פסק דין 1. התובע, יליד 1953, פועל על פי עיסוקו, אשר עלה ארצה מרוסיה בשנת 1996, נפגע בתאונת עבודה מיום 19/10/98 בעת שעבד אצל הנתבעת 1, מפעלי ים המלח, מטעם חברת כוח אדם, שהיא הנתבעת 2. תביעה זו עניינה בפיצויים בשל נזקי הגוף אשר נגרמו לתובע בתאונה זו ואשר אותם הוא תובע משתי הנתבעות, כאשר הנתבעת 3, הפניקס בע"מ היא המבטחת של מפעלי ים המלח, ואילו הנתבעת 4, כלל בע"מ היא המבטחת של כ.א.מ., חברת כוח האדם. מפעלי ים המלח והמבטח שיגרו הודעת צד שלישי לכ.א.מ. ולמבטחה, ובגדרה עתרו לסעדים של שיפוי והשתתפות בשל טענות חוזיות, וכאלה מתחום דיני הביטוח. הפלוגתאות במשפט משתרעות על סוגיית החבות בנזיקין כלפי התובע, על היקף נזקיו, וכן ביחס לסוגיות החוזיות והבטוחיות שבחזית המחלוקת בין הנתבעות לבין עצמן. 2. חבות התובע שוגר לעבודה כפועל במפעל המגנזיום של מפעלי ים המלח (להלן: "המפעל"), ביום 22/7/98, וזאת מטעם חברת שירותי כוח האדם כ.א.מ. בע"מ (להלן: "החברה"), ועבד שם ברציפות עד ליום התאונה, 19/10/98. ביום זה בשעות לפנה"צ דרך התובע על משטח של צמר סלעים שכיסה בור ברצפה שנוצר עקב הוצאת משאבה מסוימת ממקומה במהלך הלילה הקודם, ורגלו חדרה דרך צמר הסלעים אל תנור שהיה מצוי מתחת לשכבה זו, ובשל החום הגבוהה של התנור נגרמה פגיעה ברגלו הימנית, עד כי אושפז כחמישים יום במחלקה לכירורגיה פלסטית של בית חולים סורוקה ועבר ניתוחי השתלת עור ברגלו הכוויה. איש לא הזהיר את התובע מפני זה שהמשאבה הוסרה במהלך הלילה וכי המקום כוסה בצמר סלעים שאינו חומר קשיח ועשוי למדרך כף רגל אדם מבוגר, במקום לא הוצב גידור או שילוט מזהיר, ולא ננקטו שום אמצעי זהירות למנוע נפילת עובד אל התנור הלוהט, כפי שהתרחש. ממונה הבטיחות של מפעל המגנזיום, מר דניאל עמיאל, העיד, שלאחר התאונה כוסה הבור במכסה קשיח, הוא אישר שצמר הסלעים הוא מעין שמיכה אשר אמנם מונעת פליטת חום, אך אינה מונעת נפילה או כניסה לתנור, ולא היה בפיו הסבר כלשהו, כיצד אירע המחדל שבעטיו נוצרה במקום מלכודת של ממש לכל מי שמנסה לדרוך באזור שבו נפער הבור. (ראה עמ' 10-12 לפרוטוקול מיום 18/12/03). מדובר לטעמי, בהתרשלות ברורה ובולטת של המפעל, אשר לא קיים את חובתו הבסיסית לספק לעובד סביבת עבודה ביטוחתית ותקינה. לא ארחיב בניתוח חבות המפעל ותיאור ההוראות החקוקות, כמו גם נורמות התנהגות סבירות וזהירות, שהופרו במקרה דנן, בעיקר משום שביושר ראוי לציון לא התמקדו גם סיכומי המפעל בניסיון להתנער מאחריות לקרות התאונה, אלא בשאלה, עד כמה יש חבות בנוסף גם על החברה, והאמנם יש אשם גם לפתחה של חברת כוח האדם, בנסיבות שהביאו לקרות התאונה. הנתבעות זנחו, בצדק בסיכומיהם כל טענה של אשם תורם מצד התובע, ככל שיוחסה לו בכתבי ההגנה, ואך למען הסדר הטוב, אציין, שלא ראיתי כל בסיס לקבוע אשם תורם כלשהו מצדו של התובע, באשר מדובר היה במקום שבו עבד בעבר, והיה רגיל להלך שם בלי סיכון ובלי חשש כלשהו, והסיבה היחידה לנפילתו היתה שלא עודכן ולא הוזהר בשום צורה על כי במהלך הלילה חל שינוי בפני המקרקעין שעליהם הוא מתהלך, ויותר מכך, "הושם מכשול בפני עיוור" בכך שהבור המסוכן כוסה בחומר רך ודק, אשר אמנם הסתיר מפניו את הסכנה, אך לא מנע אותה כלשהו. כאמור, הטענה העיקרית במישור החבות היא זו של המפעל, אשר מייחס אחריות רבה לחברת כוח האדם. הטעם לכך, לשיטתו של המפעל הוא שהחברה, לא היתה רק מעבידה פורמלית של התובע וכזו המספקת לו את שכרו, בגדי העבודה, ותנאי שירות אחרים, אלא שהיא הציבה מנהל עבודה מטעמה במפעל, אשר לקח חלק בהכנת סידור העבודה והיה מעורה בעבודה השוטפת ואף ניהל את ענייניו מתוך משרד שממוקם בתחום המפעל. המפעל טוען, איפוא, שהפיקוח והשליטה על מעשי התובע היו במידה רבה בידי אותו מנהל עבודה מטעם החברה, ולפיכך היתה זו חובתו ובגדר