פסק דין 1. התביעה: לפניי תביעת עזבונו של המנוח, ותביעת אמו - תובעת מס' 2, לחיוב הנתבעת בפיצויים בגין נזקיהם, לטענתם עקב רשלנות שוטרים שפעלו בשליחותה במהלך נסיונם לעצור את המנוח ביום 10.10.94. 2. ההגנה: הנתבעת כפרה ברשלנות שוטריה וטענה כי פעלו כדין ובאורח סביר בנסיבותיו של המקרה. לחילופין טענה הנתבעת כי מעשיו הבלתי סבירים של המנוח בהמלטו מהשוטרים ובנופלו מגג הבניין, ניתקו קשר סיבתי בין רשלנות השוטרים, ככל שהייתה, למותו של המנוח ולחילופי חילופין כי יש לייחס למנוח אשם תורם כדי 100%. 3. המחלוקת: המחלוקת מתמקדת בבדיקת סבירות פעולות השוטרים במהלך ביצוע המעצר. התובעים טוענים כי נסיון המעצר בוצע בדרך אלימה ורשלנית שהביאו להפחדת המנוח, גרמו להמלטות ובסופו של דבר למותו. מנגד טענה הנתבעת כי שוטריה פעלו כדבעי בבצעם מעצר כדין ובאורח סביר בנסיבותיו של המקרה, בהתחשב בעברו של המנוח ואי התייצבותו לחקירה למרות דרישתם לעשות כן. 4. המסגרת הדיונית: לנוכח המחלוקת באשר לאחריות ובמגמה להקטין עלויות ולייעל ההליך, החלטתי לפצל הדיון כדי להכריע תחילה בשאלת האחריות קודם להכרעה בסוגיית היקף הנזק. (ראה החלטתי מיום 27.6.04). 5. תמצית עדויות עדים עיקריים: א. עת/1, יהודית לוזון - אם המנוח ותובעת מס' 2, טענה בתצהירה, כי בחצות ליל 10.10.94, נעורה משנתה למשמע דפיקות עזות בדלת ביתה, אז התברר לה כי הדופקים הינם שוטרים לבושי אזרחית ששאלו למקום המצאות המנוח. לטענת התובע היא השיבה כי אינה יודעת היכן הוא הגם שזכרה כי המנוח היה בבית קודם לכתה לישון אך השיבה כך בשל בלבול ואי ידיעה אם עזב בינתיים את הבית, מה גם כי חדרו ממוקם על הגג ולא יכלה לדעת אם הוא אכן בחדרו. התובעת טענה כי אחד מהשוטרים (רוני הרוש), התנהג באלימות ובגסות, תוך צעקות, דחיפת הדלת ופריצת השוטרים לבית ללא קבלת רשותה או הצגת צו חיפוש או צו מעצר. התובעת טענה כי אחד השוטרים חשד כי המנוח מצוי בחדרו בגג לאחר ששמע רעשים ולפיכך פתח בריצה במעלה המדרגות תוך דחיפתה, הפלתה והשמעת איומים כלפי המנוח. התובעת אישרה כי בבוקרו של היום אכן ביקר בביתה שוטר במדים שמסר שובר תשלום המופנה למנוח (לתשלום פקדון להבטחת התייצבותו בבית המשפט לתעבורה) ובנוסף, הגיעו שוטרים בשעות הערב המוקדמות (וביניהם שוטר בשם אילני), שביקשו לחקור את המנוח אך כיוון שלא מצאו אותו בבית, הודיעו לה כי עליו ליצור קשר עם המשטרה. התובעת הודתה כי מסרה את בקשת השוטרים למנוח עם הגיעו לבית וטענה כי המנוח אכן ניסה ליצור קשר כזה עם השוטר אילני אך כיוון שזה סיים את משמרתו הוא אמר כי יתקשר אליו למחרת היום ולטענתה המנוח לא הראה סימני בהלה או חרדה בעקבות הודעה זו. התובעת טענה כי בריחת המנוח ונפילתו מהגג נגרמו בשל הבהלתו וחששו מאיומי השוטרים וטענה כי למנוח לא היה עבר פלילי והוא לא עשה שימוש בסמים. ב. עת/2, נוריאל נוריאלי - בן זוגה של תובעת מס' 2, שישן באותו לילה בדירה, העיד כי הכיר את המנוח ולמיטב ידיעתו המנוח לא השתמש בסמים. העד אישר את דברי תובעת מס' 2 שפורטו בתצהירה והוסיף כי לא נדרש למסור עדות במשטרה ועדותו נגבתה לראשונה רק בשנת 1995. ג. עה/1, רס"ב אורי דיין - ששימש אותה עת כרכז מודיעין במשטרת בת ים, טען כי המנוח היה מוכר למודיעין המשטרה כעבריין פעיל וצרכן סמים בציינו, כי ראה את המנוח פעמים רבות בתחנות לרכישת סמים ובחברת עבריינים. העד טען כי למשטרה הגיע מידע באשר למעורבות המנוח בפריצה לחנות ירקות ברחוב גבעתי בבת