נפילה תוך כדי הליכה במדרכה ברחוב


פסק דין

בפני תביעה לתשלום פיצויים על נזקים שנגרמו לתובעת בעקבות אירוע של נפילה תוך לכתה של התובעת במדרכה, בתחום השיפוט המוניציפאלי של הנתבעת.


התובעת מייחסת לנתבעת רשלנות באחזקת המדרכה. התביעה כנגד הנתבעת 2 הינה בהיות הנתבעת 2, מבטחת בביטוח אחריות כלפי צד ג' של הנתבעת 1.


התביעה:
בכתב תביעתה טוענת התובעת, שהיא ילידת שנת 1929 וכי ביום התאונה 12.02.01, והתובעת בת 72 ובעודה הולכת על המדרכה הימנית, נתקלה רגלה במהמורה שהיתה במדרכה, סביב מכסה ביוב ו/או מכסה ניקוז ו/או מכסה מים. עוד טוענת התובעת כי המכסה היה מוגבה ממבנה המדרכה ואילו הלבנים שסביב המכסה היו שבורות בחלקן ועקומות שיוצרות בורות ומהמורות.
התובעת טוענת כי כתוצאה מההיתקלות במהמורות היא איבדה את שווי משקלה , קיבלה תנופה ועפה קדימה, נפלה ושברה את שתי רגליה.
התובעת עברה סדרה של טיפולים כולל אשפוז בבית החולים וגיבוס הרגלים השבורות.


התובעת טוענת בסע' 8 בכתב תביעתה כי על המקרה הנדון חל סעיף 41 לפקודת הנזיקין, שתמציתו הינו הכלל : "הדבר מדבר בעד עצמו" ולפיכך, על הנתבעות חובת הראייה שלא היתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק שנגרם לתובעת התרשלות שיחובו עליה.


בסעיף 9 לכתב התביעה, התובעת מייחסת לנתבעת 1 את האחריות לאירוע בו נפגעה וכך היא טוענת :



"לחילופין ומבלי לפגוע באמור לעיל טוענת התובעת שהתאונה הנ"ל ארעה כתוצאה מרשלנותה ו/או חוסר זהירותה ו/או הפר חובות שבחוק מצד הנתבעת מס' 1 ובייחוד פקודת העיריות ובמיוחד סעיף 235 שלה . . ."



בהמשך סעיף 9 מפרטת התובעת שורה של מחדלים שנגרמו לטענתה על ידי הנתבעת 1 ושגרמו לנזק.


ההגנה:
בהגנתן הכחישו הנתבעות את כל טענות התובעת וטענו שהמקרה אליו מתייחסת התובעת אינו מוכר להן ובפירוט הטענות הכחישו את עצם אירוע התאונה ואת הקשר הסיבתי בין האירוע, אם היה , ובין מחדל או רשלנות מצד הנתבעת 1.
באשר לטענה בדבר תכולת סעיף 41 לפקודה, טענו הנתבעות כי אין תכולה לעקרון הגלום באותו סעיף, וכי על התובעת להוכיח את פרטי תביעתה ברמה העובדתית ולהרים את הנטל המוטל על תובע כדי לזכות בתביעתו.
הנתבעות הכחישו רשלנות מצידה של הנתבעת 1 ובמקביל טענו שגם אם האירוע התרחש, הרי זה היה בגלל רשלנותה הגבוהה ביותר של התובעת עצמה, שניתקה את הקשר הסיבתי בין רשלנות, אם היתה כזו בכלל של הנתבעת 1 ובין התוצאה המזיקה.


דיון:
ראשית דבר יאמר, כי גם אני סבור שאין תחולה לסעיף 41 לפקודת הנזיקין, המעביר את נטל הראייה מן התובע אל הנתבע. הכלל הוא כי מי שמבקש להוכיח נזק שעילתו בסעיף 35 לפקודה, קרי: עילת הרשלנות, חייב להוכיח 5 אלמנטים:


א. קיומה של חובת זהירות.
ב. הפרת חובת הזהירות.
ג. גרימת נזק לזולת כתוצאה מהפרת חובת הזהירות.
ד. הקשר הסיבתי בין ההפרה ובין גרימת הנזק.
ה. שיעור הנזק.


סעיף 35 לפקודת הנזיקין מסדיר את המסגרת המשפטית של עוולת הרשלנות וקובע:
35. רשלנות

"עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות - הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה".

ובאשר לחובת הזהירות , על מי היא חלה, ולטובת מי היא פועלת, קובע סעיף 36 לפקודה:


36. חובה כלפי כל אדם

"החובה האמורה בסעיף 35 מוטלת כלפי כל אדם וכלפי בעל כל נכס, כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים במהלכם הרגיל של דברים להיפגע ממעשה או ממחדל המפורשים באותו סעיף".


הפסיקה פרשה את חובת הזהירות כזו הכוללת הן חובת זהירות מושגית והן חובת זהירות קונקרטית. קיומה של חובת זהירות מושגית נקבע על פי מבחן הציפיות, דהיינו, האם מוטלת על אדם סביר מסוגו של הנתבע החובה [להבדיל מהיכולת] לצפות את התרחשות סוג הנזק ביחס לאנשים מסוגו של התובע. לאחר איתורה של חובת הזהירות המושגית, יש לבחון האם חובה זו מוטלת על הנתבע כלפי התובע הספציפי על פי נסיבות המקרה הספציפי.


