החלטה התובע היה עובד של החברה הנתבעת מס' 1 (להלן: "טמפו") ותפקידו היה לסדר את מוצרי טמפו, משקאות שונים, במדפי התצוגה והמכירה המיועדים לכך בסופרמרקטים שונים בהם שיווקה טמפו את תוצרתה (סעיף 2 לתצהיר התובע; סעיף 8 לתצהירו של אחראי הסדרנים מטעמם טמפו, מר ששון סיילס, להלן: "ששון"). במועדים הרלבנטיים לתביעה, היה ששון בעל תפקיד כאמור יחד עם אדם נוסף בשם גיורא עוזר, שבמועד הדיון כבר לא היה עובד של טמפו (סעיפים 2 ו 8 לתצהירו של ששון). באמור לעיל, כמו גם בחקירתו הנגדית (עמ' 10 לפרוטוקול בסוף העמוד ותחילת עמ' 11), מאשר למעשה ששון את דברי התובע באשר לתפקידו של גיורא עוזר והקשר של התובע אליו, כפי הסיפא לסעיף 2 לתצהירו. אין חולק על כך שהנתבעת מס' 2 היא המבטחת של טמפו בכל הקשור לעילת התביעה נגדה בתיק זה. ביום 18.7.96 ארעה לתובע תאונה, בעת עבודתו בשירות טמפו בסופרמרקט של הפירמה "קו אופ" ברח' פנקס בתל אביב (להלן: "המרכול"), אשר כתוצאה ממנה נגרם לו, לטענתו, נזק בגבו; עובדת קיומו של נזק בגבו של התובע מוסכמת למעשה על דעת כל המומחים הרפואיים שבדקו אותו במסגרת ההליכים בתיק זה (ראה לעניין מועד התאונה דברי התובע בסעיף 5.א לתצהירו). על פי רצון הצדדים פוצל הדיון כך שקודם נשמעו הראיות בכל הנוגע לעובדת קרות התאונה ודרך התרחשותה כאשר שאלת נזקיו של התובע והפיצוי המגיע לו בגינם, אם מגיע, נשארה לקביעה מאוחרת יותר, אם יפסוק בית המשפט כי אכן ארעה לתובע התאונה הנדונה והיא נגרמה עקב עוולת טמפו. לגירסת התובע (סעיף 9.א לתצהירו) התאונה קרתה בעת שהוא הוריד ארגזי סחורה של טמפו שהיו מעורמים זה על גבי זה במחסן במרכול, שם אוחסנו עד לסידור הסחורה על ידו באולם המכירה; הארגזים הגיעו לגובה רב, כך שהיה על התובע עצמו לעלות על ארזים על מנת להגיע אל אותם פרטי סחורה שרצה להוריד; תוך כדי ניסיון להעמיס את אחד הארגזים של טמפו, חש התובע כאב חד בגבו ונפל. כאמור, אין חולק על כך שלתובע פריצת דיסק בין החוליות בין החוליות L5 - S1 בגבו, בעמוד השדרה המותני. עיקר טענותיהן של הנתבעות הוא שאירוע זה כלל לא ארע (עמ' 1 עד 4 לסיכומי טענותיהן). אכן, הנתבעות מצביעות על כך שעדות התובע היא עדות יחידה, הנזקקת (ברגיל) לסיוע כפי סעיף 54 לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשמ"א - 1971, וכי עדות זו אינה מהימנה דייה לאור מספר סתירות העולות ממסמכים שונים הקשורים לתאונה ולתביעה; כך מצביעות הנתבעות על העובדה שבתעודת חדר המיון ממועד התאונה הנטענת (מוצג במ/2), נרשם שהתובע סובל מכאבי הגב מזה שבוע, דבר שעל פניו אינו מתיישב עם אירוע התאונה בכלל, או כגורם לנזקו של התובע; עוד מצביעות הנתבעות על כך שבמספר מסמכים נרשם כאילו התאונה ארעה בעת שהתובע העמיס ארגזים על גבי רכב (מוצג במ/1, מכתב בא כוחו של התובע, כמו גם בחוות דעת של רופאו, ד"ר רינות, שניתנה ביום 14.9.97); נסיבות נוספות המטילות ספק באמינות של התובע הוא הימנעותו מלספר או לדווח, בשלבים שונים של ההליכים על דבר תאונה קודמת שהייתה לו ועל כך שהוא סבל מכאבי גב תחתון קודם לתאונה הנטענת. מקובל עלי שיש באמור לעיל כדי לגרום לספקות רבים באשר לטענות התובע, מה גם שלא היה כל עד לתאונה, שהיא לכאורה, לטענתו, תאונה קשה שגרמה לו נזק ניכר, ועדות התובע, על כל הספקות האמורים, היא עדות יחידה. יחד עם זאת, נראה לי כי בנסיבות המקרה המיוחדות, נמצא לתובע סיוע של ממש, ובמובן מסוים, סיוע כפול לעדותו. בסעיפים 5.