ריכוז יהודים במתחם בית ספר - פיצויים ניצולי שואה

החלטה ועדת עררים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים 1. איחדנו את הדיון בכל העררים משום שכולם עוסקים בשאלת הריכוז במתחם בית הספר היהודי בפלובדיב במרץ 43. 2. האירוע מתועד היסטורית, שמענו לגביו עדויות רבות מספור, הכרנו בו כשלילת חופש ועל כן השאלה היחידה שיש לבחון, היא האם כל אחד מהעוררים היה בין המרוכזים, שכן לא כל יהודי פלובדיב רוכזו באותו היום. העורר 1 3. העורר יליד 32, טען כי נלקח לפנות בוקר בליווי למתחם בית הספר ביחד עם אחותו, כאשר הוריו לא נלקחו. מטעם העורר העיד בן דודו, יולזרי יעקב, אשר טען כי למרות שישבו במקומות נפרדים, הוא זוכר שראה את העורר יושב באחת מהפינות ולא שם לב אם עוד מישהו מבני משפחתו היה עמו. 4. לאחר שנתנו דעתנו לעדות העורר והעד מטעמו (עד אשר הוכר על ידינו משום שאחיותיו הוכרו ולמרות שלא האמנו לגרסתו), לא נוכל לומר כי שוכנענו מגרסת העורר והעד מטעמו לאור אופן תיאורם את הדברים. על כן, הערר נדחה. העורר 2 5. העורר, יליד 1938, ומטעמו העידה בת דודתו ילידת 1934. , על פי גרסת העורר, הגיע לבית הספר בשיירה של כ-30-40 יהודים מלווים על ידי מספר זנדרמים. לגרסת בת הדודה, לוי אסתר, היו שומרים שדאגו שלא יברחו. בתיקה של העדה היא ציינה כי השוטרים התנהגו בגסות וכי משאיות חנו ליד בית הספר, גרסה שאין בה כל ממש על פי הידע ההיסטורי. 6. לאחר ששמענו את העדויות, ניתנה לנו ההזדמנות להתרשם מהעורר והעדה מטעמו, לא שוכנענו מגרסתם כלל וכלל ולפיכך, הערר נדחה. העוררות 3 ו-4 7. שתי העוררות, אחיות, טענו כי שוטרים חמושים שמרו על היהודים בעולם הספורט ולא אפשרו ללכת לשירותים, אלא בליווי שוטר. שתי העוררות דקלמו את עדויותיהן באופן בלתי משכנע בעליל וגם גרסתן לגבי השומרים אינה מתיישבת עם עדויות רבות ששמענו. אמנם, בן דודן לויה מאיר , אשר תמך בגרסתן, העיד באופן אמין יותר וייתכן שהוא אכן היה בעת הריכוז, אך לא שוכנענו מגרסתו כי גם העוררות היו באולם הספורט. 8. לפיכך, שני העררים נדחים. העורר 5 9. העורר, יליד 1933, טען בפנייתו הראשונה, כי בשנת 1940, נאספו היהודים בכיכר העיר, רצו לאסור את אחיו ואחותו, הוא התנגד לכך והוכה בשיניו. פנייתו זו נדחתה בשנת 2002. בפנייתו עתה טוען העורר לאירוע הריכוז כפי שתועד היסטורית וטען כי האמור בפנייתו הראשונה, אינו אמת ואין הוא יודע להסביר מדוע כך נרשמו הדברים. לאחר ששמענו את העורר וניתנה לנו הזדמנות להתרשם ממנו, אין אנו מאמינים לגרסתו כלל וכלל. נציין כי מטעמו העיד חברו, שלמה בכר, אשר עשה רושם אמין ביותר ככל שהדבר מתייחס לשהותו הוא במתחם בית הספר, אך לא שוכנענו כי גם העורר שהה בעת הריכוז אמינה. לפיכך, הערר נדחה. העורר 6 10. העורר יליד, 1939, ומטעמו העיד אחיו, יליד 1934. האח טען כי זכור לו שהשומרים דחפו את אביו בדרך לבית הספר, בעוד שבתיקו הוא טען כי האב כלל לא היה עמם אלא בעבודות כפייה. כאשר עומת האח עם דבריו בפנייתו שלו לרשות, טען כי אולי האב לא היה ואין הוא זוכר היטב. 11. לאחר שניתנה לנו הזדמנות להתרשם מהעד ולאור האמור בעד, לא שוכנענו מגרסתו ולפיכך, הערר נדחה. העוררות 7 ו-8 12. העוררת 7, ילידת 1927, העידה כי האב לא היה עמם בעת הריכוז ואין היא זוכרת אם היו שוטרים וחיילים. בתצהירה טענה כי האב היה עמם והיו שוטרים וחיילים. כשעומתה עם דברים אלו טענה כי קשה לזכור ממרחק השנים. 13. העוררת 8 העידה כי נדמה לה שניתן היה לצאת ולהכנס מהאולם בניגוד לאמור בתצהירה. יצויין כי תביעה קודמת של העוררת 8 בנושא אחר, נדחתה עוד בשנת 99. כשנשאלה העוררת מדוע לא ציינה את אירוע הריכוז בפנייתה הראשונה, אלא רק עתה, השיבה כי פנתה עתה משום שחברותיה זוכות לתגמול בשל אירוע הריכוז. 14. נוסיף ונציין כי גם תביעה קודמת של העוררת 7 נדחתה בנושא אחר. העוררת 7 טענה בתצהיר שנלווה לערר גם לאירוע מעצר, אירוע עליו לא חזרה בפנינו. 15. לאור האמור לעיל, שני העררים נדחים. העוררת 9 16. העוררת, ילידת 1937, טענה בתצהירה כי הגיעה לבית הספר בליווי שוטרים. בעדותה בפנינו טענה כי הגיעה ללא ליווי. 17. לאחר ששמענו את העוררת וניתנה לנו הזדמנות להתרשם ממנה, לא נוכל לומר כי שוכנענו מגרסתה. לפיכך, הערר נדחה. העורר 10 18. לגבי עורר זה, על המשיבה להמציא את תיקי אחיו ולפיכך, נדון בעניינו רק לאחר המצאת התיקים. העוררת 11 19. העוררת, יליד 1926, טענה כי הגיעו בכרכרות ושוכנו באחד מחדרי כיתות בית הספר . בעדותה בפנינו טענה, כי השוטרים הכו אותה כל הזמן. 20. אחותה של העוררת, פאולינה ליברמן, חזרה על אותה גרסה וטענה שהגיעו לבית הספר בסביבות השעה 11.00. 21. לאחר ששמענו את העוררת ואת אחותה, לא נוכל לומר כלל כי שוכנענו מגרסתן. 22. לפיכך, הערר נדחה. העוררות 12 ו-13 23. שתי העוררות בנות דודות, ילידות 1936 ו-1926, בהתאמה. העוררת 12 לא זכרה כמעט דבר לבד מהבהלה כאשר התקבלה ההודעה שיש להגיע למקום הריכוז. 24. העוררת 13 העידה כי היתה בחצר בית הספר. בתצהיר שנתנה כתמיכה לעוררת 12, נטען כי היתה באולם והיא מקבלת גמלה מהרשות. המדובר בתצהיר שקרי בעליל. 25. מטעם העוררות העידה הגב' זיוה אריס. בתצהירה מצויין כי ראתה את שתי העוררות בעוד שבפנינו העידה במפורש כי לא ראתה כלל את שתי העוררות בעת הריכוז. מצער לציין כי מדובר בתצהיר שקר. 26. לפיכך, שני העררים נדחים. מאחר ולמרבה הצער, תצהירי שווא מונחים בפנינו שלא בפעם הראשונה, מובהר לב"כ העוררות כי אם נתקל ולו פעם אחת נוספת בתצהיר שווא, לא יהא מנוס אלא להעביר את העניין לטיפולה של לשכת עורכי הדין. העוררת 14 27. העוררת, ילידת 1933, טענה כי אביה כתב שיר ובו התייחס לאירוע הריכוז. העוררת הגישה לנו את מילות השיר כפי שנכתבו מן הזכרון. לאחר העוררת, העידה אחותה, אשר בתיקה היא, תיארה גרסה שאינה מתיישבת עם העובדות ההיסטוריות. אולם, כשנשאלה לגבי שירו של אביה, ציטטה באופן מדוייק את מילות השיר באופן ספונטני שלא ניתן לטעות בו, אלא שהוא משקף את האמת. 28. לפיכך הערר מתקבל. העוררת 15 29. העוררת, ילידת 1933, העידה כי הוריה היו באולם ואילו היא שהתה רוב הזמן בחצר. מטעם העוררת העידה הגב' סופי בכר אשר תיאורה אינו מתיישב עם העובדות ההיסטוריות ולא שכנע אותנו. 30. חרף עדותה של העדה ולמרות שהעוררת ציינה כי ראתה במקום גם את העוררת 9 ולעניין זה, אין אנו מתעלמים מגרסתה, שוכנענו כי גרסתה לגבי עצם נוכחותה שלה, גרסת אמת היא לאור אופן תיאורה את הדברים. לפיכך, הערר מתקבל. העוררת 16 31. העוררת, ילידת 1929, העידה באופן מבולבל ביותר ולא ניתן לסמוך על עדותה כלל וכלל. 32. מטעם העוררת העידה חברתה, מזל בן נון, אשר טענה כי היו שומרים באולם. אין אנו מקבלים את גרסתה. 33. העוררת ביססה את עררה על אירוע נוסף בו לטענתה נעצרה למשך 24 שעות עם חברותיה לאחר שהפרה את העוצר. בפנייתה טענה כי חברתה הגוייה שוחררה כשגילו שאינה יהודיה בעוד שבפנינו העידה שנעצרה רק עם חברתה הגוייה אשר דווקא משום שלא היתה יהודיה, זכתה לעונש כבד יותר. 34. איננו מקבלים את גרסת העוררת כלל. לפיכך, הערר על כל רכיביו נדחה. העורר 17 35. העורר, יליד 1932, טען כי שהה באולם הספורט כששומרים מחוץ לאולם דאגו שאיש לא יצא מהאולם. כך גם העיד אחיו, יליד 1935. 36. לאחר ששמענו את העורר ואת אחיו, לא נוכל לומר כי שוכנענו מגרסתם. לפיכך, הערר נדחה. העוררת 18 37. העוררת, ילידת 1920, מסרה גרסאות רבות ושונות. בפנייתה משנת 98, טענה כי ספגה מכות מידי הנאצים. בפנייתה השניה מאותה שנה, טענה כי שהתה בסופיה עד מאי 43 ואז עברה לסומוביט. בפנייתה האחרונה חזרה על אירוע האלימות (עליו לא העידה בפנינו) וכן טענה לראשונה לאירוע הריכוז. העוררת העידה על כך באופן מתומצת ביותר שלא שכנע אותנו. 38. מטעם העוררת העידה גיסתה, הגב' כהן ליאנה, שטענה כי השחרור בתום הריכוז היה על פי הקראה שמית של משפחות, טענה שאין לה כל בסיס. 39. לפיכך, הערר נדחה. העורר 19 40. העורר, יליד 1932, העיד בפנינו באופן אמין למדי, כי שהה באולם ויצא לחצר. גם העדה שהעידה מטעמו, עשתה רושם אמין למדי ואופן תיאורה מתיישב עם העובדות. 41. לפיכך הערר מתקבל. העורר 20 42. העורר, יליד 1931, טען כי אביו ואחיו נלקחו לתחנת המשטרה, אחר כך, נלקחו גם הוא ויתר בני המשפחה ומשם הועברו לאולם. בפועל, לקיחת חלק מנכבדי העיר לתחנת המשטרה, לא היה באותו יום של הריכוז, לטענת העורר. 43. מטעם העורר העיד אחיו, לוי ראובן, שטען כי למרות שהיה בעבודות כפייה, ביום הריכוז היה בביתו ושוטרים הגיעו לחפש אותו בביתו לשם בירור ואז אביו הלך עמו, בעוד שבתצהירו טען בצורה הפוכה כי הגיעו כדי לקחת את אביו משום שהיה מנכבדי הקהילה. 44. לאחר ששמענו את העורר ואת אחיו, לא שוכנענו מגרסתם. לפיכך, הערר נדחה. העוררת 21 45. העוררת, ילידת 1923, העידה בפנינו באופן מבולבל מאוד שמקשה לסמוך ממצא על גרסתה. אולם, אחיה של העוררת העיד אף הוא בפנינו ועדותו היתה אמינה מאוד וזאת הן לעניין הריכוז והן לגבי הטענה כי העוררת ביצעה עבודות כפייה. 46. לאור אופן תיאורו של האח, התרשמותנו כי סיפר את הדברים כהוויתם מבלי שהוכן לעדותו וההסבר לסתירות השונות שעלו בגרסאות של העוררת עצמה, אנו מקבלים את הערר הן לעניין הריכוז והן לעניין עבודות הכפייה. העוררת 22 47. העוררת, ילידת 1932, פנתה עוד בשנות ה-90 מבלי שהזכירה את עניין הריכוז ופנייתה נדחתה בשנת 99. בפנייתה השניה משנת 2002, טענה העוררת כי היתה בעת הריכוז בחצר בית הספר והאירוע זכור לה היטב, כמו גם אלימותם של הברניקים. במכתב בכתב ידה בשנת 2004 חזרה העוררת על אותו תיאור וציינה כי כל חברותיה מוכרות בשל האירוע. בעררה טענה העוררת כי אינה זוכרת אם היו בחצר או באולם משום שהיתה חולה ואילו בעדותה בפנינו, העידה באופן ברור וחד משמעי כי זכור לה שהיתה באולם ולא בחצר. מטעם העוררת העיד עד שגרסתו בפנינו סתרה את תצהירו. הסברו לסתירה לא שכנע אותנו. 48. לאור כל האמור לעיל, הערר נדחה. העוררת 23 49. בפנייתה הראשונה טענה העוררת כי מדי מספר שבועות, אספו אותם ושחררו אותם לאחר זמן מה. פנייה זו נדחתה בשנת 99. עתה טוענת העוררת לריכוז כפי שתועד היסטורית. לא שוכנענו כלל וכלל מגרסתה של העוררת גם לאחר ששמענו את העדה מטעמה, הגב' רחל דוידוב. 50. לפיכך הערר נדחה. העוררת 24 51. העוררת, ילידת 1932, טענה כי הגיעו לבית הספר בשיירה בליווי זנדרמים, כך גם העידה העדה מטעמה, מזל טוב בילקין. לאחר ששמענו את העוררת ואת העדה מטעמה, לא נוכל לומר כי שוכנענו מגרסתן. לפיכך, הערר נדחה. העוררת 25 52. העוררת, ילידת 1937, והיא העידה בפנינו כי אינה זוכרת פרטים רבים לגבי עצם הריכוז, אך זכורה לה היטב הטראומה שהיתה מנת חלקה, כאשר שכנתם הגוייה הציעה להוריה להפקיד אותה בידי השכנה כדי שלא תלך למקום הריכוז. 53. אמנם, גרסתה של העוררת היתה חלקית ואפשרנו למשיבה להמציא את תיקו של אחיה, אולם התיק לא הומצא וגרסתה של העוררת - דווקא משום שהתמקדה רק בדברים הזכורים לה, היתה אמינה ביותר. 54. לפיכך הערר מתקבל. סוף דבר 55. העררים של העוררים 1-9, 11-13, 16-18, 20 ו-22 - 24 - נדחים. 56. העררים של העוררים 14, 15, 19, 21 ו-25 - מתקבלים. 57. החלטה בעניינו של העורר 10 נדחית לשם קבלת תיקי אחיו של העורר על ידי המשיבה. זכות ערעור לביהמ"ש המחוזי בתוך 30 יום מעת קבלת ההחלטה, בשאלה משפטית בלבד. דיני חינוךפיצוייםניצולי שואהבית ספריהדות