סמכויותיו לפעול בדרכים שונות למניעת התאונה. אין בידי לקבל טענה זו ואני סבור, שהאשם המלא לקרות התאונה הוא לכתפי המפעל בלבד. התובע העיד, שחברת כוח האדם סיפקה לו חליפה חסינת אש, מגפיים וכובע, אשר הובאו לו על ידי אותו מנהל עבודה, יהושע אלבז, וכי ביום התאונה השתמש בפריטים אלה, וכן בכפפות ובמסכה, וכל אלה לא הועילו, כאשר רגלו נכנסה לבור הלוהט. אכן, גם מר אלבז אישר כי היה זה מתפקידו ובאחריות החברה לספק לעובדים ציוד עבודה וביגוד מגן, והוא מעיד, שביצע במלואו את המוטל עליו במישור זה. גם מר מוטי בריסק מנהל החברה מאשר את חובת החברה לספק לעובדים ציוד מגן וביגוד, אך הוא מכחיש בתוקף, כפי שגם מר אלבז מכחיש כי היתה לחברה ולמנהל העבודה מטעמה חובה או בכלל זכות כלשהם להתערב בסדרי העבודה ושיטתה לגופם או לפקח על העובדים במהלך העבודה, מעבר לעריכת סידור העבודה והמשמרות. התובע אומר חד משמעית שההנחיות לגבי עבודתו באו מעובדי המפעל, והוא נוקב בשמו של מר שווילי כאחראי משמרת מטעם המפעל. ראינו שבמישור הספקת בגדי מגן לעובד פעלה החברה כנדרש, ולא התרשלה במאומה, ומעבר לכך, למדנו, שקרות התאונה והנזק לרגלו של התובע נגרמו בנסיבות שאינן קשורות לקיום או העדר ביגוד מגן או אמצעי בטיחות אישיים של העובד. באשר להטלת אחריות על החברה משום העדר לכאורה, של הדרכה ופיקוח שוטפים מטעמה על התובע במהלך ביצוע עבודתו, אין מקום לעשות כן, משום היבט. המפעל לא הראה ולא הוכיח שהיתה חובה חוזית או מן הדין המוטלת על החברה לגלות מעורבות בתהליכי העבודה ובשיטות העבודה של המפעל עצמו, ולא הראתה שבידי החברה נותרה שליטה אפקטיבית על מעשי העובדים ששיגרה לעבוד בשירות המפעל. לטעמי, חברת כוח האדם יצאה ידי חובה, כאשר שיגרה את התובע לעבוד במפעל ותיק גדול ומסודר, אשר יש לו ממונה בטיחות מיוחד ואשר לכאורה, וככל הידוע אמון על שיטות עבודה בטיחותיות ומקפיד, בהעדר מידע נוגד, על הוראות החוק וכללי הבטיחות. (ראה ע"א ירושלים 4272/03 פס בע"מ נ' שרחה מוחמד אשר צורף לסיכומי החברה). החברה היתה אמנם המעביד הפורמלי ומנפק תלושי השכר לתובע, אך על פי כל מבחן של שליטה ומתן הוראות בפועל במהלך העבודה היה המפעל בגדר המעביד "האמיתי" לכל דבר וענין הרלוונטי לגידור מקומות מסוכנים, לאזהרת העובדים מפני סכנות, ולמניעת תאונות בשטח העבודה כפי שאירע. אין לייחס חשיבות בהיבט זה לכך, שמנהל העבודה שמטעם החברה היה אמנם מסתובב מעת לעת בעמדות העבודה וכי הוא עצמו הכיר את המקום בו נפער הבור. בוודאי שלו הוכח שמר אלבז ידע בפועל על הסרת המשאבה ועל הסכנה שנוצרה, ונמנע משום מה מלהעיר על כך למאן דהוא ולתובע עצמו, אפשר שהיה צורך לדון בשאלה, האם הפר חובת זהירות כלפי התובע, אולם זהו תרחיש תאורטי בלבד, שאינו רלוונטי בעובדות שהוכחו. לטעמי, כענין של מדיניות יהא זה לא רצוי ואף מסוכן בפני עצמו להכיר בפיצול וחלוקה של אחריות בהיבט הבטיחותי בין שני הגופים, חברת כוח האדם והמפעל המעסיק, כאשר עלול להיווצר מצב של הוראות סותרות, מידע שאינו מגיע למי שצריך לקבלו, ובאופן כללי הדבר יגרום בדרך הטבע "לנפילה בין הכיסאות" שרק תרבה תאונות. הגורם הטבעי והמתבקש להיות אחראי על שמירת כללי הבטיחות וקיום סביבת העבודה התקינה בעת ביצוע המלאכות הוא כמובן המפעל עצמו שבחצריו ובמתקניו מתבצעת העבודה ואשר בידו השליטה המלאה והיעילה על המקרקעין, המכונות, וציוד העבודה למיניהו. משום אלה, אשוב ואקבע, שלמפעלי ים המלח החבות המלאה והבלעדית כלפי התובע בגין התאונה הנדונה ואין אשם לקובעו ביחס לחברת כוח האדם הנתבעת 2. לכן, דין תביעת התובע כנגד הנתבעת 2 להידחות. 