פסק דין 1. צד ג' (להלן: "אייל") נהג ברכבו של אביו, התובע 2 (להלן: "אריה") בכביש תל אביב-רמלה (להלן: "הכביש") ביום שישי, 05/01/01, בסביבות השעה 23:00 (להלן: "מועד האירוע"). תוך כדי נסיעה, כך על פי הנטען בכתב התביעה, נפל הרכב המדובר (להלן: "הרכב") "לבור בעומק של כמטר" וניזוק בחלקו התחתון. התובעת 1 (להלן: "התובעת") פיצתה את אריה על הנזקים שנגרמו לרכב, על פי דו"ח שמאי (נספח ב' לכתב התביעה) וכן נשאה בשכר טרחת השמאי. מסכום הפיצוי בגין הנזקים, הפחיתה התובעת את דמי ההשתתפות העצמית הנקובים בפוליסה הן בקשר לנזקים והן בקשר לירידת הערך שנגרמה. התובעת תובעת כאן את התשלומים, שנשאה בהם. אריה תובע את הנזקים שלא שולמו לו, לאחר הפחתת דמי ההשתתפות העצמית הנזכרים. 2. באותם ימים ביצעה הנתבעת 1 (להלן: "רכבת ישראל") עבודות שדרוג למסילת רכבת ישנה, שחלקה עברה על הכביש, במקום, שבו נטען כי אירע האירוע. את העבודות מטעמה ביצעה הנתבעת 2 (להלן: "עשוש"), ששימשה כקבלן לביצוע אותן עבודות. הנתבעת 3 (להלן: "גדיש") נשכרה לשמש כחברת פיקוח של העבודות. כל הנתבעות נתבעות כאן בשל אחריותן לקרות האירוע ולנזקים שנגרמו (ההתייחסות הינה, כמובן, לכתב התביעה המתוקן), כאשר, על פי הטענה, לא היו בכביש כל אמצעי התראה שיזהיר על העבודות הנעשות וכל אמצעי בטיחות מתאים. 3. כל הנתבעות כופרות באחריות הנטענת כלפיהן ואף כופרות בעצם קרות האירוע עצמו. מלבד זאת, מטילה רכבת ישראל את האחריות לפתחן של עשוש וגדיש, וכל אחת משתי אלה מטילה את האחריות על רעותה. טענתן המשותפת והמרכזית של כל הנתבעות היא, שהן דאגו להציב בכביש את כל אמצעי ההתראה והבטיחות הנדרשים, ולא יתכן שאייל לא הבחין בהם. עוד טוענות הנתבעות לכך, שלא התקבלה כל הודעה אצלן על האירוע, סמוך למועד הנטען, וכן לא התקבלה כל הודעה על אירוע אחר דומה, כפי שצפוי היה שיקרה, על פי גרסת התביעה. 4. לאור הבדלי הגרסאות, נדרשו כל נציגי הצדדים להיפגש במקום האירוע הנטען, כדי לברר אם כולם מכוונים לאותו מקום. המפגש התקיים, וכל אחד נותר בעמדתו. משכך, מתעוררת ראשית כל השאלה: ההיה האירוע או לא היה? 5. אייל תיאר בפרוטרוט את האירוע בשלוש הזדמנויות: בחקירתו במשטרה, שלושה ימים לאחר האירוע, ביום 08/01/01 (ת/1), בבית המשפט, בפרוטוקול מיום 13/03/02 (להלן: "פרוטוקול 3/02") ובפרוטוקול מיום 27/06/04 (להלן: "פרוטוקול 6/04"). תיאורו היה מפורט ובמרכיבים המרכזיים שלו: מועד האירוע, תיאור הכביש, תיאור האירוע עצמו, העדרם של אמצעי התראה ובטיחות, לא נתגלתה כל סתירה משמעותית בשלושת החקירות האמורות. במרכיבים אחרים, כמו: מהירות הנסיעה, עדים נוספים שהיו במקום וכדו', היו הבדלים מסוימים, בעיקר בין שתי העדויות בבית המשפט, והם יכולים להתקבל בהבנה על רקע פערי הזמנים, בהן ניתנו העדויות. ניכר, שבעדותו הראשונה, שניתנה במועד קרוב יותר למועד האירוע, זכרונו היה טוב יותר. מכל מקום, לא נמצא כל סתירה של ממש בין העדויות השונות. 