פסק דין תובענה בעילה של הפרת חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה- 1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע" או "החוק") וחוק הגנת הפרטיות, תשמ"א- 1981 (להלן: "חוק הגנת הפרטיות") של תובע, שהינו פעיל בתנועה הקיבוצית ושהיה בזמנים הרלוונטיים לתביעה, כתב עיתון "הדף הירוק" (להלן: "ליפשיץ" להלן: "העיתון"), כנגד נתבע 1, שהינו העורך הראשי של העיתון (להלן: "גלזר") וכנגד נתבע 2, שהינו יו"ר רשות העיתון (להלן: "רייז") (להלן: "הנתבעים"). העובדות: 1. באמצע שנת 2001, בגדר החלטה לצמצום הוצאות העיתון, הוחלט במערכת העיתון על הפסקת מימון שכירת דירות לפעילי התנועה הקיבוצית המשמשים ככתבים בעיתון. במסגרת החלטה זו נכללה גם הדירה השכורה שהועמדה לרשות ליפשיץ אשר מצויה בתל אביב (להלן: "הדירה"). כמו כן הוחלט לצמצם את מכסת הקילומטרים שהוקצבה לעובדי העיתון. קיצוצים אלה נעשו - בין היתר - תוך מחשבה שהכתבים יכולים לעבוד מבתיהם ולשלוח למערכת את הכתבות באמצעות הדואר האלקטרוני. 2. בחודש אוגוסט 2001, יום לפני התכנסות הועדה לתנאי שירות, הכין ליפשיץ רשימה בת תשעה עמודים בה העלה טענות כנגד גלזר ומנהלים אחרים של העיתון המתנכלים - לטענתו - לכתיבתו העיתונאית ולתנאי עבודתו (להלן: "הרשימה"). הרשימה הוכנה והוקלדה במחשב הנמצא במערכת העיתון. 3. ליפשיץ שלח את הרשימה האמורה להדפסה במדפסת אשר מצויה במערכת העיתון ומסיבה זו או אחרת לא נטל מהמדפסת את הדפים המודפסים. למחרת היום מצא גלזר במדפסת עותק מהרשימה והראה אותה לבכירים בתנועה (ראוי לציין כי דעות הצדדים חלוקות אשר לשאלה האם הפיץ גלזר את הרשימה או לאו). כחודש לאחר מכן, הפיץ ליפשיץ את הרשימה בצירוף מכתב נלווה לרבים בתנועה הקיבוצית ולעתון "הקיבוץ". דעות הצדדים חלוקות אשר לשאלה, האם הרשימה הוכנה כמסמך שלא נועד לפרסום אלא ברשות הכותב והאם היא כוללת לשון הרע כנגד הנתבעים, שכן האחרונים הגישו תביעה שכנגד בעקבות האמור ברשימה זו (להלן: "התביעה שכנגד"). 4. ביום 26.8.01 התקיימה בבית הקפה "אמריקה אמריקה" (להלן: "קפה אמריקה") פגישה בהשתתפות מזכיר הקיבוץ הארצי מר גברי ברגיל (להלן: "ברגיל"), רייז, גלזר וליפשיץ שנועדה לפתור את המחלוקות בין ליפשיץ לבין הנתבעים. בין היתר דנו הנוכחים בישיבה על זכאותו של ליפשיץ לדירה מושכרת. בעניין זה, דעות הצדדים חלוקות אשר לקונוטציה בה נאמרו דברים בפגישה בקשר לאורח חייו של ליפשיץ. 5. לאור הסכסוך שנתגלע בין הצדדים, מונה מגשר מטעם המוסד התנועתי לבוררות ולגישור, מר עמרם ירושלם (להלן: "המגשר"), אשר נפגש עם שני הצדדים - ליפשיץ ונציגי העתון. הגישור הופסק על ידי המגשר וביום 6.12.01 כתב רייז טור אישי בעתון ובו ציין - בין היתר - כי ליפשיץ הפר חתימתו על כתב הגישור. 6. במהלך הסכסוך, נקבעה בוררות בין ליפשיץ לבין רשות העיתון וועדת כוח אדם של התנועה הקיבוצית. לאחר שהצדדים חתמו על כתב הבוררות, החל הליך בוררות, במהלכו התקיימו מספר ישיבות ובסופו ניתן פסק בוררות. ביום 24.7.03 כתב רייז כתבה בעיתון "הקיבוץ" בה נאמר - בין היתר - כי ליפשיץ הפר חתימתו על כתב בוררות. טענות הצדדים: טענות התובע: 1. נטילת הרשימה והפצתה על ידי גלזר מהווה הפרה של סעיף 2(5) לחוק הגנת הפרטיות, שכן המדובר בשימוש בתוכן של מכתב או כתב אחר שלא נועד לפרסום בלי רשותו של הכותב. 2. כשעלה עניין הדירה בפגישה שנערכה בקפה אמריקה, אמר גלזר לנוכחים כי הדירה אינה נחוצה לליפשיץ רק לצרכי עבודה והוא אינו ישן בה בכל לילה. ליפשיץ טוען כי כוונתו של גלזר הייתה שהדירה משמשת אותו לצורך קשרים אינטימיים מחוץ לנישואין כאשר בחלק מהלילות הוא לן אצל אותן נשים. עילות התביעה בגין אמירת דברים אלה הינן מכוח חוק איסור לשון הרע וכן מכוח סעיף 2 (11) לחוק הגנת הפרטיות. 3. בטור האישי של רייז שפורסם בעיתון ביום 6.12.01, נכתב כי המגשר הודיע שהפסיק את הגישור - בין היתר - הואיל וליפשיץ הפר חתימתו על כתב הגישור. אמירה זו - כך נטען - מהווה לשון הרע לפי חוק איסור לשון הרע. 4. כתבתו של רייז מיום 24.7.03 בעיתון "הקיבוץ" בה טען כי ליפשיץ הפר חתימתו על כתב בוררות מהווה לשון הרע לפי חוק איסור לשון הרע. טענות הנתבעים: 1. הרשימה כוללת לשון הרע כנגד הנתבעים. העותק של הרשימה נשלח למדפסת העיתון המיועדת לכלל עובדי העיתון, לא היה על הנתבעים לדעת כי המדובר במסמך פרטי, בין היתר משום שלא היה מצוין על גבי העותק כי המדובר במסמך אישי. 2. לגבי הפגישה בקפה אמריקה, מכחישים הנתבעים כי נאמרו דברים שהם בעלי אופי או קונוטציה מינית, ולחלופין טוענים להגנת סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע. 3. רייז טוען כי בדברים שכתב בטור האישי מיום 6.12.01 ובכתבה מיום 24.7.03 אין משום לשון הרע כהגדרתם בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע. לחלופין נטען להגנות המצויות בסעיפים 15(2), 15(3), 15(7) לחוק איסור לשון הרע. 4. לגבי הכתבה מיום 24.7.03 טוען רייז להגנת סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, ולחלופין להגנות סעיפים 15(2) ו- 15(7) לחוק זה. דיון: הרשימה: לטענת ליפשיץ הרשימה הוכנה על ידו כמסמך פרטי שלא נועד לפרסום. האמור ברשימה נועדו לשמש אותו רק אם הנושאים המופיעים בה יועלו, ביוזמת הנתבעים בדיון בועדת תנאי שירות של התנועה הקיבוצית, על ערעורו בקשר לביטול החזר הוצאות שכירת הדירה. משנושאים אלו לא עלו בדיון בערעור והם לא הוצגו על ידי ליפשיץ, נטילת הרשימה על ידי גלזר והפצתה על ידו, מהווה הפרה של סעיף 2(5) לחוק הגנת הפרטיות. לעומתו גורס גלזר כי הואיל ועל גבי הרשימה לא נכתב כי המדובר במכתב אישי לשימוש פרטי בלבד או כי המדובר בטיוטה, לא סבר כי המדובר במכתב פרטי. עוד עולה כי בראש הרשימה רשום "ת"ש - לישיבה מיום 15.8.01", כלומר ניתן להסיק כי היא מופנית לחברי הועדה. סעיף 2 לחוק הגנת הפרטיות מפרט את המקרים המהווים פגיעה בפרטיותו של אדם, כאשר ההוראה הרלבנטית בענייננו הינה החלופה שבסעיף קטן (5): "(5) העתקת תוכן של מכתב או כתב אחר שלא נועד לפרסום, או שימוש בתוכנו, בלי רשות מאת הנמען או הכותב, והכל אם אין הכתב בעל ערך היסטורי ולא עברו חמש עשרה שנים ממועד כתיבתו;" עיון ברשימה מביא למסקנה כי לא ניתן להבין כי לא נועדה לפרסום אלא להיפך: 1. בראש הרשימה נכתב בכתב יד כי היא נועדה לישיבת מועצת תנאי שירות מיום 15.8.01. משמע, הכותב מעונין להפיץ אותה בין חברי הוועדה והוא אף מוסיף וכותב בפסקה הראשונה: "רייז וגלזר! אני עומד להגיד דברים קשים. בתום הישיבה תוכלו לקבל עותק ולהשתמש בו נגדי אם משהו ממה שאומר כאן אינו אמת." 2. ברשימה, המשתרעת על גבי תשעה עמודים, לא הוזכר כי המדובר ברשימה פרטית, אשר נועדה לשימוש אישי בלבד. נוסח הרשימה, אינו מופנה אל ליפשיץ עצמו, הרשימה אינה בנויה כרשימת טיעונים, אלא צורתה כמכתב. משמצא גלזר עותק מהרשימה במדפסת, המצויה במסדרון המערכת, לא היה עליו לדעת כי המדובר ברשימה אישית. נוסח הרשימה יכול היה להטעותו, במובן שסבר כי המדובר במכתב שהופנה אליו עוד בטרם תחילת הישיבה. 