3. הנזק נכות רפואית מקובל על הצדדים כי כאמור בחוות הדעת של מומחה מטעם התובע, פרופ' ע. שגיא שהוא מומחה לכירורגיה פלסטית יש לתובע 10% נכות רפואית צמיתה, בשל הכוויה ההיקפית שבכף רגלו, קרסול ושוק ימין. באזורים אלה קובע המומחה כי נותרו לתובע צלקות משמעותיות, אך ללא כוויצות. המומחה גורס, כי כוויה עמוקה והיקפית אשר כזו תגביל את התובע בעבודות שמצריכות עמידה או הליכה ממושכים ועליו להקפיד להלך עם נעליים שלא יגרמו פציעות באזורי הצלקת. בחוות דעתו כותב המומחה כי הגם שאין כוויצות באזור הקרסול וטווחי התנועה של מפרק זה מלאים, בכל זאת יש לכוויה כזו השפעה על כושר התפקוד ובחירת העיסוק של התובע. המומחה לא נחקר בבית המשפט והדברים לא נסתרו, אם כי הצדדים, אשר לא הגישו חוות דעת נגדיות, שמרו זכותן לטעון גבי ההשפעה התפקודית של הנכות הרפואית הנ"ל. ראשי הנזק וההפסד א. בהינתן אופי הפגיעה, שהיא מכאיבה מטיבה, ימי האשפוז הרבים והנתוחים שעבר התובע ראוי לפסוק לו בגין כאב וסבל פיצוי של 50,000 ₪. ב. אשר להפסדי שכר וכושר השתכרות עתידי, יש מחלוקת מסוימת על דרך חישוב השכר הקובע של התובע עובר לתאונה, כאשר הנתבעות חולקות על גרסת התובע כי שכרו המשוערך עמד על 6,280 ₪ משום שלטענתן הממוצע שלפיו חישב ב"כ התובע את השכר, והוא לפי החודשים שקדמו לתאונה כולל מרכיב של מענקים חד פעמיים. הגם שיש טעם לטענה, עלינו לזכור, שמרכיבים חד פעמיים כאלה של מענקים וכיו"ב קיימים במפוזר לאורך שנת העבודה ויש להתחשב בכך גם בעריכת ממוצע רב חודשי או שנתי ואין לנטרל זאת כליל. לשיטת הנתבעות יש לאמוד את השכר הקובע החודשי רק ב- 5,356 ₪. דומה שלאור האמור ראוי להעמיד את השכר הקובע המשעורך על 5,500 ₪ לחודש. יש להכיר לתובע באובדן שכר מלא למשך 8 חודשים ראשונים שלאחר התאונה. הגם שמל"ל הכיר לו באי כושר מלא רק למשך חצי שנה ומאחר שהתובע פוטר מחברת כוח האדם בתוך אותה תקופה (מנימוקי מצבו הבריאותי, עקב התאונה), לא הייתי מצפה שמיד בסיום אותה חצי שנה ימצא עבודה חלופית ויתחיל להשתכר כמימים ימימה. על כן, לתקופה זו יפוצה התובע בסכום של 44,000 ₪. התובע שב לעבודה במקום אחר (דייל ישראל בע"מ) בפברואר 2000, כלומר חלוף 9 חודשים מתום התקופה שלעיל, ובאותו זמן קיבל דמי אבטלה ממל"ל. התובע מבקש לפצותו על פי הפסד מלא לתקופה זו, כאשר הוא מסכים כי יש לקזז מכך את דמי האבטלה. כאשר מביאים בחשבון שפיטוריו היו על רקע התאונה, ואין זה פשוט בשוק העבודה הקיים למצוא מקום עבודה חלופי במהרה, ובהינתן שלנכות הרפואית יש השלכה תפקודית מסוימת והתובע מוגבל בתחומי עיסוק מסוימים, והואיל שבעת הרלוונטית, סביר שטרם החלים לחלוטין מהכוויה הקשה ותוצאותיה בהיבטים השונים, דומה שיש מקום לבצע את החישוב כפי שיטת התובע ובקשתו, משמע להכיר בהפסד שכר מלא, אך בניכוי מלוא דמי האבטלה שהשתלמו באותה תקופה. מכאן, שיש לפסוק לו הפסד של 49,500 ₪, אשר מתוכם ינוכו דמי האבטלה המשעורכים - 27,704 ₪. מתחילת עבודתו בחברת דייל ישראל בע"מ, ועד ימינו אלה חלפו 58 חודשים, ובמהלך התקופה עבר התובע לעבוד במקום אחר, ברנד תעשיות בע"מ. הוא מבקש לחשב את הפסדיו בתקופה זו על פי ההפרש הממשי בין ממוצע שכרו במקומות חלופיים אלה לעומת שכרו עובר לתאונה. מהיבט פרקטי - הפרש זה אינו שונה בהרבה מחישוב הניתן להתבצע על פי הכרה בהפסד חודשי של 10% הזהה לשיעור הנכות הרפואית ואשר יכול להיות מדד טוב במקרה הנוכחי גם להערכת הפגיעה בכושר ההשתכרות. מטבע הדברים, כאשר מחליפים מקומות עבודה, לא בהכרח ירידה מסוימת בשכר נובעת דווקא או רק מכך שהעובד, במקרה כמו שלנו, נפגע בגופו וסובל מליקוי כלשהו ולגריעה בשכר יכולות להיות סיבות אחרות ושונות כמו תנודות בשוק העבודה ומבנה שכר שונה. לכן - יהא זה ראוי לכמת את ההפסד החודשי לתקופה זו בסכום של 550 ₪, כלומר 10% מהשכר הקובע שהוצג לעיל, והתוצאה היא הפסד מצטבר של 31,900 ₪. מובן, שיש להוסיף ריבית המחושבת מאמצע התקופה ביחס להפסדי השכר בגין העבר כפי שנקבעו לעיל. לפי