6. אריה הוזעק על ידי בנו והגיע זמן קצר לאחר האירוע. הוא העיד על מצב הרכב ומצב הכביש בעת הגעתו, פעמיים, בבית המשפט (פרוטוקול 3/02, ופרוטוקול, מיום 29/04/04, להלן : "פרוטוקול 4/04"). גם בעדויותיו לא נתגלתה כל סתירה, והן תמכו בגרסתו של אייל, במקומות שיכלו לתמוך בה. 7. גם חוות דעת השמאי, שבדק את הרכב יומיים לאחר האירוע, והתמונות שצורפו אליה, תומכים, כמובן, במסקנה שהאירוע המתואר אכן אירע. 8. באשר למקום האירוע המדויק, אריה ונציגי הצדדים נפגשו במקום הנטען. המקום צולם והתמונות הוצגו (נ/1). אייל, משום מה, לא נדרש להתייחס לתמונות אלה. אולם, גם אריה וגם נציגי הצדדים האחרים התייחסו אליהן. אריה אישר, כי האירוע אירע במקום זה. אמנם, ניכרו הבדלים מסוימים לגבי מקום האירוע המדויק על פי עדותו של אריה לבין המקום המדויק, שבו בוצעו העבודות, על פי עדויות נציגי הנתבעות, אולם אין ליחס משקל מיוחד להבדלים אלה, הן משום שהתמונות מתארות את מצב הכביש לאחר תום ביצוע כל העבודות, שבודאי היה שונה מאוד ממצב הכביש בעת ביצוע העבודות (עדות אריה בפרוטוקול 4/04, עמ' 2), והן משום שהעבודות התפרסו לאורך קטע גדול של הכביש (עדות רייך בפרוטוקול 6/04, עמ' 13), כך שלא ניתן להתייחס לקטע מסוים דווקא. 9. המסקנה העולה בינתיים מכל האמור לעיל היא, שהאירוע המתואר אכן אירע, אם כי לא בהכרח בתיאורו המדויק של אייל. כלומר: ביום 05/01/01 בסביבות השעה 23:00, אכן, נסע אייל ברכבו של אביו, אריה, בכביש, שבו בוצעו עבודות שדרוג מסילת הרכבת, ונתקל במפגע מסוים, שעל טיבו עוד נעמוד להלן. עוד ניתן להסיק, שהרכב ניזוק בחלקו התחתון ואירעו לו הנזקים המתוארים בחוות דעת השמאי. השאלה העיקרית הינה, אם כן: הנכונה גרסת התביעה, לפיה לא היו כל אמצעי התראה ובטיחות בכביש, או שגרסת הנתבעות, לפיה היו גם היו אמצעים אלה ואייל התעלם מהם, היא הנכונה? בשאלה זו, בעיקר, נדון להלן, אך קודם לכן עלינו עוד לברר את תיאורו המדויק של האירוע. 10. כך תיאר אייל, לראשונה, את האירוע, במשטרה (ת/1): "תוך כדי שאני נוסע בכביש... ופתאום הגעתי למצב שהכביש נגמר ונפלתי עם הרכב לתהום של כ-1 מטר מגובה הכביש". בפרוטוקול 3/02 (עמ' 1): "...לפני מסילת הרכבת פשוט נגמר לי הכביש... האוטו שלי נפל... היה בור. הכביש הוא ישר, פתאום הוא מתעקל ימינה". אריה, שהגיע למקום, כאמור, לאחר מספר דקות, העיד כך: (פרוטוקול 3/02, עמ'2): "ראיתי שהאוטו בתוך התהום, היכן שנגמר הכביש, האוטו נפל לתהום". (פרוטוקול 4/04, עמ' 3): "ראיתי את האוטו בתהום". 11. כנגד התיאור האמור, עומדות עדויותיהם של עדי הנתבעות, על פיהן, ביום האירוע הכביש כבר היה מוכן לסלילת אספלט, לאחר שכבר הונחו והודקו המצעים המהווים בסיס לאספלט, כך שההפרש בין המצעים לבין גובה הכביש הסלול הינו בסביבות 30 ס"מ בלבד (סעיף 6 לתצהיר לויטין, שיוביץ בפרוטוקול 6/04, עמ' 9, רייך בעמ' 13 שם, לויטין בעמ' 17 שם). העדים סיפרו גם, כי סלילת הכביש באספלט נדחתה רק משום מזג האוויר והיא בוצעה ביום ראשון לאחר האירוע (שקרה ביום שישי). הדבר מאושר גם ביומן העבודה של לויטין (צורף לתצהירו). מכאן, שהיתה הגזמה בתיאורם של אייל ואריה בגובהו של אותו "מפגע" ובכינויים "בור" ו"תהום". סביר להניח שההיתקלות ארעה במקום מסוים בכביש, בו נוצר הפרש בין גובה הכביש הסלול לבין גובה הכביש שיועד לפיזור האספלט, אך גובה זה היה בסביבות 30 ס"מ בלבד. גם הפגיעה בחלקו התחתון תומכת במסקנה זו. בגובה של מטר ניתן לצפות לפגיעות גם בחלקו הקדמי אמצעי או אף העליון של הרכב, ואולי אפילו להתהפכות הרכב. גם העובדה שאייל והנוסע עמו (בעניינו עוד נדון להלן) יצאו, טוב שכך, בפגיעות קלות בלבד (אייל, פרוטוקול 6/04 עמ' 3 ועדותו במשטרה), תומכת במסקנה האמורה. 