באשר ליסוד הקשר הסיבתי חשיבות ראשונה במעלה, שכן פעמים רבות נמצא שהנתבע [שעליו חלה חובת זהירות מושגית] הפר את חובת הזהירות בכך שנמנע לעשות פעולות פוזיטיביות הכלולות בחובתו או שביצע פעולות שיש בהן משום הפרה של חובת הזהירות הקונקרטית כלפי התובע הספציפי, אולם למרות זאת, אף אחד ממעשיו או מחדליו של הנתבע אינו קשור קשר ישיר לנזק שארע. דהיינו, בין התנהגות הנתבע ובין הנזק אין קשר סיבתי.
[נא עיין: ת"א (ת.א.- יפו) 404/96 דב פולק נ' חברת א' צום תקדין מ"ח 2002[1] , עמ' 1465].


חובת הזהירות המושגית:
בע"א 145/80 – שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח' פד"י ל"ז[1], עמ' 113 – בעמ' 114-115.


"3. קיומה של חובת הזהירות המושגית נקבע על-פי מבחן הצפיות. המבחן הוא, אם אדם סביר "צריך היה" (OUGHT) לצפות להתרחשות הנזק. לא כל נזק שניתן לצפותו צריך לצפותו (ראה: ע"א 333/56, וכן MCKEW V. HOLLAND & HANNEN & CUBBITS (SCOTLAND) , LTD. (1969) AT 1623) הצפיות הנורמאטיבית - במקום שהצפיות הטכנית קיימת הלכה למעשה - באה להגביל את היקף האחריות. אמת הדבר, נקודת המוצא העקרונית היא, כי מקום שניתן לצפות נזק, כעניין טכני, קיימת חובת זהירות מושגית, אלא אם כן קיימים שיקולים של מדיניות משפטית, השוללים את החובה (ראה:



LORD REID בפרשת (HOME OFFICE V. DORSET YACHT CO. LTD. (1970).


שיקולים אלה של מדיניות משפטית באים לאזן בין האינטרסים השונים הנאבקים על הבכורה. בית המשפט מתחשב בצורך להבטיח חופש פעולה מזה ובצורך להגן על הרכוש והגוף מזה. הוא מתחשב בסוג הנזק ובדרכי התרחשותו. הוא לוקח בחשבון את השפעת פסיקתו על דרכי התנהגותם של הבריות בעתיד. הוא שוקל את המעמסה הכספית, אשר תוטל על סוג מסוים של מזיקים או ניזוקים בעקבות החלטתו. שיקולים אלה ואחרים מתאזנים בכור הכרתו השיפוטית של בית המשפט, תוך שהוא שוקלם במאזני צדק, ועל-פיהם הוא קובע את היקפה וגבולותיה של חובת הזהירות המושגית, אשר מהווה את השיקול במקבילית הכוחות. זוהי, ללא ספק, חקיקה שיפוטית בדרגתה הטהורה ביותר. "המסגרת החוקית נקבעה על-ידי המחוקק, ואילו התפקיד היוצר למלא את מסגרת הסעיף 50, הלכה למעשה, בהתאם לצרכי החברה המשתנים, הופקד בידי בתי-המשפט" (השופט הלוי בע"א 451/66, בעמ' 324." .


במקרה שלפני נפגעה התובעת, לטענה , שעה שהלכה במדרכה ברחוב ראשי בתחום האחריות המוניציפאלית של הנתבעת 1 , הנמצא בתחום אחריותה ופיקוחה של הנתבעת 1.


רחובות ומדרכות של העיר פתוחים לציבור הרחב והם מיועדים לשימושו והנאתו. מצב זה והזיקה הנוצרת בעקבותיו בין הרשות לבין המשתמשים ברחובותיה ומדרכותיה מחייבים שרשות מקומית תצפה מראש סיכונים למשתמשים. צפיה זו היא שמחייבת את הנתבעת לנהל את רחובותיה ומדרכותיה ולפקח עליהן בזהירות, כנדרש מרשות סבירה וחובה זו היא שמבססת את קיומה של אחריות מושגית.


חובת הזהירות הקונקרטית:
בניגוד לבחינת חובת הזהירות המושגית, המנותקת מעובדותיו הקונקרטיות של המקרה הספציפי, חובת הזהירות הקונקרטית עניינה בשאלה האם בין המזיק הספציפי לבין הניזוק הספציפי, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה קיימת חובת זהירות קונקרטית, בגין הנזק שהתרחש.
[ראה בנדון ת"א (ת"א-יפו) 103733/00 עזוז בטי נ' בנק דיסקונט לישראל ואח' ].


