פסק דין תובענה בעילה של הפרת חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה 1965 (להלן: "החוק") של תובעת, שהינה בעלת חשבון עו"ש המתנהל בסניף של בנק לאומי לישראל בע"מ (להלן: "הבנק"), כנגד הבנק, מנהל הסניף (להלן- נתבע 2) וכנגד מי שהיה בזמנים הרלבנטיים לתביעה סגן מנהל הסניף (להלן- נתבע 3). עובדות 1. ביום 4.2.03 ביקרה התובעת בלווית אמה בסניף הבנק בחולון. התובעת פנתה לכספרית גב' ג'ני בורקובסקי (להלן: "ג'ני") וביקשה למשוך מחשבונה 4,900 ₪. ג'ני הכינה טופס משיכה ומילאה בו את הסכום של 4,900 ₪. משיכה זו לא אושרה על- ידי הבנק ועל כן הופנתה התובעת לצוות המטפל בחשבונה על מנת לקבל אישור קליטה למשיכת סכום נמוך יותר (לעניין זה, ראוי לציין כי הצדדים חלוקים בשאלה האם ביקשה התובעת למשוך 4,000 ₪ לאחר שלא הורשתה למשוך 4,900 ₪). 2. התובעת חזרה אל ג'ני עם טופס משיכה מתוקן בו נמחק הסכום 4,900 ₪ ובמקומו נרשם, על ידי הפקידה יפה, סכום של 2,000 ₪. 3. שני הצדדים מסכימים כי סכום הכסף שקיבלה התובעת היה בשטרות של 200 ₪. 4. באותו יום בו משכה התובעת את הכסף, בשעת סגירת קופות הבנק, התגלתה אי התאמה (גרעון) בסך של 2,000 ₪ בשטרות של 200 ש"ח. 5. בעקבות אי ההתאמה נערכה בדיקה של ההפקדות והמשיכות ומתוכן נבחרו הפעולות שבהן הייתה יכולה ליפול טעות. בין פעולות אלו, מצויה גם פעולת המשיכה שביצעה התובעת. בעקבות כך, שוחחה ג'ני עם התובעת בטלפון ולמחרת בבוקר הגיעה התובעת אל סניף הבנק. 6. חילופי הדברים שנאמרו בין התובעת לנתבעים 2 ו- 3, הם שמהווים את עילת התביעה. טענות הצדדים טענותיה של התובעת: 1. התובעת טוענת כי קיבלה לידיה מג'ני סך של 2,000 ₪ בעשר שטרות של 200 ₪ למרות שעל פי מוצגי הבנק הדפיסה ג'ני 20 שטרות של 100 ₪. 2. לדברי התובעת, מיד עם קבלת הסך של 2,000 ₪ מסרה אותו לאמה שהייתה עימה בסניף, שהפקידה את הסכום במלואו, בסמוך לאחר מכן, בסניף בנק הפועלים. 3. התובעת טוענת כי ביקשה למשוך באותו היום 4,900 ₪, כפי שנרשם על ידי ג'ני בטופס המשיכה, ולא 4,000 ₪ כפי שטוענת ג'ני. 4. למחרת היום הגיעה התובעת ביחד עם אמה לסניף הבנק. התובעת טוענת כי בפגישתה עם נתבע- 3, הוא עמד בפתח הכניסה לחדרו, אשר נמצא בשטח פתוח, שם ערך עמה בירור פומבי בנוכחות הלקוחות הרבים העומדים בתורים והטיח בפניה שתודה שהיא קיבלה בטעות 4,000 ₪ במקום 2,000 ש"ח. לנוכח הכחשותיה הנמרצות, כך טוענת התובעת, אמר לה הנתבע- 3 בקול רם "תודי ושיהיה לך לבריאות" (להלן: "הארוע הראשון"). 