3. זאת ועוד, במערכת העיתון, קימת לעורך אפשרות להיכנס אל קבצי המחשב הפרטיים של כל כתבי העיתון וזאת מהמחשב המצוי בחדרו. העורך אינו זקוק לאישורו של הכתב לצורך כניסה לקבציו. כך יכול העורך לעיין בכתבות הכתבים אף כאשר הכתב עצמו אינו מצוי באותה עת במערכת (סעיף 42 לתצהיר עדותו הראשית של גלזר). על כן קבצי המחשב של כתבי העיתון חשופים לעיניו של העורך בכל עת. יחד עם זאת, אם חפץ כתב להצפין את כתביו הוא יכול לעשות כן באמצעות שמירה על גבי כונן C. בחקירתו הנגדית של עד התביעה, הכתב נחמן גלבוע (להלן: "גלבוע"), הוא העיד כי: " ש. ... אתה מכיר דבר שנקרא כונן C במערכת המחשוב בדף הירוק. ת. כן. ש. זה נכון שכונן C הוא מקום איכסון למסמכים שלעורך אין גישה אליהם. ת. כן, אבל אני לא השתמשתי בזה אני חושב שכן. אבל זה קיים." (עמוד 5 לפרוטוקול) מחקירתו של ליפשיץ עולה כי גם הוא ידע על כך שהעורך יכול להיכנס אל קבצי הכתבים ואם הכתב מבקש למנוע זאת, הוא יכול לשמור מסמכיו על גבי כונן C. "ש. למה המסמך הזה לא הדפסת ושמרת בכונן סי ת. כי מעולם לא השתמשתי בכונן סי ..." (עמוד 9 פרוטוקול) מכאן מתבקשת המסקנה כי עצם שמירת הרשימה בקבציו של ליפשיץ מהווה משום רשות מכללא לקריאתה על ידי עורך העיתון. לפיכך לא התקיים התנאי הקבוע בסעיף 2 (5) לחוק הגנת הפרטיות בדבר שימוש בתוכנו של מסמך ללא רשות הכותב. רק בהצפנת המסמך בכונן C היה כדי להוות הודעה כלפי כולי עלמא כי הרשימה לא נועדה לשימוש עורך העיתון או כל אדם אחר. יתר על כן ליפשיץ שלח את הרשימה להדפסה במדפסת המצויה במסדרון המערכת, ומסיבה זו או אחרת לא נטל לידיו את הדפים המודפסים: "ש. אתה יכול להסביר איך קרה שהמסמך הגיע למדפסת. ת. אני לחצתי על הדפס במחשב שלי או הוראה אחרת...אבל זה לא יצא...כל מי שהיה קם בבוקר יכול היה לקחת את המסמך." (עמוד 9 לפרוטוקול) גלזר מצא את הרשימה במדפסת לאחר, שלטענתו, הבחין כי חסרים בה דפים. מהאמור לעיל יש להסיק כי הדפסת מסמך במדפסת מערכת העיתון, מבלי ליטול אותו מהווה הודעה כלפי העובדים בעיתון ובוודאי כלפי עורכו, כי היא מותרת לקריאה. בנסיבות אלה לא היה על גלזר לדעת שהמדובר במסמך אישי, נהפוך הוא, מתוכן הרשימה ניתן להסיק כי המדובר במכתב שהופנה אליו. קריאת הרשימה אינה מעלה כי המדובר במסמך פרטי, לא הוזכר על גבי הרשימה שהיא פרטית, אישית או חסויה. ליפשיץ לא שמר את הרשימה בכונן C, כונן שנועד לאחסון מסמכים שלעורך אין גישה אליהם למרות שידע כי משלא עשה זאת קיימת אפשרות להיכנס אל הרשימה. ולבסוף, לפשיץ שלח את הרשימה להדפסה במדפסת הממוקמת במסדרון המערכת והשאיר אותה שם. מכל האמור לעיל, עולה כי לא התקיימו תנאי סעיף 2 לחוק הקובע את התנאים בהם תהווה התנהגות משום פגיעה בפרטיות. הפגישה בבית הקפה "אמריקה אמריקה" (להלן: "בית הקפה"): כאמור, גורס ליפשיץ כי בפגישה בבית הקפה, כשעלה עניין הדירה, אמר גלזר לנוכחים כי הדירה אינה נחוצה לליפשיץ רק לצרכי עבודה וכי אינו ישן בה בכל לילה. לטענתו של ליפשיץ, נוסח הדברים וטון הדיבור לא הותירו מקום לספק כי כוונתו של גלזר הייתה שהדירה משמשת את ליפשיץ כדירת אהבים ליצירת קשרים אינטימיים מחוץ למסגרת הנישואין. על כן - כך הוא טוען - נפגעה פרטיותו כאמור בסעיף 2(11) לחוק הגנת הפרטיות. מנגד טענו הנתבעים כי אין לייחס קונוטציה מינית לדברים שנאמרו. צנעת חייו האישיים של אדם מוגנת בסעיף 2(11) לחוק הגנת הפרטיות שקובע לאמר: "(11) פרסומו של ענין הנוגע לצנעת חייו האישיים של אדם, או למצב בריאותו, או להתנהגותו ברשות היחיד." מדבריו של גלזר כלשונם לא ניתן להסיק בהכרח כי אכן התכוון לרמיזות בדבר יחסים אינטימיים מחוץ לנישואין. מהאמירה הנטענת ניתן להבין גם כי הטענה היא שליפשיץ אינו עושה שימוש יום יומי בדירה לצרכי העבודה. לחיזוק טענתו הביא ליפשיץ את מר עזרא דלומי (להלן: "דלומי"), שהיה בעבר כתב בעיתון. דלומי טען בתצהירו כי בקרב פעילי התנועה הקיבוצית הופצו שמועות, שהגיעו גם אליו, לפיהן המאבק של ליפשיץ על הדירה אינו קשור לעבודתו העיתונאית, אלא נובע מכך שיש לו רומן, ושדברים אלו נאמרו לו אף מפי גלזר. מנגד, גלזר מכחיש כי אמר לדלומי את הדברים הנ"ל ואיני רואה להעדיף גרסתו של דלומי על זו של גלזר. זאת ועוד, בפגישה בבית הקפה, נכחו ברגיל, רייז, גלזר וליפשיץ. להוכחת טענתו בדבר פגיעה בפרטיות, היה על ליפשיץ להביא את ברגיל שנכח בפגישה והיה עד לדברים שנאמרו. ברגיל לא הובא לעדות מטעמו של ליפשיץ להוכיח את הקונוטציה המינית בה נאמרו הדברים, כטענתו. המנעות מהבאתו לעדות של ברגיל עומדת כאן לחובתו ומלמדת על נסיון להסתיר מעיני בית המשפט באיזה הקשר בדיוק נאמרו דבריו של גלזר, שכן יש לזכור כי הדיון עלה במסגרת החלטה על קיצוצים בהוצאות העיתון, בין היתר באמצעות הפסקת שכירת דירות בתל אביב עבור העיתונאים. על כן אך סביר שגלזר טען בישיבה בבית הקפה כי לפשיץ אינו עושה שימוש בדירה רק לצרכי עבודה. מהאמור לעיל, מתבקשת המסקנה כי לא הוכחה פגיעה בפרטיותו של ליפשיץ כאמור בסעיף 2(11) לחוק הגנת הפרטיות. משלא הוכיח ליפשיץ כי אכן הייתה קונוטציה מינית בדברים שנאמרו בבית הקפה, יהא זה למעלה מן הצורך לבחון את השאלה האם בדברים שנאמרו יש משום לשון הרע, לפי חוק איסור לשון הרע. אך יודגש, ולו לשם הדיון, כי גם אם היו הדברים עלולים לגרום לאחת מן התוצאות אשר מפורטות בחלופות סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, לא הייתה מוטלת בגינם אחריות מכוח ההגנה העומדת לגלזר לפי סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע: "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זו הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום עניין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש." הגנת סעיף 14 כוללת שני תנאים מצטברים, האחד מתייחס למידת האמיתות של הפרסום המהווה לשון הרע, והוא נוגע להשוואה שבין הפרסום לבין המציאות העובדתית, ואילו השני מתייחס למידת העניין הציבורי שבאותו הפרסום, והאם ישנם יתרונות חברתיים המצדיקים את אותו הפרסום (א. שנהר, דיני לשון הרע, נבו הוצאה לאור, סעיף 17.1). התנאי הראשון המצוי בהגנת אמת הפרסום, הינו כי "הדבר שפורסם היה אמת". ליפשיץ הודה בחקירתו הנגדית כי : "ש. כמה ילדים יש לך מחוץ לנישואין. ת. יש לי ילדה אחת אני חושב שהיא בת 19." ועוד: "ש.