החלטה התובעת היא ילידת 1955, אלמנה ואם לשני ילדים (סעיפים 1 ו 2 לתצהירה). העובדות הבאות אינן שנויות במחלוקת בין הצדדים כפי המפורט להלן: ביום 17.1.98 השתתפה התובעת בטיול ב"מכתש הקטן" בנגב שאורגן על ידי הנתבעת מס' 1 (להלן: "הנתבעת" ו "הטיול" בהתאמה). במהלך הטיול, בעת שקבוצת המטילים ירדה בשביל אל המכתש, החליקה התובעת ושברה את קרסולה; לתובעת נותרה נכות צמיתה שלפי קביעותיו של המומחה ד"ר אלי שטיינברג, שמונה כמומחה רפואי על ידי בית המשפט, מגיעה לכדי 10% לצמיתות (להלן יקרא האירוע הנ"ל: "התאונה"). התובעת מייחסת לנתבעת רשלנות שגרמה לפגיעתה ומכאן התביעה לפיצוי בגין נזקי הגוף שנגרמו לה, כאמור לעיל. הנתבעת מס' 2 היא מבטחתה של הנתבעת. באופן כללי ניתן לקבוע שהתובעת מייחסת לנתבעת רשלנות בשני עניינים: הראשון, התרשלות בבחירת הטיול, במסלולו בהסכמה לשתף את התובעת בטיול במסלול קשה במיוחד, וכיו"ב עניינים הנוגעים לטיול; הנושא השני, עיכוב רשלני ולא מתחשב בפינויה של התובעת לבית החולים, דבר שגרם להחמרת מצב הפגיעה בקרסולה; רשלנות זו יכולה להצטרף לזו הראשונה או לבוא במקומה כבעלת חיות משלה. את הטענה בכל הנוגע להתרשלות הנתבעת בעניין הטיול עצמו ניתן לדחות ללא דיון ארוך מידי. בתצהירה מתארת התובעת תמונה קשה של טיול ב"מסלול קשה במיוחד" (סעיף 14 לתצהיר) כאשר לקראת השעה 12.00, היא שעת התאונה, הובילה המדריכה את התובעת, ב"נתיב קשה ומסוכן במיוחד", כאשר בצידו "תהום מסוכנת" ומתחת לרגלי התובעת "מצבורי אבנים חדות" (סעיף 15 לתצהיר התובעת). הביטויים הנ"ל הודגשו בתצהירה של התובעת במיוחד. כל הדברים הנ"ל, לבד מכך שהופרכו, אין ולא היה להם כל קשר לתאונה. התובעת ידעה שמדובר בטיול המוגדר כטיול ל"מיטיבי לכת" [ עדותה בעמ' 1 לפרוטוקול הדיון ביום 11.6.02 (להלן: "פרוטוקול א'") שורה אחרונה ]; היו אבנים בשביל לאורך כל המסלול ולא באופן מיוחד בקטע בו נפלה התובעת (עמ' 2 שם בתחילת העמוד); בהמשך אומרת התובעת: "נכון שהרגל שלי החליקה על אחת האבנים הקטנות ואני נפלתי. האבנים היו אבנים קטנות שהיו על השביל והרגל שלי החליקה ואחר כך התעקמה וכתוצאה מכך הרגל שלי נשברה בשלשה מקומות" (עמ' 2 לפרוטוקול א' בשליש האחרון של העמוד). בעמ' 3 לפרוטוקול א' מודה התובעת שאכן ידוע לה שבטיולים יש עליות וירידות ולא תמיד המסלול הוא ישר ובסיכומו של דבר היא מאשרת כי "הטענה שלי היא לא שהחלקתי אלא שלא טיפלו בי בזמן" (שם בעמ' 3, שורה רביעית). אכן, כפי שעולה מעדותה של התובעת, לא אורכו, מסוכנתו, או תלילותו של השביל היו גרם נפילתה; גם לא אי אזהרת המדריכה על כך שהשביל הוא מסוכן, כפי טענותיה, היו גרם הנפילה והתאונה. התובעת החליקה על אבן קטנה, מסוג שניתן לצפותו בכל שביל הליכה בטבע, ומסוג שניתן לצפות את פגיעתה הרעה כאשר הרגל מחליקה עליה. לא "מצבור אבנים" היה שם ולא כל דבר אחר. שאר הטענות (אשר לטעמי מוגזמות כפי העדויות האחרות אך איני צריך לקבוע דבר באשר לכך), אין בהן רלבנטיות לעניין סיבת קרות התאונה. "...