הליכון חדר כושר - מוות במהלך אימון

החלטה א. מושא הערעור ועיקר טענות בעלי הדין 1. המנוח בורוכוב איתן ז"ל (להלן: "המנוח"), נפטר בערבו של יום 6.8.97, שעה שהתאמן על מכשיר הליכה במכון כושר בקרית אונו. אין חולק כי לעת ההיא היה המנוח מגויס לשרות מילואים פעיל (להלן: "שמ"פ"). 2. בהחלטתו מיום 11.1.99, דחה המשיב את תביעת בני משפחתו להכיר בזכויותיהם על פי חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום) (להלן: "חוק המשפחות") ומכאן הערעור שבפנינו. 3. בני משפחתו הדואבים ובכללם הוריו, הם המערערים שבפנינו, טוענים כי - המנוח הלין על כאבים חזקים בזמן מאמץ עוד במהלך השמ"פ, כי נקלע למצער לשני עימותים של פולמוס וויכוח עם מפקדו, כי המנוח לא הופנה לחדר מיון לשם בירור תלונותיו וכי המערכת הצבאית חטאה במחדל שעה שלא שחררה אותו משמ"פ, הגם שידעה כי הוא סבל מאוטם שריר הלב עוד משנת 1991. 4. אין חולק כי ועדת חקירה צבאית (להלן: "וח"ק"), חקרה בנסיבות מותו של המנוח ועל פי ממצאיה הכלולים בדו"ח שהוגש לפרקליט צבאי מחוז דרום, מותו של המנוח היה מוות טבעי, פתאומי ולא צפוי על רקע מחלת לב איסכמית ממנה סבל גם בעבר, וכי במהלך שרותו בשמ"פ לא היה המנוח סימפטומאטי ולכן, לא ניתן היה למנוע את מותו. על פי ממצאי הוח"ק נשלל גם הקשר בין אירועי העימות שהתגלע בין המנוח למפקדו - ובין מותו הפתאומי. עם זאת, נקבעו בדו"ח וח"ק המלצות פיקודיות ומשמעתיות, כלפי חלק מאנשי הצבא שנמצא כי חרגו מפקודות הצבא. 5. המערערים אינם משלימים עם ממצאי הוח"ק, ואף מלינים כי העדר רישומים רפואיים שונים המשקפים את דיבוריו של המנוח בפני רופאים במהלך השמ"פ נגרם להם נזק ראייתי אשר הכביד על איסוף מידע מלא וקביעת ממצאים בזמן אמת. עם זאת, מצאו המערערים בעדויות שנגבו על ידי הוח"ק ובראיות שהובאו בפני ועדה זו, בסיס לזקוף ממצאים של רשלנות לחובת הדרג הרפואי הצבאי, וכי לשיטתם רשלנות זו מקימה קשר סיבתי משפטי בין מותו של המנוח ובין שרותו הצבאי. 6. המשיב לעומת זאת טוען, כי המנוח לא התלונן במהלך השמ"פ על כל בעיה או תסמין אקוטי וכי לאחר שהסתבר למפקדיו כמו גם לגורמי רפואה אליהם הופנה כי הוא עבר עוד בשנת 1991 אירוע לבבי - הופנה המנוח לאלתר לוועדה רפואית לצורך הורדת פרופיל שיש בו כדי לשחררו כליל מן השרות בצה"ל. 7. המשיב שולל קיומו של אירוע חריג במהלך השרות ומטעים כי לאחר שהובא בפני הוע"ר (ביום 6.8.97) והפרופיל הרפואי שלו הורד - לא חזר המנוח ליחידתו אלא פנה לחדר כושר ונפטר בשעות הערב במהלך אימון על מסלול הליכה. 