12. ומכאן, לשאלת המפתח: היו או לא היו אמצעי התראה ובטיחות? להלן, יובאו וינותחו עדויותיהם בנדון של כל עדי הצדדים, ולא פחות מכך תנותח משמעות אי העדתם של עדים רלבנטיים, שיכלו להעיד בנדון. 13. אייל במשטרה (ת/1): "...במקום לא היה שום שילוט ושום תאורה...". בפרוטוקול 3/02, עמ' 1: "...לא היתה תאורה, לא היה שום דבר... לא היו פלסטיקים לסימון ...המקום לא היה מואר... המקום היה חשוך לגמרי... וגם לא ראיתי תמרורי אזהרה". בפרוטוקול 6/04, עמ' 3: "...לא ראיתי תמרורי אזהרה ולא תאורה". גם אריה העיד (פרוטוקול 03/02, עמ' 3), שלא ראה תמרורי אזהרה. 14. יחד עם זאת, גם על פי השניים, היו סימנים להימצאותם של אמצעים מסוימים, אם כי לא במקום הראוי, לדעתם. אייל העיד במשטרה (ת/1) על "חץ זרוק במרחק של 500 מטר מהמקום שהורה על הדרך". בעדותו הראשונה בבית המשפט (פרוטוקול 3/02) העיד, לפתע (עמ' 2) על "רכב הרוס" שהיה בצד הכביש, ובסמוך אליו, "תמרור מואר שהיה אמור להזהיר אותי", שגם הוא היה הרוס, בסמוך אליהם היו גם "פלסטיקים זרוקים". גם אריה העיד (פרוטוקול 3/02, עמ' 3), כי ראה "מחסומים שחוסמים את הכביש, היו רחוקים ובצד השני", כן ראה, "מצבר לתאורה שהיה מפורק על הכביש... הבטונדות היו בתוך הבור, בהמשכו במרחק של 10 מ'... משולשים שחוסמים את הכביש היו רחוקים מהאזור". 15. עדי הנתבעות העידו, לעומתם, כי כל אמצעי ההתראה: שלטים, תמרורים ותאורה, ואמצעי הבטיחות (מעקות) הותקנו במקום. סורין שיוביץ שימש באותה עת כממונה תחזוקת מסילות ארצי ברכבת ישראל. הוא העיד (פרוטוקול 6/04, עמ' 4-5), כי לא ניתן היה להתחיל בעבודות, בטרם קבלת האישורים של מע"צ ושל משטרת ישראל, ולאחר שהתמלאו כל תנאי הבטיחות הנדרשים. 16. דוד עשוש שימש כמנהל פרויקטים בעשוש וניהל בפועל את העבודות באתר (סעיף 2 לתצהירו). גם הוא העיד (סעיפים 5-6 לתצהירו), שהעבודות החלו רק לאחר קבלת האישורים המתאימים ממע"צ וממשטרת ישראל, ולאחר שאלה בדקו ומצאו כי התמלאו כל תנאי הבטיחות הנדרשים, וכי הוצבו במקומם כל המעקות, התמרורים והשלטים הנדרשים. דוד צירף לתצהירו את התכניות שהגישה עשוש למע"צ, ובהן נכללו כל אותם אמצעים (נספח א' לתצהירו), את האישור שהתקבל ממע"צ (נספח ב') ואת האישור שהתקבל מהמשטרה (נספח ג'). דוד העיד בתצהירו (סעיפים 7, 8), כי כל האמצעים הוצבו בפועל, ואף יותר מהנדרש, והוא צירף מסמך המעיד על רכישת אותם אמצעים (נספח ד'). ביתר פירוט, העיד עשוש (סעיפים 13, 14 לתצהירו): "שני המסלולים והנתיבים שבהם היו מוארים, והמעקף היה ברור ביותר. תמרור "א-43" זוהר בגודל של 2 מטר על 2 מטר המתריע "האט מעקף לפניך" היה מוצב 100 מטרים לפני המעקף עצמו. כמו כן היה מוצב במקום תמרור "ב-20" המגביל את מהירות הנסיעה ל-50 קמ"ש. ...