מבחינת מערכות יחסים שהיו לך מחוץ לנישואין- האם זה נכון שעם נעמי מרמרשטין היית בקשרים אינטימיים. ת. כן. ש. יש אישה בשם נילי הרטמן- אתה מכיר אותה מקיבוץ העוגן. ת. כן. ש. אתה היו לך קשרים אינטימיים. ת. היו. ש. שנמשכו ממתי עד מתי. ת. היו גם בתקופה שעליה מדובר. ש. זה נכון שאתה נהגת לישון אצלה בדירה. ת. קרה." (עמוד 15 לפרוטוקול) מדבריו של ליפשיץ, אכן עולה כי היו לו יחסים אינטימיים מחוץ לנישואין, בכלל ובתקופה נשוא התביעה וכי אכן ישן אצל הנשים איתן ניהל את מערכות היחסים האמורות. על כן התקיים התנאי הראשון בדבר אמת בפרסום. התנאי השני נוגע למידת העניין הציבורי שיש בפרסום. תנאי זה עוסק בשאלה, האם קיימים יתרונות חברתיים המצדיקים את הפרסום. נראה כי גם תנאי זה מתקיים בענייננו, וזאת משום שבאם ליפשיץ אינו ישן בדירה שאת שכירתה מממנת מערכת העיתון הואיל והוא לן אצל אותן הנשים, יש בכך כדי להצדיק - מנקודת ראותו של העיתון - את הפסקת מימון שכירות וממילא יש בדברים כדי להצדיק עניין ציבורי בפרסום. מן הטעם הזה גם כן, דין התביעה על הדברים שנאמרו בקפה אמריקה - להידחות. הטור האישי של רייז. ביום 6.12.01 כתב רייז טור אישי בעתון, אשר בין היתר נכתב בו: "מגשר מהמוסד התנועתי לבוררות וגישור שלאחר שלוש פגישות עם שני הצדדים הודיע שהוא מפסיק את מלאכת הגישור, בין היתר משום שליפשיץ הפר את חתימתו על כתב הגישור" (מוצג ג' לכתב התביעה) השאלה הראשונה שיש להדרש אליה היא האם יש בדברים אלו משום לשון הרע, שאם כן, תיבחן, בשלב הבא של הדיון, השאלה האם הצביע רייז על קיומה של הגנה, מאלה העומדות לו על פי חוק איסור לשון הרע. על מנת להשיב על השאלה הראשונה יש לבחון את הדברים שנכתבו לאור הגדרת המונח "לשון הרע" שבסעיף 1 לחוק: "לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול- (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם; (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; (3) לפגוע באדם במשרתו, אם במשרה ציבורית ואם במשרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו; (4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו או נטייתו המינית." עיון בהגדרה מלמד כי היא מורכבת מארבע חלופות: הראשונה, הנה מעין חלופת-סל רחבת היקף. יש בה כדי לתאר את מהותה של לשון הרע כפרסום העלול לפגוע בשמו הטוב של אדם בעיני אחרים ולפגום בהערכתו בעיני הבריות (א' שנהר, דיני לשון הרע, נבו הוצאה לאור, 121). שלוש החלופות הנותרות מהוות מקרים קונקרטיים יותר של לשון הרע. כולן, למעט האחרונה, הרלבנטיות לענייננו. כאן המקום לציין, כי די בכך שהפרסום "עלול" היה לגרום לאחת מן התוצאות אשר מפורטות בחלופות הסעיף כדי שתוכח לשון הרע, היינו, הנפגע אינו חייב להוכיח קיומו של נזק. המבחן בדבר קיום לשון הרע לפי סעיף 1 הינו מבחן אובייקטיבי, אשר בוחן את השפעתם של דברי לשון הרע בעיני הבריות ( ראה ע"א 723/74 הארץ נ' חברת החשמל, פ"ד לא(2) 281; ע"א 466/83 שאהה נ' דרדריאן, פ"ד לט(4) 734, 740; א. שנהר, דיני לשון הרע, נבו הוצאה לאור, סעיף 10.1.4). על כן יש לבחון את מידת השפעת הדברים על קוראי העתון ואין כל חשיבות לשאלה, האם הפרסום נתפש כפוגעני בעיניו של הנפגע. על כן עולה השאלה, האם בדברים שכתב רייז יש כדי להשפיל את ליפשיץ, לעשותו לבוז או ללעג או האם יש בדברים כדי לבזותו בשל מעשים או התנהגות המיוחסים לו. נראה כי התשובה לשאלה זו תענה בחיוב. יישום המבחן האובייקטיבי בענייננו, מלמד כי לדברים שכתב רייז הייתה השפעה על קוראי העתון. בכתבתו, כתב רייז כי המגשר הודיע שהוא מפסיק את מלאכת הגישור, בין היתר משום שליפשיץ הפר את חתימתו על כתב הגישור. לשון הכתבה מצביעה על כך, שהמגשר פנה אל רייז והודיע לו על סיבת הפסקת הגישור והיא אינה מותירה ספק כי ליפשיץ הינו בבחינת מפר התחייבות וכי אין המדובר בהשערה או בהבעת דעה. הצגת אדם מעל גבי העיתונות כמפר התחייבויות חוזיות הינה בבחינת לשון הרע, יש בה כדי להשפילו בעיני אחרים והיא עלולה לפגוע במשרתו. משהוכח כי בכתבתו של רייז יש משום פרסום לשון הרע, יש לבחון את ההגנות עליהן הוא נסמך. כאן המקום לציין, כי בכתב הגנתו של רייז נאמרו דברים כלליים ולא עלו - במפורש - הגנות סעיפים 15(2), 15(3) ו- 15(7), אך בא כוחו של ליפשיץ לא טען להרחבת חזית ולו מהטעם הזה ניתן לדון בשאלת קיומן של הגנות אלו. 1. הגנת סעיף 15 (2) לחוק: סעיף 15(2) לחוק איסור לשון הרע קובע כי במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו: "(2) היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום;" על מנת שרייז יוכל ליהנות מצילה של הגנה זו, יהא עליו להוכיח התקיימותם של ארבעה תנאים מצטברים; ראשית, עליו להוכיח כי הייתה עליו חובה לעשות פרסום, שנית עליו להראות כי החובה חלה בנוגע לכל מי שאליו הופנה הפרסום, התנאי השלישי קובע כי יהא עליו להוכיח שהחובה אכן חייבה אותו לפרסם את הפרסום נשוא התביעה ולבסוף יהא עליו להראות כי הפרסום נעשה בתום לב. אשר לפרסום שנעשה באמצעות העיתון נקבע בע"א 213/69, חברת החשמל לישראל בע"מ נ' עיתון הארץ בע"מ ואח', פ"ד כ"ג (2) 87, שהגנת סעיף 15(2) מותנית בתנאי נוסף והוא שבפרסום היה "עניין ציבורי" מוצדק; "היחסים הרגילים בין עתון וקוראיו אינם מטילים עליו חובה מיוחדת לפרסם דברים בעלי ענין ציבורי, ועל-כן אף אינם מקנים לו זכיה מיוחדת לגבי פרסומיו, לכשיימצאו בלתי-נכונים. עתון, ככל אזרח, חב חובה להזהיר את הציבור בפני סכנה הנשקפת לחיי אדם, בריאותו או רכושו." התנאי הראשון: החובה לעשות את הפרסום משמעה חובה "חוקית", "מוסרית" או "חברתית" לעשותו בע"א 213/69 נקבע שהחובה לעשות את הפרסום תוכר כאשר אותו פרסום היה נחוץ על מנת להזהיר את הציבור מפני פגיעה בחיי אדם, בריאותו או ברכושו. אין זה המקרה בענייננו, כתבתו של רייז לא הייתה נחוצה לשם אזהרה מפני פגיעה בחיי אדם, ואין להכיר בקיום החובה לעשות את אותו הפרסום. התנאי השני; קיום החובה בנוגע לכל מי שאליו הופנה הפרסום. משמעה, שעל המפרסם להוכיח לא רק את קיומה של החובה לעשות את הפרסום אלא גם כי חובה זו חייבה אותו לעשות את הפרסום לאדם שאליו הפרסום הופנה. גם קיומו של תנאי זה לא הוכח, בשל העובדה שרייז הפנה את הפרסום לכל קוראי העתון, אשר לגביהם לא הייתה לו חובה לעשות את הפרסום. די באמור לעיל כדי לדחות את הגנתו של רייז גם לפי סעיף 15(2) לחוק איסור לשון הרע. 2. הגנת סעיף 15(3) לחוק איסור לשון הרע: "הפרסום נעשה לשם הגנה על עניין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעוניין בו עניין אישי כשר;" על מנת שתקום לרייז הגנת סעיף 15(3) עליו להוכיח ארבעה תנאים מצטברים; עליו להוכיח כי המדובר בעניין אישי כשר, אשר הגנתו הצדיקה את כתיבת הדברים האמורים; עליו להראות כי תוכן הפרסום שבמחלוקת נועד להגן על אותו עניין; עליו להראות כי הכתבה הופנתה רק לאנשים שזהותם מתחייבת מהוראות הסעיף ולבסוף עליו להראות כי הפרסום נעשה בתום לב. לטענתו של רייז, הסיבות להפסקת הגישור הפכו לעניין ציבורי, שכן קיים אינטרס אישי כשר בהצגת הענין שיש לתנועה הקיבוצית בגישור ובהפסקתו. גם אם אניח