8. בנתון לכך טוען המשיב, כי בהעדר תסמינים קרדיאליים במהלך השמ"פ מזה, ולאור העובדה כי המנוח נפטר שעה שביצע אימון כושר במכון פרטי - אין בנמצא בסיס לקביעת קשר סיבתי משפטי בין שרותו הצבאי של המנוח ובין מותו. ב. חוו"ד רפואיות 1. המערערים הסתייעו בחוו"ד רפואית מיום 20.5.99, פרי עטו של פרופ' אליעזר קפלינסקי, אשר בפתיח לחוו"ד העמיד את השאלה האם ניתן לקשור אירועי הימים האחרונים לשרותו של המנוח בצה"ל כחייל מילואים, למותו ביום 6.8.97. על יסוד החומר שבפניו, קבע פרופ' קפלינסקי כי ברישום של רופא היחידה אליו פנה המנוח ביום 3.8.97, נרשם כי המנוח התלונן על כאבי חזה חזקים. להלן סוקר פרופ' קפלינסקי את התייחסות הדרג הרפואי הצבאי, ומעביר תחת שבט ביקורתו את העובדה כי המנוח לא נבדק חרף התסמינים שפירט ואשר חייבו בירור ותיעוד. אשר לסיבת מותו של המנוח מחווה פרופ' קפלינסקי, כי המנוח נפטר כתוצאה מדום לב על רקע ערעור יציבותו של הרובד הטרשתי שהיה קיים עוד קודם לכן, בהמשך הוסיף כי ייתכן כי הפעילות הגופנית שביצע המנוח ביום 6.8.97, שהייתה רגילה לגביו - "היוותה מעין הקש ששבר את גב הגמל". בבחינה רטרוספקטיבית של האירועים ציין פרופ' קפלינסקי כי העימותים בין המנוח למפקדיו, אשר האחרון והקשה בהם התרחש ב-2/8/97-1 - הביאו לפגיעה ברובד הטרשתי ולתעוקה בלתי יציבה המתבטאת בכאבים המופיעים ונעלמים חליפות. לשיטתו, פנה המנוח לחדר הכושר שעה שלא סבל מכאבים אך עצם הפגיעה ברובד הטרשתי הפך את המנוח לפגיע ולכן נפטר באופן פתאומי. 2. בחוו"ד מגיבה מטעם המשיב, התמקד ד"ר תמרי בממצאי הוח"ק לפיהן לא סבל המנוח מסיפטומטולוגיה קרדיאלית כלשהיא ממהלך השמ"פ. להלן טען ד"ר תמרי, כי אין לייחס משקל לויכוח קולני ככל שהתקיים בין המנוח למפקדו וכי גם אם סבל המנוח כאבי חזה עובר לאותו ויכוח הרי שמדובר בתופעה רגילה ומוכרת אצל הלוקים בטרשת עורקים כלילית ממנה סבל המנוח. אליבא ד- ד"ר תמרי,אין מדובר אפוא באינדיקציה של קריעת הרובד הטרשתי, אלא בהגבלת יכולת אספקת דם לשריר הלב בשל היצרות כלי הדם. ד"ר תמרי גורס, כי " קשה בלשון המעטה להתעלם מן המסקנה כי המאמץ שביצע המנוח בחדר כושר, היה הגורם הבלעדי למותו של המנוח וכי הדבר נכון גם לגבי המנוח כמי שהיה מורגל בפעילות גופנית במנגנון של הפרעת קצב קטלנית ". בנתון לכך חיווה ד"ר תמרי את דעתו לשלילת קשר סיבתי בין שירותו של המנוח בשמ"פ ובין מותו. ג. המחלוקת המחלוקת בין בעלי הדין הינה מרובת פנים, ראשיתה בסוגיית נטל הראייה ואחריתה בבחינת רכיב הקשר הסיבתי המשפטי שבין אירועי השמ"פ, לרבות טיפולו של הדרג הרפואי הצבאי ובין מותו של המנוח תוך בחינת "הגורם הזר והמתערב" הנעוץ בפנייתו של המנוח לחדר כושר וביצוע תרגיל במאמץ ומותו במהלך אותה פעילות. ד. נטל הראיה 1. המערערים טוענים, כי נטל הראיה חל על המשיב וזאת הן מכוח החזקה הקבועה בסעיף 2ב לחוק המשפחות ו/או קיומה של רשומה מוסדית המתעדת תלונה רפואית של המנוח, שלא טופלה וכי בהעדר הקפדה של נוהל רישום ממצאים עובדתיים או רפואיים גרמה למערער נזק ראייתי. המשיב לעומת זאת טען, כי לאחר שהמנוח שהה בחופשה לא חלות הוראות סעיף 2ב' לחוק המשפחות, מה גם שהמנוח נעדר מן השרות שלא כדין. לא ראינו להאריך בפולמוס זה, נחה דעתנו כי בגדרי ההלכה שנפסקה ב-רע"א 7940/00 סלאחה נ. ק"ת (פד"י נ"ו(1) 872 - ובאין חולק כי המנוח לא השלים את תהליכי השחרור מן השמ"פ (בין אם באשמתו ובין אם לאו) - מתחייב כי יש לראות באירועים נשוא ערעור זה ככאלו שחלו במהלך שרותו הצבאי, ומכאן שנטל הראיה חל על המשיב. 