הוצבה עגלה עם חץ מהבהב להכוונת התנועה במרחק של כ-150 מטר מהמעקף". בבית המשפט העיד עשוש (פרוטוקול 6/04, עמ' 6-7), כי נכח בעצמו ביום האירוע, עד שעות הצהרים, וכן נכחו שם שני שוטרים שעצרו את התנועה בזמן הרכבות, מפקח מטעם גדיש ומפקח מטעם רכבת ישראל. גם בדיון (6/04) העיד (עמ' 9) על מעקות פלדה, תמרור אדום לבן ועליו נצנצים מהבהבים, תמרורים שחור לבן עם חיצים המכוונים את התנועה. כל אלה מונחים דרך קבע במשך כל ימי העבודה. נוסף להם, יש "שתי עגלות גדולות עם חיצים גדולים, שאחת מוצבת בכניסה ואחת ביציאה והחברה מציבה אותם כל לילה". בעניינה של אותה "חברה" עוד נדון להלן. 17. העיד אלון רייך, ששימש באותה עת כמנהל הפרויקט מטעם חברת הפיקוח גדיש (סעיף 5 לתצהירו): "במהלך ביצוע העבודות ננקטו באתר על ידי ובאחריות הקבלן (עשוש - י.א.) כל אמצעי הבטיחות והזהירות הנדרשים על ידי מע"צ ומשטרת ישראל, לרבות סימון כל אתר בתמרורים מתאימים, מנצנצים בשעות החשכה, שילוט אזהרה, מעקות בטיחות גם מסוג "טריו" (מפלדה) וגם מפסלטיק ("ניו-גרסי"), כל זאת בפיקוח צמוד של משטרת ישראל...". בעדותו בבית המשפט (פרוטוקול 6/04, עמ' 10) תיאר את כל מהלך קבלת האישורים ממע"צ וממשטרת ישראל. הוא העיד (עמ' 11) על קיומם של סיורים תכופים בשטח של נציגי מע"צ והמשטרה, במהלכם התקבלו הערות לתיקון והן בוצעו מיד בשטח. עוד העיד (עמ' 13), כי על פי אורך המעקף (250 מ"ר) ואם מדובר על צפיפות נצנצים של כ-15 מ' בממוצע, הרי שמדובר "בכמות לא מבוטלת של כמה עשרות", וכך סיכם (עמ' 13-14): "נהג שנוסע מתל אביב לכיוון רמלה בחושך, ואין תנועת רחוב, דבר ראשון שהוא רואה זה עגלה שמרוחקת כ-300 מטר ממקום העבודה, שמראה לו את הכיוון שבו הוא צריך להתחיל להתכוון אליו, לאחר מכן יש מערכת של שלטים ומערכת של נצנצים, כאשר הנתיב של המעקף מוביל לדרך העוקפת כולל שלטי הגבלה של מהירות, שמצביעים על הורדת מהירות בסדר גודל של 50 קמ"ש. מדברים על מערך של מספר שלטים בסדר גודל של 100-200 מטר לפני מקום העבודה. קשה לפספס את זה". 18. עוד העיד ודים לויטין, שהועסק מטעם גדיש כמפקח על הפרויקט (סעיף 2 לתצהירו). גם הוא העיד (סעיף 3), כי במהלך ביצוע העבודות ביצע והתקין הקבלן עשוש את כל אמצעי הבטיחות והזהירות שנדרשו על ידי מע"צ והמשטרה. לעדותו של לויטין ערך מוסף על זו של רייך, כיוון שלויטין, על פי דבריו (סעיף 4), נוכח בשטח הפרויקט מידי יום ביומו ופיקח, בין השאר, גם על ביצוע הוראות הבטיחות והנחיות מע"צ והמשטרה. עוד העיד (סעיף 5): "הנני מצהיר, כי ביום התאונה, עזבתי את האתר בסביבות השעה 16:00, מעט לפי סיום העבודות ובשעה זו ניצבו התמרורים, שילוט האזהרה והמחסומים במקומם, כפי שהיו בכל יום מימות ביצוע העבודות". בבית המשפט (פרוטוקול 6/04, עמ' 17) שב וציין, כי היתה הקפדה יתירה על הוראות הבטיחות עקב הפיקוח הצמוד של מע"צ והמשטרה. 19. המסקנה המתקבלת עד כה היא, שעשוש אכן התקינה בכביש את כל אמצעי הבטיחות והאזהרה הנדרשים. מסקנה זו מתקבלת מכלל עדויותיהם של עדי הנתבעות, שלא נסתרו ולא הופרכו במאומה, ונתמכות במסמכים רלבנטיים (אישורים של מע"צ והמשטרה, מסמכי רכישה, תכניות וכיו"ב). למעשה, ניתן למצוא תימוכין למסקנה זו גם בעדויותיהם של אייל ואריה בדבר "התמרור המואר" ו"הפלסטיקים" שהיו מושלכים בצד הדרך (אייל) ובדבר "מצבר התאורה המפורק" שהיה שם, "הבטונדות" ו"המשולשים" (אריה). כיצד, אם כן, נגרם האירוע? בטרם ננסה להשיב על שאלה זו, נעמוד על עניין העדים הרלבנטיים שלא זומנו להעיד על ידי הצדדים. 