שבעניין שמגלה התנועה הקיבוצית בגישור ובהפסקתו יש משום עניין אישי כשר, לא מצאתי לאמר כי בכתיבת המילים "ליפשיץ הפר את חתימתו על כתב הגישור" יש משום הצדקה לדברים האמורים. התנאי השני לתחולת הגנת סעיף 15(3) קובע כי ההגנה תחול רק אם לשון הרע שפורסמה רלבנטית להגנת העניין האישי הכשר (ראה ע"פ 24/50 גורלי נ. היועץ המשפטי, פ"ד ה 1145, 1162). במסגרת דיון זה, ראוי לציין כי כתיבת המילים "ליפשיץ הפר חתימתו על כתב הגישור" חרגו מהשיעור המספיק, ומהמידה הראויה להגנת העניין האישי הכשר. התנאי השלישי בדבר תפוצתו של הפרסום דורש כי תפוצת הפרסום תהא מוגבלת כלפי אלה, שהפרסום המופנה אליהם ישרת את עניינו הכשר של המפרסם. הטור האישי של רייז, התפרסם בעתון ועל כן לא ניתן לומר כי תפוצתו של הטור הייתה מוגבלת, הוא לא הופנה רק לאותם הקוראים שהפרסום אליהם שירת את עניינו הכשר של רייז. התנאי האחרון בדבר תום הלב של המפרסם מצריך בדיקת השאלה האם רייז נקט באמצעים נדרשים על מנת לוודא שהדברים שהוא עומד לפרסם נכונים (ראה ע"א 211/82 ננס נ. פלורו, פ"ד מ(1) 210, 216-217). רייז טוען כי בכתבה פירט את הסיבות להפסקת הגישור: "הוועדה... החליטה על יציאה לחופשה בתשלום בת שבועיים של ליפשיץ... בתקופת החופשה בתשלום שנקבעה לו על ידי ועדת כוח אדם, החל ליפשיץ לכתוב בעיתון "הקיבוץ", מעשה שנחשב לבלתי נסבל בכל עיתון שהוא". אכן נראה כי פרסום כתבה בעתון מתחרה הינו מעשה לא אתי ולא מקובל, על כך העידו העדים עצמם, לרבות ליפשיץ. ברם, עוד העידו העדים כי הדבר אינו כתוב בתקנון האתיקה של העיתונאים, אלא המדובר בסוג של נוהג: "ש. אתה ידעת שלכתוב בו זמנית בדף הירוק ובעיתון המתחרה הקיבוץ זה דבר שהוא לא מקובל. ת. בהחלט. ש. אתה ידעת גם מתוך מסמכים בכתב או מתורה שבע"פ ת. בהחלט ידעתי לא מתוך מסמכים שבכתב אלא מתוך זה שלא מקובל שעיתונאי יכתוב בעיתון מתחרה." (עדות ליפשיץ עמוד 13 לפרוטוקול) וראה גם את עדותו של נחמן גלבוע: "ש. זה נכון שלא היה מותר מבחינת האתיקה של העיתונאים שעובדים באגף הירוק לכתוב בעיתון המתחרה ב"קיבוץ". ת. אין תקנה כתובה זה דברים בע"פ שברורים כל זמן שאתה עובד בעיתון אחד אתה לא כותב בעיתון אחר." (עמוד 7 לפרוטוקול) הגם שבמכתב שכתב רייז אל ליפשיץ מיום 28.12.01 הוא כתב כי המגשר פנה אליו ולתנועה "בבקשה שאינו יכול להמשיך בגישור, (ואת הסיבות שמנה בפני בע"פ ובכתב אני נמנע מלפרט, כדי לשמור על כבודו ומקצועו, או פרנסתו)." כשנשאל רייז בחקירתו האם מצויות אצלו על הכתב הסיבות שמנה המגשר להפסקת הגישור ענה כי: "הסיבות שבכתב ישנן במכתב שהוא כתב והוא לפניך. את הסיבות שאמר לי בע"פ אני נמנע מלפרט." (עמוד 23 לפרוטוקול) במכתב שפרסם המגשר עצמו למערכת העתון בתגובה לכתבתו של רייז, ושאליו הפנה רייז בחקירתו, כתב המגשר כי "לא הודעתי את מה שכתב אמציה במאמר, וודאי שלא נקטתי שום צד". מהאמור לעיל, עולה כי רייז לא נקט בכל האמצעים הנדרשים כדי לוודא כי הדברים שהוא עומד לפרסם נכונים. כך או כך, המדובר בארבעה תנאים מצטברים, שלא התקיימו ועל כן לא עומדת לרייז הגנת סעיף 15(3) לחוק איסור לשון הרע. 3. הגנת סעיף 15 (7) לחוק: רייז טוען כי עומדת לו הגנה על היות הפרסום הבעת דעה "בעניין שבו הנאשם או הנתבע ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, והפרסום היה מוצדק על ידי היותו ממונה כאמור". הסעיף מקנה לממונה על נפגע הגנה, אם פרסם הממונה, בתום לב, הבעת דעה משמיצה לגבי הנפגע. יודגש כי להבעת הדעה חייבת להיות הצדקה מכוח יחסי הממונה-כפוף שבין המפרסם לנפגע. רייז, שבזמנים הרלבנטיים לתביעה היה ועודנו יו"ר רשות העתון, לא הוכיח כי היה הממונה על ליפשיץ. כך או כך על מנת להיכנס לד' אמות הסעיף היה עליו להצביע כי עמד בכל הכללים הנדרשים לפי סעיף 15 (7) לחוק. על מנת להראות שהבעת הדעה תהא מוגנת, היה עליו להוכיח שעשה את הפרסום בתום לב, שהבחין בין מסקנות לעובדות, ושהביא את העובדות עליהן מסתמכת הבעת הדעה (ראה ע"א 831/86 פרופ' משה מאור נ' פרופ' דן מיכאלי ו-4 אח', פ"ד מד(1), 762 ,עמ' 775). דומה כי רייז אינו יכול לבוא בשעריה של הגנה זו, המתייחסת להבעת דעה על התנהגותו או אופיו של הנפגע, אך היא מוגבלת למקרים בהם קיימת חובה או הצדק לפרסם את הדברים מכוח היות המפרסם ממונה על הנפגע כאמור בסעיף. נראה כי בענייננו לא הוכחה על ידי רייז כל הצדקה כזו לפרסום, אין כל הצדקה לדברים שכתב מכוח היותו ממונה על ליפשיץ גם בהנחה ואכן היה הממונה עליו. הגם שאת הפרסום בטור האישי לא עשה בתום לב, לשון הכתבה אינה מצביעה על הבעת דעה; בכתיבתו על כי המגשר הפסיק את מלאכת הגישור בין היתר מאחר וליפשיץ הפר חתימתו על כתב הגישור לא נעשתה כל הבחנה בין מסקנות לעובדות, מה גם שרייז לא הביא את העובדות עליהן הסתמך אלא טען כי הוא נמנע מלפרט אותן. עולה - אם כן - כי רייז אינו יכול לבוא בשעריהם של סעיפי המשנה של סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע ועל כן יהא זה למעלה מן הצורך לקבוע כי גם בהנחה והיה עובר את אחת מחלופות סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע, לא הוכיח הוא כי עשה את הפרסום בתום לב, הנדרש להחלת סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע. זאת ועוד, לצד דרישת תום הלב שבסעיף 15 קבועות החזקות שבסעיף 16, הקובעות נסיבות שבהן חזקה על המפרסם "שעשה את הפרסום בתום לב (סעיף 16(א) לחוק איסור לשון הרע) או החזקה הנוגדת "שעשה את הפרסום שלא בתום לב" (סעיף 16(ב) לחוק איסור לשון הרע). כמובן שחזקות אלו אינן חלוטות והמפרסם יכול להביא ראיות על מנת לסתרן. מהנסיבות שפורטו לעיל עולה כי לא קמה לרייז החזקה הקבועה בסעיף 16(א), ומנגד פועלות כנגדו החזקות השליליות אשר בסעיף 16(ב) לחוק. שכן רייז לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם פרסומו אמת או לאו וכן פגע בליפשיץ מעבר למידה הסבירה. כתבתו של רייז בעתון "הקיבוץ" ביום 24.7.03 כתב רייז בעתון "הקיבוץ" תגובה לטור שכתב ליפשיץ בעתון "הקיבוץ" (להלן: "התגובה"). בתגובה זו כתב רייז - בין היתר - כי ליפשיץ הפר חתימתו על כתב הבוררות. לטענתו של ליפשיץ, בדברים אלו יש משום לשון הרע. מנגד טוען רייז בסיכומיו כי עומדות לו הגנות סעיפים 14, 15(2) ו-(7) לחוק איסור לשון הרע. כאמור, תגובתו זו של רייז פורסמה בתגובה לכתבה שפרסם ליפשיץ בעתון "הקיבוץ" הנוגעת לפסק הבוררות. בתצהירו של רייז ובסיכומיו, מתייחס הוא לפסק הבוררות. גם בעדותו הוא נחקר על הפרה של פסק הבוררות. אומנם, בתגובה כתב רייז כי ליפשיץ "הפר חתימתו על כתב הבוררות", אולם מהאמור לעיל, מתבקשת מסקנה כי שני הצדדים מסכימים שדבריו של רייז כוונו להפרה של פסק הבוררות ולא הפרה של כתב הבוררות. אין ספק כי הטלת האשמה בדבר הפרתו של פסק בוררות הינה בבחינת לשון הרע, בהתאם לסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע. ניתוח הכתוב בתגובתו של רייז, מביאה את הקורא הסביר לכלל מסקנה כי במילים אלו יש משום פגיעה בליפשיץ כאדם וכעיתונאי המפר פסקי דין. משכך, יש לבחון האם עומדות לרייז ההגנות עליהן הצביע. 