ב ו 5.ג לתצהירו מספר התובע שלאחר התאונה, לא יכול היה להמשיך בעבודתו ועל כן התקשר לגיורא עוזר הנ"ל ומסר לו על כך ולאחר מכן פנה לחדר המיון של בית החולים; גיורא עוזר הוא שמילא עבור התובע, לגירסתו, את טופס הפגיעה למוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל"); חלקים מטופס הדיווח למל"ל נספחו לתצהירו של התובע, ומסומנים או אמורים להיות מסומנים באות ג' (להלן: "הטופס"). עיון בטופס מצביע מצביע על כך שאכן גיורא עוזר חתום עליו כמאשר את הפרטים מטעם המעביד (טמפו) "לפי מיטב ידיעתו". אולם במקרה זה, מיטב ידיעתו של גיורא עוזר אמורה להיות כל הידיעה כולה, שכן הוא מאשר, בין היתר, את האמור בעמוד הקודם של הטופס שם נכתב שהודעה על התאונה נמסרה ביום 18.7.96 (היינו מועדה הנטען של התאונה) והודעה זו נמסרה ל"גיורא עוזר" שתפקידו הוא "מנהל מכירות". לאמור, על פי הנחזה מהטופס, מאשר גיורא עוזר, הגורם האחראי על התובע מטעם טמפו, שאכן התובע מסר לו על התאונה במועד התרחשותה. בהתחשב בדברי התובע, על כך שגיורא עוזר היה זה אשר לו נמסרה ההודעה על התאונה במועד התרחשותה ועל כך שעוזר הנ"ל מאשר את האמור לעיל, היה זה מ"תפקידה" של טמפו לדאוג להביא את גיורא עוזר למסור עדות על הדברים והימנעותה מכך יש בה כדי להוות סיוע ממשי לעדות התובע: "..כלל נקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו" (ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ נ. פרץ רוזנברג ואח' ,פד"י מז2 עמ' 605 בעמ' 615). "הימנעות מהבאת ראיה ... מקימה למעשה לחובתו של הנמנע חזקה שבעובדה, הנעוצה בהיגיון ובניסיון החיים, לפיה: דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה היתה פועלת לחובת הנמנע" [ קדמי, "על הראיות" תשנ"ט - 1999, חלק ג' בעמ' 1650, דברים שצוטטו בהסכמה בע"א 1986/92 מדינת ישראל ואח' נ. פואד אסעד קנג' אבו סאלח פד"י נ1 עמ' 499 בעמ' 509 וראה גם ע"א 795/99 אנטוני (טוני) פרנסואה נ. אהוד (אודי) פוזיס, "תקדין" עליון 2000(2) 2147 ]. החסר בעדותו של גיורא עוזר מהווה כשלעצמו סיוע לעדותו של התובע (קדמי, שם, עמ' 1653). מהאמור לעיל, אין אלא לקבוע איפוא שהתאונה אכן התרחשה במרכול במועד בו טוען לו התובע. עניין אחריותה של טמפו לתאונה קל יותר לקביעה. מוסכם גם על ששון שהיה על התובע להרים ולהעמיס ארגזים כבדים, שמשקל כל אחד מהם הוא כ 18 ק"ג (שורה אחרונה של עדותו בחקירתו הנגדית של ששון, עמ' 14 לפרוטוקול). אין חולק על כך שלא ניתן לתובע כל אמצעי עזר לביצוע המטלות שהיה עליו לבצע, שרובן ככולן הרמה הורדה ונשיאה של ארגזים במשקל זה. הוצגו לפני תמונות, אלה הנספחות לתצהיר התובע ואלו שנספחו לתצהירו של ששון, בהם