בקביעתה של חובת הזהירות הקונקרטית יש לזכור, כי לא כל נזק צפוי (מבחינה פיסית) הוא נזק שיש לצפותו (במישור הנורמאטיבי). "אין דין שכל יצירת סיכון מטילה על אדם אחריות לכל תוצאה מזיקה שתיגרם בעקבותיה, אפילו אפשר לחזות תוצאה כזאת מראש" (השופט ויתקון בע"א 333/56 [2], בעמ' 622). חיי היום-יום מלאים סיכונים, אשר לעתים מתממשים וגורמים נזקים, מבלי שיוצרי הסיכונים יישאו ב אחריות בנזיקין. הטעם לכך הוא, שאותם סיכונים טבעיים ורגילים הם לפעילות האנוש המקובלת, ובגינם נקבע, כעניין של מדיניות משפטית, כי חובת זהירות קונקרטית אינה מתגבשת. סיכונים אלה סבירים הם, וחיי חברה מתוקנים לוקחים את קיומם בחשבון. על-כן, מי שמשתמש במתקן ספורט - אם כמשתתף ואם כצופה - עשוי להיפגע מסיכונים, הכרוכים בפעילות ספורטיבית. עד כמה שסיכונים אלה טבעיים הם ורגילים לאותה פעילות, אין בגינם אחריות. "מי שלוקח חלק בספורט כזה, מקבל את הסכנות הטמונות בו, במידה שהן ברורות ונחוצות, בדיוק כמו סייף המקבל את הסיכון של דקירה ממתנגדו וצופה במשחק כדור המסתכן במגע עם הכדור" (דברי השופט CARDOZO בפרשת MURPHY V. STEEPLECHASE [AMUSEMENT CO. (1929) [60 כפי שצוטטו בהסכמה על-ידי השופט ברנזון בע"א 285/73 [11], בעמ' 73). "אני הולך לחזות במשחק כדור-רגל, אני יודע, או צריך לדעת, את הסכנות הרגילות הכרוכות בכך ולוקח על עצמי את הסיכון הזה" (השופט זוסמן בע"א 246/60 [12], בעמ' 286). בפסקי-דין אלה נקטו השופטים לשון "קבלת הסיכון", אך דומה, כי השאלה אינה אם הניזוק קיבל את הסיכון, אלא אם כעניין של מדיניות משפטית, יש להטיל על המזיק חובת זהירות קונקרטית בגין אותו סיכון. גם אם יבוא הניזוק ויוכיח, כי לא הסכים ולא קיבל אותו סיכון - לא יישמע. עניין לנו לא בקבלת סיכונים אלא בהטלת אחריות. אכן, מי שהולך בדרך או יורד במדרגות עשוי לעתים למעוד ולהחליק. "נפילה או התחלקות היא תופעה רגילה בחיים" (השופטת מ' בן-פורת בת"א (י - ם) 277/59 [41], בעמ' 108) אלה הם סיכונים סבירים. אשר יש להכיר בהם ולחיות עמם בחיי היום-יום. ההולך לבית-מרחץ אינו יכול להתלונן על שהרצפה חלקה (ע"א 683/77 [9] הנ"ל), והמתנדנד בנדנדה אינו יכול להתלונן על נזק, הנובע מסיכונים, שהם טבעיים לאותה נדנדה...המשחק עם כלב עשוי להישרט...