2. יחד עם זאת נבהיר כי, הלכה פסוקה היא כי מדובר בנטל רגיל וכי אין לקבוע סטנדרטים חמורים במיוחד ביחס לחובת ההוכחה האמורה בסעיף 2ב לחוק המשפחות (השוו: ע.א. 555/92 עזבון המנוח בסון נ. ק"ת (דינים עליון ל"ה 470). 3. כאן המקום להבהיר, כי בהינתן שנטל הראייה יחול על המשיב מכוח הוראות חוק המשפחות, אין צורך להכביר בסוגיית ההיזק הראייתי אשר למצער לגבי הסוגיה בה עסקינן - נפקותו מוגבלת להעברת נטל הראייה (השוו: ע.א. 6948/02 פנטה אדנה נ. מדינת ישראל דינים עליון ס"ו 616). עם זאת, נתייחס לסוגיית העדרם או קיומם של רישומים רפואיים ונפקותם -ככל שהדבר יתחייב. ה. דיון וממצאים 1. עברו הרפואי של המנוח 1.1 אין חולק, כי בשנת 1991 פקד את המנוח אירוע לבבי (אוטם תחתון בינוני של שריר הלב), אולם מידע ספציפי זה לא הובא בפני גורמים שלישותיים או רפואיים של הצבא, הגם שבמסגרת השלמת תיק הוח"ק ציין הפרקליט הצבאי (סא"ל י. חסידים), כי במרוצת השנים 94-92 שוחרר המנוח משירות מילואים מסיבות רפואיות אשר לא צויינו. עם זאת, עולה מחומר הראיות שבפני הוח"ק כי המנוח ביצע שמ"פ בתנאים מקלים (בימים 23/8/95-15). 1.2 גב' גליק איריס, שהייתה קצינת מילואים ביחידה בה שירת המנוח העידה בפני הוח"ק כי הכירה את המנוח כשנתיים ונפגשה עימו פעמיים קודם לגיוסו לשמ"פ וכי המנוח לא ציין בפניה כל בעיות רפואיות שהן (נספח 3 לדו"ח וח"ק), העדה חזרה על גרסתה זו גם בעדותה בפנינו (עמ' 5 לפרוטוקול ישיבת יום 30.12.01). 2. עימות נטען עם מפקד 2.1 מפקדו הישיר של המנוח במהלך השמ"פ (דרי פרלמוטר), העיד בפני הוח"ק (ביום 30.9.97) וכן בפנינו (ישיבת יום 30.12.01). מגרסתו העקבית ניתן להתרשם כי המנוח ביקש במהלך שתי פניותיו אליו (בימים 28/7/97 ו-1/8/97) הקלות מסוימות במטלות השמ"פ (פטור מנהיגת רכב ג' ופטור מעבודות מטבח). פרלמוטר טען כי היפנה את המנוח לרופא על מנת שיקבע את כשירותו וכי לאחר שהמנוח הציג בפניו הפניה רפואית לחר"פ (מע/2), שוחרר על מנת שיוכל לבצע את הבדיקה (עמ' 28,29). פרלמוטר הטעים כי המנוח טען כי ביכולתו להוציא פטור רפואי, אך סירב לפרט בפניו את בעיותיו הרפואיות. את אופי השיחות ביניהם הגדיר פרלמוטר ככאלו שנעשו באווירה נינוחה ובשיחות קצרות (שם בעמ' 30) וללא טונים גבוהים (שם בעמ' 27). 