5. התובעת טוענת כי דברי הנתבע 3, הן בתוכנם והן באופן שנאמרו בקול רם בפני לקוחות הבנק מהווים לשון הרע במובן סעיף 1(1) וסעיף 1(2) לחוק. 6. לאחר השיחה עם נתבע 3 עלתה התובעת למשרדו של נתבע 2 שם זכתה, לטענתה, ליחס משפיל גם מצד נתבע 2 אשר איים עליה שיש לבנק חוקרים פרטיים (להלן: "הארוע השני"). לטענת התובעת אף בדברים הללו יש כדי להוות לשון הרע. 7. התובעת טוענת כי הבנק ונציגיו התייחסו אליה בחוסר כבוד, פגעו ברגשותיה ובשמה הטוב. 8. לאור האמור לעיל עותרת התובעת לפיצוי כספי סטאטוטורי לפי סעיף 7א לחוק. טיעוני הנתבעים: 1. הנתבעים מכחישים את האמירות המיוחסות להם. עוד הם טוענים כי אין ב"פרסום" בגינו מלינה התובעת משום עוולת לשון הרע. לחלופין, טוענים הנתבעים להגנות הקבועות בחוק. 2. הנתבעים טוענים כי ג'ני ככל הנראה טעתה ולמרות התיקון בטופס המשיכה "נשאר לה בראש" הסכום של 4,000 ₪. בשל כך, ג'ני מסרה לתובעת 20 שטרות של 200 ₪ במקום 20 שטרות של 100 ₪, כפי שנרשם בטופס המשיכה. הנתבעים טוענים כי בסה"כ מסרה ג'ני לתובעת 4,000 ₪ במקום 2,000 ₪. 3. הנתבעים טוענים כי בעקבות אי ההתאמה ג'ני פנתה ללקוחות האחרים לבירור טלפוני וביניהם, בין היתר, אל התובעת. לטענתם, הניסיונות ליצור קשר טלפוני עם התובעת עלו בתוהו - בינתיים שוחח נתבע 3 עם הלקוחות האחרים ולאחר בירור עם כל אחד מהם, היחידה שיכלה לשפוך אור על אי ההתאמה הייתה התובעת. 4. הנתבעים טוענים כי גרסאותיה של התובעת אשר למהלך הארוע הראשון אינן עקביות. בנוסף מכחיש הנתבע 3 כי אמר לתובעת ביטויים כגון: "תודי"/"תודי שהייתה טעות"/"תודי ושיהיה לך לבריאות". 5. אשר לארוע השני, הנתבעים 2 ו-3 שוללים את הגרסה כי נתבע - 2 היה לבדו בחדר כאשר עלתה אליו התובעת ורק לאחר ששמע את גרסתה קרא לנתבע- 3 ולמר גולדבך. הנתבעים מוסיפים כי עדויותיהם לא נסתרו. לטענתם, גרסת התובעת לעניין אמירותיו של הנתבע- 2 בדבר החוקרים הפרטיים משתנה ועל כן אינה מהימנה. 6. כמו כן טוענים הנתבעים כי במקרה דנן הביטויים הם בגדר פרסומים שהינו בבחינת הבעת דעה. 7. הנתבעים טוענים להגנת "אמת דיברתי" המעוגנת בסעיף 14 לחוק. 8. הנתבעים טוענים להגנה המצויה בסעיף 15 (3) לחוק. דיון א. הארוע הראשון: השאלה הראשונה שיש להידרש אליה בענייננו, היא האם בדברים המיוחסים לנתבעים יש משום לשון הרע, תשובה חיובית תחייב את בחינת ההגנות עליהן הצביעו הנתבעים כעומדות לרשותם על פי החוק. על מנת להשיב על שאלה זו, יש לפנות להגדרת המונח לשון הרע שבסעיף 1 לחוק: 1. "לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול - (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם; (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו; (4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו או נטייתו המינית;" ההגדרה שבסעיף כוללת למעשה ארבע חלופות לפרסומים פוגעים: הראשונה, מהווה "חלופת-סל" רחבת היקף, המתארת את מהותה של לשון הרע כפרסום העלול לפגוע בשמו הטוב של האדם בעיני אחרים ולפגום בהערכתו בעיני הבריות, ואילו שלוש החלופות הנותרות מהוות מקרים