חובת הזהירות הקונקרטית קיימת אם בנסיבותיו המיוחדות של המקרה אדם סביר יכול וצריך היה לצפות את התרחשות הנזק, למי שניזוק בפועל.
[ראה בנדון : ע"א 7130/01 סולל בונה בניין ותשתית בע"מ ואח' נ. יגאל תנעמי ואח' תק-על 2003[3], עמ' 1694]



קביעתה של חובת הזהירות הקונקרטית, יש לזכור כי לא כל נזק צפוי מהבחינה הפיזית הוא גם נזק שיש לצפותו במישור הנורמטיבי. סיכוני החיים הטבעיים והרגילים אינם מגבשים חובת זהירות קונקרטית. [ההדגשה שלי –ח.י].


כדי שחובה כזו תתגבש, הסיכון בגינו מוטלת חובת הזהירות הקונקרטית צריך להיות סיכון בלתי סביר. "ומה סיכון בלתי סביר? הסיכון הבלתי סביר שבגינו מוטלת חובת זהירות קונקרטית הוא אותו סיכון אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתרה באופן שהיא דורשת כי ינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למונעו".
[ראה בעניין פס"ד ועקנין הנ"ל]



במסגרת בחינתה של חובת הזהירות הקונקרטית, נשאל האם המזיק הספציפי, עיריית גבעתיים חבה חובת זהירות כלפי הניזוק הספציפי, התובעת בפני, בגין הנזק שארע.


שאלה זו נבחנת בשני מישורים:
הראשון – האם האדם הסביר יכול היה לחזות מראש את דרך התרחשות הנזק ונסיבותיו המיוחדות של המקרה הספציפי- זוהי "הצפיות הטכנית".
השני – בהנחה שהתשובה לשאלה הראשונה היא חיובית. האם אדם סביר צריך היה כעניין של מדיניות לצפות את התרחשותו של אותו נזק. זוהי הציפייה הנורמטיבית.
[פס"ד ועקנין הנ"ל].


כיצד נפגעה התובעת?

כדי שהתובעת תזכה בתביעתה כנגד הנתבעת, חובה עליה קודם כל את עצם אירוע התאונה כפי שהיא טוענת ולקשור אותה עם מפגע שהיה במדרכה , בגין פגם במכסה עליו מצביעה התובעת או במשטח המדרכה והיווצרות בורות ומהמורות כפי שטענה – זאת במישור העובדתי, ואילו במישור המשפטי היא צריכה להוכיח את 5 האלמנטים עליהם הצבעתי לעיל.


עובדות המקרה כפי שהונחו בפני:
נשאלת השאלה הראשונה – האם התובעת הוכיחה כי נפלה כתוצאה מפגם או מפגע במדרכה?



בכתב התביעה נטען, כאמור, שהתובעת , תוך לכתה על המדרכה נתקלה רגלה במהמורה שהיתה במדרכה .


התובעת הגישה את עדותה הראשית בתצהיר . בסע' 5 לתצהיר נטען:


"עוד אני הולכת כנ"ל על המדרכה הימנית . . . נתקלה רגלי במהמורה שהיתה במדרכה סביב מכסה כלשהו של ביוב . . . המכסה היה מוגבה מפני המדרכה ואילו הלבנים סביב המכסה היו שבורות בחלקן ועקומות ויצרו בורות ומהמורות. כתוצאה מהתקלות במהמורה הנ"ל איבדתי את שווי משקלי, קיבלתי תנופה, עפתי קדימה נפלתי ושברתי את שתי רגלי".


התובעת נחקרה בח.נ. על דבריה אלה ובעמ' 8 לפרוטוקול , בהתייחס לאמור בסעיף 5 היא אומרת:



"לא היה בור. היתה בליטה. לפני הבליטה היו אבנים משתלבות שבורות. לא היה בור במובן בור. אני קראתי לשקיעות האלה בור".


ונשאלת השאלה הראשונה בעניין זה, מה גרם לנפילתה של התובעת , חדירת רגלה לתוך בור במדרכה שבגינו לא יכלה להמשיך ולכן נפלה ושברה את הרגלים או בליטה של מכסה בור הביוב או סדקים ושברים באבנים המשתלבות.


התובעת השתמשה יותר מפעם אחת בכתב התביעה ובתצהיר במילים "בורות ומהמורות". לאחר עיון במוצגים מטעמה , קרי תמונות מזירת האירוע הנטען (גם אם אקבל את גרסתה שהתמונות משקפות את המקום בו היא נפלה – ועל כך בהמשך) אינני רואה בתמונות לא בורות ולא מהמורות. השימוש במילים אלה, כנראה נעשה כדי להאדיר את עוצמת המפגע שגרם לנפילת התובעת.


הימנעות מהבאת עד

התובעת טוענת בחקירתה הנגדית כי:


"היתה אישה אחת שראתה ואני אמרתי לה שבעלי בסופר והיא הלכה לקרוא לו".


על פי חומר הראיות של התובעת, בעלה שנתן תצהיר והעיד לטובתה לא ראה את התאונה, כי הוא היה בסופר ומישהו הלך לקרוא לו, ואולם אותה אישה שהתובעת טענה כי היא ראתה אותה נופלת בגלל אותו מכסה או אבנים שבורות לא הוזמנה להעיד ולתמוך בגרסתה של התובעת כדי לחזק את הקשר בין הנפילה לבין המפגע במדרכה.


