אסטמה של סוהר

החלטה רקע עובדתי והליכים 1. זהו ערעור על החלטת קצין התגמולים מיום 14.7.02 ולפיה אין קשר בין נסיבות פטירתו של המנוח לבין נכותו המוכרת. 2. נכותו המוכרת של המנוח היתה קצרת סימפונות בגינה הוכר כנכה בשנת 1987. שיעור נכותו נקבע ל-40% בחודש יוני 1989, בשל מה שהוגדר ע"י הועדה הרפואית "אסטמה עם התקפים דחופים". המנוח נפטר ביום 28.2.02. 3. המנוח נולד בשנת 1943 ובשנת 1975 גוייס לשירות בתי הסוהר. המנוח סבל מקושי בנשימה, התקפים, שיעול וחלה 4 פעמים בדלקת ריאות ולכן ועדה רפואית של שרות בתי הסוהר שחררה אותו מן השירות משיקולים רפואיים וזאת עפ"י החלטה מיום 19.2.86. לאחר מכן הגיש המנוח תביעה לק. התגמולים ועפ"י חוות דעתו של פרופ' טופילסקי נקבע כי קיים קשר של גרימה בין מחלת האסטמה לבין החשיפה לטמפרטורות קיצוניות במהלך שירותו. לפיכך, המנוח הוכר, כאמור, ונכותו נקבעה בשיעור 40% לצמיתות מיוני 1989. 4. המערערת, אשת המנוח, טוענת כי מותו של המנוח ביום 28.2.02 בשעות הבוקר בביתו, נגרם כתוצאה מנכותו המוכרת, דהיינו, מן האסטמה ממנה סבל. המשיב בהסתמך על חוות דעת של ד"ר נירה רייכרט קבע, כי המנוח נפטר כתוצאה מאוטם חריף בשריר הלב וללא קשר למחלת הריאות הכרונית ממנה סבל. 5. במסגרת הערעור הועדה שמעה את המערערת, את בנו של המנוח, מר אברהם ששון, את המומחה מטעם המערערת, ד"ר שחר אבנר, את המומחית מטעם המשיב ד"ר נירה רייכר ואת העדה מטעם המערערת, ד"ר מרים קיפרבאום, רופאת המשפחה של המנוח. חוות הדעת של ד"ר רייכרט 6. ד"ר רייכרט נתנה את חוות דעתה הראשונה ביולי 02'. ד"ר רייכרט הסתמכה, על פי הכתוב בחוות הדעת, בין היתר, על תעודת הפטירה מתאריך 12.3.02 ולפיה פטירתו של המנוח נגרמה ע"י דום לב משני לאוטם שריר הלב. עוד כותבת ד"ר רייכרט, כי במהלך השנים אובחנה אצל המנוח סוכרת והיפרליפדמיה, שטופלו בתרופות וכן כי חודש לפני פטירתו סבל מדלקת ריאות והחמרה חולפת של מצבו הנשימתי. ד"ר רייכרט קבעה בחוות הדעת כי "ביום פטירתו התמוטט באופן פתאומי קרוב לוודאי כתוצאה מאוטם חריף בשריר הלב" ולכן לדעתה אין קשר בין הנכות המוכרת לבין מותו של המנוח. 7. בחוות דעת מאוחרת יותר ממרץ 04' מתייחסת ד"ר רייכרט לתיאור של המערערת ולפיו המנוח "שתה קפה בבוקר ובדרכו החוצה מביתו בשעה 07:00 חש לפתע ברע ונאחז בשידה". מן התיאור של המערערת הסיקה ד"ר רייכרט כי מותו נגרם מהפרעת קצב ראשונית, עם או בלי אוטם בשריר הלב וכי לא מדובר בארוע של החמרה נשימתי שעפ"י טיבו הוא מתפתח בהדרגה במשך שעות. חוות דעתו של ד"ר אבנר שחר 8. ד"ר אבנר שחר, המומחה מטעם המערערת, הגיש חוות דעת ממאי 03'. ד"ר שחר מזכיר בחוות דעתו גם כן, כי חודש