2.2 הד נוסף באשר לאופי הפולמוס בין המנוח למפקדו מצוי (כעדות מפי השמועה) בעדותה של גב' גליק (עמ' 11 לפרוטוקול), אשר שמעה ממפקדה כי היה ויכוח בין המנוח לבין קצין הרכב. 2.3 מסקירת הראיות שבפנינו הגענו למסקנה כי לא הוכח לנו כי בין המנוח למפקדו התקיים ויכוח קולני ועתיר אמוציות. נהפוך הוא לא נסתרה גרסתו של פרלמוטר שטען כי השיחות נוהלו באווירה נינוחה ואף העיד כי שיתף פעולה עם המנוח ואפשר לו למצות את הליכי הבדיקה הרפואית. מעבר לדרוש נוסיף, כי עצם המבנה ההיררכי של הצבא, ויחסי פקוד ומפקד מזמנים לא אחת עימותים ומאבקי כוח וכי כל עוד לא חרגו אלו מן הסביר והמצופה - אין לראותם כנסיבות שמקיימות קשר סיבתי אובייקטיבי להחמרת מחלתו של המנוח. ( השוו: רע"א 6270/98 פוטשניק ז"ל נ. ק"ת פד"י נ"ז (3) 721 ). 2.4 מעבר לדרוש נוסיף, כי אנו מעדיפים את עמדתו הרפואית של ד"ר תמרי אשר בעדותו בפנינו הבהיר כי על מנת לקיים קשר סיבתי רפואי בין אירוע חריג ובין הפטירה - פרק זמן של 12 שעות בין השניים חורג מגדר הגבול העליון (עמ' 12 לפרוטוקול), עמדה רפואית זו אומצה בין היתר ב-ע.א. 472/89 קצין התגמולים נ. רוט פד"י מ"ה(5) 203 בעמ' 218). אין חולק כי, פרק הזמן שחלף בין הפולמוס האחרון שניטש בין המנוח למפקדו ( ב - 1/8/97 ) ועד מותו ( 6/8/97 ), חורג לאין שיעור מתקרת הגבול העליון הנ"ל. הלכה פסוקה היא בערעורי נכים כי באין הוכחה על קשר סיבתי רפואי - לא ניתן לבסס קשר סיבתי משפטי (השוו: פרשת רוט הנ"ל). על יסוד המקובץ עד כאן אנו דוחים את הטענה לפיה הדין ודברים שבין המנוח למפקדו, גם ככל שהגיע כדי עימות מילולי - מהווה לכשעצמו חוליה בשלשלת הקשר הסיבתי שבין שרותו של המנוח בשמ"פ ובין מותו. 3. הטענה בדבר רשלנות הדרג הרפואי הצבאי כמקיימת קשר סיבתי משפטי 3.1 סוגיה זו מהווה את הבריח התיכון בטענות המערערים אשר פרשו במסגרת סיכומיהם יריעה רחבה של טענות ונימוקים לפיהן התנהלותו של הדרג הרפואי בטיפולו במערער הייתה רצופה במחדלים ובטעויות, העולים כדי רשלנות במעשה או במחדל שיש בהם כדי למלא אחר דרישת הקשר הסיבתי המשפטי. השוו: רע"א 8317/99 שוקרון נ' מ"י ( דינים עליון ס"ב 272 ), להלן: "הלכת שוקרון" - ולקט האסמכתאות בפסקה 8 לפסה"ד. 3.2 נקודת המוצא לטענות המערערים הינה כי בטופס 103 מיום 3.8.97כמו גם, ברישום שוטף מאותו יום מרפאת הבסיס - תיעד רופא הבסיס, ד"ר איזימוב, את תלונות המנוח בדבר כאבים חזקים בחזה, בנתון לכך טוענים המערערים כי עצם הרישום בטופס וברישום השוטף עולה כדי רשומה מוסדית המעלה עליה חזקת אמיתות כאמור בסעיף 36 לפקודת הראיות ומשלא זומן ד"ר איזימוב להחקר לא הוזמה אמיתות הרישום. מכאן ואילך, טוענים המערערים לשרשרת של מחדלים וגילויים של שיקול דעת מוטעה מצד הדרג הרפואי הצבאי העולים כדי רשלנות ואשר חברו יחדיו וגרמו לתוצאה הטראגית. 3.3 אשר לרישום שנעשה על ידי ד"ר איזימוב - חוששים אנו כי ב"כ המערערים התעלמה מעדותו הברורה והחד משמעית של הרופא בפני הוח"ק עדות אשר הבהירה את נסיבות הרישום הנ"ל. בחקירתו ביום 30.9.97 (מוצג 8 לתיק וח"ק), גרס ד"ר איזימוב במפורש כי המנוח פנה אליו על מנת להשתחרר מן השרות "מאחר ולא הסתדר עם תפקידו", הרופא הטעים כי המנוח לא סבל מכאבים כלשהם בחזה וכי הרופא "לא התרשם כי מדובר בתעוקת חזה