1. אמת הפרסום הגנת אמת הפרסום, הקבועה בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, קובעת לאמר: " במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש." כאמור, ההגנה כוללת שני יסודות מצטברים, דרישת היסוד הראשון, היא כי "הדבר שפורסם היה אמת" ואילו דרישת היסוד השני נוגעת למידת העניין הציבורי שיש באותו הפרסום. השאלה, האם הפרסום היה אמת והאם היה בו עניין ציבורי תוכרע על פי מבחן אובייקטיבי. במאמר מוסגר יצויין כי מפסק הבוררות שהונח בפני נראה כי לדעת הבוררים, בהתנהגותם של שני הצדדים הייתה משום הפרה של כתב הבוררות. וכך נאמר בפסק הבוררות: "פיטוריו של עודד ליפשיץ על ידי אמציה רייז, יו"ר רשות "הדף הירוק", במהלך הבוררות, גם אם התבצעו בעקבות פנייתם של אנשי "מעריב", אינם תקינים והיה בהם משום הפרת כתב הבוררות." ואשר להתנהגותו של לפשיץ נקבע בסעיף 3 לפסק הבוררות כי: "ערעורו של עודד ליפשיץ, באמצעות עורך דינו, על החלטת מערכת מעריב הנוגעת לנושא עליו פירסם כתבה בדף הירוק, במהלך הבוררות, היתה שגויה ומזיקה." אומנם, בסעיף זה לא מציינים הבוררים במפורש כי הייתה הפרה מצידו של ליפשיץ, אך ניתן להבין כי לדעתם מדובר בהפרה מכללא. היסוד הראשון של הגנת אמת הפרסום, דורש כי "הדבר שפורסם היה אמת". יסוד זה נוגע להשוואה שבין הפרסום לבין המציאות העובדתית (ראה ע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות ואח', פ"ד מט(2) 843, 862, ראה עוד והשווה: שנהר, שם, 217). רייז כתב כי ליפשיץ הפר את פסק הבוררות, וכבר הוברר כי ישנה הסכמה מכללא שכוונת רייז הייתה שליפשיץ הפר חתימתו על פסק הבוררות. רייז טוען כי אמר אמת וכי ליפשיץ הפר את פסק הבוררות מהסיבות הבאות: ליפשיץ הגיש בקשה לביטול פסק הבוררות, ליפשיץ סרב לפנות עצמו ומטלטליו מתוך הדירה השכורה לאחר שהבוררים פסקו שאינו זכאי לה, לפשיץ לא החזיר את הרכב שהעיתון העמיד לרשותו בניגוד לאמור בפסק הבוררות. לפיכך נאלצה מחלקת התחבורה של הקיבוץ הארצי ליטול מליפשיץ את הרכב. ולבסוף טוען רייז, כי למרות שכתוב בפסק הבוררות כי ליפשיץ יעבוד מחוץ למערכת העתון, דרש ליפשיץ שהתנועה הקיבוצית תעמיד לרשותו משרד בתל אביב. בפסק הבוררות נכתב כי ליפשיץ וגלזר לא יוכלו להמשיך לתפקד ביחד כחברי מערכת העתון, וכי אחד מהשניים יהא חייב לעזוב את מערכת העתון, לפחות באופן זמני. (סעיף 5 לפסק הבוררות). בסעיף 8 לפסק הבוררות נקבע כי "אם תתקבל החלטה המאשרת את המשך הקדנציה של שלמה גלזר בשנתיים נוספות, יעבור עודד לעבוד ב"הדף הירוק" מחוץ למערכת, במסגרת של יומיים בשבוע+ הסדר שימוש ברכב..." ואילו בסעיף 9 לפסק הבוררות נקבע כי "אם תתקבל החלטה הקובעת שאין להאריך את הקדנציה של שלמה גלזר בשנתיים נוספות, תתחייב הערכות מחודשת של מערכת "הדף הירוק", כולל הגדרת תפקידו ותנאי עבודתו של עודד ליפשיץ, במסגרת מערכת העיתון. במקרה כזה עודד ימשיך להשתמש בדירתו (בת"א) עד סוף שנת 2003..." מכלל הן ניתן ללמוד על הלאו, ומשהתקבלה החלטה המאריכה את הקדנציה של גלזר, ניתן להסיק כי ליפשיץ אינו רשאי להמשיך להשתמש בדירתו השכורה בתל אביב, הוא אינו רשאי לעבוד מתוך מערכת העתון ואין הוא רשאי להמשיך ולהחזיק ברכב שהועמד לרשותו. בחקירתו הנגדית הודה - למעשה - ליפשיץ כי הפר את פסק הבוררות: "ש. אני מפנה אותך לכתב הבוררות-לאחר שהוארך כהונת גלזר הרכב שהועמד לרשותך שהיית אמור להחזיר לא החזרת. ת. אני לא הייתי אמור להחזיר ולא החזרתי. ש. זה נכון שמחלקת התחבורה של הקיבוץ הארצי נאלצה ליטול ממך "בכח" את האוטו. ת. מה פתאום נאלצה? ש. כי לא החזרת אז היא נאלצה. ת. לקחה בכח- כן לא נאלצה. ש. נכון שלאחר פסק הבוררות אושר והארכת הכהונה של גלזר אושרה אתה המשכת לדרוש כספים ותנאים מבחינת המחיר כאילו לא קרה דבר. ת. אני דרשתי דרישות חומריות שביטאו את הפרשנות שלי לפסק הבוררות, בניגוד לצד השני שפירש וגם פעל לפי פסק הבוררות באופן חד צדדי כי היו לו כל הסמכויות ודרישתי הייתה שתהיה התדיינות ונגיע להסכמה איך לבצע את פסק הבוררות כולו. ש. מבחינת המחיר-הכספים שהמשכת לדרוש מהתנועה. ת. לא נעשה תחשיב, אני טענתי שלפסק הבוררות יש פרשנות. אמרתי שאם מרחיקים מהמערכת צריך לתת לי מקום אחר שאוכל לכתוב ממנו בת"א שיהיה לי משרד שאוכל לתקתק על מחשב ולשלוח פקסים. לא אמרתי שאני רוצה משרד 40 מ"ר אמרתי שאני צריך מקום לעבוד ונדבר על זה." (עמוד 17 לפרוטוקול. הדגשה שלי ש.א) מהאמור לעיל, עולה כי ליפשיץ אכן הפר את פסק הבוררות, ועל כן היה אמת בכתבה שפרסם רייז. תנאי נוסף לתחולת הגנת "אמת דיברתי" הוא כי היה בפרסום 'ענין ציבורי', לאמור: שהציבור בתור שכזה מעוניין בפרסום, ואין די בכך שלפרטים המרכיבים את הציבור ישנו ענין לדעת את הפרטים שפורסמו" (ע"פ 2078/87 חברת אהליאב בע"מ ואח' נ' חברת תעשיות איירמק (1975) בע"מ ואח', פ"מ תש"ן (ב) 243, 244). בענייננו, ניתן לומר כי היה לחברי הקיבוצים, שהינם קהל היעד של עיתון "הקיבוץ", עניין לדעת את פרטי הפרסום, אך אין לומר כי ציבור זה היה מעוניין בפרסום. נראה כי מידת התועלת הציבורית שבפרסום זה הינה מועטה, באם בכלל קיימת. משלא קיימים יתרונות חברתיים או אחרים המצדיקים את הפרסום, לא התקיים התנאי בדבר עניין לציבור וממילא נשמטת הקרקע מהגנת סעיף 14 לחוק. 2. הגנת סעיף 15 (2) לחוק. דומה כי לרייז אף לא עומדת הגנת סעיף 15(2) לחוק איסור לשון הרע. שכן הוא לא הצביע על אותה החובה שחייבה אותו למסור את המידע שפורסם לכל אותם אנשים (קוראי העתון) שאליהם הופנה הפרסום בפועל. העובדה שעיתון "הקיבוץ" מופנה לציבור מסוים, תושבי הקיבוצים, אינה מקימה חובה חוקית, מוסרית או החברתית לעשות את הפרסום. בעניין זה ראוי לאזכר את פסק דינו של השופט ויתקין בע"א 213/69 חברת החשמל לישראל בע"מ ואח' נ' עיתון הארץ בע"מ ואח', פ"ד כג(2) 87, שקבע כי החובה לעשיית הפרסום ברבים עשויה לקום כאשר קיים צורך "להזהיר את הציבור מפני סכנה הנשקפת לחיי אדם, בריאותו או רכושו", אם סכנה זו עשויה "לפגוע בבני אדם בתור יחידים". למותר לציין כי פרסום הפרת פסק הבורר אינו משרת אף לא אחת מהמטרות האמורות. 3. הגנת סעיף 15 (7) לחוק: הגנת סעיף 15(7) לחוק תקום במקרים בהם הממונה על נפגע פרסם בתום לב הבעת דעה משמיצה לגבי הנפגע. יודגש כי חייבת להיות הצדקה להבעת הדעה מכוח יחסי הממונה-כפוף שבין המפרסם לנפגע. לעניין זה, נראה כי הפרסום יהא מוגן רק באם היחסים שבין המפרסם לנפגע הצדיקו את הפניית הפרסום אל האנשים אליהם הופנה הפרסום. יודגש כי היה על רייז לפרסם את העובדות עליהן הסתמכה הבעת הדעה. משלא הוכיח רייז, כי הוא הממונה של ליפשיץ, משלא הוכח כי היחסים בין השניים הצדיקו את הפניית הפרסום אל קהל הקוראים של עתון "הקיבוץ" ומשלא פרסם רייז את העובדות עליהן הסתמכה הבעת דעתו, לא תעמוד לו הגנת סעיף 15(7). שאלת הנזק. לעניין הנזק קובע סעיף 7א לחוק איסור לשון הרע כי ניתן לפסוק פיצוי שלא יעלה על 50,000 ₪ בגין עוולת פרסום לשון הרע גם באם לא הוכח נזק. בשתי כתבותיו של רייז, יש משום פגיעה בשמו הטוב ובעיסוקו של ליפשיץ כעיתונאי. הדברים פורסמו בעתון אשר תפוצתו בלתי מובטלת - בקרב חברי התנועה הקיבוצית. יחד עם זאת אין להרחיק לכת בבחינת חומרתם של הדברים שפורסמו ועל כן אני מחייבת את רייז לשלם לליפשיץ סך של 25,000 ₪ בגין כל פרסום ופרסום. סכום זה ישא ריבית והפרשי הצמדה כחוק מהיום ועד ליום התשלום בפועל ובצירוף הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך השווה ל- 20% מהסכום הפסוק בצירוף מע"מ. התביעה שכנגד. גלזר ורייז הגישו תביעה שכנגד, אף היא בעילה של הפרת חוק איסור לשון הרע (להלן: "התובעים שכנגד"). תביעתם שכנגד נשענת על שלושה עניינים: הרשימה. כאמור, הרשימה שכתב ליפשיץ והופצה לראשונה על ידי גלזר, הופצה בשנית על ידי ליפשיץ עצמו בצירוף של מכתב נלווה. לטענתם של התובעים שכנגד, בחלק מהביטויים המופיעים ברשימה יש משום לשון הרע. מנגד, טוען ליפשיץ כי המדובר בהפצה משנית ומאוחרת של הרשימה, ועל כן תביעתם שכנגד לא תוכל לעמוד להם בעניין זה, לחלופין טוען כי עומדות לו הגנות בסעיפים 14, 15(3) ו- (4) לחוק איסור לשון הרע. תפוצתה של הרשימה על ידי כל אחד מהצדדים, נעשתה לגורמים שונים. בתצהיר עדותו הראשית טען ליפשיץ, כי "הנתבע 1 קרא את הרשימה, שיכפל אותה והפיץ אותה לפעילים ובכירים בתנועה..." (ראה סעיף 7 לתצהיר עדותו הראשית של ליפשיץ), ואילו בסעיף 12 לתצהיר זה כתב: "...נאלצתי להפיץ את הרשימה עם מכתב נלווה לרבים בתנועה ולעתון "הקיבוץ". לפיכך אין המדובר בהפצה משנית אלא גם בהפצה ראשונה לגורמים שונים מאלה שקבלו את הרשימה מגלזר. להלן הביטויים המופיעים ברשימה לגביהם מבססים התובעים שכנגד את תביעתם שכנגד בעילה של פרסום לשון הרע: "למרות שכל צוות העיתון ידע מראש שכישוריו העיתונאיים והמקצועיים של גלזר מוגבלים מאוד, תמכנו בבחירתו". "גלזר ניהל קמפיינים בהם ניסה להדיח את כל העיתונאים הקבועים" , "ביטול הדירה הוא בטענה שניתן לעבוד מהבית בתחומים שעליהם אני מופקד, זהו קשקוש בלתי מקצועי לחלוטין שאין לו שחר ואין לו תקדים בעיתונות", "בישיבה גלזר הודיע שהדירות שלו ושלי מבוטלות, ושכל הכתבים עוברים לעבוד מהבית, כשלמעשה דובר רק בי". בנוסף טוענים התובעים שכנגד כי במילה "מזימה" כפי שכינה את העניין ליפשיץ, יש משום לשון הרע. "מכל האמור לעיל עולה שגלזר מתנכל לי באמצעים שונים ומגוונים שכולם פסולים". "שזהו דפוס התנהגות קבוע של גלזר, שהתנכל ללא הצדקה לכתבים קבועים אחרים בעיתון והיום הוא מנסה לפגוע בי בנימוקים שקריים ובדרכים פסולות. גלזר גם אינו מבין או אינו רוצה להבין, שאסור לו להשתמש לרעה בסמכויותיו כדי לטרטר כתבים". האם יש בדברים המיוחסים לליפשיץ משום פרסום לשון הרע, שאם כן, תבחן בשלב הבא של הדיון, השאלה האם עומדות לליפשיץ איזה מההגנות על פי החוק. כאמור, המבחן לבדיקת משמעות הדברים, המהווים, לטענת התובעים שכנגד, לשון הרע כלפיהם, הנו מבחן אובייקטיבי. פרשנות אובייקטיבית של משמעות הדברים שנכתבו על ידי ליפשיץ מלמדת כי יש לראות בהם משום לשון הרע. המדובר בביטויים פוגענים ומשמיצים אשר יש בהם כדי להטיל דופי בגלזר, יש בהם כדי להשפילו בעיני הבריות ויש בהם כדי לפגוע במקצועו כעורך העתון. 1. הגנת אמת הפרסום. כאמור, יש לבחון האם נתקיימו שני היסודות המצטברים הכלולים בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע. בבחינת היסוד הראשון הנדרש בהגנת אמת הפרסום יש להדרש לשאלה האם "הדבר שפורסם היה אמת". נזכיר, כי משמעות הפרסום נקבעת על פי מבחן אובייקטיבי, וכי לצורך פרשנות הפרסום אין כל חשיבות לשאלה מה הייתה כוונת המפרסם או לשאלה כיצד הבין את הפרסום הנפגע. לא עלה בידיו של ליפשיץ להוכיח כי יש אמת בדברים שכתב ברשימה. אכן נראה כי תנאי עבודתו בזמנים הרלוונטיים השתנו ואפילו הורעו אך לא הוכח כי המדובר ב"מזימה" כלשהי או "התנכלות" מצדם של התובעים שכנגד. יודגש כי שני חלקיה של הגנת סעיף 14 הם "חלקים מצטברים ובהתקיים האחד בלעדי רעהו, לא יהיה בכך כדי להועיל לנתבע" (ראה ע"א 723/74 הוצאת עיתון הארץ בע"מ ואח' נ' חברת החשמל לישראל בע"מ ואח', פ"ד לא(2) 281, 299). משלא הוכיח ליפשיץ כי מתקיים בעניינו יסוד אמיתות הפרסום, לא עומדת לו ההגנה הקבועה בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע. 2. פרסום שנעשה לשם הגנה על עניין אישי כשר ליפשיץ טוען כי פרסם את הרשימה לשם הגנה על עניין אישי כשר שלו עצמו ועל כן הוא חוסה בצל הגנת סעיף 15(3) לחוק איסור לשון הרע. כדי שיוכל ליפשיץ לחסות תחת הגנת סעיף 15(3), יהא עליו להוכיח ארבעה תנאים מצטברים. ראשית יהא עליו להוכיח כי היה עניין אישי כשר כלשהו, אשר הגנתו הצדיקה את עשיית הפרסום. במקרה דנן, קשה למצוא עניין אישי כשר עליו היה צורך דחוף להגן בפרסום נשוא התביעה. העניין האישי היחידי שניתן להעלות על הדעת הוא שהרשימה נולדה כתגובה על שינוי או הרעה בתנאי עבודתו של ליפשיץ. גם באם היה בכך משום עניין כשר, בכתיבת הדברים המשמיצים שכתב ליפשיץ ברשימה אין משום הצדקה לעשיית הפרסום האמור. זאת ועוד - גם אם היה ליפשיץ עומד במסגרת היסוד הראשון של הגנת סעיף 15(3), אין הוא עובר את משוכת היסוד השני של ההגנה, שקובע כי ההגנה תחול רק באם לשון הרע שפורסמה רלוונטית להגנת העניין האישי הכשר. בכתיבת ההשמצות המופיעות ברשימה כגון "למרות שכל צוות העתון ידע מראש שכישוריו העתונאיים והמקצועיים של גלזר מוגבלים מאוד.." אין כל רלוונטיות להגנה על העניין האישי הכשר. יהא זה למעלה מן הצורך לציין כי גם בדרישת היסוד השלישי לא עמד ליפשיץ. היסוד השלישי דורש כי הפרסום יהא מוגבל רק לאותם אנשים שאליהם נועד הפרסום על מנת לשרת את עניינו הכשר של המפרסם. בסיכומיו טען ליפשיץ כי הפיץ את הרשימה עם מכתב נלווה לרבים בתנועה ולעתון "הקיבוץ" (ראה סעיף 15 לסיכומיו של ליפשיץ) ולא הוכח כיצד הפצה רחבת היקף זו משרתת את שאלת תנאי עבודתו. די באמור לעיל כדי להשמיט את הקרקע מהגנתו של ליפשיץ על פי סעיף 15(3) לחוק איסור לשון הרע. 3. הבעת דעה על אנשי ציבור ובעניין ציבורי כאמור, טוען ליפשיץ כי הפרסום היה בגדר הבעת דעה על התנהגות גלזר ורייז בתפקידם הציבורי במסגרת התנועה הקיבוצית. סעיף 15(4) לחוק איסור לשון הרע קובע, כי: "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו: הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לענין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות;" גם הגנה זו דינה להדחות, להלן