כמו כן התובעת מעידה כי אנשים בחנויות שהיו במרחק של פחות מ – 10 מטר ממנה יצאו והזמינו לה אמבולנס [עמ' 8].


התובעת לא ניסתה ולא התאמצה לברר אם אותם אנשים האם מישהו מהם ראה אותה בשעת נפילתה ולא הזמינה מישהו להעיד לטובתה ולא הסבירה מדוע לא עשתה כן.


"לא הלכתי לבדוק עם אותם אנשים שעזרו לי לקום והזמינו אמבולנס , האם הם עדיין נמצאים שם".


למעשה התובעת הינה עדה יחידה על דבריה והיא נמנעה בלי הסבר מלהביא עדים שיתמכו בגרסתה ויחזקו אותה. אפילו בעלה שהוא נקרא מהסופר כדי לעזור לה לקום, לא יכול היה לחזק את גרסתה שהיא נפלה כתוצאה מהתקלות במדרכה.


עדותו של הבעל, ע.ת. 2

באופן מפליא, רשום בסעיף 6 בתצהירו של בעלה של התובעת,ע.ת. מס' 2, כי :


"כשהגעתי למקום מצאתי את אשתי שוכבת על המדרכה הימנית סמוך לקצה המדרכה , במרחק לא גדול מהקיר הצידי של סוף בית הקברות, נחלת יצחק. לשאלתי מה קרה, הצביעה על מהמורה הנמצאת במדרכה שתתואר על ידי בהמשך, וסיפרה שרגלה נכנסה למהמורה ונתקלה בה. כתוצאה מכך היא איבדה שווי משקלה, קיבלה תנופה, עפה קדימה, ונפלה וכי היא מרגישה ששני רגליה נשברו".


יש לשים לב, קודם כל, שניסוח סעיף זה הינו תעתיק כמעט מדויק לאמור בכתב התביעה ובתצהיר של התובעת, וברור כי מנסח שלושת המסמכים הוא אותו מנסח.


יש באמור בסעיף זה , משום עדות שמיעה לגבי סיבת הנפילה של התובעת, ואולם ולמרות זאת אילו היתי משוכנע כי אכן במקום בו היתה התובעת מוטלת היא אכן אמרה לבעלה את מה שהיא אמרה והצביעה על אותה "מהמורה" וטענה במקום כי היא נפלה בגלל מהמורה, הרי בגלל סמיכות הזמן והמקום ובין האירוע לבין האמירה הייתי מוצא בדבריו של הבעל משום חיזוק לטענתה של התובעת כי היא אכן נפלה בגלל מהמורה או סדק או בור או הגבהת מכסה הבור, כנטען.


אולם בחקירתו הנגדית של הבעל , עמ' 12 הוא אומר:


"אישה באה לקרוא לי. באתי מיד לקופה, שאלו מי זה יעקוב ישי, אמרתי שזה אני. שאלתי מה קרה? מה יש? אז היא סיפרה לי על התאונה. (האישה שקראה לו מתוך החנות – ח.י). הלכתי ברחוב ויצמן וראיתי את אשתי שוכבת. אני מצאתי את אשתי מאחורי המכסה שוכבת. אני ראיתי אותה עם הראש . . . מה שאני זוכר ששאלתי אותה מה קרא לה, רכנתי אליה ושאלתי מה קרה. השאלה שלך מסבכת אותי, אני לא יודע. אני לא זוכר מה קרה. אני לא ראיתי כלל את המכסה. היא שכבה בצורה כזו, אני לא זוכר שראיתי את המכסה בכלל. היא שכבה על הצד ונאנחה אני אפילו לא ידעתי מה קרה לה. אני ראיתי את אשתי שוכבת ככה ואני קיבלתי שוק".


הנה עד התביעה, לא שמע מאשתו כי היא נפלה בגלל מהמורה או בגלל מכסה הבור והוא לא מוסר שהיא סיפרה לו מדוע נפלה והאמור בתצהירו, כאילו, אשתו "הצביעה", על המהמורה ואמרה לו שנתקלה במהמורה ונפלה, אין לו רגלים ואין לו ידים. מה שהוא אומר בפני זה שאותה אישה שקראה לו מהחנות אמרה לו שאשתו נפלה. גם אותה אישה שקראה לו מהחנות לא אמרה לו שאשתו נפלה בגלל מהמורה או בגלל בור או בגלל מכסה.


יתרה מזו, בעמ' 13 באמצע, הוא אומר כך:


"כאשר הגעתי אליה רכנתי ושאלתי מה קרה היא אמרה לי ששברה את הרגלים. לאחר מכן הגיע אמבולנס למקום".


והנה שוב נקרית בפני העד הזדמנות שנייה בחקירתו הנגדית לומר אם אשתו אכן אמרה לו שהיא נפלה בגלל מהמורה, כנטען בתצהיר והוא אינו אומר זאת.


להיפך, העד אומר בהמשך:


" על הנפילה עצמה היא לא סיפרה לי. לא באותו יום ולא כעבור שבוע. אני הבנתי כי היא שברה את הרגלים אבל לא שאלתי אותה מאז ועד היום מדוע היא שברה את הרגלים".