כלשהיא". ד"ר איזימוב, אף הדגיש כי לא סבר שמדובר במקרה דחוף מבחינה רפואית. אך טבעי הוא כי ד"ר איזימוב נדרש להסביר את פשר הרישומים בטופס 103 וביומן המרפאה שערך ותוכנם - שאינם עולים בקנה אחד עם עדותו, ואכן במהלך חקירתו הנוספת ביום 25.11.97 (מוצג 15 לתיק וח"ק), הוא חוזר ומבהיר: "לאיתן בורוכוב לא היו כל כאבים בחזה או מיחושים כלשהם. למרות זאת רציתי לקצר את הליכי הועדה הרפואית במידת האפשר ובתום לב רשמתי כי איתן סובל מכאבים בחזה, רציתי לקצר את התור לקרדיולוג במידת האפשר". 3.4 ד"ר איזימוב לא העיד בפנינו. בישיבת יום 30.12.01, הודיעה ב"כ המערערים כי היא עומדת על העדתו של ד"ר איזימוב והורינו לב"כ המשיב להמציא את כתובתו. משהסתבר כי הכתובת שבידי המשיב אינה מעודכנת נדחה הדיון. ניסיון נוסף לזימונו של ד"ר איזימוב בשנית נעשה לבקשת ב"כ המשיב (ההחלטה מיום 24.6.02), אך לא העלה דבר. ביום 27.10.02, התייצבה ב"כ המערערים בפני הועדה והודיעה בין היתר כי בעלי הדין יגישו בשבוע הקרוב הודעה מוסכמת לגבי "תיק מוצגים וסיכומים". משלא הוגשה התובענה ניתנה ביום 24.7.03 החלטה בדבר הגשת סיכומים, ללא שב"כ המערערים עמדה על עדותו של ד"ר איזימוב. 3.5 אנו סבורים כי לנוכח עדותו הברורה של ד"ר איסימוב בפני הוח"ק, הכופרת בעליל בנכונות תוכן הרישום אין להתייחס לרישומיו בבחינת ראיה מוסדית הנהנית מחזקת אמיתות, נהפוך הוא, גם אם נקבל את עמדת ב"כ המערערים לפיה קיים פגם כבד באמינותו של ד"ר איזימוב, הרי שגם היא מסכימה כי "יתכן ונגע השקר דבק בו ביום 3.8.97 שעה שרשם את הרישומים" (פסקה 16 עמ' 13 לסיכומי המערערים). מכאן שלא ראינו יסוד למסקנת ב"כ המערערים לפיה יש להעדיף את רישומיו של ד"ר איזימוב ככאלו המתארים נכונה את מצבו של המנוח ביום 3.8.97 וזאת תוך התעלמות מדעת מעדותו הברורה והעקבית בפני הוח"ק. על כך נוסיף, כי בנסיבות העניין כפי שתוארו לעיל לא מצאנו לראוי לזקוף לחובת המשיב דווקא את אי הבאתו של ד"ר איזימוב לעדות בפני הועדה. 3.6 כידוע ועדה זו אינה קשורה בדקדוקי דיון ובדיני ראיה (סעיף 6ב לחוק המשפחות וסעיף 21 לחוק בתי דין מנהליים התשנ"ב-1992). חזרנו ובחנו את עדותו של ד"ר איזימוב בפני הוח"ק והשתכנענו כי יש בעדותו שם כדי להבהיר את פשר הרישום ולא פחות מכך ליצור תשתית ראויה לממצא לפיו לא סבל המנוח שעה שפנה לד"ר איזימוב מתסמינים כלשהם. מן הבחינה הנורמטיבית ניתן לומר כי כוונתו של ד"ר איזימוב הייתה רצויה הגם שמעשיו לא היו רצויים וביטוי לכך ניתן בהמלצת הפרקליט הצבאי להעמידו לדין. 4. בחינת טענת הרשלנות המיוחסת לרופאים האחרים 4.1 המערערים מפנים אצבע מאשימה גם כלפי ד"ר סימוביץ וד"ר יצחקי, הן באשר לאמינות גרסתם והן בבחינת דרך טיפולם במנוח. ד"ר ורד סימוביץ כיהנה כיו"ר הועדה להתאמת פרופיל רפואי בחר"פ 542, ובפועל עמדה בראשות הועדה הרפואית שנערכה למנוח תוך כדי השמ"פ. 4.2 בעדותה בפני הוח"ק טענה ד"ר סימוביץ כי המנוח טען בפניה ביום 6.8.97 כי עבר לפני כ-6 שנים אוטם שריר הלב, אך, כעת הוא חש בטוב ואינו מטופל. המנוח הסביר כי הוא מבקש להשתחרר ממילואים בשל חוסר שביעות רצונו מתפקידו. להלן טענה ב"כ סימוביץ כי המנוח נשלח להביא את המסמכים הרפואיים המקוריים, ועם שובו לאחר שעה וחצי נקבע לו בו ביום (6.8.97) פרופיל רפואי 21 (מוצג 11 לוח"ק), ד"ר סימוביץ חזרה והטעימה כי המנוח חזר והכחיש תלונות על כאבים, וכי הובהר לו כי עליו לחזור ליחידתו לאחר סיום ההליכים בוועדה הרפואית. 4.3 ד"ר סימוביץ נחקרה בפנינו בישיבת יום 30.12.01, ועמדה על טענתה לפיה הכחיש המנוח "שהוא סובל בזמן הווה, מאז שעבר את האוטם הוא היה א-סימפטומאטי ללא טיפול תרופתי וללא מעקב" (שם בעמ' 14). ד"ר סימוביץ אף נדרשה לטענה לפיה נשלח המנוח מיחידתו עקב תלונה על כאבים בחזה, ולגרסתה אמר לה המנוח כי תלונתו הייתה מגמתית "התלוננתי כי אני רוצה להשתחרר.... הוא לא סבל משום דבר, עוסק בפעילות ספורטיבית..."(שם בעמ' 14). העדה הוסיפה כי: "לאחר הועדה הוריתי לו לחזור ליחידה לפי הנוהל לצורך הליכי שחרור. המנוח הבין זאת " (עמ' 15). ובחקירתה החוזרת הבהירה: "לנו הוא אמר שאין לו כאבים בחזה באותו יום..." (שם בעמ' 15). 4.4 בעדותו בפנינו ציין ד"ר אלכסנדר יצחקי כי שירת בשמ"פ כקרדיולוג במרפאת 542, ולגרסתו, המנוח פנה אליו עם טופס הפניה לרופא מומחה (טופס 103) עליו הופיע כיתוב "דחוף". לגרסתו, בטופס צוינו בשתי פסקאות כי המנוח מיועד למלא תפקיד מסוים "נהג של משהו, לא אזכור במדויק" וכי עבר אוטם לפני מספר שנים והאם הוא כשיר לבצע את התפקיד הנ"ל. ד"ר יצחקי אישר מודעותו לעובדה כי מצב לאחר אוטם לבבי מהווה למעשה דרישה להצבת החייל בפני וע"ר לסיום השרות בפרופיל 21, וסבר כי הרופא המפנה לא היה מודע לכך (עדותו בעמ' 16 לפרוטוקול). להלן הוסיף, כי תוך הפניית שאלות לא מנחות אל המנוח הבין כי זה מודע לכך שמצבו לאחר האוטם מקנה לו זכות להשתחרר מן השרות. ד"ר יצחק עמד על דעתו לפיה המנוח הכחיש בפניו כל תלונות על כאבים בחזה או קוצר נשימה ומכאן הבין מן המנוח כי "הפנייה לוע"ר היא הסיבה היחידה בעטיה הוא ניצב מולי" (שם בעמ' 17). בהמשך הדברים ליווה ד"ר יצחקי את המנוח למשרדו של קצין רפואה פעילה (ד"ר הרט ), וציין בפניו כי המנוח עבר אוטם בשריר הלב ושהוא א-סימפטומאטי (שם בעמ' 18). 4.5 ד"ר הרט העיד בפני הוח"ק, כי בתשובה לשאלתו הישירה השיב לו המנוח כי אין לו כאבים והוא מרגיש מצוין (נספח 35 לדו"ח הוח"ק). 4.6 מן המקובץ עד כאן מתחוור ממצא ברור לפיו המנוח לא הלין בפני הרופאים על בעיה כלשהיא הן ביוזמתו והן בתגובה על שאלות שאלו הפנו כלפיו. יתר על כן, הוא הדגיש כי כל רצונו הוא להשתחרר מן השמ"פ. 4.7 ב"כ המערערים הקדישה מאמץ עיקרי לתקיפת גרסתו כמו גם הליכותיו המקצועיות של ד"ר יצחקי העולות לטעמה כדי רשלנות. בעדותו אישר ד"ר יצחקי למצער שתי נסיבות עובדתיות שיש בהן כדי לבסס ממצא רשלנות כלפיו. הנה כי כן הוא מעיד: "אצלי במשרד היה מכשור לבצוע לבדיקת א.