והרוכב על סוס עשוי ליפול ממנו. אין הדין מטיל חובת זהירות קונקרטית בגין סיכונים סבירים. חובת הזהירות הקונקרטית אינה קיימת למניעתו של כל סיכון וסיכון. הדין מבחין בין סיכון סביר לבין סיכון בלתי סביר. רק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובת זהירות קונקרטית. ומהו סיכון בלתי סביר? הסיכון הבלתי סביר, שבגינו מוטלת חובת זהירות קונקרטית, הוא אותו סיכון, אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתירה, באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו". דברי כב' הנשיא ברק בע"א 145/80 שלמה ועקנין ואח' נ. המועצה המקומית, בית שמש פד"י לז1 עמ' 113, עמוד 126, 127. ואוסיף עוד לדוגמאות האמורות לעיל, גם כי ההולך בשביל בטבע, עלול להחליק על אבן, קטנה או גדולה והוא סיכון טבעי שאין בצידו חובת זהירות (קונקרטית) על מארגן הטיול. לא בכדי נקבע כי גם מחזיק במקרקעין, אינו אחראי לנזק שנגרם על ידי מצבם של אלה, כאשר הסכנה הטמונה בהם היא בגדר של סכנה רגילה, והנתבעת, באותו מקרה, לא חויבה בנזיקין עקב היותם של המקרקעין שבתחומה בוצניים, לאחר גשמים (ע"א 171/90 סובחי נ. רכבת ישראל, פד"י מז3 עמ' 345 בעמ' 351-352). נותר עניין פינוייה של התובעת ממקום התאונה. גם בעניין זה יש לברור את החיטים מהמוץ הואיל וגם בו הגזימה התובעת הגזם היטב הן באשר למועדים הנוגעים לעניין והן באשר לאופי הפעולות והפעילות של הנתבעת. ראשון ואחרון; לפי תצהירה של התובעת, ניתן לקבוע שהתאונה אירעה בשעה 12.00 בצהרים (סעיפים 15 ו 17 וכן סעיפים 24 לתצהיר, המייחס את בוא קבוצת המחלצים לשעה 16.00 ולפי הרשום שם, היה זה ארבע שעות לאחר התאונה). שעה זו מאושרת למעשה גם על ידי העדה נטלי זאבי, מדריכת הטיול מטעמה של הנתבעת (להלן: "נטלי") בעדותה בעמ' 5 לפרוטוקול ישיבת 8.2.2004 (להלן: "פרוטוקול ג'") שם היא אומרת "...האירוע היה בצהריי היום" (שורה שמינית) ודברים אלה משתלבים היטב עם לוחות הזמנים המתוארים על ידיה. ניתן על כן לקבוע, גם אם לא במדויק את שעת קרות התאונה לשעה 12.00. התובעת הגיעה לבית החולים בשעה 19.23 בערב. לעניין זה יש תיעוד ברור במסמכי בית החולים "ברזילי" אליו פונתה התובעת; מסמכים אלה נמסרו לבית המשפט ביום 25.3.03. בתצהירה טענה התובעת כי הגיעה לבית החולים רק בסביבות השעה 21.30, קרוב לעשר שעות לאחר הפגיעה, כדבריה (סעיף 26 לתצהיר); גם העדה מטעמה של הנתבעת, הגב' שרה עוזר לוקה בתיאור הזמנים, שעה שהיא מייחסת את הגעת התובעת לבית החולים לשעה 16.00 (עמ' 17 לפרוטוקול ב' שורה שביעית). מכל מקום, על פי מסמכי בית החולים ניתן לקבוע שהתובעת הגיעה אליו שבע שעות וחצי לאחר התאונה. בבדיקת סבירות זמני הפינוי, יש להביא בחשבון את העובדה שהייתה זו התובעת עצמה שביקשה להתפנות לבית החולים "ברזילי" ולא לבית