לפיכך, גרסתו של העד בתצהיר נסתרת בצורה חמורה וקשה וכמו כן השכל הישר אומר, שאילו אשתו – התובעת נפלה בגלל מהמורה או בור או מכסה בולט , כן היתה מוסרת לו על כך במקום ואכן היתה מצביעה כנטען בתצהיר על אותו בור או מפגע. עצם אי אזכור הבור או המהמורה על ידי התובעת לבעלה, במקום האירוע, מצביעה על כך שלא היה דבר מעולם.


התמונות "מזירת האירוע":
התובעת, לצורך תמיכת גרסתה כי היתה מהמורה במדרכה שגרמה לנפילתה, הגישה תמונות מת/1 עד ת/10 שצולמו על ידי בעלה של התובעת.


התאונה כנטען היתה ביום 12.02.01 ואילו התמונות צולמו על ידי עד התביעה 2 בהתאם לתאריך המצוין עליהן ביום 22.06.02, קרי: כ – 16 חודשים לאחר האירוע.


עד התביעה 2 מוסר בחקירתו הנגדית, שלא כל התמונות צולמו באותו תאריך חלקן צולמו שבוע או שבועיים לאחר התאונה וחלקן כאמור, 16 חודשים לאחר מכן.


העד טוען כי פעם ראשונה צילם כשבוע לאחר התאונה (ראה: עמ' 12 לפרוטוקול).
הדבר נראה תמוהה בעיני. מצד אחד, העד טוען כי אשתו אמרה לו ששברה את הרגלים ועל הנפילה עצמה ועל סיבת הנפילה היא לא סיפרה לו- לא באותו יום ולא כשבוע לאחר מכן, וכי הוא לא שאל אותה מאז ועד יום מתן עדותו בבית המשפט מדוע שברה את הרגלים. זאת אומרת, עד הגעתו לבית המשפט הוא לא ידע שאשתו טוענת שהיא נפלה בגלל סדקים ומהמורות מסביב למכסה הבור ונשאלות שאלות ומועלות תמיהות .
ראשית, אם כך כיצד כתוב בתצהירו כי כאשר הגיע למקום מצא את אשתו שוכבת והיא הצביעה על מהמורה הנמצאת במדרכה וסיפרה שרגלה נכנסה למהמורה? (סע' 6 לתצהיר).
שנית, אם הוא לא ידע לא שבוע ולא שבועיים ולא עד יום מתן עדותו בבית המשפט מדוע אשתו נפלה, מדוע הלך לצלם שטח מסוים או קטע מסוים במדרכה?

שלישית, העד אינו אומר שכאשר צילם את התמונות התובעת היתה איתו והצביעה בדיוק על המקום שנפלה והוא צילם את מה שצילם. המשתמע מכך, שאם אשתו או מישהו אחר, שלח אותו לצלם משהו, הרי הוא הופנה לאזור בו היתה הנפילה הנטענת והוא נתבקש לצלם שקיעה במדרכה או שבר באבני השפה או בליטה במכסה של בור ביוב מבלי שמישהו יטרח להוכיח שמה שהעד צילם הוא אכן המקום בו נפלה התובעת.


מצד אחד, עד התביעה אינו יכול להעיד כי התמונות שהוא צילם מתעדות את המקום בו נפלה אישתו, שכן במקום האירוע היא לא סיפרה לו למעשה עד יום מתן עדותו בבית המשפט כי היא נפלה בגלל מהמורה.


התובעת לא יכולה להעיד כי התמונות מתעדות את המקום בו נפלה כי היא לא נכחה בזמן הצילום ולא ידעה מה העד צילם.


מאחר והקשר בין התמונות לבין המקום בו נפלה התובעת לא הוכח, אין כל ערך ראייתי לתמונות ת/1 עד ת/10.


מצבה הרפואי של התובעת טרם התאונה:


בכתב התביעה נטען בסעיף 1 , כי עד לתאונה היתה התובעת במצב בריאות תקין בהתאם לגילה. בתצהיר העדות הראשית שלה חוזרת התובעת מילה במילה על האמור בסעיף 1 לכתב התביעה וטוענת שעד לתאונה היתה במצב בריאות תקין, בהתאם לגילה ואף מפרטת בסעיף 3 את מגוון הפעולות שהיא עשתה בטרם התאונה כולל עזרה לבעלה בעבודות הקשורות לפרדס שלהם. זאת אומרת התובעת אף עסקה למרות גילה בחקלאות, והנה בחקירה הנגדית של הנתבעת היא אומרת:


"לפני התאונה סבלתי מכאבים והרדמות של כפות הרגלים. בתקופה שלפני התאונה סבלתי מסחרחורות ומכל מיני דברים אחרים שסבלתי לאורך ימי חיי. הם כללו כאבים ברגלים, הרדמות וסחרחורות. אני טופלתי במרפאות כאב".


זאת בניגוד גמור, לאמור בכתב התביעה ובתצהירה של התובעת.


ב"כ הנתבעות הגישה כראייה מטעמה את התיעוד הרפואי שסומן נ/1 , נ/2, נ/3.