20. העד "הנעדר" הראשון הוא אחיו של אייל. אייל סיפר, הן בעדותו במשטרה והן בעדויותיו בבית המשפט, כי היה עמו ברכב בעת האירוע אחיו, שצעיר ממנו בשנתיים (פרוטוקול 6/04, עמ' 2 למטה). על פי שנת הלידה הנקובה בהודעתו של אייל במשטרה (ת/1), אייל היה כבן 27 בשעת האירוע ואחיו כבן 25 שנים. אייל העיד (פרוטוקול 6/04, עמ' 3 למטה), כי פציעתו של אחיו היתה קלה, יחסית. המחלוקת בדבר האמצעים שהוצבו במקום, ואפילו עצם קרות האירוע, כאמור, והמקום המדויק שלו, היתה ידועה וברורה כבר בכתבי ההגנה של הנתבעות. עדותו, אילו הובאה, היתה בודאי רלבנטית ביותר והיה בה כדי לתמוך באופן ממשי בגרסת התביעה. אייל לא ידע לומר, מדוע הוא לא הוזמן להעיד ((עמ' 3 למעלה). 21. אייל העיד במשטרה על נהג נוסף שנסע לצידו והיה מוכן להעיד עבורו, אלא שמפאת היותו "בטראומה" לא התפנה לקחת ממנו פרטים. ניתן לקבל בהבנה השמטה זו. גם אם אייל ואחיו לא נפצעו באופן ממשי, כפי שהתברר בעדותו, הרי שפתאומיות האירוע, השעה המאוחרת והנזק הניכר שנגרם לרכב, היה בהם כדי להסיח את דעתו מנטילת פרטי אותו נהג. לא כך יש להתייחס להימנעות אחרת של התביעה. אייל העיד עוד באותה הודעה, כי סמוך לאחר האירוע עברה ניידת משטרה ובה שני שוטרים ש"ראו את המצב שקיים שם". אייל אף ידע לפרט: "שוטר אחד היה בעל דרגת מפקח עם שני כוכבים ונמסר לי שהוא קצין תורן של רמלה לפי בירור... והשוטר השני היומנאי אמר ששמו פייסל". בקלות יכלה התביעה לאתר שוטרים אלה ולהעידם, וכך יכלו לתמוך בגרסתה על העדרם של אמצעי הבטיחות האמורים. אריה העיד גם הוא (פרוטוקול 3/02, עמ' 2-3) על אותה ניידת ועל 4 שוטרים, שהציבו מחסומים בכביש. בעדותו המאוחרת יותר של אריה (פרוטוקול 4/04, עמ' 3-4), מסופר גם על "בדואי" ממאהל סמוך למקום האירוע שהגיע להושיט עזרה. עוד סיפר על הגרר שהוזמן (מוביל הגרר יכל ודאי להעיד על הגובה שבמחלוקת). כל אלה לא זומנו, ולא ניתן כל הסבר להימנעות זו. 22. תמיהה נוספת נמצאת בהימנעות התביעה מבירור עניינו של אותו "רכב הרוס", שעל פי עדותו של אייל (פרוטוקול 3/02), היה מוטל בצד הכביש, סמוך למקום האירוע, וסמוך אליו היו מונחים התמרור ההרוס ו"הפלסטיקים" הזרוקים. אם אכן ניזוק רכב אחר באותה עת ובאופן דומה, ודאי שהיה בכך משום תמיכה של ממש בגרסת התביעה. יצוין, כי על פי עדויות עדי הנתבעות לא התקבלה כל תלונה או כל הודעה בדבר תאונה דומה (כולל האירוע הנדון). לא היה כל קושי לברר במשטרה עניין אותו רכב והאם אכן אירעה תאונה דומה באותו מקום ובאותו אירוע. יצוין, כי התביעה ידעה היטב לפנות למשטרה, כדי לברר אם הוצבו שוטרים במקום במועד האירוע, והגישה תעודת ציבור על כך. על פי התעודה, לא היו מוצבים שוטרים בעת האירוע, אולם הם היו מוצבים בשעות, בהן התבצעה העבודה. הנתבעות לא חלקו על כך. 23. ועתה, לעדים הנעדרים מטעם ההגנה. בראשם, החברה, שנשכרה על ידי עשוש להצבת השלטים הניידים. עובדה זו עלתה לראשונה בעדותו של דוד עשוש (פרוטוקול 6/04, עמ' 8): "יש חברה ששכרנו אותה להצבת תמרורים. כל לילה עברה כדי לוודא שהכל פועל כמו שצריך, היא נקראת נתיבי פריאסו בע"מ ...