ק.ג". ולמטה מזה: "אם היה מגיע אלי אדם בחדר מיון עם הפניה כזו מלפני 3 ימים בה מתועדת תלונה על מצב של כאבי חזה, לחץ בחזה לא הייתי משחרר אותו הביתה, הייתי מפנה אותו לבדיקת א.ק.ג. הייתי עושה לו בדיקת דם המורה על אנזימים בדם. אם הייתי מתרשם שיש לו תעוקת חזה הייתי פועל על פי ההנחיות של אותה תקופה והוא היה מאושפז" (שם בעמ' 21). 4.8 אין חולק כי לצורך בחינת ממצא של רשלנות (לרבות רשלנות רפואית), יש לבחון את תהליך קבלת ההחלטות של בעל מקצוע במבט של EX ANTE להגדיל מבחינה בדיעבד (EX POST). בראיה זו של הדברים עלינו להניח כי ד"ר יצחקי היה מודע לרישום בדבר כאבי חזה ולחץ בחזה כפי שתועדו בטופס ההפניה, ומשכך, חייבו נתונים אלו, גם אליבא דעתו - הפניית המנוח לבדיקות ואולי גם לאשפוז. בהעדר משוב על תוצאות הבדיקות (אשר לא נערכו) נשללה מן המנוח "יכולת בחירה מושכלת להשפיע על מצב בריאותו" ( השוו: הלכת שוקרון הנ"ל, פסקה 13 ). ודוק: אין בעובדה לפיה הסתבר בסופו של דבר כי הרישום בטופס ההפניה לא שיקף מציאות בפועל - כדי להאפיל על קביעה זו. 4.9 נמצאנו למדים אפוא כי הוכחה רשלנות שבמחדל מצד הדרג הרפואי שטיפל במנוח, ומאידך קבענו כממצא כי הרישום בטופס ההפניה בדבר כאב חזק ולחץ בחזה - לא שיקפה מציאות אמיתית. על בסיס ממצא זה - קורסת לחלוטין משנתו הרפואית של ד"ר קפלינסקי (מטעם המערערים) בהעידו: "במחשבה שנייה, ולאחר שמחדדים את השאלה באוזניי אני מסכים כי בהעדר תלונה אמיתית על כאבים בחזה אין בסיס לחוו"ד שלי" (שם בעמ' 4 לפרוטוקול). הנובע מכאן הוא כי נשללה הפתוגנזה בדבר ערעור הרובד הטרשתי ואי יציבותו כבסיס לקביעתו של פרופ' קפלינסקי לפיה הפך המנוח ללא שהיה מודע לכך - לפגיע - שעה שעלה על מכשיר הכושר (עמ' 3 לחוו"ד של פרופ' קפלינסקי). עובדה זו כמו גם העדר ניתוח שלאחר המוות מערערים עד מאוד את תוקפה של חוו"ד שהובאה מטעם המערערים. 4.10 כאן המקום לציין, כי על גרסתו של ד"ר יצחקי כמו גם על זו של ד"ר סימוביץ, מעיבה עננה שעניינה גרסתם (האחידה להפליא) אך הבלתי מתיישבת עם המציאות הכתובה, לגבי תוכנו של טופס ההפניה. הן ד"ר סימוביץ (במכתב לוח"ק - מוצג 34) והן ד"ר יצחקי בעדותו בפנינו (עמ' 21 לפרוטוקול), גרסו כי בטופס ההפניה נרשם שהמנוח מיועד לתפקיד כלשהוא וכי עבר אוטם לפני מספר שנים - אך הכחישו כי בטופס תועדו תלונות ממקור לבבי. ד"ר יצחקי אף התריס כי טופס ההפניה שהוצג בפניו אינו הטופס שהביא עימו המנוח (שם בעמ' 21). צר לנו - אך אנו מתקשים לקבל את גרסתם האחידה של הד"ר סימוביץ ויצחקי בנקודה זו. יתר על כן, לא נכחד כי יש רגליים לטענת המערערים לפיה גרסתם הבעייתית לגבי תוכן מכתב ההפניה נועדה בין היתר לשרת את ההסבר שניפקו להימנעותם מביצוע בדיקה רפואית אצל המנוח. 5. ניתוק הקשר הסיבתי המיוחס לשירות 5.1 אין חולק בפנינו על הממצא שנקבע על ידי הוח"ק ולפיו לאחר שהמנוח עמד בפני וע"ר, ונקבע לו פרופיל 21, לא חזר המנוח ליחידתו, כפי שהצטווה, אלא שם פעמיו למכון כושר ונמצא מוטל הכרה ליד מכשיר ריצה, וכי זמן קצר לאחר מכן נקבע מותו על ידי צוות נט"ן שהוזעק למקום. הגם שאין בפנינו ראיה ישירה לכך שהמנוח ביצע פעילות גופנית על מכשיר הריצה, הרי שבסעיף 27 להודעת הערעור טענו המערערים: "באותו יום 6.8.97, שעה שהמנוח עסק בפעילות גופנית רגילה במכון כושר, התמוטט ונפל, צוות נט"ן שהוזעק למקום לא הצליח להחיותו ונקבע מותו". 5.2 בבחינת דיני הראיות מדובר בהודאת בעל דין המוציאה מחוץ לגדר המחלוקת את העובדה כי מותו של המנוח ארע שעה שעסק בפעילות גופנית במכון הכושר. מחומר הראיות עולה, כי פנייתו של המנוח לחדר הכושר נעשתה בניגוד להוראת מפקדיו לרבות ד"ר סימוביץ שהעידה כי המנוח נדרש לחזור ליחידתו עם סיום הליכי הוע"ר. 5.3 לשיטתנו, מכל בחינה שהיא - פנייתו של המנוח לחדר כושר הינה בבחינת אירוע בלתי צפוי לחלוטין ככל שהדבר נוגע לרופאיו ולמפקדיו, והיא מנותקת לחלוטין ממחדלו הרשלני של ד"ר יצחקי. (לאבחון השוו : ע"א 8199/01 עזבון המנוח מירו ז"ל נ' מירו , פ"ד נז' (2) 785 ). אולם גם מעבר לכך, בבחינה הנורמטיבית של זיקת השרות - אין ספק כי פנייתו של המנוח לחדר הכושר מפקיעה מעליו את תחולת התנאי של "עקב השרות", שכן, אין מדובר במעשה שנועד לקדם את מטרותיו או עניינו של השירות הצבאי. השוו: רע"א 507/82 אבו רוקון נ. ק"ת פד"י ל"ז(4) 212. ע.א. 738/88 עזבון המנוח עבדול גאני נ. ק"ת (פד"י מ"ג(1) 168. 5.4 אשר להסתברות לפיה הפעילות המאומצת על מכשיר ההליכה יכלה להביא למותו של המנוח העיד המומחה מטעם המערערים: "בהנחה שהמנוח עשה פעילות אינטנסיבית בחדר הכושר, אני מסכים שזה גורם להגברה משמעותית בקצב הלב..." ובהמשך, בהתייחסו לפתוגנזה עליה עמד בחוו"ד (קריעת הרובד הטרשתי) הוא מוסיף: "זה גם יכול היה אולי להתבצע תוך כדי מאמץ על הסטפר.." (שם בעמ' 5). ובהמשך: "איני יכול לשלול כי שינוי אנטומי אצל המנוח התרחש תוך כדי פעילות בחדר הכושר" (שם בעמ' 6). ולהלן: "בהנחה שהמנוח עשה בחדר הכושר פעילות חריגה מאוד כי אז אני מסכים שפעילות כזו הביאה להפרעת קצב בשאלות עד כדי מוות. לצערי זה קורה מידי פעם בחדר כושר" (שם בעמ' 7). ד"ר תמרי עמד על עמדתו בחוות הדעת הרפואית ולפיה הפעילות שביצע המנוח בחדר הכושר גרמו למותו, ולמצער היוו את הקש ששבר את גב הגמל (שם בעמ' 14). 6. סוף דבר על יסוד המקובץ עד כאן הגענו לידי מסקנה כי עלה בידי המשיב לצאת חובת נטל הראייה החל עליו ולבסס את טענתו, ברמת הראיה המקובלת כי מותו של המנוח לא נגרם עקב שרותו הצבאי וזאת בהעדר קשר סיבתי בין רשלנותו של הדרג הרפואי הצבאי ובין מותו של המנוח ו/או כתוצאה מניתוקו של הקשר הסיבתי האמור. אנו דוחים אפוא את הערעור. מקרי מוותתאונות בחדר כושרחדר כושר / מכון כושרתביעות בגין מקרי מוות