פסק דין 1. התובע היה שחקן כדורגל בקבוצה המנוהלת על ידי הנתבעת, וזאת משנת 1987 ועד פרישתו בשנת 1998, עקב תאונה שהתרחשה ביום 12/7/98, במהלך משחק אימון של הקבוצה. התובע נפגע בברכו ואין חולק שנכותו הרפואית בשל התאונה עומדת על 20%. התובע היה מבוטח בביטוח תאונות אישיות קולקטיבי, שנעשה, לבקשת הנתבעת,ובאמצעות חברת הביטוח הפניקס, וזאת פועל יוצא מרצונה של הנתבעת לעמוד בדרישות שמטיל עליה החוק, לענין זה, והכוונה לחוק הספורט תשמ"ח - 1988 והתקנות שמכוחו, תקנות הספורט (ביטוח) תשנ"ה- 1994, ובתנאי ההסכם שנכרת בינה לבין התובע. עפ"י תנאי הפוליסה שהוצאה, כאמור, ובמסגרתה בוטח גם התובע, בין השאר, למקרה של אי-כשירות לעסוק במקצועו - כשחקן - פוצה התובע על ידי "הפניקס" (בגדר פשרה שהושגה עם המבטח) וקיבל סכום של קרוב ל- 20,000 ₪ עבור 104 שבועות אי-כושר. בתביעתו הנוכחית הוא טוען, כי היה על הנתבעת לדאוג בעבורו לכיסוי ביטוחי מקיף בהרבה מזה שנעשה, ולרבות כזה שיפצה אותו על הפגיעה הצמיתה שהוא טוען לה בכושר עבודתו, הפסדי שכר לעבר ולהווה, עזרת זולת והוצאות שונות, וכאשר, לטעמו, חדלה הנתבעת כלפיו בכך שלא עשתה כן, עליה החובה לפצותו בגין כל נזקיו ובאותם סכומים שיכול היה לקבל מהמבטח הרלוונטי, לו בוצעו הדברים כהלכה, לשיטתו. 2. כתב התביעה מושתת על עילות של רשלנות והיפר חובה שבחוק, אשר התובע מייחס לנתבעת, וכן הוא טוען לחילופין כי הנתבעת הפרה את הסכם העסקה שחתמה עימו בכך שלא דאגה לבטחו על כל נזקיו. בהסכם העסקה שנחתם עם התובע התחייבה הנתבעת כדלקמן (סעיף 4.ד.): "לבטח על חשבונה את השחקן החל מיום תחילתו של הסכם זה ועד ליום בו יפוג תוקפו, בביטוח תאונות אישיות למקרה מוות ו/או נכות ו/או אובדן כושר עבודה החל מיום תחילתו של הסכם זה ועד ליום בו יפוג תוקפו בתנאים ובסכומים שלא יפחתו מהאמור בחוק הספורט - 1988 ובתקנות שהוצאו מכוחו". חוק הספורט קובע את חובת עשיית הביטוח המוטלת על הנתבעת בזו הלשון: "7. ביטוח (א') אגודת ספורט, ארגון ספורט, התאחדות ואיגוד יבטחו את הספורטאים הנוטלים חלק בתוכניות ספורט המאורגנות בידם או מטעמם. (ב') השר רשאי לקבוע בתקנות, לאחר התייעצות בממונה על הביטוח במשרד האוצר ובארגוני הספורט, את סכומי הביטוח המזעריים ואת פרטי הביטוח, לענף ספורט, כולו או מקצתו". התקנות שהותקנו מכוח החוק קבעו את ההוראות הבאות: "2. פרטי הביטוח לכל ענפי הספורט יהיו המפורטים להלן, ובלבד שמקרה הביטוח אירע בפעילות ספורט מאורגנת: (1) מוות של ספורטאי; (2) נכות של ספורטאי; (3) אשפוז של ספורטאי וטיפול רפואי בו; (4) נזק לשיניו של ספורטאי; (5) אי-כשירות של ספורטאי לעסוק במקצועו או במשלח-ידו, באורח מלא או חלקי; סכומי ביטוח מזעריים 