אבהיר את עמדתי: החוק מבחין בין עובדות ובין הבעת דעה. בעוד שעובדה היא תיאור של המציאות האובייקטיבית, הרי שהבעת דעה היא תיאור של עמדה סובייקטיבית באשר למציאות דברים מסוימת. המבקש לחסות בצלה של הגנת הבעת הדעה, חייב להפריד הפרדה ברורה בין תיאור עובדות ובין הבעת הדעה על יסוד אותן עובדות (ע"א 9406/96 הכומר מוניר קאקיש נ' מסיונר רוס ביארס, נג(3) 352). כן ראה פסק דינו של השופט ג. בך בע"א 259/89 הוצאת מודיעין בע"מ ו-3 אח' נ' גדעון ספירו , פ"ד מו(3), 48 ,עמ' 55-56: "השאלה, אם קטעי כתבה שונים מהווים תיאור עובדתי, או שיש בהם משום הבעת דעתו גרידא של הכותב, איננה פשוטה, והינה סוגיה עובדתית-משפטית מעורבת. אך נראה לי, כי בעיקרה זוהי שאלה עובדתית, ועל בית המשפט להסיק את מסקנתו על פי השכל הישר וכללי ההגיון, לאחר שיעיין בכתבה בשלמותה." המבקש לחסות בצילה של הגנת סעיף 15(4), חייב לעשות אבחנה ברורה בין תיאור העובדות ובין הבעת הדעה על אותן עובדות: "עצם הערבוב בין שני מרכיבים אלו עלול לערפל את הכתוב ולאפשר "הגנבת" עובדות בלתי נכונות משמיצות אל תוך הבעת הדעה. הכותב חייב לציין על איזה עובדות הוא מסתמך- ואלה חייבות להיות נכונות (פרט לפרטי לוואי שאין בהם פגיעה של ממש) ומשציין את העובדות, מותר לו להסיק מהן את מסקנותיו בדרך הבעת דעה עליהן, אך בתנאי שהוא מבהיר ומבדיל בין עובדה ובין מסקנה." (ראה ת"א (ירושלים) 2528/00 - מיכאל קרפין נ' מעריב הוצאת מודיעין בע"מ, תק-מח 2002(3), 8010). לענייננו, פרסום דברים המייחסים לרייז ולגלזר מעשי התנכלות ושימוש באמצעים פסולים הינו בגדר קביעת עובדה, הדורשת הוכחה ואינו בבחינת הבעת דעה, הבאה בשעריה של ההגנה הקבועה בסעיף 15(4). זאת ועוד, הגנת סעיף 15 לא תקום לליפשיץ אם הדברים שנכתבו נכתבו בחוסר תום לב. במקרה דנן לא קמה לליפשיץ החזקה החיובית המעוגנת בסעיף 16(א) לחוק איסור לשון הרע, הקובע כי אם הוכיח הנתבע שנעשה מעשה פרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע, והפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום-לב. פרסום אמירות בוטות ובלתי מבוססות על התובעים שכנגד נעשו מעבר לנדרש ומעל המידה הראויה ועל כן חזקה על לפשיץ כי הפרסום נעשה בחוסר תום לב. סבורני כי במקרה דידן, דווקא החזקה השלילית, הקבועה בסעיף 16(ב)(3) לחוק איסור לשון הרע, פועלת כנגד ליפשיץ לעניין חוסר תום-לבם. לפיכך יש לקבוע כי בדברים שפרסם ליפשיץ ברשימה היה משום לשון הרע נגד הנתבעים וכי לפשיץ לא הראה הגנה לאמירתם. ההזמנה. ליפשיץ הכין הזמנה (להלן: "ההזמנה"), אותה שלח לחברי התנועה וכן לעתון "הקיבוץ", בזו הלשון: "הנך מוזמנ/ת לטקס גירושו מהמערכת והשלכת חפציו האישיים של העיתונאי עודד ליפשיץ... הטקס, ראשון מסוגו בתקשורת הישראלית, הוא במסגרת חגיגות חיסול חופש הביטוי והביקורת ב"הדף הירוק"." בנוסף, כתב ליפשיץ כי "מידע על המועד המדויק של הטקס ניתן לקבל אצל: היוזמים והאחראים..." וציין את שמותיהם של מזכיר הקיבוץ הארצי גברי ברגיל (להלן: "גברי"), גלזר ורייז כאחראים והיוזמים של ה"אירוע". לטענתם של גלזר ורייז, בהזמנה זו יש משום לשון הרע. מנגד טוען ליפשיץ כי המדובר בסאטירה שמטרתה לעורר דיון ציבורי ולהתסיס כדי להניח עניין ציבורי על סדר היום ולפיכך היא אינה מהווה לשון הרע. לחלופין, טוען כי עומדות לו ההגנות שבסעיפים 15(3) ו-(4) לחוק. האם ההזמנה מהווה לשון הרע? מקריאה של ההזמנה ניתן להסיק כי היא אינה מתיימרת להציג עובדות. לשון הטקסט, מבנהו והרקע שהביא להזמנה, מביא למסקנה כי הקורא הסביר לא חשב שאכן יתקיים טקס גירוש במערכת העתון. על כן, ההזמנה משתייכת באופן כללי לפרסומים שהם הבעת דעה. בעיניו של הקורא הסביר, פרסומה של הבעת דעה תחשב כפוגענית פחות מאשר פרסומה של עובדה. בע"א 4534/02 - רשת שוקן בע"מ ואח' נ' אילון (לוני) הרציקוביץ' . תק-על 2004(1), 2091 ,עמ' 209 נקבע כי: "מבחינה פרשנית, המשקל של חופש הביטוי מתחזק כאשר עסקינן בביטוי כגון ביקורת, סאטירה, פרודיה, טור דעות, שמטרתו בעיקר לעורר ויכוח ציבורי, אך הוא חף מיומרה להציג אמת עובדתית. כאשר מדובר בהבעת דעה מסוג זה, הגבלת חופש הביטוי פוגעת בצורה קשה בקיומו של "שוק רעיונות" חופשי, בצורך להגשמה עצמית ובלב ליבו של השיח הדמוקרטי. סאטירה, לשם הדוגמא, בהיותה צורת ביטוי בוטה ועוקצנית, נועדה לעורר פרובוקציה, להתריס ולעיתים אף להתסיס על מנת ליצור דיון ציבורי (השוו, לעניין הבעת עמדה תקיפה: ע"א 7/79 הוצאת ספרים החיים נ' רשות השידור, פ"ד לה(2) 365; ע"א 723/74 הוצאת עיתון "הארץ" נ' חברת החשמל לישראל, פ"ד לא(2)281). מטבע הדברים, סאטירה נוקטת לשון הגזמה, ונעזרת באמצעים אמנותיים כגון משל, אליגוריה ומטאפורות בוטות (ראו, לעניין קריקטורה Beutel v. Ross 201 L.D.R [4th] 75). החשש לפגיעה בשמו הטוב של אדם נחלש במידת מה, כיוון הקורא הסביר מבין שייחוס תכונות נובע מהתרשמות של המפרסם ואינו אבסולוטי. אולם, בצד המשקל שניתן לחופש הביטוי בעת עריכת האיזון הראוי בעניין "הבעת דעה מהסוג הטהור", יש לזכור כי גם ביטוי כזה עלול לפגוע בכבודו של אדם, ולבזותו. אין לאפשר כל השתלחות פוגענית ולו מכיוון שהיא חוסה תחת הז'אנר של פרודיה או סאטירה. העלבות והכפשות אינן מוגנות. במקרים כאלה, תגבר זכותו של התובע לשם טוב. דימוי כזה פוגע בכבוד האדם, ובשמו הטוב, ואינו עומד בתנאי סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע. " נשאלת השאלה האם בדברי ההזמנה יש משום השתלחות בגלזר וברייז ביזויים והשפלתם בעיני האדם הסביר. ההזמנה מתארת את טקס גירושו של ליפשיץ ממערכת העתון, ליפשיץ אף המשיך ותאר את הטקס כמי שעשה במסגרת חיסולו של חופש הביטוי וכי רייז וגלזר הם היוזמים והאחראים לכך. ברור לכל, כי הביטוי הסאטירי מלווה בהגזמה ובעיוות המציאות. על כן פרשנות מילולית תוביל למסקנות שאינן נכונות, מאחר והיא תרוקן את הביטוי מאופיו הסאטירי. מהאמור לעיל, יש לפרש את הביטויים אותם כתב ליפשיץ, על פי המשמעות הסבירה והקשרן של המילים תוך התחשבות באופיו של הז'אנר, ובהתאם להבנתו של הקורא הסביר. יותר מכך - כאשר בית המשפט נתקל בקושי פרשני, עליו להעדיף את הפרשנות לפיה הביטוי אינו מהווה לשון הרע. (ראה ע"א 4534/02 לעיל). במקרה דנן אין אפילו קושי פרשני בניתוח האמור בהזמנה, רוחה, לשונה ומטרתה. בחינת ההזמנה, בהתאם לאמת מידה אובייקטיבית, מביאה לכלל מסקנה כי בענייננו המדובר בסאטירה שמטרתה לעורר דיון ציבורי ואין היא מהווה לשון הרע כהגדרת סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע. כל שרצה ליפשיץ לעשות הוא להתסיס על מנת להניח את ענינו על סדר היום. כותרתה של ההזמנה, לשונה, ואופן סיומה: "לא יהיו הסעות, ניתן לצרף צלמים", תתפרש על ידי האדם הסביר כסתירה ולא כלשון הרע. המכתב. ביום 16.3.03 פנה ליפשיץ במכתב אל גברי ברגיל, מזכיר