מוגבלים יותר של אירועים המהווים בעיני המחוקק משום לשון הרע. (א' שנהר דיני לשון הרע (תשנ"ז) 121). התביעה, כאמור, מבוססת על דברים שנאמרו - כגירסת התובעת - על ידי הנתבע 3 . הואיל והנתבע 3מכחיש את הדברים המיוחסים לו יש לבחון האם התובעת הוכיחה האמירות המיוחסות לנתבע 3 בארוע הראשון. לגרסת התובעת אמר לה נתבע 3: "... שאני חתומה בפתק ושאני אודה שהיתה טעות" (עמ' 3 לפרוטוקול) ובגרסה אחרת היא אומרת כי הנתבע 3 אמר לה: "את רואה את הפתק את חתומה. הוא אמר לי תודי." (עמ' 3 לפרוטוקול) ועוד העידה התובעת כי נתבע 3 אמר לה: "תודי ושיהיה לך לבריאות." (עמ' 4 לפרוטוקול) הנתבע 3 בחקירתו הנגדית הכחיש נמרצות כי אמר לתובעת את המשפט האחרון האמור לעיל או שאמר לה בכל דרך אחרת כלשהי, שתודה. בהעדר ראיה נוספת כלשהי מטעם התובעת ולאור הבקיעים שהתגלו בעדותה איני רואה לנכון לקבל את גרסתה כי הנתבע 3 אמר לה "תודי ושיהיה לך לבריאות" או ש"תודה" בכל דרך אחרת. אשר ליתר האמירות, לטענותיה של התובעת היא נפגעה מהשיחה עם נתבע 3 עד עמקי נשמתה, וכי הרגישה שזכתה ליחס של גנבת או נוכלת. לשון הרע מתפרשת באופן אובייקטיבי, לעניין זה ראה דברי כבוד השופט שמגר בע"א 723/74 הארץ נ' חברת החשמל, פ"ד ל"א (2) 281 וכדלהלן: "המבחן בדבר קיום לשון הרע לפי סעיף 1 איננו מתמצה בתחושת העלבון הסובייקטיבית של הפרט, עליו נסב הדיבור או הכתב המייחס לו דברים פוגעים, אלא יסודו אובייקטיבי, היינו מה השפעתם או זיקתם של דברי לשון הרע להערכה לה זוכה הפרט - התובע בעיני הבריות" . (ראה גם ע"א 466/83 שאהה נ' דרדריאן, פ"ד לט(4)734, 740; 809/89 משעור נ' חביבי, פ"ד מז(1)1,7; א' שנהר, דיני לשון הרע, נבו הוצאה לאור, סעיף 10.1.4). יישום המבחן האמור, על נסיבות המקרה מלמד, כי תחושתה הסובייקטיבית של התובעת איננה מספיקה. בחירה במבחן האובייקטיבי נעשית על מנת להגן על "זכותו של כל אדם, כי הערכתו בעיני אחרים לא תיפגם ולא תיפגע על ידי הודעות כוזבות בגנותו" (ראה ע"א 723/74 הוצאת עיתון הארץ בע"מ ואח' נ. חברת החשמל בע"מ ואח', פ"ד לא(2) 281, 293). על פי המבחן דלעיל, והואיל ולא הוכח כי נתבע 3 אמר לתובעת שתודה בגניבה, הרי שתחושותיה הסוביקטיביות בעקבות השיחה שניהלה עימו, לא די בהן כדי להוות לשון הרע. יתר על כן, גם אם המילה "תודי" השתרבבה לשיחה, ברי כי בעיני האדם הסביר ערכה של התובעת לא נפגע, שכן גם אם מאן דהוא שמע את הדברים שאמר נתבע 3 הוא יכול היה להבין כי המדובר באי הבנה או טעות, שיכולה להיות לגיטימית, מכל סוג ולאו דווקא בהאשמת התובעת בכך שקיבלה כספים שלא כדין מהבנק. יודגש כי לשאלה האם הנתבע 3 אמר לתובעת כי היא גנבת השיבה התובעת: "זה יצא ככה. אני הבנתי את זה למרות שהוא לא אמר את המילה במפורש" (עמ' 4 לפרוטוקול) די במסקנה האמורה כדי לדחות את התביעה בגין הארוע הראשון. יחד עם זאת אבחן האם בענייננו הוכח יסוד הפרסום: הגדרת המונח "פרסום" נקבעה בסעיף 2 לחוק, 2. "פרסום מהו- (א) פרסום, לעניין לשון הרע - בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר. (ב) רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות - (1) אם הייתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע; " סעיף 2(ב)(1) קובע כי בכדי שפרסום, שאינו בכתב, יקים עילה על פי החוק, עליו להיות מיועד לאדם זולת הנפגע והוא אינו חייב להגיע בפועל אל האדם שאליו יועד. האם בענייננו, התקיים יסוד הפרסום, דהיינו, האם הפרסום היה מיועד לאדם, זולת הנפגע והגיע לאותו אדם זולת הנפגע. הנטל להוכחת יסוד הפרסום, המהווה אחד מיסודות העוולה, מוטל על התובע. האם הוכיחה התובעת את יסוד הפרסום לגבי הארוע הראשון. נראה כי גם התשובה לשאלה זו תענה בשלילה. להוכחת טיעוניה, העידו התובעת, ואמה. מהדיון שהתקיים בפני ברור כי אמה של התובעת אינה שולטת בשפה העברית ועל כן אין לקבל את האמור בתצהירה עמ' 6, 7 לפרוטוקול. יותר מכך, האם סרבה להחקר על תצהירה, על כן יש להתעלם מהאמור בו. התובעת בעדותה אמרה כי נתבע 3 עמד בפתח הכניסה לחדרו ולאחר שראה את טופס ההפקדה אמר לה "את רואה את הפתק את חתומה". "תודי". לשאלה האם משהו שמע את השיחה עם נתבע 3, ענתה התובעת כי היא "לא יודעת מי שמע. אמא שלי נכחה איתי. כשהיא ראתה שאני נסערת... הוא אמר לי את זה בקול רם." בנוסף, לשאלה האם לא התעוררה מהומה לאחר שהנתבע 3 אמר את שאמר ענתה התובעת: "לא. זה היה בינינו. אני נעלבתי ממנו. זה פגע בי מאוד". (עמ' 5 לפרוטוקול הדגשה שלי ש.א.) הנה , כי כן, בהתאם לגרסת התובעת חילופי הדברים היו בינה לבין נתבע 3 ואיש זולתם לא שמע את הדברים. התובעת לא הביאה לעדות אף לא אחד מהאנשים שהיו באותה עת בבנק - גם לא איש מפקידי הבנק - דבר שהופך את גרסתה לעדות יחידה של בעל דין שאין לה כל סיוע, כנדרש עפ"י סעיף 54 לפקודת הראיות. בנוסף, גרסאותיה אינן עקביות ועל כן יש לקבוע כי אמירותו של נתבע 3 לא הגיעה לאדם אחר זולת התובעת משכך הדבר לא הוכח ייסוד הפרסום. ב. הארוע השני: לגבי הפגישה בלשכתו של נתבע 2, טענה התובעת כי הוא אמר לה, שלבנק יש חוקרים פרטיים. הנתבע מכחיש את האמור. גם בהנחה שהדברים נאמרו אין סיבה שאי ההתאמה שהתגלתה בכספי הקופה לא תיבדק על ידי גורמי ביקורת של הבנק ואין לראות באמרה זו משום לשון הרע. יחד עם זאת ובהנחה שהדברים מהווים לשון הרע דומה כי גם יסוד הפרסום לא התקיים. בעדותה גורסת התובעת להלן: "נגשתי למנהל, המנהל היה לבד... הוא שמע את הסיפור וביקש ממני לחכות בחוץ. אז הוא קרא לסגן שלו...ולאורי גולדבך..." ..."כשאני נכנסתי למנהל הוא היה לבד..." (עמ' 4 לפרוטוקול) בתצהירה, לא מציינת התובעת כי היו עוד אנשים בלשכתו של נתבע 2, ואילו בסיכומיה אמרה כי ישבה בחדרו של הנתבע 2 בנוכחות נתבע 3 ואורי גולדבך שם איים עליה נתבע 2 שלבנק יש חוקרים פרטיים. מגרסאותיה המשתנות של התובעת, עולה כי בעת ששוחחה עם נתבע 2 הייתה לבדה עימו ועל כן הפרסום לא הגיע לאדם אחר זולתה. לעומת זאת מעדותו של הנתבע 2 עולה כי ישב עם מר גולדבך בלשכתו בעת שהגיע נתבע 3 ללשכתו ורק לאחריו הגיעה התובעת, אך מנגד הוא מכחיש את האיום בהפעלת חוקרים. לעניין פגישה זו, טוענת התובעת כי ההגנה לא הביאה תצהיר של מר אורי גולדבך לתמוך בגרסתה את שארע באותה פגישה. במקרה שלפנינו אין להידרש לסוגיה זו משום שבחקירה הנגדית לא נשאל נתבע 3 שאלה כלשהי אשר לנוכחותו ולנוכחות גולדבך בפגישה האמורה, או את שנאמר בה. המנעות מחקירה מחזקת את גרסת הנתבע 2. יתר על כן, גרסת התובעת הינה שהייתה לבדה בחדר עם נתבע 2, ועל כן לא התקיים יסוד הפרסום גם לגרסתה. למעלה מן הצורך יש לקבל את טענת הנתבעים כי דברי נתבע 2 מוגנים מכוח סעיף 15(3) לחוק הקובע להלן: "(3) הפרסום נעשה לשם הגנה על עניין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעוניין בו עניין אישי כשר;" הנתבעים הוכיחו כי באי ההתאמה בסך של 2,000 ₪, היה משום עניין אישי כשר שהגנתו הצדיקה התראה מפני חקירה. תוכן הפרסום, נועד להגן על אותו העניין, הוא הופנה רק לאותם אנשים אשר להם היה עניין אישי כשר ונעשה בתום לב. סעיף 16(א) לחוק קובע כי משעשה הנתבע את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ומשהוכח כי הפרסום לא חרג מתחום הסביר, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב. לאור כל האמור לעיל, נראה כי אכן הפרסום לא חרג מתחום הסביר וכי הנתבעים פעלו בהתאם לנוהג מקובל בבנק כאשר מתגלית אי התאמה בקופה וכשיש חשד סביר כי אי ההתאמה נובעת מפעולה שביצעה התובעת. טענותיה של התובעת בדבר יחס מפלה לו זכתה לעומת יתר הלקוחות, אשר איתם נעשה בירור טלפוני בלבד, דינן להדחות. נראה כי הרצון לקיים את הפגישה למחרת בסניף ולא להסתפק בברור טלפוני היה הדדי הן מצד התובעת והן מצדם של הנתבעים. התובעת הביעה את רצונה לבוא לסניף הבנק למחרת יום המשיכה על מנת להראות לסגן המנהל את טופס ההפקדה שיראה כי היא לא קיבלה את ה 2,000 ₪ שהיו חסרים. אשר לטענת התובעת כי לא בכדי הציגה ג'ני סכום משיכה של 4,000 ₪ במקום 4,900 ₪ מקורו ברצונה של ג'ני לתת הסבר הגיוני לחסר של 2,000 ₪. ג'ני לא נשאלה על כך דבר בחקירתה הנגדית ועל כן יש לקבוע כי הימנעות מחקירת עד בנקודות שבמחלקות מחזקת את עמדת בר הפלוגתא בעניין. לאור האמור לעיל אני דוחה את תביעת התובעת והואיל ואני חסה עליה יפסק נגדה סכום הוצאות סמלי בסך 1,500 ₪ בצירוף מס ערך מוסף, ריבית והפרשי הצמדה כחוק מהיום ועד ליום התשלום בפועל. בנקפיצויים