שמדובר בנכות יחסית נמוכה, ולפי שהתובע חזר לעבוד, וכאמור, קשה לקשור ישירות בין שכרו הנוכחי הנמוך במעט משכרו בעבר לבין גורמים הקשורים סיבתית לתאונה ולנכות, ולפי שאופי הנכות אמנם עלול להשפיע במידה מסוימת על כושר העבודה ובחירת עיסוק, אולם אין מדובר בנכות שיש בינה לבין הפסד כושר העבודה קורולציה ברורה וידועה, לפיכך, מצאתי שביחס להפסד עתידי של שכר למשך שנות ההשתכרות הצפויות, ראוי לאמוד את ההפסד על פי חישוב גלובלי והסכום שמצאתי לפסוק יועמד על 85,000 ₪ בערכי היום. ג. יש לקבל טענת התובע כי נגרמו לו הוצאות יתרות לרבות נסיעות כתוצאה מהתאונה, אם כי לא הציג מסמוך מלא וקבלות על כך, וראוי לפסוק לו סכום גלובלי של 2,000 ₪ בגין כך. ד. התובע לא שכנעני כי יזקק לעזרת זולת או הוצאות ניידות מוגברות לעתיד, ואולם סביר, שבתקופה הראשונה והסמוכה לקרות התאונה אכן היה מוגבל בעבודות הבית ובתיקונים שונים שאפשר שאלמלא כן היה עושה לבדו, ובגין כך מגיע לו החזר מסוים, על דרך אומדן, אף שגם כאן אין בידו תיעוד וקבלות של ממש. גם בפריט זה העמיד את הפיצוי על 2,000 ₪. סיכום על פי ראשי הנזק והסכומים שהוכרו לעיל, נזקי התובע והפסדיו תוצאת התאונה הן כדלקמן: כאב וסבל - 50,000 ₪ הפסד שכר עבר לפי התקופות - 44,000 ₪ 49,500 ₪ 31,900 ₪ הפסד שכר עתיד - 85,000 ₪ הוצאות יתרות - 2,000 ₪ עזרת זולת - 2,000 ₪ סה"כ 264,400 ₪ (בצירוף ריבית כמצוין לעיל). 4. ניכויים על פי החישובים שצורפו לסיכומי הנתבעות, תגמולי המל"ל ששולמו לתובע והם ברי ניכוי מהפיצוי שנפסק, ולרבות דמי האבטלה שיש לקזז כאמור לעיל, מהפסדי העבר, מגיעים, לאחר שערוך לסכום של 136,271 ₪. 5. התוצאה יתרת נזקו של התובע תוצאת התאונה, לאחר ניכוי תגמולי המל"ל, אך בטרם הוספת הריבית שיש לחשב על הפסדי העבר מגיעה ל- 128,129 ₪, אשר אותם יהא על הנתבעות לשלם לתובע בכפיפות ליתר חלקי פסק הדין שלהלן. כמו כן, זכאי הוא להחזר אגרה כפי ששולמה ובשערוך עד תשלומה וכן להחזר הוצאות בגין חוות דעת מומחה בסך 2,861 ₪ לפי החישוב שנעשה בסיכומי התובע. על אלה, יש להוסיף שכר טרחת עורך-דין שתחושב לפי 17.5% ומע"מ בגין מרכיבי הנזק וההפסד בלבד, כפי שנפסקו לעיל, (ולא על סכומי האגרה והחזר הוצאות). תוגש פסיקתא לחתימתי, לפי ההוראות שבסיום פסק הדין. מאחר שהנתבעת 2 - ומבטחה ממילא נדרשו לניהול ההליך במלואו מאחר שהועלו טענות נגדן במישור הסכם השיפוי וכפל הביטוח - לא ראיתי ליתן צו נפרד להוצאות בכל האמור, בדחית התביעה "העיקרית" נגדן. 6. דיון בהודעת צד ג' ובשאלות הביטוחיות - חוזיות במישור הנזיקי קבעתי, כי החבות כלפי התובע על כתפי מפעלי ים המלח ואין אחריות של חברת כוח האדם. בכך בלבד, אין הפלוגתאות כולן, באות על יישובן לאור מערכת מורכבת של התקשרויות חוזיות וביטוחיות בין בעלי הדין לבין עצמם וטענות הדדיות של מבטחי הצדדים. ניתן לתמצת את השאלות הטעונות הכרעה במישורים אלה, באופן הבא: א. הסכם שיפוי שבין המפעל והחברה כהגדרתם מעלה, האם מזכה את המפעל בהחזר הפיצוי שישולם לתובע. ב. האם מבטחי החברה צריכים לשלם בפועל בגין השיפוי - אם יקבע, שיש שיפוי. ג. האם מבטחי החברה צריכים לשלם את הפיצוי לתובע מכוח כיסוי שהעניקו לחבות של המפעל. ד. האם חבות המפעל לפיצוי התובע מכוסה בפוליסות של מבטחי המפעל עצמו. ה. אם כן - האם קיים כפל ביטוח, ואם כן - כיצד מתחלק התשלום בין המבטחים. נדון בשאלות אלה, כסדרן. 