרת עם הנתבעת 2. 20.3 לטענת ב"כ הנתבעות 1 ו- 3 כי אין לקבל דבריו של העד עובדיה שהרי לא היה שותף לניסוחו של הסכם ההתקשרות איני נדרשת, מאחר ומדובר ברציונל הכללי העומד מאחורי הדרישה לביטוח אחריות צד ג', וההגיון הבריא היה מסיק מסקנה זו מעצמה. דבריו של העד הובאו לשם הדגשה כי אותו הגיון מלווה לא רק את סברתי אלא גם את כוונת הנתבעת 2 בהעלאת הדרישה כי תבוטח כך. במאמר מוסגר אציין כי טענת ב"כ הנתבעות 1 ו- 3 לפיה חדלו הנתבעות 2 ו-4 ולא הביאו מי מטעמן המוסמך להעיד עדות ישירה, אלא כי בחרו להעיד עד שעדותו עדות שמיעה, וכי יש להחיל כאן ומכך את הכלל בדבר המנעות מהבאת עד רלוונטי גבי פרשנות הסכם - משמשת נגדה כחרב פיפיות, שהרי גם הנתבעות 1 ו- 3 לא הביאו מי מטעמן שיסייע בפרוש הסכם זה, והרי אם חדל מי, הרי הוא מעלה הטענה, שפסל במומו, שכן הוא זה שלא טרח להביא עדות כלשהי בענין הביטוחי. בנוסף - "מחדלן" הנטען של הנתבעות 2 ו- 4 - אינו כה גדול או משמעותי, שהרי נכון שלא העידו מי מנציגי הנתבעת 4 , אך העד עובדיה שימש כראש מחלקת ביטוח אצל הנתבעת 2, ויפה עדותו מלא כלום. 21. מאמר סופי ייאמר כאן כי אם תעלה הטענה כי לא יתכן כי לצורך אחד נראה בתובע כמי שהוא "עובד" הנתבעת 2, ולצורך אחר נראה בו כמי שהוא צד ג', הנה יובהר כי בפוליסה לכיסוי חבות מעבידים הוכרה הנתבעת 2 כמעבידתו של התובע רק לצורך אותה הפוליסה ולצורך הטלת החבות הנזיקית, וכפי שכבר נקבע והוכרע לא אחת - הנה יתכן כי לשם ענין מסויים יחשב אדם כעובד, ולצורך ענין או חוק אחר - יחשב אותו אדם כצד ג'. 22. ומכל אלה וכל אחד מאלה, הנה יש לראות בנתבעת 2 כמי שחבותה בגין האחריות לנזקיו של צד ג' - מכוסה בפוליסה שהוציאה לה הנתבעת 3 באמצעות הנתבעת 1. 23. יחד עם זאת - אם סברנו כי כאן נסתיים לו מסע היסורים בחיפוש אחר הכיסוי הביטוחי הראוי והנכון ואחר המבטח הראוי והנכון, הנה לא כך - שהרי לנתבעת 2 הוצאה ע"י הנתבעת 4 פוליסה נוספת ומשמה - public and products liability and excess employers - עולה כי גם היא מכסה אחריות כלפי צד ג' (PUBLIC). בניגוד לטענת ב"כ הנתבעות 2 ו- 4, פוליסה זו אינה מהווה כאן פוליסת "אקסס" אף כי בסעיף 7 להגדרות הכלליות שבה מדובר על "אקסס", שהרי הגדרת סוג הביטוח על פי פוליסה זו, בתרגום חופשי, היא - "כיסוי חבות כלפי הציבור (להלן: "צד ג'"), מוצרים ופוליסת אקסס לכיסוי חבות מעבידים" - ומכאן ברי כי "האקסס" אינו מתייחס לביטוח המוצרים וצד ג', אלא רק בענין חבות מעבידים. כפל ביטוח 24. ולפנינו, אם כן, שתי פוליסות שונות שהוצאו ע"י שתי מבטחות שונות, (הנתבעת 3 והנתבעת 4) לכיסוי חבות זהה - אחריות צד ג', בגין אותו סיכון ולתקופות חופפות, כאשר המבוטחת בשתי הפוליסות הללו היא אותה מבוטחת, והיא הנתבעת 2, והנה נדרשים אנו לדון בטענה לכפל ביטוח. כאן שנינו כי בהתקיים ארבעת התנאים הבאים נוצר מצב של ביטוח כפל (לפי סעיף 59 לחוק חוזה ביטוח, התשמ"א - 1981):- (א) בוטח נכס בפני סיכון אחד אצל יותר ממבטח אחד לתקופות חופפות, על המבוטח להודיע על כך למבטחים בכתב מיד לאחר שנעשה ביטוח הכפל