לפני הפטירה סבל המנוח מחום ותסנין ריאתי שאובחנו כדלקת ריאות. דבר זה תועד בביקור אצל רופאת המשפחה ביום 8.1.02 והצפצופים האלה נשמעו גם בבדיקה חוזרת ביום 24.1.02. ביום 27.2.02 (יום לפני מותו של המנוח) "עפ"י דיווח הרעיה (המערערת-הועדה) חלה החרפה בשיעול ותחושת חום". ד"ר שחר מסתמך על מה שדווח לו ע"י המערערת וכן על החומר הרפואי וכותב כי "לפנינו שנה שלמה במהלכה הדרדר מצבו הבריאותי בכלל והריאתי בפרט של המנוח תוך צריכת טיפולים מרובים" וכן כי: "כאן לפנינו תיאור של רעיית המנוח לגבי החמרה נשימתית ניכרת ושימוש תכוף בטיפול מרחיב סימפונות, בימים שטרם מותו, וביתר שאת ב-24 שעות חייו האחרונות", ולכן קובע ד"ר שחר, כי לדעתו הסיבה למותו של המנוח היא מחלת הריאה ולא אוטם שריר הלב, אשר אין לו כל בסיס נסיבתי. דיון והכרעה 9. על פי חוות הדעת של שני הצדדים המחלוקת ביניהם מתמקדת בשאלה, מה היתה התנהגותו של המנוח ומצבו הרפואי בשעות שקדמו למותו. אם אכן סבל מקשיי נשימה במשך שעות קודם לפטירה, קוצר נשימה שהלך והחריף, כי אז גם ד"ר רייכרט תסכים כי הוא נפטר כתוצאה מן הנכות המוכרת ואילו אם התיאור הוא שהמנוח אכל ארוחת בוקר קרא עיתון, עמד לצאת מביתו ואז התמוטט, ללא כל קשיי נשימה שקדמו לאירוע, כי אז גם ד"ר שחר יסכים כי מדובר באירוע לבבי ללא קשר לנכות המוכרת. 10. לפיכך, הועדה תבחן בראש ובראשונה את תיאור בוקר מותו של המנוח וכן השעות שקדמו לו, על פי הראיות שהוצגו בפניה. 11. ביום 7.4.02 הגישה המערערת תביעה לקצין התגמולים להכרה בזכויות בני משפחה ובתיאור פרטי המקרה ציינה "דום לב, ללא מחלת לב קודמת, אך עם סוכרת ומחלת ריאות כרונית כגורמי סיכון". בהמשך, כשנתבקשה המערערת לתאר את ארועי הבוקר כתבה ביום 22.5.02 מכתב לק. התגמולים ובו נאמר: "ביום 28.2.02 התכונן משה ששון כהרגלו ליום עבודה נוסף. לאחר שתיית הקפה של הבוקר וקריאת עיתון, התכוון הנפטר לצאת אל מחוץ לבית. בדרכו מחוץ לבית (בסביבות השעה 07:00) ליד דלת הכניסה הוא חש ברע ונאחז בשידה שבתוך הבית ליד דלת הכניסה. כאשר הבחנתי בנעשה השכבתי אותו על הריצפה והבחנתי כי הוא מחרחר. במקביל ניסיתי להזעיק עזרה, בתחילה את הבן ששהה באותו זמן בבית, לאחר שהבן איבחן שאין דופק וכי הנפטר מחרחר ניסה הבן לבצע תהליך החייאה (הנשמה), במקביל הוזעקו על ידי ניידת טיפול נמרץ וכן רופאת המשפחה. ניידת טיפול הנמרץ הגיע למקום כעבור 14 דקות, ולאחר כ-45 דקות של ניסיון החייאה נקבע המוות בנוכחות של רופאת המשפחה". 12. ביום 21.3.02 כתבה רופאת המשפחה ד"ר קיפרבאום סיכום מידע רפואי המיועד ל"כל מאן דבעי" ובו סיכמה את מחלותיו של המנוח, ביניהן, היפרליפדמיה, סוכרת, עישון כבד ומחלת ריאות והוסיפה, כי המנוח חלה בדלקת ריאות בסוף ינואר וטופל באנטיביוטיקה. אשר למותו כותבת הרופאה במסמך זה: "מותו נגרם ככל הנראה מדום לב, כאשר לגורמי הסיכון הידועים סוכרת, עישון לשעבר, היפרליפדמיה, נוסף מרכיב ריאתי, מחלת ריאות כרונית ודלקת ריאות חריפה". 13. ביום 22.7.02, לאחר חוות הדעת הראשונה של ד"ר רייכרט, הוציאה ד"ר קיפרבאום מסמך נוסף המיועד ל"כל מאן דבעי" ובו כתבה כך: "1. ברצוני לציין כי במסמך שהוצא ב-21.3.02 ע"י נכתב בטעות כי מר ששון משה עישון עד סמוך למותו. מר ששון הפסיק לעשן כשלוש שנים לפני מותו. 2. מר ששון ביקר במרפאה בחודש האחרון לחייו וביצע בדיקות מעבדה וכן בוצע א.ק.ג. שהיה תקין. 3. בשנה האחרונה לחייו ירד במשקל, בעקבות מחלת חום שלא נמצא לה מקור. אך היה חשד לשחפת עם מנטוטסט חיובי, בעקבות הירידה במשקל אוזנה רמת הגלוקוז ולא נזקק לטיפול פומי". 14. בתצהיר שנתנה המערערת במסגרת הערעור ביום 25.5.03 היא מתארת את מצבו של בעלה כך: "בתאריך 27.2.02, ערב לפני פטירת בעלי, הוא התלונן בפני כי קר לו וכי הוא סובל משיעול מציק, וקשיי נשימה. הוא מדד את חום גופו ונמצא כי חום גופו היה 38.5 מעלות, הוא נטל אקמול והלך לישון. בתאריך 28.2.02, בשעות הבוקר, הבחנתי כי בעלי עומד ביציאה מביתנו כשהוא מתקשה בנשימתו באופן חריג, נשימתו השמיעה קולות של חרחור, מייד ניגשתי אליו והשכבתי אותו על הריצפה" (ר' סעיפים 12-11 לתצהיר). 15. בחקירתה הנגדית המערערת תיארה לראשונה כך: "גם בלילה לפני שהוא נפטר גם כן, הוא עשה כמה פעמים בלילה אינהלציה, הוא עשה בלילה כשהוא הלך לישון, הוא עשה ב-01:00 בבוקר גם כן, הערתי אותו בשש, הוא עשה אינהלציה, הוא עשה בדיקת סוכר גם כן... ביום רביעי היה לו חום ויום רביעי אצלנו בתל מונד אצלנו אין מרפאה, נתתי לו אקמול, עשיתי לו כוס תה והוא שכב. הוא קם והוא התחיל עוד פעם להזיע... נתתי לו עוד פעם כדור הוא התקלח ועלה על המיטה. אבל אני מלמטה... שמעתי אותו משתעל, אז עליתי בריצה לקומה השניה והוא לא יכול, שמתי לו עוד כרית שהוא יהיה במצב של קצת ישיבה, אז הוא ביקש ממני שאני אביא לו את מכשיר האינהלציה... אז נתתי לו את האינהלציה, הוא עשה אינהלציה וחזר לישון. אני עליתי ב - 23:00 למיטה, הוא צפצף צפצופים נוראים, אמרתי לו אתה רוצה שאני אקח אותך לבי"ח, הוא אמר לא, אני לא רוצה בית חולים. נתתי לו, הוא עשה קצת משאף, הוא עשה גם עוד פעם אינהלציה ועוד פעם לפנות בוקר גם כן הוא עשה עוד פעם אינהלציה". (ר' עמ' 20-19 לפרוטוקול מיום 5.2.04). 16. כאשר נשאלה המערערת מדוע לא סיפרה את כל זה לד"ר קיפרבאום ענתה: "לא הספקתי, זה היה בלילה ובבוקר הוא נפטר, מתי יכולתי לספר לה את זה" (ר' עמ' 20 שורה 11) ובהמשך היא אומרת שוב: "לא ספרתי למרים (ד"ר קיפרבאום-הועדה) מה היה בלילה כי לא ראיתי אותה וכבר לא היה טעם". 17. בהמשך, היא אומרת שהוא לא יכול היה לאכול כי הוא כל הזמן היה חיוור והשתעל "והוא עמד ככה והוא נשען על השידה ואני התחלתי לשתות ככה כי גם אני מיהרתי לצאת לעבודה ופתאום אני שומעת אותו ככה מצפצף, אני מדברת איתו ואני רואה שהוא מכחיל ושהוא מצפצף אז רצתי אליו ושאלתי משה מה קרה... הוא מצפצף ומשתעל, אז הבאתי אותו למצב, פתחתי לו את הכפתור, זה היה חורף, והוא היה עם זקט הוא כבר היה עם הנשק, עם הפלאפון, פתחתי לו את זה והורדתי לו, אמרתי אולי יהיה לו את האוויר... הבאתי אותו למצב של שכיבה במסדרון..." (ר' עמ' 20-21 לפרוטוקול). 18. כל העדות הזאת, המפורטת, שונה לחלוטין ממה שכתבה המערערת למשרד הביטחון ביום 22.5.02 כ-3 חודשים לאחר מותו של בעלה. הביטוי "התכונן כהרגלו ליום עבודה נוסף" וכן "לאחר שתיית הקפה של הבוקר וקריאת העיתון התכוון לצאת אל מחוץ לבית", אינו מתאים כלל לתיאור, שהשמיעה המערערת באוזנינו, באשר לשיעולים שהלכו ותכפו ומצבו של בעלה שהלך והחמיר במהלך הלילה והבוקר. עדות שכזו הינה "עדות כבושה", ובהעדר הסבר המתקבל על הדעת לכבישת העדות ולהבאתה בפני הועדה רק לאחר שהתברר למערערת מה היא עמדת ק. התגמולים ומה הוא התיאור המתאים למוות כתוצאה מהתקף קוצר נשימה, הרי שהועדה תלך בדרך שהותוותה ע"י הפסיקה ותייחס ערך ומשקל מועטים ביותר לעדות שכזו. ר' דברי כב' השופט קדמי בספרו על הראיות, חלק ראשון, מהדורת תשס"ד, בעמ' 441 "הכלל הוא: עדות כבושה, ערכה ומשקלה מועטים ביותר.". מכאן שהועדה קובעת כי התיאור הנכון לאירועים בבוקר בו נפטר המנוח הינו תיאורה של המערערת בכתב מיום 22.5.02. 19. לכך יש להוסיף כי את התיאור ששמעה הועדה מפיה על קשיי הנשימה לא טרחה המערערת לספר גם לד"ר קיפרבאום, רופאת המשפחה, שהוזעקה לסייע בהחייאה ביום מותו של המנוח. גם אם היתה המערערת נסערת באותו מועד, הרי בודאי שהיתה מספרת לד"ר קיפרבאום את תיאור קשיי הנשימה שהלכו והחמירו כפי גירסתה המאוחרת עד שהביאו למותו. בודאי הדבר מתבקש, כאשר ד"ר קיפרבאום העידה שכן קיבלה באותו בוקר תיאור מן המערערת לגבי האירועים שקדמו למוות ועל פי עדותה כל שנאמר לה אז: "שהוא התכוון לצאת לעבודה והוא חזר, הרגיש רע ונפל" (עמ' 12 שורה 40 לפרוט' מיום 5.9.04). לא זו אף זו, שד"ר קיפרבאום, אמרה בעדותה, כי כתבה במכתבה כי המנוח הפסיק לעשן 3 שנים לפני מותו ולא במועד בו היה רשום במסמכים, דהיינו כעשרה חודשים לפני מותו, לאחר שהוטעתה ע"י המערערת, כפי שאמרה: "אז בהחלט הוטעתי" (עמ' 5 שורות 40-1 לפרוטוקול מיום 5.9.04). עוד נציין שלמרות שעלה מן המסמכים ומעדותה של ד"ר קיפרבאום, כי המערערת פנתה אליה, על מנת שתסייע לה בהמצאת מסמכים וכתיבת מכתבים לצורך תביעתה, הרי המערערת בעדותה הכחישה את הפניות הללו וטענה שפנתה לרופאה רק משום שהיא עצמה חשה ברע (ר' עמ' 25 לפרוטוקול). 20. מכל האמור לעיל עולה, שהועדה איננה נותנת אמון בעדותה של המערערת לפניה ומעדיפה את התיאור שמסרה במכתב לק. התגמולים, 3 חודשים לאחר ארוע הפטירה, עוד קודם שידעה את ההשלכות של תיאור כזה או אחר של מצב המנוח באותו בוקר על ההחלטה לקבל את תביעתה. 21. אשר לחוות הדעת, הרי משקבענו, שהמנוח נפטר לא לאחר הליך ארוך של קשיי נשימה שנמשך כל הלילה והחריף בשעות הבוקר, אלא באופן פתאומי לאחר שאכל ארוחת בוקר וקרא את העיתון, וכאשר היה לבוש ומוכן לצאת לדרך, חש ברע, נאחז בשידה והמערערת השכיבה אותו על הריצפה כשהוא מחרחר, הרי שתיאור זה מתיישב יותר עפ"י חוות הדעת של ד"ר רייכרט עם אוטם חריף בשריר הלב או דום לב. נזכיר עוד, שגם המומחה מטעם המערערת, ד"ר שחר הסכים כי למנוח היו גורמי סיכון למחלת לב כמו עישון כבד כ-30 שנה (ר' עמ' 9 ועמ' 13 לפרוטוקול מיום 17.5.04) עד שנה לפני מותו (לפי המסמכים של ד"ר קיפרבאום) וכן סוכרת, שכנראה היתה בשליטה בחודשים לפני מותו, אולם הדבר אינו מונע את האירוע הלבבי וכן שומנים בדם. 22. לכל האמור לעיל יש להוסיף, כי תעודת הפטירה, שהוצאה לאחר מותו של המנוח קבעה כי המנוח נפטר, קרוב לוודאי, כתוצאה מ -MI, שמשמעותו אוטם שריר הלב, דהיינו דום לב עקב התקפת לב (ר' דברי ד"ר שחר בעמ' 2 לפרוטוקול מיום 17.5.04). ד"ר שחר אמנם העלה ספקות בחוות דעתו לגבי תעודת הפטירה, אולם בחקירתו חזר בו מן הספקות ואמר שהודעת הפטירה מספקת אותו (ר' עמ' 3 לפרוטוקול מיום 17.5.04). מכאן, שתעודת הפטירה, שהוצאה לאחר מותו של המנוח קבעה גם היא כי סיבת הפטירה היתה לבבית ויש בכך סיוע לעמדת המשיב. 23. ד"ר קיפרבאום בעדותה תיארה כיצד באותו בוקר היתה במקום וכיצד מהתרשמותה שלה, היא חשבה שמדובר בארוע לבבי (ר' עדותה בעמ' 7 לפרוטוקול מיום 5.9.04). גם ד"ר קיפרבאום מסכימה שאם התיאור הוא אכן התיאור שהופיע במכתב שכתבה המערערת ביום 22.5.02 ולא התיאור שהושמע בבית המשפט, כי אז הסיבה ההגיונית ביותר היא דום לב, כפי שנכתב בתעודת הפטירה. 24. מכל האמור לעיל עולה שהמנוח, עפ"י התיאור שהתקבל ע"י הועדה כתיאור הנכון של בוקר הארוע, ועל פי עדויותיהם של ד"ר רייכרט וד"ר קיפרבאום וכן תעודת הפטירה, נפטר כתוצאה מארוע לבבי ולא כתוצאה מן הנכות המוכרת. סוף דבר הערעור נדחה. אין צו להוצאות. התיק הרפואי מוחזר למשיב. בית סוהר / כלאמאסראסטמהשב"ס (שירות בתי הסוהר)