7. הסכם השיפוי ההסכם בין המפעל לחברה כולל הסדר של קבלת אחריות מטעם החברה לנזקים הנגרמים על ידי עובדיה במהלך העבודה בשירות המפעל, וכן הסדר לשיפוי המפעל, אם ישא בתשלום בגין נזק כזה. המפעל טוען, כי הסדר זה ישים על הנדון כאן וכי מכוחו יש לחייב את החברה לשפותה על כל סכום שתחויב בפסק דין זה כלפי התובע. לשון סעיף 9 להסכם שכותרתו "אחריות הקבלן נזקים" היא כדלקמן: "(א) הקבלן יהא אחראי לכל אבדן, נזק, קלקול או פגיעה שייגרמו לרכוש החברה על ידי מעשיו או מחדליו. חובתו האמורה של הקבלן תעמוד בעינה בין שהאבדן, הנזק, הקלקול או הפגיעה האמורים נגרמו באקראי, בין שהיו תוצאות מעשה הכרחי או צפוי מראש לצורך ביצוע העבודה ובין שנגרמו מחמת תאונה בלתי נמנעת. (ב) הקבלן יהא אחראי לכל נזק שייגרם, בין לגוף ובין לרכוש כתוצאה ממעשה או מחדל וכן לכל נזק שייגרם עקב ביצוע העבודה או כל שירות או מעשה אחר המבוצע על ידי הקבלן. (ג) נדרשה החברה לפצות אדם או גוף כלשהו בשל נזק, אבדן או פגיעה בגוף או ברכוש שהקבלן אחראי להם על פי הסכם זה ו/או על פי הדין, ישפה הקבלן את החברה, מיד עם דרישתה הראשונה בכתב, בשל כל סכום ששילמה החברה או עלולה לשלם, וכן בכל הוצאות שנשאה בהן החברה או עלולה לשאת בהן בקשר לתביעתה כאמור - וזאת מבלי לגרוע מזכויות החברה על פי הסכם זה ו/או על פי הדין לכל תרופה או סעד אחרים." החברה טוענת כי פרשנותו הנכונה של סעיף זה הינה כי האחריות החוזית חלה רק בגין נזק, אשר נגרם כתוצאה ממעשה או מחדל שלה, במובחן ממעשה או מחדל של מפעלי ים המלח, ולכן, היות שכאן לא נקבעה אחריות לחברה במישור הנזיקי, אין היגיון לחייבה בשיפוי המפעל על מחדליו הוא מכוח ההסכם בלבד. אין בידי לקבל טענה זו. נקבע, לא אחת בפסיקה שעקרונית אין מניעה במסגרת חופש ההתקשרות החוזי בין צדדים לערוך הסכם שלפיו תהיה חובת שיפוי "אבסולוטית" במקרים כאלה, כאשר הרציונל הכלכלי יכול להיות למשל, הטלת הנטל לכיסוי ביטוחי מלא על הצד החייב בשיפוי ותוצאה מכך, הקטנת עלויות של הצד השני. רציונל זה יכול להצדיק ולהסביר, גם התקשרות בהסכם שיפוי המעביר אל שכם מתקשר אחד את עלות פיצוי הניזוק בשל מעשה נזק שהמתקשר האחר אחראי לו במלואו. בית המשפט העליון קבע מפורשות לענין זה בע"א 971/90, חרושת ברזל בע"מ נ' יוסף סמרי, פד"י מו (4), 421, וזאת בעקבות פסיקה קודמת, וכהאי לישנא: "מקום שהצדדים עשו ביניהם הסכם חזקה עליהם ששיקולים עסקיים וכשרים הניעו אותם להסכים למה שהסכימו ... פלוני המעונין לקבל את ביצועה של עבודה בקבלנות ובמסגרת ביטוח שהוא מבטח את עצמו יכול הוא לבטח את עצמו ביטוח אחריות כנגד כל תאונה שתארע תוך ביצוע העבודה למי מעובדיו או לכל צד ג' וכשהדבר עשוי להיטיב את סיכוייו לקבל את העבודה או לרצות את נותן העבודה - על מה ולמה לא יהיה זה סביר מצדו להתחייב לשפות את נותן העבודה, אם זה יחויב בתשלום פיצויים לאלה הנזכרים לעיל, אפילו שחובת הפיצויים נולדה עקב רשלנות מצד נותן העבודה?". מכאן - במישור העקרוני אין קושי עיוני להכיר בקיום הסכם שיפוי כגון זה שלפנינו. במישור הפרשני - ההסכם הנדון אכן מעיד על עצמו שהוא מכוון גם למקרים שבהם אין כל אשם ואין כל רבב בפעולות החברה, וזאת ניתן ללמוד מכך שבאשר לנזקי רכוש נאמר במפורש בס.ק (א) שחובת השיפוי עומדת בעינה גם אם הנזק נגרם באקראי, או אפילו "מחמת תאונה בלתי נמנעת". בס.ק. (ב) העוסק גם בנזקי גוף אמנם, נאמר, כי אחריות החברה מתייחסת לנזקים הנגרמים "כתוצאה ממעשה או מחדל", ואלה ביטויים שכרגיל מתיישבים עם הטלת אחריות או אשם כלשהו, אולם אחר כך כפי שצוטט לעיל, נאמר: "וכן לכל נזק שיגרם עקב ביצוע העבודה ...". הצדדים הרחיבו אם כן, במפורש את תחולת הסעיף גם למקרים שבהם די בכך שיש קשר סיבתי בין עבודת החברה לקרות הנזק, קשר שבענייננו, קיים בעליל, שהרי כל שהות התובע בחצרי המפעל היתה מכוונת אך ורק לביצוע עבודתו בשירות החברה וכך נפגע. ס.