נראים ארגזים עם מוצרי טמפו במחסני הסופרמקטים. איני רואה כל צורך להדרש לשאלת גובה ערימות הארגזים שהיו מאוחסנים במחסנים האמורים; לטעמי, עצם הצורך החוזר ונשנה של התובע להרים ולשאת ארגזים במשקל האמור לעיל, ללא מכשור עזר, יש בו משום נקיטת שיטת עבודה, שהונהגה על ידי טמפו, שהיא שיטה רשלנית ומפרה את חובת הזהירות של טמפו כלפי התובע בכל הנוגע לביצוע מטלותיו. הגדרת התובע כ"סבל מקצועי ומנוסה" ואת עבודתו כ"סבלות" (תחילת וסוף סיכומי טענות הנתבעות בפרק "שאלת האחריות") אין בהן דבר שיש בו כדי לשחרר את טפמו מחבותה להנהיג שיטת עבודה ראויה; נהפוך הוא; סבלות היא עבודה מקצועית שיש להכירה; ידוע לכל אדם שעבר אי פעם מקום מגורים וביקש להעביר את מטלטליו (ועל כן יכול בית המשפט לראות בכך משום "ידיעה שיפוטית", ראה קדמי, שם, חלק ב' עמ' 627) שיש צורך להתסייע בסבלים מקצועיים, המצוידים בכלי עזר, לרבות חגורות מתניים וכו' כדי להרים משאות כבדים. אין הדבר דומה למקרה שבו עובד מתכופף באקראי להרים משא ו"נתפס לו הגב" שהוא מקרה שלגביו אין לייחס למעביד רשלנות, כפי המובא בסיכומי טענות הנתבעות. המדובר במקרה זה בעובד הנדרש לבצע יום יום פעולות מרובות של הרמת ונשיאת משאות כבדים,במשקל של 18 ק"ג ואולי יותר, כך שללא אמצעי עזר, כמעט וניתן לומר שפריצת דיסק בין חולייתי בגבו בנסיבות כאלו היא רק שאלה של זמן. באי מתן אמצעי עזר ראויים לביצוע מטלותיו, הפרה טמפו את חובת הזהירות המוטלת עליה כלפי התובע (ראה, ע"א 663/88, שיריזיאן יהודה נ. לבידי אשקלון בע"מ, פד"י מז3 עמ' 225) בביצוע עבודתו כפי שבוצעה עבור טמפו, אינני רואה כל אשם תורם שיש לייחס לתובע (ראה לעניין זה, בין היתר, את האמור בפסה"ד ע"א 7130/01 סולל בונה בניין ותשתית בע"מ נ. יגאל תנעמי ואח' "דינים" עליון סה, 531 והפסיקה הנזכרת שם). אני קובע איפוא שטמפו אחראית כלפי התובע לקרות התאונה נשוא הדיון, כפי שלעיל וכי הנתבעות אחראיות לפיצויו של התובע בגין נזקי גוף שנגרמו לו בתאונה. התובע והנתבעות לא הקפידו על מילוי הוראות בית המשפט באשר לאורך הסיכומים. קביעת בית המשפט באשר לאמור לעיל אינה בגדר של המלצה או בקשה אלא היא בגדר של צו, ככל צו של בית המשפט, שיש למלא אחריו ככתבו ולשונו. דין הוא שבגין אי מילוי הוראות אלו תחויב התובעת בהוצאות לטובת אוצר המדינה [ ע"א 2418/90 רלפו (ישראל) בע"מ נ. בנק למסחר בע"מ פד"י, מז5 עמ' עמ' 133 בעמ' 142, 143; ע"א 700/89 חברת החשמל לישראל בע"מ נ. מליבו ישראל בע"מ, פד"י מז1 עמ' 667 דברי כב' השופט חשין בעמ' 691 עד 693 ]. ה"בקשה" כביכול שבפתיח לסיכומי כל אחד מהצדדים לאפשר להם לחרוג מהקבוע בהחלטת בית המשפט, אינה אלא מהפה ולחוץ שכן היא כאמור חלק מהסיכומים הנכפים על בית המשפט כמות שהם, בצמוד לאותה "בקשה" כביכול. כל אחד מהצדדים ישלם איפוא הוצאות לאוצר המדינה בסך של -.1,000 ש"ח בצרוף ריבית והצמדה מהיום ועד התשלום בפועל. לא ישולם הסכום האמור עד למועד קדם המשפט, ימחק כתב הטענות של הצד שלא שילם את המגיע ממנו כאמור לעיל. עמוד השדרהאחריות המעבידפריצת דיסק