בנ/1 – מסמך רפואי תחת הכותרת "רישום שוטף", מצויין כי ביום 08.03.93:


"בחודש האחרון סחרחורת ... נמשכה מספר דקות"



ברישום מיום 07.07.93, מצויין :


"נבדקה על ידי אורטופד ד"ר חלפון עקב חוסר תחושה בכפות הרגלים בוצעה EMG ושם נמצא חשד לנזק שורשי חלקי ב L5-S1, דו צדדי".


ברישום מיום 26.08.94, מצויין :


"לפי דבריה לפני כ – 3 חודשים נפלה בבית ונחבלה בשורש ידה הימנית".


ביום 14.02.84 ביקרה התובעת אצל הרופא שלה. ההפניה היתה בגלל כאבים בברך וקרסול ימין, ושם מצויין:


"בבדיקה בתנועות ברכים חופשיות קרסול ימין דפורמציה Tibio Rt הייתי ממליצה לשלוח אותה לאורתופד לקבלת נעלים + מדרסים מתאימים. אין מקום לטיפול פיזיקאלי".


תיקה הרפואי של התובעת, טרם התאונה והרבה זמן לפני התאונה מצביע על כך שהיתה לה בעייה בעמוד שדרה תחתון שגרמה להרדמות וחוסר תחושה בכפות הרגלים וגם סבלה מסחרחורות.
על פי המכתב של הרופאה שלה מתאריך 14.02.84, 17 שנים לפני התאונה, הבחינה הרופאה כי ישנה דפורמציה ברגל ימין שגרמה, כנראה לבעיות הליכה והמליצה על נעלים אורתופדיות עם מדרסים.


לא היה לי ספק, גם בהתעלם ממצבה הרפואי מלפני התאונה, כי התובעת לא הוכיחה למעשה את טענותיה, כי נפלה בגלל אותם סדקים הנראים בתמונות שהוגשו. אך יתרה מזו, כאשר אני סוקר את מצבה הרפואי של התובעת אני מגיע למסקנה, לכאורית, שלא רק שהתובעת לא נפלה בגלל הסדק במדרכה אותו היא מכנה "מהמורה" אלא שיש רגלים חזקות לסברה שהיא נפלה בגלל בעיות בריאות שקדמו לתאונה, שכן חולשה ברגלים, חוסר תחושה בכפות הרגלים וסחרחורת, הינן מתכון בדוק לנפילה, תוך כדי הליכה. עברה הרפואי של התובעת מוכיח שהיא נפלה בבית בעבר ולא בגלל מהמורה במדרכה.


חובותיה של רשות מקומית :
גם אם הייתי מגיע למסקנה הפוכה והייתי מקבל את התמונות ת/1 עד ת/10, כתמונות של המקום בו נפלה התובעת – עדיין עומדת השאלה, האם הוכחה רשלנות של הנתבעת 1 שתחוב עליה בנזיקין כלפי התובעת. השאלה היא אם על הנתבעת חלה חובת זהירות קונקרטית כלפי התובעת ואשר הופרה וכתוצאה מכך נגרם הנזק.


מהי חובתה של רשות מקומית בקשר לאחזקת מדרכות – באיזו רמה חייבת הרשות לשמור את המדרכות ומאיזה מדרג מתחילה להתבסס אחריות קונקרטית כלפי המשתמשים ובאיזה רמה גם אם ישנם כהנה וכהנה סדקים, בליטות, חריצים, שקיעות וכיוצא באלה במדרכה, שאין בהם כדי לבסס טענה של הפרת חובת הזהירות של הנתבעת וקיום עילה לתביעה בנזיקין כנגד הנתבעת 1.


התובעת מפנה לסעיף 235 לפקודת העיריות, סעיף זה קובע:



"235. רחובות



בענין רחובות תעשה העיריה פעולות אלה:

(1) תפקח על השיוור, הרום, הרוחב והבניה של כל רחוב;

(2) תדאג לתיקונו, ניקויו, הזלפתו, תאורתו וניקוזו של רחוב שאינו רכוש הפרט;

(3) תמנע ותסיר מכשולים והסגת גבול ברחוב;

(4) (א) תקרא שמות לכל הדרכים, הרחובות, הסמטאות והככרים, או תשנה שמותיהם כשיש צורך בכך, בכפוף לאמור בסעיף 235א ותדאג לקביעתם במקומות בולטים ולסימון הבנינים במקומות אלה במספרים".


סעיף 235 אין עניינו תחזוקה ובטיחות של המדרכות והוא מתייחס רק לחובותיה של העירייה באשר לרחובות שבתחומה.


המדרכה מוזכרת בסעיף 249[12] סעיף זה נמצא בפרק "סמכויותיה של העייריה" והוא מעניק לעירייה סמכויות לסלול מדרכות או לחייב בעלי מקרקעין לסלול מדרכות בסמוך למקרקעיהם. פסקה 13 עניינה סמכות העירייה לחייב בעלי מקרקעין לנקות מדרכות.


והנה חובתה של העירייה לדאוג לתקינותן של המדרכות ובטיחותן אינה מוזכרת בסעיף 235 אלא במסגרת חובותיה הכלליות ואחריותה המושגית כלפי האוכלוסייה המשתמשת במדרכות , כאמור לעיל.


