החלטה 1. עניין לנו בתביעה לנזקי גוף שהגיש התובע, יליד 1972, בגין אירוע מיום 23.4.97 שאירע בעת תגרה בה לקחו הנתבעים, התובע ואחרים חלק. התובע סבל משבר בקרסול שמאל כתוצאה מאותו אירוע. התיק נקבע להוכחות בשאלת האחריות תחילה ועל כן החלטתי זו תעסוק בשאלה זו בלבד. 2. גרסת התובע ביום 23.4.97 בשעות הערב נסע התובע בלווית חברים ובני משפחה ברכב מסוג רנו מגאן (להלן: "הרכב") בכביש מעלה אדומים - ירושלים בדרכו חזרה מטיול בטבריה. התובע ישב מאחור יחד עם בנו בן השלוש, נתנאל. בעת הנסיעה עקף את הרכב ג'יפ מסוג ניסן טראנו (להלן:"הג'יפ") בו נסעו הנתבעים יחד עם אישה נוספת. הג'יפ, נהוג ע"י הנתבע 1, עקף את הרכב תוך ניסיון "לזרוק" אותו לצד הכביש ולאחר העקיפה בלם בפתאומיות והפריע לנסיעת הרכב, וכך חוזר חלילה. משהגיעו ועצרו במחסום "אל זעים", מחסום של משמר הגבול סמוך למעלה אדומים, פנו נוסעי הרכב, מר מנחם וענונו ומר יונתן נומה, לשוטר משמר הגבול שעמד במחסום וביקשו להתלונן על נוסעי הג'יפ, קרי הנתבעים. לפתע יצא הנתבע 1 מהג'יפ וסטר לאחד מהם. כך החלה התגרה. התובע ניגש להפריד בין הניצים, ובמקביל לתקיפת שוטר משמר הגבול ע"י הנתבע 1, הנתבע 2 בעט בתובע ונפל על קרסולו השמאלי. לאחר התקיפה נכנסו הנתבעים לג'יפ ונמלטו מהמקום, ולאחר מרדף משטרתי נתפסו ונעצרו בתחנת המשטרה בירושלים. כנגד הנתבעים הוגש כתב אישום שתוקן בהמשך ולפיו הנתבעים השתתפו שלא כדין בתגרה במקום ציבורי, שגרמה לתובע שבר פריקה בקרסול שמאל, מעשה המהווה עבירה לפי סעיף 191 לחוק העונשין, תשל"ז - 1977 (להלן: "חוק העונשין"). הנתבעים הודו בעובדות כתב האישום המתוקן, הורשעו ונגזר דינם לביצוע שירות למען הציבור ללא הרשעה. מטעם התובע העיד הוא בעצמו. לטענת התובע, הודאת שוטר משמר הגבול, מר בני אלזן, מיום 23.4.97 תומכת בגרסתו, וכך מעיד השוטר: "היום בהיותי במחסום אל זעים ... הגיע רכב ג'יפ ניסן טראנו ומאחוריו הגיע רנו בצבע כסף ... ומהרנו יצאו שלושה וניגשו לחברים במחסום ואמרו להם שהג'יפ חתך את הרכב שלהם והוריד אותו לשוליים ... ואנחנו ביקשנו מהם שיעמדו בצד ונפתור את הבעיה ופתאום יצא איזה משיהו מהג'יפ שלא יכול לזהותו ונתן למישהו מהשלושה מהרנו סטירה ואז התחילו מכות ורבו מכות ... ואני עם החברים שלי ניסינו להפריד ואני לא הצלחתי והנהג של הג'יפ של הניסן התנפל עלי וחנק אותי מאחורה והשכיב אותי על הרצפה והתחיל לתת לי מכות ... (המתלונן מצביע על פרץ מוריס) ... אני רוצה לציין כי אני מתלונן על כך שהותקפתי בלי שידעו שאני איש משטרה אבל זה צריך לטפל בו כתקיפה רגילה ושילמד להשתלט על עצמו." 3. טענות התובע התובע טוען, כי האירוע המתואר לעיל מהווה עוולת תקיפה כמשמעות המונח בסעיף 23 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) (להלן: "פקודת הנזיקין"), והנתבעים חייבים בפיצוי התובע עפ"י העילות הקבועות בפקודת הנזיקין. לטענת התובע, בהתאם לסעיף 42א לפקודת הראיות (נוסח חדש) (להלן: "פקודת הראיות"), הממצאים והמסקנות של פסק הדין הפלילי שהרשיע את הנתבעים קבילים לשמש ראייה לכאורה במשפט אזרחי זה, כאשר הנתבעים לא הביאו ראיות לסתור את קביעת בית המשפט בהליך הפלילי. עוד טוען התובע, כי בהתאם לסעיפים 11,12 לפקודת הנזיקין, כל אחד מן הנתבעים אחראי לנזקיו של התובע, שכן הנתבעים היו שותפים בביצוע אירוע התקיפה והם מהווים מעוולים בצוותא. 