ובנוסף יש את חברת נתיבי פריאסו, שהיתה אחראית על ביצוע תמרור, שכל ערב היתה מגיעה לראות שפנסי אזהרה עובדים וחיצים..". גם לויטין העיד (שם, עמ' 16): "הם (פריאסו) היו מוזמנים לשטח לפני תחילת החושך כדי לבדוק את הנצנצים. הנצנצים מתחילים לעבוד בזמן החושך, זה עובר אוטומטית, אבל הם היו צריכים לבוא ולבדוק. הם היו צריכים לשים עגלה עם חץ לפני תחילת החושך לכיוון התנועה. חוץ מזה, המעקות היו בשטח, הכל היה מורכב מזמן". 24. האם חברת נתיבי פריאסו (להלן: "פריאסו") הגיעה כדי לבדוק את שנדרש לבדוק ולהציב את שנדרש להציב? דוד עשוש העיד (עמ' 8), כי עזב את המקום בסביבות השעה 12:00, לפני תום העבודות באותו יום, "אני לא יודע אם באותו יום הם (פריאסו) באו, צריך לשאול אותם. אני לא זוכר אם פניתי אליהם לשאול אם הם באו". לויטין (עמ' 16): "לא עזבתי לפני שפריאסו הגיעו, לא ראיתי אותם שם... אני לא יודע אם הם באו" נמצא, שאין בפנינו כל עדות, לפיה פריאסו הציבה את שנדרש להציב באותו יום, לאחר תום העבודות, ובדקה שכל אמצעי הבטיחות הנדרשים (נצנצים וכו') פועלים כהלכה. לא הובא כל נימוק לאי העדת מי מפראיסו. 25. נוסף לכך, נמנעו הנתבעות מלזמן לעדות את המפקח ממשטרת ישראל, שעל פי העדויות, ערך סיורים במקום כדי לוודא הצבתם של כל אמצעי ההתראה והבטיחות הנדרשים והעיר הערותיו לגביהם. באשר למפקח מטעם מע"צ, הוברר שהכוונה הייתה לשיוביץ, שאכן העיד (דוד עשוש, עמ' 7 לפרוטוקול 6/04). 26. הימנעותו של צד מהבאת עד או ראיה, שהיה בהם כדי לתמוך בגרסתו, בהעדר הסבר אמין, יש בה כדי לתמוך בגרסת הצד שכנגד ולערער גרסתו של הצד הנמנע (י. קדמי, על הראיות, חלק שלישי, מהדורת 2003, עמ' 9-1648, והפסיקה הנזכרת שם). במקרה שלנו, ניתן להפעיל כלל זה כלפי שני הצדדים, לאחר שנמנעו מהבאת העדים האמורים. לכאורה, חמורה יותר הימנעות התביעה מהעדת העדים הנזכרים הן משום הנטל המוטל, דרך כלל, על התובע להוכיח תביעתו, והן משום שמדובר בראש ובראשונה, בבנו של אחד התובעים (אריה), ויש להניח שניתן היה לזמנו לעדות בנקל. למרות זאת, נראית לי הימנעותן של הנתבעות מזימונה של פריאסו כעומדת באותה "דרגת חומרה". זאת משום, שבעוד שעדויותיהם של "העדים הנמנעים" מטעם התביעה היה בה כדי לתמוך, הגם שבאופן ממשי (לפחות, באשר לעדות האח), בעדותו של אייל, בעיקר, אולם עדותו זו, כמו גם עדותו של אריה, יכולה לעמוד בפני עצמה, הרי שעדויות עדי הנתבעות אינן יכולות לבוא במקום עדות פריאסו, מהטעם הפשוט, שהם אינם יכולים לספר האם פריאסו בכלל הגיעה, מה הציבה ומה בדקה, כאמור לעיל. אי העדת פריאסו, איפוא, גרעה נתון, שלא ניתן למלאותו באמצעות עדויות אחרות. 27. ובכל זאת, הימנעות זו יכולה להשליך רק על מה שפריאסו יכלה להעיד. תפקידה העיקרי, כאמור לעיל, היה הצבת השלטים הניידים שעל העגלות הניידות, נוסף לבדיקת תפקודם של שאר האמצעים. בכל הנוגע למעקות ותמרורים קבועים, די לנו בעדויות שנשמעו, לפיהן אלה היו מוצבים כל ימי ביצוע העבודות בכביש, ואין כל מקום להניח שהם לא היו במקומם בעת האירוע ממש. לעומת זאת, לא הוכח בפנינו כי השלטים הניידים אכן הוצבו במקומם בתום העבודות באותו יום וכן לא הוכח בפנינו באופן ודאי, כי התמרורים המהבהבים ("הנצנצים") אכן פעלו כנדרש. 