ידע נא כל אזרח כי החיים מלאים באירועים קטנים ומפוזרים במהלך היום יום שאינם, גם כאשר מתרחשים ואף גורמים לנזק, מקימים עילה לתביעה כנגד הרשות האחראית לתחזוקת רחובותיה, מדרכותיה ושאר מתקניה.


הנשיא זיילר, בת"א י-ם 869/91 קליינמן נ' עיריית ת"א, מתייחס בלשון ציורית מרתקת לדברים אלה ואומר:


"יש ובמיקרוסקופ רואים דברים שאין רואים אותם בעין בלתי מזויינת ויש זכוכית מגדלת מגדילה עשרות מונים נקודה זעירה או אותיות בלתי קריאות ויש שתמונה מצולמת בקנה מידה כזה ובזוית צילום כזו, שאין היא משקפת את המציאות כפי שהיא נחזית בעין בלתי מזויינת. המשותף לכל אלה היא בתוצאה הסופית המציגה בפני אדם, אובייקט שאינו מתאים לאופן בו נצפה אובייקט זה בחוש הראייה הרגיל. אי אפשר לקרוא לאותיות קטנות שהוגדלו בזכוכית מגדלת "אותיות גדולות", ואי אפשר לכנות כ"גדול", אובייקט רק משום שצולם כשהוא מוגדל או בשל זוית הצילום".




דברים אלה יפים וישימים לתמונות ת/1 עד ת/10 שהוגשו על ידי התובעת כראייה על גודל ה"המהמורה", שנוצרה כתוצאה מסדק במשטח היציקה שמסביב למכסה הבור.


התמונות נעשו בפוקוס קרוב מאוד וככל הנראה האדירו את הצנוע והגדילו את הקטן ואם אסתכל על התמונות בפרספקטיבה הנכונה, ממרחק נורמאלי של גובה קומת אדם ולא מהמרחק שצילמו בפועל, יש להניח שסדקים אלה נראים הרבה יותר קטנים מאשר התמונות מציגות אותם ואין בהם כדי ליצור לא מהמורה ולא בור.


אך גם אם כאלה היו, הרי:



"חיי היום-יום מלאים סיכונים, אשר לעתים מתממשים וגורמים נזקים, מבלי שיוצרי הסיכונים יישאו ב אחריות בנזיקין. הטעם לכך הוא, שאותם סיכונים טבעיים ורגילים הם לפעילות האנוש המקובלת, ובגינם נקבע, כעניין של מדיניות משפטית, כי חובת זהירות קונקרטית אינה מתגבשת.


סיכונים אלה סבירים הם, וחיי חברה מתוקנים לוקחים את קיומם בחשבון. על-כן, מי שמשתמש במתקן ספורט - אם כמשתתף ואם כצופה - עשוי להיפגע מסיכונים, הכרוכים בפעילות ספורטיבית. עד כמה שסיכונים אלה טבעיים הם ורגילים לאותה פעילות, אין בגינם אחריות. "מי שלוקח חלק בספורט כזה, מקבל את הסכנות הטמונות בו, במידה שהן ברורות ונחוצות, בדיוק כמו סייף המקבל את הסיכון של דקירה ממתנגדו וצופה במשחק כדור המסתכן במגע עם הכדור" (דברי השופט CARDOZO בפרשת V. STEEPLECHASE MURPHY(AMUSEMENT CO. (1929 כפי שצוטטו בהסכמה על-ידי השופט ברנזון בע"א 285/73, בעמ' 73). "אני הולך לחזות במשחק כדור-רגל, אני יודע, או צריך לדעת, את הסכנות הרגילות הכרוכות בכך ולוקח על עצמי את הסיכון הזה" (השופט זוסמן בע"א 246/60, בעמ' 286)".
[ציטוט מתוך: ע"א 145/80 - שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש ואח' . פ"ד לז(1), 113 ,עמ' 119-120]



וכן בפסה"ד בת"א 277/59 י-ם ברלשטיין נ' מעלה החמישה, פסקים מחוזיים ל"ח [104] נקבע כי:


"עצם העובדה שאדם מתחלק ונפל אין בה כלשעצמה להצביע על רשלנות מצד בעלי המקום. נפילה או התחלקות היא תופעה רגילה בחיים. ואם בפנים הבית כך בחוץ, במקום פתוח על אחת כמה וכמה. אם בפנים הבית רשאי המוזמן בד"כ לצפות שאין בפניו מכשולים בלתי רגילים, הרי שונה המצב בחוץ הפתוח לפגעי טבע למיניהם".


גולת הכותרת בעניין, חוסר אחריותה של רשות מקומית והעדר דרישה ממנה של חובותיה ומדרכותיה ושטחים שבבעלותה שיש בהם נגישות לציבור יהיו בטוחים באופן מוחלט ונטולי סיכונים באופן בלעדי ובאופן מלא הינו פסק הדין בע"א 4344/97 י-ם כהן ג'ני נ' עיריית ר"ג - תק מחוזי 98[1], עמ' 1213.