3. סכומי הביטוח המזעריים, בשקלים חדשים, למקרה ביטוח בכל ענפי הספורט יהיו: (1) במקרה של מוות - 100,000 למי שמלאו לו 20 שנה, ו- 30,000 למי שטרם מלאו לו 20 שנה; (2) במקרה של נכות - 150,000 לנכות בשיעור 100%, וחלק יחסי מהם לכל שיעור נכות אחר; (3) אשפוז וטיפול רפואי - 5,000; (4) טיפול שיניים - 5,000 (5) פיצוי שבועי על אי-כשירות לעבודה או לעיסוק במשלח-יד, החל ביום ה- 11 לאי הכשירות ואילך - (א) למי שטרם מלאו לו 20 שנה - 100 לשבוע; (ב) למי שגילו 20 שנה או יותר - 400 לשבוע." עיון ברשימת הפוליסה, אשר סופקה לבית המשפט על ידי חברת הביטוח (בהסכמת הצדדים - ולא באמצעות עד - ראה החלטת 2/6/04), מעלה כי בעת הרלוונטית, קרות התאונה, היה התובע מבוטח למקרה מוות בסכום של 117,000 ₪ והפיצוי השבועי בגין אי-כושר עמד על 700 ₪. ברשימת הפוליסה נאמר מפורשות כי אין הכיסוי הביטוחי חל לנכות קבועה. 3. מן האמור לעיל, עולה בבירור שהנתבעת, בניגוד למוסכם עם התובע ובניגוד להוראות החוק והתקנות לא דאגה לכיסוי ביטוחי למקרה של נכות, כמו זו שגרמה התאונה לתובע. נסיבות החרגת סעיף הנכות לא התבררו עד תום, והדבר תמוה לאור זה שהנתבעת טוענת שבשנים קודמות היה גם היה כיסוי כזה, ואין היא מבינה כלל הכיצד הושמט הדבר בשנה הרלוונטית, וטענתה היא שלא ביקשה בשום אופן לעשות כן. התמיהה מוצדקת גם על רקע זה שכאשר מעיינים בהצעת הביטוח שנחתמה על ידי הנתבעת עוד באוקטובר 1996, וכנראה היוותה את הבסיס להנפקת הפוליסות ממועד זה ואילך, נאמר, "יש להתאים סכום ביטוח מוות ונכות לגבי כל מבוטח בנפרד ...". משמע - אכן, כוונת הנתבעת היתה לדאוג לכיסוי, כמצוות החוק, וההסכמים עם השחקנים, גם למקרה של נכות. כל שהנתבעת טוענת לענין זה בסיכומיה הוא שהיה על התובע להפנות את טענותיו לחברת הפניקס, שהיא בעל דברו הנכון במקרה זה. חברת הפניקס אינה בעל דין בהליך זה, והנתבעת לא הגישה הודעת צד ג' כנגדה. הנתבעת לא טענה כי סיפקה את רשימת הביטוח לעיון התובע וכי יכול היה לדעת כי אין הנכות נכללת ברשימת הסיכונים המבוטחים, הסכם הביטוח כלל לא נכרת ישירות בין התובע למבטח, והוא לא היה מעורה בתהליך, ואין הנתבעת יכולה "לגלגל" את האחריות למחדל זה על כתפי התובע. הנתבעת צריכה היתה לוודא שהפוליסה שהוצאה תואמת את שהוזמן, על ידה, לכאורה, שהיא תואמת את הוראות החוק המחייב אותה לערוך ביטוחים כאלה ואת הוראות ההסכם שנטלה על עצמה כלפי התובע, הסכם אשר חוזר ומאמץ כדרישת מינימום את מה שחוק הספורט מכתיב. בהעדר כל הנמקה וכל הסבר מדוע יש לפטור את הנתבעת מאחריותה למחדל זה, וכאשר החובה החוקית והחוזית היתה מוטלת עליה לעשות כן - ברי, שחובתה לפצות את התובע מכיסה היא בגין אותם סכומים שיכול וצריך