28. בניסיון להשלים את התמונה שהיתה, ניתן להיעזר גם בעדויותיהם של אייל ואריה. כאמור, העיד אייל על "חץ זרוק במרחק של 500 מטר מהמקום שהורה על הדרך", על "תמרור מואר שהיה אמור להזהיר אותי" שהיה מושלך בצד הדרך ועל "פלסטיקים זרוקים". אריה העיד על "מחסומים שחוסמים את הכביש, היו רחוקים ובצד השני", על "מצבר תאורה שהיה מפורק על הכביש" על "בטונדות בתוך הבור, בהמשכו במרחק של 10 מ'" ועל "משולשים שחוסמים את הכביש, היו רחוקים מהאזור". 29. המסקנה, היכולה להתקבל מכל האמור לעיל היא אחת מהשתיים: או שפריאסו לא הציבו כלל את התמרור הנייד במקומו המיועד ואת "הפלסטיקים" ו"המשולשים" במקומם המיועד, ואלה הושארו בצד הכביש במשך העבודות ולא הוחזרו למקום המיועד להם עם תום העבודות, או שאלה אכן הוצבו במקומם, אך הוזזו משם על ידי גורם כלשהו. האם הרכב "ההרוס" הנזכר בעדותו של אייל קשור להימצאותם של המתקנים האמורים בצד הכביש? יתכן שכן, משום שחלקם נמצאו "הרוסים" על פי אותה עדות, ויתכן ולא, משום שהם היו מפוזרים במקומות שונים, על פי עדויות אייל ואריה. תעלומה זו לא נפתרה. 30. וכאן, אנו מגיעים לכלל הקבוע בדיני הראיות, לפיו מוטל נטל השכנוע להוכחתה של טענה מסוימת, על אותו צד, שאותה טענה חשובה לעמדתו (א. הרנון, דיני ראיות, חלק א', עמ' 200). הטענה, לפיה הוצבו כל המתקנים הרלבנטיים במקומם הראוי, וכשכולם תקינים, עם תום העבודות באותו יום, חשובה לעמדתן של הנתבעות. כאמור, הנתבעות לא טרחו להעיד את הגורם היחיד שיכל לאשר אותה טענה: פריאסו, ומכאן שהיא לא הוכחה. 31. ועתה, נשוב לתיאורו של אייל לקרות האירוע (פרוטוקול 3/02, עמ' 1): "...לפני מסילת הרכבת פשוט נגמר לי הכביש... האוטו שלי נפל.. הכביש הוא ישר, פתאום הוא מתעקל ימינה. לא היו פלסטיקים... הכביש מתעקל, אני רגיל לנסוע ישר, פתאום הוא התעקל הכביש. הם עשו פלסטיקים במקום לצורך התיקונים ולא היו פלסטיקים לסימון. זה היה בלילה". ולתיאורו של רייך, הנזכר לעיל (סעיף 17): "נהג שנוסע מתל אביב לכיוון רמלה בחושך ,ואין תנועת רחוב, דבר ראשון שהוא רואה זה עגלה שמרוחקת כ-300 מטר ממקום העבודה, שמראה לו את הכיוון שבו הוא צריך להתחיל להתכוון אליו, לאחר מכן יש מערכת של שלטים ומערכת של נצנצנים..." 32. המסקנה המסתברת מהעדויות האמורות היא, שכיוון שהתמרור הנייד ("העגלה") לא הוצב במקומו עם תום העבודות, הרי שאייל לא נסע בכיוון, אליו היה אמור להורות החץ באותו תמרור (הוא "החץ" הזרוק שנזכר בעדותו) ולא נסע במעקף, אלא המשיך בנסיעה ישרה, כפי שהורגל, ועקב כך נכנס לאותה מהמורה. כל מערכת השלטים, הנצנצים וכו' היתה מוצבת במעקף עצמו, על פי עדותו של רייך, אך אייל כלל לא הגיע לשם, ולכן לא הבחין בהם. מכאן, שהאחריות העיקרית לגרימת האירוע מוטלת על הנתבעות, או מי מהן (כמפורט לקמן). 33. ובכל זאת , לא ניתן לפטור את אייל בלא כלום. על פי עדותו של אייל (פרוטוקל 6/04, עמ' 3), הוא הבחין כי מתבצעות עבודות בכביש. הוא סיפר כי נאלץ לעבור לנתיב השמאלי, בגלל עבודות השיפוץ, וכי "הכביש היה הרוס כמעט, ראיתי שמתקנים אותו". עוד סיפר, כי הכיר היטב את הכביש, ונהג לנסוע בו באופן תכוף. במצב דברים זה, כאשר הוא יודע, כי הכביש משובש באופן כלשהו, היה עליו לגלות ערנות יתר ולנסוע בזהירות מרובה, כולל האטת המהירות על פי הנדרש. איל, על פי עדותו נסע "במהירות המותרת" (פרוטוקול 6/04, עמ' 2), "במהירות 60-65 קמ"ש" (רוטוקול 3/02, עמ' 1), ולא מצא צורך להאט מהירותו מתחת למהירות המותרת. עוד ניתן להעלות מעדותו של עשוש (סעיף 16 לעיל), כי עוד לפני המעקף היו מוצב תמרור קבוע אחד, לפחות (מלבד התמרור הנייד), שהורה על הגבלת מהירות הנסיעה ל-50 קמ"ש. אייל לא ציית לתמרור זה . לאור זאת, אני סבור, כי יש להטיל על אייל אשם תורם בשיעור של 25%. 