או לאחר שנודע לו עליו. ... (ג) בביטוח כפל אחראים המבטחים כלפי המבוטח יחד ולחוד לגבי סכום הביטוח החופף, בנטל החיוב בינם לבין עצמם לפי היחס שבין סכומי הביטוח. (ד) המבטחים ישאו בנטל החיוב בינם לבין עצמם לפי היחס שבין סכומי הביטוח". ומכאן לכאורה תשאנה בפיצוי בגין החבות על פי הפוליסה לכיסוי אחריות כלפי צד ג', הנתבעות 3 ו- 4 בינן לבין עצמן ביחס המתאים לפי סכומי הביטוח שבפוליסות, אלא מאי - הנה כאן בא וטוען ב"כ הנתבעות 2 ו- 4 כי בפוליסה שהוציאה הנתבעת 4 לשם כיסוי אחריותה לצד ג' נמצא שריר וקיים אותו סעיף שיוריות שהוזכר לעיל, שזה לשונו:- "The indemnity will not apply to legal liability which forms the subject of insurance by... any other more specific policy to the extent that indemnity is available under the said other valid and collectable policy" - ומשמעותו היא כי אין להפעיל פוליסה זו אלא רק אחר שמוצתה פוליסה תקפה אחרת המכסה חבות זהה. טוען ב"כ הנתבעות 1 ו- 3 כי אין תוקף לתנייה זו מתוך שסעיף 59 לחוק הוא קוגנטי ואין להתנות עליו, ובעיקר לאור הלכת דורי הנ"ל, והנה בתגובה טוען ב"כ הנתבעות 2 ו- 4 כי לאור הוראות ס' 67 לחוק הנה דווקא אפשרית התנאה על ס' 59 מקום בו נעשתה ההתנאה לטובת המבוטח - ובמקרה כאן - ההתנאה, תניית השיוריות, תקפה, מה עוד שלסברתו דברי ביהמ"ש העליון הנ"ל בהלכת דורי האמורה אינם אלא אוביטר. נדון להלן בטענות אלה: סעיף 67 לחוק קובע כי:- "על ביטוח אחריות (מסוג זה שלפני - הוספה שלי - ט.ש) יחולו הוראות סעיפים 59, 61, 56 ו- 62, בשינויים המחוייבים, ואין להתנות עליהן, למעט על הוראות סעיף 59 (ד), אלא לטובת המבוטח או הצד השלישי". ומכאן עולה כי לכאורה אכן צודק ב"כ הנתבעות 2 ו- 4 וההתנאה כמו זו שנעשתה - אפשרית ותקפה, אלא כאן ייאמר כי פס"ד דורי הנ"ל העוסק בסוגיה ביטוחית הדומה לזו שבפני, מורה מפורשות, ומתוך חשיבות הדברים אביאם בשם אומרם, כי:- "אין לאפשר למבטח לסכל את התכלית הברורה של החוק באמצעות ניסוח של תנאי מחריג. מטרת המחוקק היתה לאפשר למבוטח, המשלם פרמיה לשני מבטחים, ליהנות מחבותם של שניהם כלפיו, יחד ולחוד. מבחינה זו, אין הבדל בין ניסוח, השולל במישרין ובמילים מפורשות את ההסדר המצוי בסעיף 59 (ג) לחוק, לבין ניסוח של תנאי מחריג, המנסה להשיג את אותה התוצאה, בעקיפין, על ידי שלילה מראש של כפל ביטוח. יתרה מזו, אם נכיר בכוחה של הוראה מחריגה, מעין זו המצויה בפוליסה הנדונה, לשלול את ההסדר החוקי של כפל ביטוח, לא יארך זמן רב עד כי המנסחים של כל חברות הביטוח יעמדו על אפשרות זו ויגשימוה בפוליסות המוצאות על ידם. דא עקא, הימצאותה של הוראה כזאת בשתי פוליסות חופפות, עשויה היא ליצור מעין מעגל שוטה. ואמנם, עולם הביטוח התנסה במצבים אלה. התוצאה היא כל שיטות המשפט שוללות את תקפותן של שתי הוראות "מתחרות" מעין אלו. ראה: J.Birds Modern Insurance Law (London,3rd ed,1993) 308-310; Note "Concurrent Coverage in Automobile Liability Insurance" [1965] 1 Col.Rev.;319;R.Colinvaux The Law of Insurance (London, 