היה התובע לקבל מהמבטח בגין הנכות שנגרמה לו. מאחר שהסכום לנכות מקסימלית על פי התקנות שלעיל הוא 150,000 ₪, ואין חולק, שלתובע 20% נכות, ועל פי התקנות יש לחשב את תגמולי הביטוח לפי חלק יחסי, יוצא, שנומינלית הגיעו לתובע בגין כך 30,000 ₪, אשר על פי תחשיב התובע בסיכומיו מגיעים לאחר שערוך וריבית לסך 70,661 ₪. תביעתו של התובע במישור זה דינה להתקבל, וכאשר הנתבעת הפרה כלפיו את חובתה שבחוק ובהסכם כאחד, לבטחו כנגד נכות העלולה להיגרם לו במהלך פעילותו בקבוצת הספורט, עליה לפצותו בסכום שלעיל. דברים אלה - בשינויים המחויבים יפים גם ביחס להוצאות הרפואיות שנזקק להם התובע ואשר המחוקק הגדיר כ"אשפוז של ספורטאי וטיפול רפואי בו", כאשר התקנות מצינות סכום מזערי לכיסוי הביטוחי בגובה 5,000 ₪. לא התברר מדוע אין הפוליסה כוללת כיסוי ביטוחי להוצאות רפואיות כאלה, והתובע טען בתצהירו להוצאות רפואיות בגובה 10,000 ₪, אך לא הביא ראיות וקבלות בגין כך, וכן טען להוצאה של 2,800 ₪ עבור מכשיר רפואי לתמיכה ברגל, אשר לטעמו, עליו להשתמש בו לפי המלצת רופאיו. האורטופד ד"ר ליברמן בעדותו מיום 19/1/03 כלל אינו ממליץ על שימוש במכשיר הזה, ומפרט שהוא מסורבל ועלול להפריע לפעולות יום יום, והתובע אינו טוען כי רכש את המכשיר או כי הוא משתמש בו, ואנו מצויים כידוע שנים ארוכות מאוד אחרי קרות התאונה. מאחר שנושא ההוצאות הרפואיות לא הוכח - על אף זכאותו העקרונית של התובע לפיצוי בפריט זה - לא יפסק דבר. 4. באשר ליתרת התביעה, סכומי נזק והפסד גבוהים עד מאוד שטוען להם התובע, הוא לא הצליח להראות עילה שבדין העומדת לו כלפי הנתבעת, ודין יתרת תביעתו להידחות כליל. הנתבעת התחייבה בהסכם לדאוג לקיום ביטוח תאונות אישיות לתובע "בתנאים ובסכומים שלא יפחתו מהאמור בחוק הספורט ...". עפ"י רשימת הביטוח הרלוונטית לתקופה הנדונה, ראינו שהתובע היה מבוטח למקרה מוות בסכום של 117,000 ₪, ופיצוי שבועי של 700 ₪. סכומים אלה אינם נמוכים מסכומי הביטוח המזעריים שקבע החוק ובהיבט זה אין כל דופי בפועלה של הנתבעת. טענתו המרכזית של התובע, כאילו יש על הנתבעת מקור חובה כלפיו לערוך לו ביטוח מעבר למינימום שבחוק וכי העדר כיסוי נרחב וריאלי לנזקיו האפשריים מהווה הפרת חובת זהירות כלפיו והתנהגות בלתי סבירה, אין לה על מה שתסמוך. אין ספק, שהנתבעת רשאית היתה, בין מיוזמתה, ובין מכוח תוצאות מו"מ בינה לתובע לערוך לו ביטוח מעבר למה שנעשה, אך אין עליה שום חובה חוקית או אחרת לפעול כך. התובע ניהל עם הנתבעת מו"מ מפורט ומודע, תוך ירידה לפרטים, ואם לא דאג להרחיב את סעיף הכיסוי הביטוחי הכלול בהסכם יכול הוא לבוא בטענות רק לעצמו. התובע העיד על עצמו עד כמה היה מודע וער לפרטים הכספיים וההטבות המגיעות לו בהסכם, עוד בשלבי המו"מ כאשר העיד: "מאז שאני משחק בבוגרים, תנאי המשחק שלי נקבעים במו"מ ... יש מו"מ על מענק חתימה, פרמיות, מענקי טוטו וכו', המו"מ הוא על כל ענין והטבה כספית שאני אמור לקבל. אני הייתי מעורב במו"מ. אם אתה אומר שהדברים הגיעו איתי עד לכדי כך ולכזו רמה של פירוט שאפילו קבענו את גובה ההפרשה שלי לביטוח המנהלים, זה נכון". (עמ' 16-17 לפרוטוקול). התובע עשה בבית המשפט רושם של אדם אינטילגנטי ואסרטיבי, המודע למהלכים שהוא מבצע ואין הוא נראה כמישהו החותם על הסכם בלי לקרוא אותו ובלי להבין את תוכנו, ולנדון כאן - יש להניח שהבין שאין על הנתבעת חבות לבטחו ולו באגורה מעבר למצוות המחוקק. (יודגש שהתובע כלל אינו טוען כאילו הוטעה במישור זה או כאילו הוגנב הסעיף אל ההסכם). עוד יצוין, שכאשר בהסכם התחייבה הנתבעת לבטחו בתנאים ובסכומים "שלא יפחתו" מהאמור בחוק לא היתה מניעה שהתובע ידרוש לעיין בפוליסה ולראות כיצד בפועל בוטח, וככל שדעתו לא היתה נוחה מכך, יכול היה, והדבר לא נעשה, לדאוג לביטוח משלים משל עצמו, או לחלופין, לנסות ולשכנע את הנתבעת להגדיל בעבורו את סכומי הביטוח או את הנזקים המבוטחים. (ביחס לחובה אפשרית של הנתבעת להציג בפניו את הפוליסה כפי שנערכה בפועל, ומיוזמתה היא, נתייחס בהמשך). התובע ניסה להסתמך על פסק דינו של כב' השופט ח. אריאל בת.א. (חיפה) 51/93 רדו נ' בית"ר נהריה (תק-מחוזי 98 (1), 1977), שם גרס בית המשפט כי אמנם קיום מצוות המינימום של המחוקק תפטור את אגודת הספורט מאחריות פלילית, אך מכוח דיני חובת הזהירות הנזיקית עליה לדאוג לכל ספורטאי לביטוח נאות וסביר אשר יותאם לענף הספורט הספציפי ולסיכונים הכרוכים בעיסוק בו. די לומר שבשונה מענייננו המקרה נשוא אותו פסק דין אירע עוד קודם שהותקנו התקנות שקבעו את סכומי הביטוח על פי החוק, וחשוב מכך, שפסק הדין בוטל בבית המשפט העליון, אמנם, בהסכמת הצדדים שניתנה לפי המלצת בית המשפט, אולם, מהנימוק שהוגדר "לאור הבעייתיות שבפסק דינו של בית המשפט המחוזי" (ע"א 2695/98, תק-על 2002). מכאן, עולה בבירור, שדעתו של בית המשפט העליון לא היתה נוחה מהרציו של פסק הדין כפי שניתן על ידי בית המשפט המחוזי, ומכל מקום, בוודאי שאין לראות באמור שם משום הלכה שאומצה ונתאשרה. מעבר לזה - ולגופו - אינני מוצא שכאשר מדובר בהיקף הכיסוי הביטוחי שינתן לשחקן, מעבר להוראות החוק, וכאשר הדבר נתון למו"מ בין הצדדים, ניתן לומר, שאגודת ספורט זהירה וסבירה תצטרך מיוזמתה ובאורח מנדטורי לדאוג לכיסוי אשר כזה, על חשבונה, ובאופן שמחדל לעשות כן, יעלה כדי עוולה נזיקית של התרשלות כלפי השחקן. 5. בסיכומי התובע עולה טענה שובת לב, והיא שהנתבעת התרשלה כלפיו בכך שלא קיימה חובת דיווח ויידוע, כאשר נמנעה להודיעו בדבר סכומי הביטוח והיקף הכיסוי שנעשה עבורו בפועל, וכאשר בכך נמנע ממנו לשקול לבטח את עצמו בפוליסה סבירה יותר. (ראה אימוץ טענה דומה בת.א. 84073/96 (שלום תל-אביב) אברמוב נ' הפועל תל-אביב, מפי כב' השופט ב. אוקון דינים שלום כרך טז, 741). אולם - כפי שהנתבעת טוענת - עילה זו אינה נקובה כלל בכתב התביעה, ואין היא נזכרת כאחד מפרטי הרשלנות המיוחסים לנתבעת בסעיף 10 לתביעה, וממילא לא היתה חזית זו נושא במשפט, לא הובאו גביה ראיות, והנתבעת כלל לא נדרשה להתגונן בפני כך. ממילא לא יכלה גם הנתבעת להביא ראיות ולבסס טענה אפשרית של אשם תורם מצד התובע, אשר יכול היה לדרוש המצאת הפוליסה לידו, או לבקש נתונים על הביטוח שנעשה, ובוודאי שטענת הגנה כזו אינה בלתי מתקבלת על הדעת לאור זה שההסכם בין הצדדים רק קובע שהביטוח ותנאיו "לא יפחתו" מדרישות החוק, ובהעדר פירוט וסכומים ברור שכל מתקשר סביר בהסכם כזה יהיה סקרן וינסה לברר מצדו ומיוזמתו מה נעשה בפועל במישור זה. בהיות הטענה שינוי חזית שלא באה עליו הסכמה במפורש או במשתמע מהצד שכנגד וכאשר העניין לובן לראשונה בגדר שלב הסיכומים, וכאשר דיון ואימוץ הטענה כיום יהא בהם לפגוע בזכויות דיוניות ומהותיות של הנתבעת, אין להתיר לתובע להישמע כיום בטענה זו ולא אכנס לניתוח הדברים בפירוט. 6. בסיכומו של דבר - זכאי התובע לפיצוי מהנתבעת בגין הסכומים שצריך היה על פי דין והסכם להיות מבוטח בהם מטעמה של הנתבעת, והיא לא דאגה לכך, ואלה הסכומים המגיעים לו בשל שיעור הנכות שגרמה לו התאונה מיום 12/7/98, ואשר היו משתלמים לו באמצעות חברת הביטוח, לו וידאה הנתבעת כי הפוליסה מוצאת במדויק על פי החוק וההתחייבות החוזית שנטלה על עצמה כלפי התובע. כאמור, סכום זה נכון להיום הוא 70,661 ₪. מעבר לכך - לא הראה התובע כל בסיס שבדין לחייב את הנתבעת לשאת בנזקיו שמעבר לכך, ולא הראה מקור חובה שהיה על הנתבעת לדאוג לו לקיום כיסוי ביטוחי כלשהו מעבר למינימום הנדרש בחוק הספורט ותקנותיו, ומעבר להסכם שבינו לנתבעת. לפיכך, דין יתרת תביעתו להידחות. 7. התוצאה היא שעל הנתבעת לשלם לתובע את הסך 70,661 ₪ בצירוף הפרשי והצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל. התובע עתר בסיכומיו לחייב את הנתבעת בסכומי עתק, שאלמלא הגבלת סמכותו העניינית של בית המשפט היו אף חורגים מעבר ל- 2.5 מיליון ₪, ניהל משפט ארוך ומרובה עדים, לרבות מומחים רפואיים, כאשר בסופו של יום, הסעד היחיד שהוא נמצא זכאי לו היה זה שניתן היה לפוסקו בלי שמיעת ראיות כלל ועל פי טיעונים קצרים וממוקדים גרידא. משום כך - ובאשר מרבית תביעתו נדחתה - מצאתי להורות שכל צד ישא בהוצאותיו. כדורגלדיני ספורטפרישהתאונות ספורטביטוח ספורט