4. גרסת הנתבעים במהלך נסיעה על כביש מעלה אדומים ירושלים, החלה תקרית מילולית מלווה בסימנים הדדיים בין יושבי הרכב לבין יושבי הג'יפ. בנקודה מסוימת הגיע הג'יפ אל המחסום והנתבע 2 פנה אל השוטרים במחאה על התנהגותם של יושבי הרכב. אז ניגשו יושבי הרכב אל הג'יפ, משכו מתוכו את הנתבעים החוצה והחלו מכים אותם. התובע לפת את הנתבע 2 מאחור, הטיח אותו ארצה ונשכב עליו במעין מכולה. תוך התקוטטות בשכיבה התובע צעק צעקה רמה ונראה כי קרסולו נפגע. יצוין, כי גוף המתקוטטים היה בתוך המכולה אולם רגליהם היו מחוצה לה. באותה עת הנתבע 1 ניהל דין ודברים בנקודה אחרת עם אדם אחר, שיותר מאוחר התברר שהיה שוטר משמר הגבול. כתב אישום בגין עבירה על סעיף 191 לחוק העונשין הוגש גם כנגד התובע ושני חבריו שהשתתפו בתגרה, מר מנחם וענונו ומר יונתן נומה. האחרונים הודו בעובדות כתב האישום והורשעו. לגבי התובע, בעל הרשעה קודמת בעבירות אלימות אולם בין היחידים שנחבלו בתגרה, כתב האישום בוטל בכפוף לחתימתו על התחייבות כספית על סך 10,000 ₪ להימנע מעבירות אלימות במשך שנה. מטעם הנתבעים העידו הם בעצמם וגב' מיטל קראדי שנסעה עימם בג'יפ ותמכה בגרסתם. 5. טענות הנתבעים א. הנתבעים טוענים, כי אין קשר סיבתי בין נזקי הגוף של התובע לבין פעולות הנתבעים. ב. אין מקום להחיל בנסיבות העניין את סעיף 42 לפקודת הראיות (נוסח חדש), שכן ההליך הפלילי הסתיים בביצוע שירות לציבור ללא הרשעה. בנוסף, הנתבעים הואשמו בתגרה ואילו בתיק אזרחי זה מדובר בתקיפה. ג. עדות התובע הינה עדות יחידה של בעל דין. התובע בחר שלא להעיד אנשים שנכחו במקום, שחלקם הינם חבריו ובני משפחתו. הימנעות התובע מהבאת אותם עדים פועלת לרעתו. ד. לחלופין, הנתבעים טוענים כי התשתית העובדתית שנפרסה הוכיחה כי פעלו מתוך הגנה עצמית. ה. לחילופי חילופין, הנתבעים מעלים טענה של הסתכנות מרצון מצד התובע, שבחר להשתתף בתגרה, בייחוד לאור נכותו. גם לשיטתו של התובע, הוא יצא מהרכב כדי להפריד. בנוסף, הנתבעים טוענים כי יש לייחס לתובע 100% רשלנות תורמת, שכן צפה את הנזק שעלול לקרות כתוצאה מהתגרה ובכל זאת לא נמנע או חדל ממעשיו. דיון 6. החלת סעיף 42 לפקודת הראיות סעיף 42 לפקודת הראיות קובע כי הממצאים והמסקנות של פסק דין מרשיע חלוט במשפט פלילי יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם. לטענת הנתבעים, פסק דין הפלילי כנגדם אינו עומד בתנאי הקבילות כמפורט בפקודה, שכן אין המדובר בפסק דין מרשיע אלא בהכרעת דין שקבעה של"צ ללא הרשעה. הנתבעים הודו בעבירה שיוחסה להם בכתב האישום אולם מטעמי התחשבות לא הורשעו, וכך נאמר בעמ' 2 לפרוטוקול מיום 19.3.00 בת.פ 2293/99: "לאור הודאת הנאשמים 1 ו-2 (הנתבעים בענייננו - ח.ו.