6th ed; 1990.L) 157-158 ד' מ' ששון דיני ביטוח (תשמ"ט) 168-164; ד' חשין "ביטוח כפל יתר: סעיף 59 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א - 1981" משפטים יב (2) 364. מה דינה של הוראה "חד צדדית" מסוג זה? לדעתי, לאור קיומו של סעיף 59 (ג) לחוק, גם הוראה חד צדדית בפוליסה, אין לתת לה תוקף, וזאת בשל התכלית האמורה של החוק לכן, הוראת ההרחבה הנדונה, המתיימרת לשלול את הכיסוי הביטוחי מן המבוטח כאשר קיים ביטוח "חופף" על אותה חבות, נוגדת את הוראת סעיף 59 (ג) לחוק. המחוקק הכריז, בסעיף 64 לחוק, על הוראת חוק זו כי היא בעלת אופי קוגנטי. מכאן, כי נסיונה של חברת מגדל להתנות על ההסדר החוקי של כפל ביטוח לא יצלח. הוראת ההרחבה היא חסרת תוקף כלפי המבוטח" (עמ' 573-574). ונדמה כי מדברים אלו, שאינם יכולים להחשב כלל ועיקר כאוביטר, כך לפי שיטתי, עולה כי כב' השופט אנגלרד בפוסקו את שקבע, היה מודע להוראות ס' 67 הנ"ל, אלא שלא מצא לנכון להחילו בדיון במערכת היחסים בין המבטח למבוטח, שזו אינה ניתנת להתנאה, מאחר שמדובר בחוזה לטובת צד ג', כאשר המוטב אינו צד לחוזה. מכל אלה - כפל ביטוח קיים לפי שלושת הפוליסות השונות שהוצאו ע"י הנתבעות 3 ו- 4 לנתבעת 2, רק בצריך עיון אשאיר השאלה אם כלל יש כאן כפל ביטוח שהרי התנאי הדרוש הוא, וראה בפס"ד דורי הנ"ל, כי מבוטח אחד הוא המשלם הפרמיות עבור הביטוחים אצל המבטחות השונות, מה שאינו כאן, שהרי כמעט ברי כי הנתבעת 2 נשאה בפרמיה כלפי הנתבעת 4, והנתבעת 1 נשאה בפרמיה כלפי הנתבעת 3 (גם בביטוח שנעשה לטובת הנתבעת 2) - הצדדים לא טענו בענין זה ועל כן אשאירו בצריך עיון, כשמסקנתי, כפי האמור לעיל, ולפי המצב הקיים - כי ביטוח כפל אכן נמצא. 25. עוד אומר כאן, ולא במאמר מוסגר, כי טענות ב"כ הנתבעות 2 ו- 4 כנגד פס"ד דורי, אינן ראויות כלל וכלל להשמע, מאחר ובפסה"ד שם, ומתוך שסעיף השיוריות נמצא כחסר תוקף, חויבה זו שנקטה בסעיף זה - היא "מגדל" - חב' לביטוח בע"מ, לחלוק יחד עם המבטחת השניה "הפניקס" בסכום הפיצוי, ובאותו הליך יוצגה "מגדל" על ידי מי המייצג הנתבעות 2 ו- 4 בתביעה זו, שטען שם כנגד הפניקס שהיא, הנתבעת 4 בתביעה שלפני, ולא ראוי הוא, לשיטתי, כי מי שבפס"ד דורי הנ"ל בקשה, בנסיבות דומות, לראות במצב הביטוחי שנוצר ככפל ביטוח, והיא הנתבעת 4 - שזכתה שם להשתתפות לפי יחסי הפוליסות - לטעון בפני, כי יש תוקף לסעיף השיוריות, וכל אלו כאשר בא כוחה כאן יודע היטב כי טענות הפוכות נתנו בהליך ההוא. 26. לסיכום סוגיה סבוכה זו נמצא כי לפנינו שלוש פוליסות תקפות וברות גבייה, והן הפוליסה לכיסוי חבות מעבידים שהוציאה הנתבעת 4 לנתבעת 2, ושתי הפוליסות לכיסוי חבות צד ג' שסוקרו לעיל - גביהן קיים מצב של כפל ביטוח. החלוקה בין חברות הביטוח 27. גם בענין זה קמה מחלוקת בין בעלי הדין, לה נותן מענה סעיף 59 (ד) לחוק הקובע כי:- "המבטחים ישאו בנטל החיוב בינם לבין עצמם לפי היחס שבין סכומי הביטוח". לפי טענת ב"כ הנתבעות 1 ו- 3 יש לחבר את גבולות האחריות של שתי הפוליסות שהוצאו ע"י הנתבעת 4 אל מול גבול האחריות של הפוליסה שהוציאה