ים ולפיכך המנוח נעצר, הובא לבית המשפט ושוחרר בשל העדר ראיות. מאוחר יותר, כך טען, נעצר חשוד בשם אלי אזרזר, שהודה כי פרץ לחנות ירקות יחד עם שותף ולנוכח המידע באשר למעורבות המנוח בפריצה, בוסס החשד במנוח. ד. עה/2, שמואל אילני - ששימש כבלש במשטרת בת ים, טען כי הכיר את המנוח כעבריין פעיל וכצורך סמים בציינו כי נפתחו כנגדו תיקים פליליים בגין קשירת קשר לביצוע פשע, קבלת רכוש מפשע, החזקת אמצעי לחימה והחזקת סם מסוכן. העד טען כי בעבר שוחח עם אם המנוח (תובעת מס' 2) באשר לאורח חיי בנה ושימושו בסמים והיא השיבה כי אינה מסוגלת להתמודד עימו או להשפיע עליו. העד טען כי לאחר שהתקבל מידע המחשיד את המנוח בשותפות בהתפרצות לקיוסק יחד עם אלי אזרזר, הוא ביקר ביום 10.10.94 בשעה 17.00 בביתו של אזרזר ובבית המנוח. כיוון שהמנוח לא היה בביתו, הוא מסר לאמו - תובעת 2, שהייתה מוכרת לו, דרישה למנוח להתייצבות מיידית לחקירה משטרתית בהבטיחו כי ישתדל לסייע למנוח ככל שניתן וכי התובעת הבטיחה לדאוג להתייצבות המנוח במשטרה. העד טען כי באותו יום, עבד עד השעה 22.00 וכיוון שהמנוח לא יצר קשר עד לאותה שעה, חשד כי המנוח מנסה להסתיר פרטים מהמשטרה. העד ציין כי לאחר מות המנוח פגש את תובעת 2 והיא הביעה צער על כך שהמנוח לא הגיע למשטרה מרצונו כדרישת השוטרים. ה. עה/3, רוני הרוש - ששימש כראש צוות בילוש במשטרת בת ים, טען כי הכיר את המנוח כעבריין פעיל וכי ביום 17.5.93 עצר את המנוח בגין החזקת סם, בכמות מסחרית יחד עם שני חבריו. באשר לארוע נשוא התובענה, טען העד כי ביום 10.10.94 היה בתפקיד במשמרת השלישית ובשעה 22.00, נודע לו על מעצרו של אלי אזרזר בחשד להתפרצות. כמו כן, נתקבלה ידיעה כי המנוח היה מעורב בהתפרצות זו ולפיכך בחצות הלילה הגיע לבית המנוח בליווי מתנדב (בשם ויקטור דבוש). העד טען כי דפק על דלת הדירה והזדהה כשוטר ולאחר שיהוי קצר פתחה תובעת מס' 2 את הדלת בשומעו רעשים כשל ריצת אדם וטריקת דלת ברזל בחשדו כי המנוח מנסה להמלט ממעצרו. העד טען כי הציג לתובעת מס' 2 תעודת שוטר ושמע ממנה כי המנוח לא נמצא בבית וזו התירה את החיפוש בבית. העד אישר כי עלה במדרגות לכיוון הגג, הבחין בחברתו של המנוח (לבנה מג'ר, שאותה הכיר קודם לכן) וזו אמרה כי המנוח עזב את הבית עם חבריו לפני מספר דקות. העד טען כי לאחר שלא קיבל את מפתחות דלת הגג ולאחר ששמע רעש מהגג, חשש כי המנוח מנסה לעבור לדירת שכניו ולפיכך ניסה לקבל אישור השכנים לכניסה לדירתם אך אלה סירבו וכשחזר נוכח כי המנוח מוטל על הקרקע עקב נפילתו מהגג. 6. הכרעה: בחינה כוללת של התיעוד והעדויות מלמדת על כשלון התובעים להוכחת טענותיהם ובערבו של יום הסתבר כי המשטרה פעלה כדין ובאורח סביר למדי ואלה טעמיי: א. חשדם של השוטרים בדבר מעורבות אפשרית של המנוח בביצוע עבירת רכוש היה נכון, מוצדק ומבוסס דיו בהסתמך על ידיעה מודיעינית שאומתה (ראה תצהירו של שאול משה, אורי דיין ונספח ח' לתצהירו של דיין). ב. פעולת המשטרה בנסיונה לאתר את המנוח לשם חקירתו התבקשה בנסיבות המקרה ואף הייתה סבירה. הוכח כי ביום הארוע, בשעות אחה"צ המוקדמות (שעה 17.00), ביקר השוטר אילני בביתו של המנוח וכיוון שלא מצאו בבית, שוחח עם אימו - תובעת מס' 2 וביקש ממנה להודיעו על חובתו להתייצב מיידית לחקירה (ראה סעיף 5 לתצהירו של אילני ומזכר טו' לתצהיר זה). ג. אין חולק כי המנוח לא התייצב לחקירה עפ"י דרישה זו וטענת התובעים בדבר התקשרות המנוח למשטרה ואי הצלחתו ליצור קשר