החולים "סורוקה" בבאר שבע, הקרוב יותר למקום האירוע, וזאת עקב רצונה לקבל את הטיפול הרפואי בסמוך למקום מגוריה [ עמ' 4 לפרוטוקול א' ]. ניתן לקבוע שזמן הנסיעה מבאר שבע לאשקלון הוא כשעה, ועל כן יש להתייחס למרווח הזמן שבאחריות הנתבעת ל 6 ו ½ שעות. מיד לאחר קרות התאונה הוזעק למקום צוות חילוץ מיומן, אשר הנתבעת קשורה עימו כדי לקדם חילוצם של נפגעים בטיולים שהיא עורכת במקרה שיש צורך בכך; המדובר בצוות של בית ספר שדה "חציבה" המצוי, יחסית, בקרבת מקום (עדות נטלי, בעמ' 4 לפרוטוקול ג' באמצע העמוד; עדות העדה שרה עוזר, שהיא מתנדבת אצל הנתבעת, בעמ' 13 לפרוטוקול ג' בסוף העמוד). התובעת מתארת את בוא יחידת החילוץ כשלש שעות וחצי לאחר התאונה; ספק רב בעיני אם הדבר נכון, לאור הגזמותיה בתיאור זמני האירועים; יאמר עוד כי ככל שיחידת החילוץ הגיע מאוחר יותר, כך אמנם מוסיף הדבר "צבע" לתלונות התובעת באשר לסבלותיה (שאיני מפקפק בהם) או באשר להתנהלות הצוות האחראי לטיול, קרי נטלי והגב' עוזר, אולם ספק אם מסייע הדבר לתובעת בתביעתה שכן אין טענה לפיה יש לזקוף את האיחור בהגעת צוות החילוץ לחובת הנתבעת, בהתחשב בכך שהצוות הוא חיצוני לנתבעת ועובדת אי בואו בזמן, אם אכן לא הגיע בזמן נאות, אין בה כדי להטיל אחריות על הנתבעת, ממש כמו איחור בהגעת אמבולנס במקרה דומה. לכן, עשוי הוא שככל שניתן לייחס איחור גדול יותר לצוות החילוץ, כך קטן יותר הזמן שבאחריות הנתבעת. מכל אלה, נוח על כן לקבוע שצוות החילוץ הגיע כשעה לאחר הזעקתו [ ושוב אין צורך להידרש לשאלה האם היה בידי צוות הטיול מכשיר קשר או רק טלפון סלולרי, נושא "צבע" נוסף שהועלה על ידי התובעת, בהתחשב בכך שהצוות אכן הוזעק והגיע למקום; לא למותר לציין שבתצהירה טענה התובעת שהיא חולצה על ידי קבוצת מטיילים אחרת, דבר שאינו נכון בעליל, והיא נסוגה ממנו בחקירתה הנגדית (סוף עמ' 3 בפרוטוקול א') ]. ניתן על כן לקבוע את שעת הגעת צוות החילוץ לשעה 13.00. לפי נטלי, מעת הגעת יחידת החילוץ ועד שהתובעת הובלה על ידי המחלצים לג'יפ החילוץ ועימו אל נקודת המפגש עם האוטובוס חלפו סה"כ כ - 30 דקות (עמ' 5 לפרוטוקול ג'). אם אקבל את עדותה של נטלי, אשר מכל העדות אשר מסרו דברים במשפט נראתה לי יותר כמי שניתן לסמוך על דבריה, הרי שהתובעת הגיע למפגש עם קבוצת המטיילים בנקודת המפגש עם האוטובוס שחיכה להם בקצה המסלול, לא יאוחר משעה 13.30 או 14.00 (ראה שם בהמשך דבריה בעמ' 5). דווקא הגעה מהירה זו אל האוטובוס, יש בה לטעמי כדי לתמוך בעמדת התובעת, בכל הנוגע לעיכוב בפינויה אל בית החולים. אין חולק על כך שלאחר הגעת התובעת אל האוטובוס, יצאה הקבוצה בדרכה חזרה, היינו לא היה המשך לטיול, אם היה צריך להיות, כשהתובעת