ו.) בעובדות כתב האישום המתוקן אני קובעת כי הנאשמים עברו את העבירות המיוחסות להם בכתב האישום. שירות המבחן יגיש תסקיר לגבי נאשמים 1 ו-2 ויתייחס, בין היתר, לאפשרות של של"צ ללא הרשעה." "נראה כי פסק דין הקובע כי הנאשם עשה את המעשה נושא האישום אך נמנע מהרשעה - כגון: בעניינו של קטין, או כאשר בית המשפט מטיל מבחן או של"צ ללא הרשעה - ייחשב כפסק דין מרשיע לעניין הגשתו כראייה במשפט אזרחי". (ראה דברי המלומד י' קדמי בספרו "על הראיות", חלק שלישי, מהדורה מעודכנת - 2003, עמ' 1357-1358). וכן ראה דבריה של כב' השופטת בן-פורת בע"א 269/82, דוד כרמי ואח' נ' רחל הילמן ואח', פ"ד מא (4) 1. אלא שבענייננו, לשאלה זו חשיבות פחותה. זאת מן הטעם שהנתבעים הודו בעובדות כתב האישום המתוקן. לפיכך, ראיתי לקבל את כתב האישום המתוקן והכרעת הדין כמוצגים ראייתיים בתיק שבפני. עובדות כתב האישום הם הממצאים העובדתיים של הכרעת הדין אשר עליהם מבוססת הקביעה שהם אכן ביצעו את אותם מעשים ועל כן ניתן לקבלם כראייה. עובדות כתב האישום מציינות כי "... במחסום אל זעים ... השתתפו הנאשמים (הנתבעים בענייננו) שלא כדין בתגרה במקום ציבורי, שהתפתחה בעקבות סכסוך שהתגלע תוך כדי נסיעה ... כתוצאה מהתגרה נגרם לנאשם מספר 3 (התובע בענייננו) שבר פריקה בקרסול שמאל, שהצריך ניתוח בהרדמה כללית ... במהלך התגרה התנפל הנאשם 1 (הנתבע 2 בענייננו) על אחד הנוכחים (ככל הנראה שוטר משמר הגבול, מר בני אלזן), חנק אותו מאחור, השכיבו על הארץ והיכה אותו." צודקים הנתבעים כי כתב אישום הוגש גם כנגד התובע וחבריו לרכב אלא שכנגד התובע בוטל כתב האישום. 7. עדות התובע הכלל הוא כי אי הבאתו של עד רלוונטי מעוררת, מדרך הטבע, את החשד שיש דברים בגו וכי בעל הדין שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד. (ראה דברי המלומד י' קדמי בספרו "על הראיות", חלק שלישי, מהדורה מעודכנת - 2003 ,עמ' 1649). בענייננו, התובע נמנע מלהעיד את שאר יושבי הרכב ובין היתר את שותפיו לתגרה, מר וענונו ומר נומה. הסבר התובע לכך הוא שאין לו קשר עימם במשך שלוש וחצי השנים האחרונות. בהתחשב בכך שגרסתו של התובע בדבר התגרה נתמכת בהודאות הנתבעים בהליך הפלילי וע"י הודאות שוטרי משמר הגבול, אי העדת שאר יושבי הרכב מקבלת פחות משמעות ועל כן אין להסיק מההימנעות מהשמעת עדים אלו מסקנה מכריעה נגד התובע. עדות התובע עשתה ככלל רושם מהימן יותר מעדויות הנתבעים. מתוך העדויות התרשמתי כי רכב הנתבעים הוא זה שהיה המוביל בתגרה וזה שהחל בנקיטת אלימות פיזית. על כן ראיתי לקבוע כי הנתבעים אחראים לנזקי הגוף שנגרמו לתובע תוך כדי התגרה. משהגעתי למסקנה זו אין מקום לדון בטענת הנתבעים להגנה עצמית. 8. רשלנות תורמת הנתבעים מעלים, לחלופין, טענת רשלנות תורמת, לפיה התובע בהיותו בגיר בחר מרצונו החופשי להשתתף בתגרה, והיה צריך לצפות את הנזק שעלול לקרות כתוצאה ממנה, בייחוד לאור נכותו הקודמת. המבחן לאשם תורם הוא מבחן האדם הסביר והוא נבחן על פי מידת האשם שדבקה בניזוק. התובע יצא מהרכב כדי להפריד בין הניצים. התובע לא יכול להישמע בטענה כי לא ידע שמדובר בפעילות הטומנת בחובה סכנה לפגיעה פיזית. מנגד, משביקש התובע להפסיק את הקטטה יכול היה להניח שהתערבותו תביא להפסקתה. בנסיבות המקרה שבפני, ולאור התנהגותם האלימה של הנתבעים, ראיתי להעמיד את שיעור הרשלנות התורמת של התובע על 10% בלבד. 9. סוף דבר ראיתי לקבל את התביעה, כמפורט לעיל תוך קביעה כי על התובע מידת מה של רשלנות תורמת. התיק מוחזר לשופט המוקד לצורך המשך ניהולו בשאלת גובה הנזק. אלימותפיצוייםתביעה אזרחית