ק. (ג) מגדיר את חובת השיפוי שבין החברה למפעל כל אימת שנדרש המפעל לפצות אדם בשל נזק שהחברה אחראית לו "על פי הסכם זה" - וכאמור, אכן, ההסכם קובע את אחריות החברה, למקרה כגון הנזק שאירע לתובע. לכן, בהעדר מניעה עקרונית להכיר בתוקפו של הסכם השיפוי, ובהיות פרשנותו הנכונה מחילה אותו על המקרה הנדון, יש לקבוע שמכוח הסכם השיפוי חייבת החברה להחזיר למפעל כל סכום שתשלם היא לתובע בתור דמי נזק ופיצוי לפי פסק דיננו זה. 8. חבות מבטחי החברה - כלל בע"מ - להתחייבות בהסכם השיפוי חברת כלל הוציאה בעבור כ.א.מ. פוליסות של חבות מעבידים וכן חבות כלפי צד ג'. ככל שמדובר במתן כיסוי ישיר למבוטח הזה, בעבור החבות הקיימת לו מכוח הסכם השיפוי, אין כיסוי כזה, שכן הפוליסות מחריגות במפורש "התחייבות או אחריות שהמבוטח קיבל על עצמו לפי הסכם אלא אם כן התחייבות או אחריות כזו היתה מוטלת עליו גם בהעדר הסכם כזה". מאחר שקבענו שאין על החברה אחריות לנזקי התובע, אלא כתוצאה מיישום הסכם השיפוי, וזה בלבד, נעלה מספק, שההחרגה הנ"ל חלה לנדון ואין כלל בע"מ חייבת בתשלום כלשהו לתובע בעילה של כיסוי ביטוחי ישיר ורגיל. 9. חבות כלל בע"מ מכוח הכללת המפעל כמבוטח נוסף הפוליסות שהוצאו לבקשת החברה ואשר התחייבה לעורכן מכוח סעיף 10 בהסכם ההתקשרות שבינה לבין המפעל, כוללות כמבוטח נוסף גם את מפעלי ים המלח. המפעל ומבטחו, הפניקס בע"מ טוענים, לפיכך, כי יש כיסוי ביטוחי לנזקי התובע באמצעות פוליסות אלה ובלי להיזקק להפעלת הפוליסות של המפעל עצמו. בסיכומיו מציין עו"ד עוזיאל, ב"כ המפעל, כי הוא נסמך אך ורק על פוליסת צד שלישי שהוציאה חברת כלל לטובת כ.א.מ., ואינו טוען לחלות פוליסת חבות המעבידים, מאחר שהמפעל לשיטתו אינו נחשב "מעביד" ביחס לתובע (ראה סעיף 7.2 לסיכומים). אשר לפוליסת צד שלישי, זו אמנם, בסעיפים הכלליים מחריגה מקרים שבהם הצד השלישי הוא עובד, בין במישרין או בעקיפין של המבוטח, אולם, ברשימת הפוליסה, ובהסדרים הספציפיים למקרה שלפנינו, בוטלה ההחרגה והיא מכסה במפורש "את אחריותם החוקית של המבוטחים כלפי צד שלישי בגין עבודות סבלים, עובדים זמניים, או מקרייים". גם ב"כ החברה בסיכומיו מסכים כי על פני הדברים הסיטואציה שבה נקבעה אחריות מלאה של המפעל לנזקי התובע נופלת בגדר הסיכון המבוטח בפוליסת צד ג' זו, לאור הוספת המפעל כמבוטח, (סעיף 102, עמ' 17 לסיכומים), אולם, הוא טוען, כי הכרה בכך, והפעלת הפוליסה באופן שכלל בע"מ תשלם מכוחה את הפיצוי לתובע, תביא לאבסורד, משום שבהעדר חבות כלשהי לחברה עצמה ביחס לתאונה ותוצאותיה, יווצר מצב, שהמפעל יכול לפנות לכל מבטח של כל קבלן משנה שלו, מבין עשרות ומאות, ולחייבו לשלם את נזקי צד ג', ורק במקרה אותו צד ג', התובע שלנו, הוא עובד של כ.א.מ. אחרת - אין כל קשר בין החברה הזו לבין התאונה שלגביה אין לה כל אחריות. טענה זו לא אוכל לקבל, לא רק מן הטעם שזו לשון הפוליסה והיא במפורש מכסה את החבות שבה אנו עוסקים, ובכך בלבד שנוצר עיוות מסוים לשיטת החברה ומבטחה, אין די, אלא שניתן לומר, מעבר לכך, שזו בדיוק היתה כוונת הצדדים, שאמנם, תאורטית, אין אפילו צורך בזיקה של הנפגע לחברת כ.א.מ. ובלבד שהוא צד שלישי כלפי המפעל, והמפעל חב כלפיו, אך בפועל יפנה המפעל לאותו מבטח שהוציא את הפוליסה לבקשת הגוף המעסיק את העובד הספציפי הקשור לתאונה או שנפגע בה. כאשר חברת כ.א.מ. אחראית בנזיקין כלפי תובע מסוים, אין צורך להיזקק להיות המפעל בגדר מבוטח נוסף, וקיים כיסוי ישיר וברור, וכל תכלית הוספת המפעל כמבוטח, לצד כ.א.מ., נועדה לטעמי, להסדיר תרחיש כגון זה שאירע, ובו עובד של כ.א.מ. נפגע בחצרי המפעל בעת עבודתו, אך בשל מחדל של המפעל דווקא, מחדל אשר את נזקיו ותוצאותיו דרש המפעל מראש לכסות בעבורו בכיסוי ביטוחי מטעם המעביד הישיר - כ.א.מ. חזקה על הצדדים שבעת המו"מ הביאו בחשבון גם את עלות הכיסוי הביטוחי הנ"ל ויש להניח שהפרמיה המתבקשת כתוצאה מהענקת הכיסוי גם למפעל ולחבותו שלו, גולמה בתחשיבי כ.א.מ. בבואה לדרוש את שכרה והוצאותיה הנקובים בהסכם. על כן, מסקנתי היא שפוליסת צד ג' של חברת כלל שהוצאה לבקשת כ.