34. האם כל הנתבעות נושאות באחריות (היחסית) לאירוע. סבורני, שרכבת ישראל איננה יכולה להימצא אחראית באופן כלשהו. הוצגו ההסכמים שעשתה עם עשוש וגדיש, על פיהם הוטלה עליהם כל האחריות להצבתם ולתקינותם של אמצעי הבטיחות הנדרשים. אחריות זו בדין הוטלה עליהם, בהיותה של עשוש קבלן עצמאי לביצוע אותן עבודות, ומעצם הגדרת תפקידה של גדיש כמפקח על כלל הפרויקט, כולל בטיחותו. בכך קמה לרכבת ישראל הגנתו של סעיף 15 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], לפיו: "העושה חוזה עם אדם אחר, שאיננו עובדו או שלוחו, על מנת שיעשה למענו מעשה פלוני, לא יהא חב על עוולה שתצמח תוך כדי עשיית אותו מעשה". לא נטען ולא הוכח מי מהחריגים, על פי אותו סעיף, ועל פי הראיות שהוצגו נהגה רכבת ישראל כראוי בכל הקשור לבחירת הקבלן וחברת הפיקוח, הצבת התנאים הנדרשים, מעקב אחר קיומם וכו'. 35. באשר לאחריותן של עשוש ושל גדיש בינן לבין עצמן, לא מצאתי כל הצדקה ליטול אחריות זו מאחת מהן ולהטילה על האחרת. עשוש היתה אחראית, מכוח החוזה שלה עם רכבת ישראל, להציב אותם מתקנים, וגדיש היתה אחראית, מכוח החוזה שלה עם רכבת ישראל, לפקח על הימצאם ותקינותם. שתיהן חייבות, איפוא, ביחד ולחוד, בחלק היחסי האמור של האחריות לאירוע. 36. ויובהר: עמדתה של פריאסו לא נשמעה. אילו נשמעה, יתכן והתוצאה היתה אחרת. מכאן, שלא ניתן לגזור דבר מהמסקנה האמורה לעניין היחסים שבין עשוש וגדיש לבין פריאסו בקשר לאירוע הנדון, והמסקנה תקפה אך ורק כלפי הצדדים שנכללו בתביעה ונגזרה מהראיות שהבאו, ולא פחות מכך, מהראיות שנמנעו מלהביא, כאמור. 37. כמו כן, לא ניתן לחייב את אייל בפיצוי התובעים (או מי מהם), משום שלא נתבע בעצמו על ידי התובעים, אלא על ידי עשוש כצד ג', בלבד. כיוון שהחיוב כלפי עשוש הינו רק בחלקה היחסי (ביחד ולחוד עם גדיש), לאחר שכבר הופחת חלקו של אייל, הרי שדין ההודעה שנשלחה לו להידחות. 38. סכום הנזקים המשוערך ליום הגשת התביעה המתוקנת (03/09/02) הינו: 21,703 ₪ כלפי A.I.G., 2,779 ₪ כלפי אריה. 75% מזה : 16,277 ₪ עבור A.I.G., 2,084 ₪ עבור אריה. 39. התוצאה: א. התביעה כלפי הנתבעת 1 (רכבת ישראל) נדחית. ב. הנתבעות 2 (עשוש) ו-3 (גדיש) ישלמו, ביחד ולחוד, לתובעת 1 A.I.G)) סך של 16,277 ₪ ולתובע 2 (אריה) סך של 2,084 ₪. לשני הסכומים יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 03/09/02 ועד ליום התשלום בפועל. ג. ההודעה לצד ג' (אייל) נדחית. ד. לעניין ההוצאות: A.I.G. תשלם לרכבת ישראל הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 2,500 ₪. אריה ישלם לרכבת ישראל הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 500 ₪. עשוש וגדיש (ביחד ולחוד) ישלמו ל- A.I.G. הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 2,500 ₪, ולאריה הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 500. לכל הסכומים האמורים יתווסף מע"מ כחוק. אין הוצאות לצד ג' (אייל). נפילהרכב