שם, המערערת נפלה כשהלכה באחד מרחובות רמתן-גן. הנפילה נגרמה לטענתה מבליטה שהיתה במדרכה. כיוון שכך היא תבעה את נזקיה בעקבות נפילה זו מעיריית רמת גן ומחברת הבטוח שבטחה את העירייה. בית משפט השלום דחה את תביעתה וקבע.


"בבחינת למעלה מהצריך נוסיף ונאמר שרחובות ומדרכות עיר אינם "משטח סטרילי" ואין להתייחס אליהם כאל מקום שאין בו סדקים, בליטות ו"גלים" של שיפועים כאלו או אחרים. עובדה זו איננה רק מציאות המוכרת לכולנו, אלא שזוהי מציאות הכרחית הנובעת מכך שכפי שהועד בבית משפט קמא, מדובר במאות קילומטרים של דרכים ומדרכות שנעשה בהם שימוש על-ידי עשרות אלפי אנשים, זאת בנוסף לעגלות, משאות, כלי רכב וכל כיוצא באלו. "מצרך המוני" כזה נועד להקל על מעבר אנשים, סחורות וכלי רכב ממקום למקום, ולא להיות מודל גיאומטרי שיש בו יושר מתמטי של פני מפלס. "גלים" שונים במפלסי דרכים אלו, כמו מרצפות הבולטות קמעא פה ושם ברחובות או מדרכות מרוצפות (כפי שהיה המקרה בענין קא עסקינן) הם פועל יוצא של עצם השימוש ההמוני בדרכים שמדובר בהם, בצרוף לארועי טבע, של הבדלי טמפרטורות, של לחות, גשם, יובש וכל כיוצא בזה. כל אלו הם מהמפורסמות שאינן צריכות ראיה".


בית המשפט המחוזי סמך את שתי ידיו בקביעה זו של בית המשפט השלום והוסיף:


אין חולק שעירייה חייבת לטפל במפגעי בטיחות שיש בדרכים הנמצאות בטיפולה ואחזקתה, ואולם לא כל סטיה "מיושר מתמטי" של מפלסי דרכים הוא מפגע



קביעות והלכות אלה חוזרות ונישנות בשורה ארוכה מאוד של פסקי דין שנדונו בפני בית המשפט על כל דרגותיה. כמו במקרה הנ"ל גם במקרה שלפני לא מצאתי על פי התמונות שהוגשו גם אם הן מתעדות את מקום הנפילה משום מפגע , היוצר חבות על הנתבעת 1.


לפיכך, הגעתי לכלל מסקנה שדין התביעה להידחות.


בנסיבותיה האישיות המיוחדות של התובעת - אינני מחייב אותה בהוצאות.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. מעידה ברחוב

  2. נפילה על המדרכה

  3. נפילה בשוק הכרמל

  4. נפילה ליד חנות

  5. נפילה בכביש - שבר ביד

  6. נפילה במדרכה בחיפה

  7. נפילה לתעלת ניקוז

  8. נפילה במדרכה ברחוב ברמלה

  9. נפילה ברחוב בנתניה

  10. נפילה על כיפת בטון

  11. נפילה ביציאה מחנות

  12. נפילה ברחוב - מכשול

  13. נפילה ברחוב בעפולה

  14. מעידה בגלל בור בכביש

  15. נפילה בחניון ציבורי

  16. נפילה ברחוב באבני חצץ

  17. נפילה בשביל - תביעת פיצויים

  18. נפילה בגלל תעלה שנחפרה בכביש

  19. מדרכה שבורה – נפילה - שבר ביד

  20. נפילה בגלל מכסה בור ביוב בולט

  21. נפילה על מדרכה ברחוב - תל אביב

  22. נפילה בגלל מרצפות מדרכה שבורות

  23. נפילה תוך כדי הליכה במדרכה ברחוב

  24. תביעה בשל נפילה לבור במדרכה

  25. נפילה על ברזל ברחוב – תביעת פיצויים

  26. נפילה ברחוב על מדרכה – רשלנות תורמת

  27. נפילה תוך כדי יציאה מהמכונית

  28. אחריות העירייה על נפילה ברחוב

  29. נפילה בשטח שנהרס ע"י עיריית ירושלים

  30. רגל נתפסה בגדר על מדרכה – נפילה על היד

  31. נפילה בגלל אשפה על הרצפה – תביעה נגד עירייה

  32. פיצוי כספי מהעירייה על נפילה במדרכה

  33. נפילה בטיילת בחוף הים - תביעת פיצויים ?

  34. נפילה לאחר חניית רכב בשלולית של חומר דביק

  35. נפילה תוך כדי חציית הכביש - הרגל נכנסה בשקע בכביש

  36. נפילה בגלל ערימת גזם גדולה מונחת על רוב שטח המדרכה

  37. נפילה ברחוב באשדוד בגלל מרצפות שקועות עם הפרשי גובה

  38. נחבלה לאחר "שרגלה השמאלית נכנסה לתוך בור שהיה בדרכה" והתעקמה

  39. נפילה על בסיס שמשיה מבטון, אליו לא חוברה שמשייה ואשר היה ממוקם על המדרכה

  40. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון