פציעה של אסיר בכלא

פסק דין לפני תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף. התובע טוען בתביעתו כי בעת שהיה אסיר בכלא מעשיהו ביום 6.12.95, תוך כדי משחק כדורגל נפגע באצבע 5 ביד ימין. בעקבות הפגיעה הוא פנה למרפאת בית הסוהר מעשיהו, נבדק ע"י החובש התורן מר סולומאני יהודה, אשר קבע כי הפגיעה אינה רצינית והאצבע התנפחה בגלל מוגלה שהצטברה בתוכה עקב הפגיעה. התובע ניסה לשכנע את החובש כי המדובר בשבר המחייב חבישה בתחבושת גבס, החובש דחה את הטענה וחבש את האצבע בתחבושת ספוגת אלכוהול. התובע מוסיף כי גם למחרת הגיע למרפאה לצורך החלפת התחבושת ושוב ניסה לשכנע את החובש כי המדובר בשבר. התובע מוסיף כי המתין לחילופי משמרות וניסה למצוא אוזן קשבת אצל החובש התורן המחליף מר יוסף בן-משה, אך מצא עצמו מותקף ע"י אחראי המרפאה מר ארווין וייס. רק לאחר התערבות מפקד האגף מר גואטה אבנר הסכימו לשלוח את התובע, עפ"י טענתו, לצילום רנטגן. בתאריך 23.1.96 נקבע לתובע תור לצילום רנטגן, ורק ביום 28.5.96 נבדק ע"י אורטופד, אשר קבע כי אם התובע לא ישוחרר עקב ניכוי שליש הוא יישלח לבדיקה לביה"ח אסף הרופא לבדיקה ע"י מומחה. התובע מוסיף כי לאחר ששוחרר מהכלא פנה לרופא מומחה, שהסביר לו כי מאוחר מדי לתקן את הנזק שנגרם והאצבע שלו תישאר עקומה. המומחה הרפואי קבע לתובע נכות צמיתה בשיעור 7.5%. המומחה מציין כי אם היה מבוצע צילום מידי והשבר היה מקובע בגבס יש להניח שהיתה מתקבלת עמדה משביעת רצון. המומחה מוסיף כי לא ייתכן שבמקרים כגון אלה יבוצע צילום רנטגן 3 חודשים לאחר האירוע. הנתבעת הכחישה את האירוע הנטען. עפ"י הנוהלים של בית הכלא ממולא דו"ח פציעה, אך כזה לא מולא לגבי התובע. התובע ביקר במרפאה רק בחודש ינואר מבלי שציין את נסיבות האירוע, וקיבל טיפול רפואי. התובע חזר בתצהיר עדותו הראשית על גרסתו בכתב התביעה. בחקירתו הנגדית אישר התובע כי שיחק כדורגל עם כ-20 אסירים ואף היו עדים לאירוע. יודגש מיד כי התובע למרות שהיו עדים, לא הביא אותם להעיד כדי לתמוך בגרסתו. יתירה מכך, כאשר התובע נשאל כיצד הוא זוכר את יום האירוע - כתב התביעה הוגש רק ביום 10.1.01 כחמש שנים לאחר האירוע, השיב כי היה לו יומן שבו רשם כל דבר חשוב שקרה לו. הוא גם רשם את שם החובש התורן והאחראי על המרפאה. היומן לא הוצג לביהמ"ש, כדי לתמוך בגרסתו של התובע. התובע לא יכול היה להמציא כל ראיה כי כבר בחודש דצמ' 95 התלונן על שבר באצבע. לעומת זאת יש מסמך רפואי בתיקו של התובע, לפיו ביום 17.1.96 נבדק ונמצא כי "קיבל מכה באצבע חמישית ביד ימין." התובע זומן למרפאה ליום 28.1.96 אך סירב להגיע. התובע מתרץ את סירובו בכך שרופא כללי לא היה עוזר לו ובאותה תקופה היה לו כבר תור לאורטופד. התובע אינו זוכר את המועד לזימון זה, למרות שהיה לו יומן שבו רשם דברים חשובים. התובע אף היה בחופשה מהכלא בימים 8.12.95 עד 10.12.95 אך לא פנה בחופשה לכל טיפול רפואי. כל האנשים שהוזכרו ע"י התובע הוזמנו להעיד מטעם הנתבעת. מר וייס ארווין פרקש, שהיה אחראי המרפאה בכלא מעשיהו אינו זוכר את האירועים עליהם מצביע התובע. הוא לא רדף אחרי אף אסיר וגם לא אחרי התובע. הוא לא נזקק לכך. אם היה נזקק לכך היה מזעיק סוהרים. ביומן במרפאה כלל לא רשום ביום 7.12.96 ביקור של התובע. במרפאה נמצא כל יום רופא כללי. העד השני היה מר גואטה אבנר, אשר העיד כי לא זכור לו מקרה בו התלוננו אסירים על מר ארווין. העד השלישי היה מר סולומאני יהודה. עד זה העיד כי במרפאה יש יומן, שבו מנוהלת כל פעולה המבוצעת במרפאה. מתוך עיון בתיק המרפאה אין רישום על התייצבות התובע בימים 6-7.12.9. גם אם אסיר מגיע למרפאה ולא מקבל כל טיפול הוא נירשם ביומן המרפאה. אם התובע קיבל טיפול של חבישה הדבר היה נרשם על ידו ביומן המרפאה. עד זה נחקר גם הוא לגבי המועדים ומכשירי הרישום של הביקורים והטיפולים שניתנים לאסירים. הוא אישר כי מר ארווין היה במרפאה ביום 6.12.95, אך לא ראה כי רדף אחרי אסיר כלשהו ואין לו גם צורך בכך. עד רביעי היה מר בן משה יוסף, שהיה החובש התורן שהחליף את העד סולומאני. עד זה העיד כי ביום 7.12.95 עפ"י הרישומים התובע כלל לא ביקר במרפאה. בחקירתו הנגדית אישר העד כי אם נגרמת חבלה לאסיר הדבר נרשם ביומן וממלאים דו"ח מתאים - דו"ח פציעה. כל הטיפולים חייבים ברישום. לשאלת ביהמ"ש השיב העד כי לפעמים קורה, שאסיר שבא למרפאה וטוען כי כואב לו הראש, והעד משתכנע שאין לו כלום, תלונתו לא נרשמת ביומן. ב"כ התובע טוען בסיכומיו כי עצם אי קיום הרישום תואם את עדותו של העד מר בן משה יוסף. כמו כן התובע העיד על סדר האירועים ועל הסוהרים שתפקדו עוד לפני קבלת תצהירי עדי הנתבעת ויש בכך לתמוך בגרסתו. השאלה הראשונה היא האם אמנם הוכיח התובע את עצם האירוע ומועדו ? עפ"י עדותו של התובע נכחו בעת משחק כדורגל כ-20 אסירים והיו עדים לקרות האירוע, אך התובע לא הביא לעדות אף אחד מהם וגם לא הציג את יומנו. כאשר מדובר בעדות יחיד והתובע אינו מביאם ראיות שיכול היה להביא לתמיכה בגרסתו חזקה היא שאם היה מביא לא היו תומכים בגרסתו. ראה לעניין זה ע"א 55/89 קופל נהיגה עצמית בע"מ נ. טלקאר חברה בע"מ פ"ד מ"ד(4) 595: "כלל הנקוט בידי בית המשפט מימים ימימה שמעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו, משנמנע מהבאת ראיה רלבנטיות שהיא בהישג ידו ואין לו לכך הסבר סביר - ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה היתה פועלת נגדו". [ע"א 548/78 פד"י ל"ה(1) 736 שם בעמ' 760 מול האות ה']". כל העדים העידו על כך שכל טיפול רפואי שניתן במרפאה נרשם, אך הרישום הראשון לגבי התובע מתייחס ליום 17.1.96. התובע ביצע צילום רנטגן ביום 23.1.96, דהיינו 6 ימים לאחר הביקור אצל הרופא. התובע סירב להגיע למרפאה ביום 28.1.96 ללא סיבה סבירה. ביום 5.2.96 פנה התובע למרפאה והתלונן על כאבים באצבע ובו ביום נבדק ע"י אורטופד. מכל האמור לעיל אני מגיע למסקנה כי התובע לא הוכיח כלל שהאירוע היה ביום 6.12.95. הראיות עפ"י הרישומים מצביעים על כך שהאירוע היה ביום 17.1.96 ובו ביום נשלח התובע לצילום שנערך 6 ימים לאחר מכן ביום 23.1.96. אף אחד מהמומחים לא ציין כי מצב האצבע הוזנח במשך 6 ימים ודבר זה גרם לנכות שנוצרה. לפיכך לא הוכח כי התובע לא קיבל טיפול במשך 3 חודשים, כפי שציין המומחה הרפואי מטעמו. לא פירטתי את השגות המומחה הרפואי מטעם הנתבעת, מאחר ואין אני נזקק להן לצורך קביעה באשר למועדי הטיפול. מועדי הטיפול כפי שמצאתי לעיל לא הוצגו למומחה מטעם התובע, כדי שיגיש חוו"ד באשר להם. מועדי הטיפול היו בגדר הסבירות, ולא הוכחה רשלנות כלשהי מטעם הנתבעת. לנוכח האמור אני דוחה את התביעה. אני מחייב את התובע לשלם לנתבעת הוצאות המשפט, שישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום הוצאתם ע"י הנתבעת ועד לתשלום בפועל כמו כן אני מחייב את התובע לשלם לנתבעת שכ"ט עו"ד בסך 4,000 ₪, שישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום בפועל. בית סוהר / כלאמאסראסירים