בתוך האוטובוס (עדות התובעת בעמ' 4 לפרוטוקול). קשה להסביר עם כן כיצד עם כן הגיעה הקבוצה עם התובעת אל בית החולים רק לקראת השעה 19.30. בין שהייתה כטענת התובעת עצירה של חצי שעה במצפה רמון לצורך קניית מצרכים ובין אם לאו, זמן הנסיעה אל בית החולים לא היה אמור להיות יותר מאשר שעתיים וחצי. לאמור, בלא עיכוב מיותר, ועל פי לוח הזמנים המקובל על הנתבעת נותר פער של שעתיים וחצי על שלש שעות בין זמן ההגעה אל בית החולים ובין זמן ההגעה שהיה צריך להיות. אם נפחית ממנו את השעה ש"על חשבון התובעת", היינו השעה שהייתה נחסכת אילו נלקחה התובעת אל בית החולים בבאר שבע, נמצא פער בלתי מוסבר, או עיכוב בלתי מוסבר של כשעתיים. משמעות שעתיים אלו אינה ברורה דייה, לטעמי. ד"ר שטיינברג קובע בחוות דעתו שיש משמעות לעניין נזקי התובעת בעיכוב הגעתה לבית החולים (עמ' 3 לחוות הדעת). מאידך הנחת היסוד של ד"ר שטיינברג היא שהתובעת הגיעה לבית החולים כעשר שעות לאחר התאונה (עמ' 2 לחוות הדעת) בעוד שבפועל הגיעה לבית החולים כשבע שעות לאחר התאונה. ד"ר שטיינברג גם לא נתן דעתו, ולא היה צריך לתת דעתו, לכך שחלק מהזמן נבע מהתובעת עצמה וחלק אחר מזמן ההגעה הוא זמן סביר לפינוי מבחינת צוות הטיול וצוות החילוץ, היינו שבכל מקרה לא הייתה מגיעה התובעת לבית החולים ברזילי, אלא בתוך כחמש שעות מעת התאונה. דבר נוסף, ד"ר שטיינברג לא כימת את חלוקת הנזק לפי גורמיו; לאמור, כמה אחוזי נכות יש לייחס לעצם התאונה, אילו הייתה התובעת מפונה מהמקום מידית או נניח אפילו, תיאורית, הייתה מנותחת בבית חולים במקום, וכמה יש לייחס לאחור בטיפול והאם יש משמעות מעשית לעיכוב של שעתיים, מעבר לזמן הנדרש באופן מקובל לפינוי והגעה לבית החולים. שאלות אלו, כמו גם השאלה המשפטית שעשויה לנבוע מהן, כמו קביעת שיעור הנזק כאחוזי נזק הסתברותי, אם יש משמעות לעיכוב, לא נדונו. מסיבה זו, אין מקום לסיים החלטה זו כפסק דין ונראה שיש מקום להשלמת ראיות, ככל הנוגע לחוות דעתו של ד"ר שטיינברג [ לעניין זה ראה תקנה 524 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984 וכן 5640/90 ע"א הסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ. מוחמד אבו רביע אללה ואח', "דינים" עליון, לז, 690; ע"א 672/88 רמי לב נ. פקיד השומה חיפה, פד"י מו5 עמ' 410; רע"א 5485/99 יעיש פינטו ואח' נ. בנק לאומי לישראל בע"מ, פד"י נד3, עמ' 337 ]. נראה לי, בטרם קריאה לד"ר שטיינברג למתן עדות, לאור כך שראש אחריות אחד נדחה על ידי ולעניין ראש האחריות השני נוצרות בעיות שונות, עובדתיות ומשפטיות (חלקן "בעייתי" לשני הצדדים), כי מין הראוי הוא לשקול סיומה של הפרשה בהסדר, אשר מביא בחשבון את כל האמור לעיל. קרסול