הקיבוץ הארצי (להלן: "המכתב"). לטענתם של רייז וגלזר במכתב זה ישנם ביטויים המהווים לשון הרע, על פי חוק איסור לשון הרע. להלן הביטויים: "אתה והכפופים לך התעללתם בי בכוחנות, ושרירות וברשעות חסרות מעצורים תוך רמיסת זכויותיי כפעיל בתנועה וכעיתונאי והושפלתי כאדם וכעובד." "הגדיל לעשות אמציה רייז ששיקר במצח נחושה, ולא בפעם הראשונה." "כשיצאתי ממערכת העיתון ב- 10:30 בערב, לא מצאתי במגרש החנייה את הרכב שחטפתם ממני בכוח, לא הופתעתי מהכרותי איתך ואת הכפופים לך ציפיתי שתנקטו בצעדים חד צדדים, כוחניים, מרושעים ופסולים." "לא עוד עריכה זדונית וצינזור פסול של כתבותי", "לא עוד פגיעה שרירותית של רייז בתנאי עבודתי בשיטת הסלמי". "נכנעת לכל גחמותיו הפסולות של העורך גלזר ושיתפת איתו פעולה נגדי". וכי: "אין לך מה לחשוש מפסיקת הבוררים שמינית, בדיעבד התברר שצדקת הפסיקה, היתה כמעט זהה לתוכנית הסלמי שלכם לנטרלי". מנגד טוען ליפשיץ כי פרסום המכתב חוסה תחת ההגנה שבסעיף 14, ולחלופין תחת ההגנות הקבועות בסעיפים 15(3), 15(4), 15(8) לחוק איסור לשון הרע. האם יש בדברים אלו משום לשון הרע, נראה כי התשובה לשאלה זו תענה בחיוב. כינויו של אדם כשקרן, רומס זכויות, חוטף רכבים וכמשתמש בצעדים כוחניים, מרושעים ופסולים לא נועד אלא להשפיל אדם בעיני הבריות, לעשותו לבוז בעיניהם, לפגוע בעסקו של האדם או במשלח ידו, כאמור בסעיף 1 לחוק איסור לשוק הרע. ליפשיץ, כאמור שלח את מכתבו אל גברי, בין היתר שלח ליפשיץ העתקים ממכתבו זה אל גורמים נוספים בתנועה הקיבוצית וחברי כנסת. אין ספק כי הדברים שנכתבו על ידי ליפשיץ מהווים מבחינת "פרסום" כמשמעותו של מונח זה בס' 2 לחוק לשון הרע. משהוכח כי האמירות במכתב מהוות לשון הרע, יש לבדוק האם עומדות לליפשיץ ההגנות עליהן הצביע בהתאם לחוק איסור לשון הרע. 1. הגנת אמת הפרסום נראה כי לא יוכל ליפשיץ לחסות בצילה של הגנה זו, תוכנם של הדברים שכתב ליפשיץ, ושחלקם צוטטו לעיל, אינם תואמים למציאות האובייקטיבית כפי שניסה להוכיחה ליפשיץ. אזכיר כי משמעות הפרסום תקבע על פי מבחן אובייקטיבי וכי לצורך פרשנות הפרסום אין כל חשיבות לכוונתו של המפרסם. לא הוכח הכתוב על כי גברי וכפופיו התעללו בליפשיץ בכוחנות, שרירות ורשעות, לא הוכח כי נרמסו זכויותיו של ליפשיץ כפעיל בתנועה הקיבוצית וכעיתונאי, לא הוכח כי כתבותיו של ליפשיץ עברו עריכה זדונית או צנזור פסול ולא הוכח כי ברגיל נכנע ושיתף פעולה עם גלזר כנגד ליפשיץ. אין אמת בכתוב כי "הגדיל לעשות אמציה רייז, כששיקר במצח נחושה, ולא בפעם הראשונה וקבע... שעלי "לפעול למימוש החלופה של עבודה חלקית מהבית כפי שנפסק ע"י הבוררים". דא עקא, בפסק הבוררות, בסעיף 8, נכתב כי "אם תתקבל החלטה המאשרת את המשך הקדנציה של שלמה גלזר בשנתיים נוספות, יעבור עודד לעבוד ב"הדף הירוק מחוץ למערכת..." ואכן הוארכה תקופת כהונתו של גלזר, והיה על ליפשיץ לעבוד מחוץ למערכת העתון, קרי בבית. למסקנה זו ניתן להגיע גם מסעיף 9 לפסק הבוררות, בו נכתב כי באם תקופת כהונתו של גלזר לא תוארך, אזי יוכל ליפשיץ להמשיך ולהשתמש בדירתו בתל אביב וכי "תתחייב הערכות מחודשת של מערכת "הדף הירוק", כולל הגדרת תפקידו ותנאי עבודתו של עודד ליפשיץ". מכאן ניתן להבין כי באם לא יעבוד ליפשיץ מתוך מערכת "הדף הירוק", יעבוד מהבית. מאחר ושני חלקיה של הגנת סעיף 14 הם "חלקים מצטברים ובהתקיים האחד בלעדי רעהו, לא יהיה בכך כדי להועיל לנתבע" (ע"א 723/74 הוצאת עיתון הארץ ואח' נ' חברת החשמל לישראל בע"מ ואח', פ"ד לא(2) 281, 299) לא עומדת לליפשיץ הגנה זו. 2. פרסום שנעשה לשם הגנה על עניין אישי כשר כאמור, על מנת שתקום לליפשיץ הגנת סעיף 15(3), עליו להוכיח את ארבעת התנאים המצטברים של הסעיף שצוינו לעיל. בסיכומיו של ליפשיץ, לא ציין מהו אותו עניין אישי כשר עליו הגן במשלוח המכתב. גם אם נמצא שהדברים שכתב ליפשיץ מהווים עניין אישי כשר, למרות שבכתיבת המילים "שיקר במצח נחושה" אין משום הצדקה לפרסום, לא מצאתי לאמר כי בתפוצתו של המכתב לארבעה חברי כנסת, למנ"כל מועצת העתונות, מנכ"ל תנובה ולגורמים נוספים יש כדי לשרת את עניינו הכשר של ליפשיץ. יפים דבריו של המלומד שנהר בספרו "דיני לשון הרע": "סעיף 15(3) אינו קובע קובע כל הגבלה לגבי תפוצת פרסום שנועד להגן על עניין אישי כשר של המפרסם, אולם הגבלה על תפוצת הפרסום קיימת במשתמע. אמנם הפרסום לא חייב להיות מופנה רק למי שעליו חובה לפעול בעקבות קבלת הפרסום, כפי שהדבר נדרש בהגנה המקבילה במשפט המקובל, אך נראה כי הפרסום חייב להיות מופנה רק לאותם אנשים, אשר הפניית הפרסום אליהם אכן תשרת את עניינו האישי של המפרסם". (ראה סעיף 20.3.8) (וראה ע"פ 24/50 גורלי נ' היועץ המשפטי, פ"ד ה(2) 1145). משכך, ולאור העובדה שהמדובר בתנאים מצטברים, לא עומדת לליפשיץ הגנת סעיף 15(3) לחוק איסור לשון הרע. 3. פרסום שנעשה בהגשת תלונה על הנפגע סעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע קובע כי: "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו: "הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בענין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בענין המשמש נושא התלונה. ואולם אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה על פרסום אחר של התלונה, של דבר הגשתה או של תכנה;" הגנת סעיף 15(8) תחול בשני מקרים: כאשר התלונה הוגשה לאדם ה"ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה", וכאשר התלונה הוגשה לרשות מוסמכת. המקרה הראשון הוא הרלוונטי בענייננו. המחוקק הוסיף במסגרת התיקון השני לחוק הוראה הקובעת "אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה על פרסום אחר של התלונה, של דבר הגשתה או של תכנה". מהוראה זו ניתן להסיק כי פרסום חיצוני הנלווה להגשת התלונה, כזה ששלח ליפשיץ ליתר המכותבים במכתב האמור, אינו מוגן, ואילו התלונה עצמה שהוגשה לממונה, קרי גברי, יהא מותר. בנוסף יודגש כי הואיל ותחולת הגנת סעיף 15(8) תהא על תלונות שהוגשו לממונה על הנפגע, הנטל להוכחת מרותו של גברי, אליו הופנתה התלונה, מוטל על ליפשיץ, המפרסם, גם עובדה זו לא הוכחה על ידו. יהא זה למעלה מן הצורך לבחון את דרישת תום הלב הנלוות להגשת התלונה, משלא הוכיח ליפשיץ כי גברי הינו הממונה על רייז וגלזר ומשפרסם את "התלונה" לגורמים חיצוניים שאינם ממונים על רייז וגלזר, לא עומדת לליפשיץ הגנת סעיף 15(8). בשל פרסום דברי לשון הרע, הן ברשימה והן במכתב אל גברי ולפי סעיף 7א לחוק איסור לשון הרע, אני מחייבת את ליפשיץ לשלם לתובעים שכנגד בגין כל פרסום ופרסום סך של 25,000 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מהיום ועד יום התשלום בפועל ובצירוף הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך השווה ל- 20% מהסכום הפסוק בצירוף מע"מ. הגנת הפרטיות / פגיעה בפרטיותעיתונות