א.מ., מכסה את חבות מפעלי ים המלח כלפי התובע בשל הנזקים שנגרמו לו ושנפסקו בפסק דיננו זה. 10. האם יש כיסוי לנזקי התובע גם באמצעות מבטחת המפעל חברת הפניקס בע"מ הנפיקה פוליסות של חבות מעבידים וצד שלישי (פוליסה באנגלית) בעבור מפעלי ים המלח, וכ.א.מ. יחד עם חברת כלל טוענים כי פוליסות אלה, מכסות את החבות נשוא פסק דין זה, לבדן, או לחלופין, בחלוקה עם מבטחי כ.א.מ. מכוח סיטואציה של כפל ביטוח. חברת הפניקס טוענת כי פוליסת חבות המעבידים אינה יכולה לחול משום שהיא מכוונת למקרים שבהם מפעלי ים המלח נחשבים כמעביד של הנפגע לפי המבחנים המקובלים, וכל עוד לא התקיימו יחסי עובד - מעביד בין המפעל לתובע לא ניתן להפעיל את הפוליסה (ראה סעיף 11.3 לסיכומים). בתיזה זו נסמכת הפניקס על תצהירו של מר יואל לוונטהל, ברוקר ואיש ביטוח שטיפל בענייני המפעל ואולם אין דבריו או פרשנותו, בכל הכבוד, יכולים לבוא במקום ובניגוד ללשונו המפורשת של סעיף הפוליסה המגדיר את מקרה הביטוח ככזה המתייחס גם לנזקים "לכל אדם בשירותו של המבוטח, בין אם מקבל שכרו ממנו או לא, הנובעים מעבודתו של אותו עובד בעיסקו של המבוטח". דברים אלה חד-משמעיים, ולטעמי, אין אפשרות לקבוע אחרת, אלא שהם חלים גם על התובע וכי יש כיסוי בפוליסה זו לנזקיו. 11. כפל ביטוח ראינו שיש כיסוי ביטוחי מטעם הפניקס - מבטחי המפעל - לנזקי התובע מכוח שתי הפוליסות, זו של חבות מעבידים וזו של צד ג', והכל, לכאורה, לצד הכיסוי הביטוחי שניתן מטעם חברת כלל במסגרת פוליסת צד ג' שהוצאה לבקשת החברה - כ.א.מ. הפוליסה השניה של הפניקס, זו של נזקי צד שלישי, מקובלת אף על עו"ד עוזיאל "כפוליסת גג" העשויה לכסות את המקרה שלפנינו, והיא חלה גם כלפי צד שלישי שיכול להיות "מעין עובד" כמו התובע שלפנינו, אלא שנטען שמדובר בפוליסה שיורית אשר אין להפעילה כל עוד לא תמוצה כל פוליסת ביטוח תקפה אחרת, ולפיכך, כאשר קיימת פוליסת צד ג' של חברת כלל (וכפי שקבענו היא תקפה ומכסה את האירוע), אין מקום להיזקק לפוליסה השיורית. זאת טוען ב"כ הפניקס לאור סעיף 3 לפרק החריגים הכלליים בפוליסה שבשפה האנגלית אשר בתרגום לעברית קובע, "חובת השיפוי לא תחול ביחס לחבות חוקית ... המהווה נושא לכיסוי ביטוחי בכל פוליסה יותר ספציפית אחרת ובמידת השיפוי שניתן לקבל על פי אותה פוליסה אחרת כשהיא תקפה ובת גביה". אם תתקבל עמדה זו של הפניקס, כי אז לצורך שקילת קיום כפל הביטוח שנוצר אין להביא בחשבון פוליסה זו שסכום הכיסוי שלה גבוה מאוד (25 מיליון דולר). סעיף 59 ג' לחוק חוזה הביטוח תשמ"א - 1981 קובע, כי: "בביטוח כפל אחראים המבטחים כלפי המבוטח יחד ולחוד לגבי סכום הביטוח החופף". טוען עו"ד עוזיאל, כי מותר להתנות על כך, ולקבוע כי פוליסה מסוימת תהיה שיורית, וזאת מכוח סעיף 67 לחוק המתיר התנייה כזו אם היא "לטובת המבוטח או הצד השלישי". לשיטתו - ההתנייה במקרה הנדון היא לטובת מפעלי ים המלח, שהוא המבוטח, ולכן, אין בה דופי, והוא סבור, כי טיעון זה לא עמד בפני בית המשפט העליון בקובעו, הלכה הפוכה וחד משמעית בענין "א. דורי", זאת לצד ניסיון לומר, שההלכה הזו היתה אך בבחינת אימרת אגב. הפכתי והפכתי בפסק הדין (ע"א 206/99 א. דורי בע"מ נ' מגדל בע"מ פד"י נה (5), 576), ונחה דעתי, כי מדובר בהלכה ברורה ומפורשת של בית המשפט העליון ולפיה כדי שהתניה על הסדר כפל הביטוח שבחוק תהיה תקפה חייבת היא להעשות בין שני המבטחים ובהסכמתם ההדדית, שאם לא כן, ההוראה הקוגנטית גוברת, וסעיף השיוריות לא יחייב את המבטח העלול לאבד בכך את זכות ההשתתפות שלו בביטוח הכפול. כב' השופט אנגלרד בהסכמת השופטים אור וריבלין קובע כדלקמן: "עקרונית, מותר להתנות על ההסדר הקבוע בסעיף 59(ד) לחוק, אך השאלה היא מי הם הצדדים להתניה זו. פוליסת הביטוח היא בבחינת חוזה בין המבטח לבין המבוטח. ככלל, אין