הנתבעת 3 - ולגזור מכך שיעור השתתפותו של כל מבטח. ב"כ הנתבעות 2 ו- 4 טען כי ראוי יהא לקבוע יחסי חלוקה שווה בין הפוליסות, מתוך סכומה הגדול מאוד של הפוליסה שהוצאה ע"י הנתבעת 4, המכסה מגוון רחב של סיכונים שונים ומשונים (זו פוליסת ה PUBLIC) . כב' השופט ואגו מצא בפסק הדין שנתן לנקוט בפתרון ההוגן והתכליתי, לפי שיטתו, ביחסו לפוליסת הגג שהוצאה ע"י הנתבעת 4, סכום כיסוי בגין החבות הספציפית הנוגעת לענייננו (כהגדרתו - "חבות צד ג' כלפי "מעין עובד") באותו הסכום שהוא גבול האחריות שנמצא בפוליסה הספציפית של חבות מעבידים שהוצאה אף היא ע"י הנתבעת 4 - אך שיטתי כאן אינה כפי שיטתו, מתוך שאינני מוצאת כי ראוי ונכון הוא, כי ביהמ"ש יבוא ויכנס בנעלי המבטחת וינסח הפוליסה, ויגדיר את שאינו מוגדר, ויתחום את שאינו תחום, תוך שהוא עושה את המלאכה אשר ראוי בעינינו כי נסח הפוליסה יעשה. ואף כי הפתרון שנקט בו כב' השופט ואגו יכול וסביר והוגן הוא בנסיבות (כפי המתואר על ידו), הנה סבורה אני (גם כפי דבריו של חברי) - כי דרך חישוב זו בה נקט אינה נקיה מספקות, ולטעמי - על הנתבעת 4 לשאת גם כאן ב"מחדל" נסח הפוליסה שלה, כשחישוב הסכומים צריך שייעשה עפ"י כלל הסכומים המצטברים של שתי הפוליסות שהוציאה אל מול גבול האחריות של הפוליסה שהוצאה ע"י הנתבעת 3 - ומכאן יגזר שיעור ההשתתפות של כל מבטח. סוף דבר 28. בסיכום מסקנותיי והתוצאה המתקבלת אפרט כלהלן: 28.1. הנתבעת 2, מפעלי ים המלח בע"מ, נמצאה אחראית לנזקי התובע (סכום הנזק הוסכם). 28.2 לא מצאתי כי הנתבעת 1 חייבת בשיפוי הנתבעת 2 מכוח סעיף השיפוי שבהסכם ההתקשרות. 28.3 נקבעה חבות המבטחות כלפי התובע ובינן לבין עצמן, לרבות שיעור ההשתתפות בין המבטחות בגין כפל ביטוח. 29. מקום זה אדרש לטרוניה מסויימת כנגד הנתבעות 3 ו- 4, שלא השכילו כאן, כמו במחלוקות רבות אחרות שדיונים בהם מתקיימים בבתי משפט שונים כפי טענתם - לבוא בדברים על מנת שתסולקנה מחלוקות אלה מחוץ לביהמ"ש ובמקום הראוי לסילוקן. הנתבעות 2, 3 ו- 4 מצאו לנקוט בלשון סבוכה ומורכבת גם בהסכם ההתקשרות, גם בפוליסות שהוצאו, שכפי שהוברר - בלתי נהירה היא גם להם, כשאת הערפל וחוסר הבהירות - שמו לפתחו של בית המשפט, מתוך הנחה שזה יעשה את מלאכתם. על אף מאמציי והמלצותי, כמו אלה שננקטו ע"י חברי, כב' השופט ואגו - לא מצאו הנתבעות 3 ו- 4, לפתור המחלוקות בדרך הדרושה - ואין לי אלא להצר (ובמאמר מוסגר - גם אחר פסק דינו של כב' השופט ואגו, ואף שנתנה להם הזדמנות - לא נסתייע הסדר ראוי). מתוך אלה - לא מצאתי לעשות צו להוצאות ביחסים שבין הנתבעות והמבטחות לבין עצמן, גם מתוך טענתם כי המחלוקת כאן עלתה בתביעות רבות בבתי המשפט השונים - וההמתנה לפסק הדין כאן, כמו לפסק דינו של כב' השופט ואגו. 30. ב"כ בעלי הדין יגישו פסיקתא מוסכמת על בסיס האמור בפסק הדין, לאחר עשיית החישובים הצריכים - ובתוך 30 יום מהמצאת פסק הדין. לאחר אישור הפסיקתא - ישולמו הסכומים הדרושים בתוך 30 יום מהמצאתה, שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ואילך. ביטוח אחריותכיסוי ביטוחיפוליסה