בכוחו של חוזה לפגוע בזכויות של אדם שלישי שאינו צד לחוזה. מכאן, כי ההתניה שמטרתה לשנות את ההסדר הקבוע בחוק באשר לזכות ההשתתפות בין מבטחים במקרה של כפל ביטוח - התניה מעין זאת חייבת להיעשות בין הצדדים הישירים הנוגעים בדבר, דהיינו בין המבטחים, בינם לבין עצמם ... אין בכוחו של התנאי המחריג שנכרת בין חברת מגדל לבין היזמים לפגוע בזכות ההשתתפות של חברת הפניקס המוענקת לה על פי סעיף 59(ד) לחוק. רק התניה בהסכם בין שני המבטחים יכולה לשנות הסדר זה." (עמ' 575 ו- 576). אינני רואה לאבחן את הדברים מענייננו ונראה, שזוהי ההלכה שיצאה מלפני בית המשפט העליון ומשמעה, לנדון כאן, שבהעדר הסכם בין המבטחות, וכזה לא נטען בכלל, סעיף השיוריות אינו מחייב את חברת כלל ואין פועלו כלפיה רלוונטי, ולפיכך, בכל האמור בטענת כפל הביטוח, זו עומדת על כנה, והסיכון שהתממש - נזקי התובע - מכוסה הן על ידי חברת כלל והן על ידי חברת הפניקס על פי שתי הפוליסות שצוינו. מחלוקת אחרונה נוגעת לאופן החלוקה בין חברות הביטוח, כאשר אוצל על הענין סעיף 59(ד) לחוק הקובע (ביחס לביטוח נכסים): "המבטחים ישאו בנטל החיוב בינם לבין עצמם לפי היחס שבין סכומי הביטוח". לפי תחשיבי ב"כ חברת כלל שבסיכומיו, עלינו לחבר את גבולות האחריות של שתי הפוליסות של חברת הפניקס (בסכומים מצטברים - לאחר שערוך של כ- 127 מיליון ₪), אל מול גבול האחריות של פוליסת כלל (כ- 600,000 ₪), ולגזור מכך את שיעור ההשתתפות של כל מבטח. ב"כ כלל מצביע על כך כי סעיף 59(ד) הנ"ל שבחוק, הוחל על ביטוח אחריות "בשינויים המחויבים", והוא טוען שהיות שפוליסת הגג שסכומה "אסטרונומי" כיסתה מגוון רחב של סיכונים שונים ומשונים, יהא זה הוגן לקבוע יחסי חלוקה שווה בין הפוליסות. סבורני, כי הפתרון ההוגן והתכליתי בסוגיה זו יהיה לייחס לפוליסת הגג של הפניקס סכום כיסוי בגין החבות הספציפית הנוגעת לענייננו (חבות צד ג' כלפי "מעין עובד"), באותו סכום שהוא גבול האחריות בפוליסה הספציפית של חבות מעבידים שהוצאה אף היא על ידי הפניקס, ומדובר איפוא, בסכום (מעוגל ומשוערך) של 21,200,000 ₪ (ראה סעיף 137.2 לסיכומי עו"ד שמפל). מכאן - שסך הכל סכום הכיסוי הביטוחי של הפניקס לסיכון הנדון, על פי שתי הפוליסות, היה כ- 42,400,000 ₪, וזאת אל מול כיסוי בסך 600,000 ₪ שניתן על ידי חברת כלל. הגם שאולי דרך חישוב זו אינה נקיה מספקות, לטעמי, תוצאתה תהיה סבירה והוגנת בנסיבות. על כן, יחושב שיעור ההשתתפות של המבטחים בינם לבין עצמם בהתאם לאמור. 12. סיכום ותוצאה א. נקבעה אחריות הנתבעת 1 - מפעלי ים המלח - לנזקי התובע ונקבע גובה הנזק. ב. נדחתה התביעה הנזיקית כלפי נתבעת 2 - כ.א.מ. בע"מ. ג. נקבעה חבות הנתבעת 2 כ.א.מ. בע"מ לשפות את מפעלי ים המלח מכוח הסכם השיפוי. ד. נקבעה חבות המבטחים, חברות כלל והפניקס כלפי התובע ובינן לבין עצמן, לרבות שיעור ההשתתפות בגין כפל ביטוח. הכל כאמור וכמפורט בפסק הדין שלעיל. ביחסים שבין הנתבעים והמבטחים לבין עצמם ולאור המסקנות והתוצאה לא מצאתי לעשות צו נפרד להוצאות. להסיר ספק, באשר להוצאות המשפט ושכר טרחת עורך-דין שנפסקו לזכות התובע - חלוקתם בין המבטחים לבין עצמם תעשה על בסיס אותו מפתח שנקבע לעיל בסוגית כפל הביטוח. אבקש מב"כ הצדדים להגיש פסיקתא מוסכמת ככל האפשר על בסיס האמור, וזאת לאחר עריכת החישובים הצריכים לכך, הן במישור חישוב מדויק של המגיע לתובע, והן במישור היחסים בין המבטחים והנתבעים, וזאת בתוך 21 יום מהמצאת פסק הדין. אם לא תהיה הסכמה לחישובים או לנוסח הפסיקתא - יגישו בתוך מועד זה הצדדים את הצעותיהם וחישוביהם איש לשיטתו. לאחר אישור הפסיקתא על ידי בית המשפט הסכומים ישולמו בתוך 30 יום מהמצאתה לבעל הדין הרלוונטי ואם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ואילך. מפעלתאונת עבודה