עם השוטר אילני לא הוכחה (עדות תובעת מס' 2 בעניין זה הינה עדות שמיעה מובהקת) וספק אם רלוונטית, שכן שוכנעתי כי המנוח נדרש להתייצב לחקירה ולא להסתפק בשיחה טלפונית. ד. משהוכח כי באותו היום בשעות הערב (שעה 21.40), נעצר החשוד העיקרי בביצוע הפריצה (אזרזר) והוא נחקר על חשדות אלה (ראה סעיף 5 לתצהיר אילני ונספחים טז', יז' ו- יח' לתצהירו), אך סביר היה כי המשטרה תנסה לאתר את המנוח לשם חקירתו המיידית במקביל לחקירת אזרזר על מנת למנוע תאום עדויות. טענות התובעים באשר לאי הסבירות לשעת ביצוע המעצר, תמוהות אם לא מעבר לכך. בנסיבות המקרה ולנוכח חשדות המשטרה וחקירת החשוד העיקרי (אזרזר), נדרשה פעולה מיידית של המשטרה ולא סביר היה להמתין לשעות הבוקר. ה. לשוטרים שהגיעו לביתו של המנוח לביצוע המעצר, הייתה סמכות חוקית לביצוע המעצר על כל שלביו גם ללא צו שופט (ראה סעיף ד (2) לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) (נוסח חדש) תשכ"ט - 1969 שהיה בתוקף ביום הארוע). ו. למרות שהדבר אינו רלוונטי להכרעתי, מן הראוי לציין בדיעבד ובחוכמה לאחר מעשה, התבררה אמיתות הידיעה המודיעינית והתשתית לחשד במנוח, שכן החשוד העיקרי (אזרזר) הודה בסופו של דבר בביצועה בשיתוף אדם נוסף בניגוד להודאתו הראשונית (ראה נספח ז' לתצהירו של הרוש). ז. עד ההגנה מס' 3 - השוטר הרוש, ראש צוות הבילוש שנטל חלק פעיל בנסיון מעצרו של המנוח, הותיר רושם אמין ושוכנעתי להאמין לדבריו וליתן להם משקל רב. ח. מנגד, תובעת מס' 2 הותירה רושם כשל מי שמנסה לטייח ולטשטש עובדות שאינן נוחות לעמדתה או לתביעתה, מה גם כי במהלך חקירתה ובתשובותיה נמצאו סתירות לא מעטות המטילות צל כבד על אמירת מלוא האמת על ידה כשלמצער ניכרת מגמתיות רבה בעדותה (על מנת שלא להכביר מילים באשר לסתירות ואי הדיוקים בדברי תובעת מס' 2 אפנה לסיכומי הנתבעת המתמצתים סוגיה זו ומשקפים את עמדתי - ראה סעיפים 76-65 בעמ' 20-18 לסיכומי הנתבעת). ט. הוכח כי השוטרים שהגיעו לבית המנוח נהגו באופן סביר, לאחר שהזדהו והמתינו לפתיחת הדלת (ראה תצהירו של דבוש התואם את עדותו במשטרה ביום 11.10.94). י. בנוסף, הוכח כי התובעת מס' 2 ידעה כי אלה שהגיעו לבית היו שוטרים מה גם ש"הביקור" הצטרף לביקור משטרתי קודם בשעות הערב המוקדמות, בנסיון השוטרים לזמן את המנוח לחקירה. יא. הוכח כי תובעת מס' 2 לא התנגדה לכניסת השוטרים לדירה ונראה כי אכן השתהתה מעט בפתיחת הדלת, דבר שהוסיף על חשדות השוטרים בחששם מנסיון המלטות המנוח לאחר ששמעו רעשים שונים מתוך הבית (ראה עדותו של דבוש במשטרה מיום 11.10.94 ומיום 12.10.94, עדותו של הרוש ותמיכת תובעת מס' 2 בעדויות אלה בעמ' 9 לפרוטוקול שורה 15). יב. אמירת תובעת מס' 2 לשוטרים שהגיעו לדירתה כי אינה יודעת היכן המנוח (ראה הודאת התובעת בתצהירה), שלא שיקפה את האמת (בעניין זה לא שוכנעתי לקבל את אמירות התובעת באשר לאי ידיעתה) העצימה את ערנות השוטרים וחשדם וגררה בהכרח פעילות ערה של השוטרים אשר בנסיבות העניין הייתה סבירה. יג. בהתחשב בנסיבותיו של המקרה ניתן להבין את חשדות השוטרים וחששם מנסיון המלטות המנוח ממעצר ולפיכך דרך פעולתם ואופניה סבירים למדי. טיפוס שוטרים במעלה המדרגות בנסיון להגיע לגג בנסיון לאתר את המנוח בחדרו כמו גם נסיונם להגיע לדירת השכנים התבקשו בנסיבות המקרה ואין בהם התרשלות. יד. גם אם נכונה טענת התובעים (טענה שלא הוכחה), באשר לצעקות השוטרים או פעולתם המהירה וחסרת הסבלנות, אין בה כדי לבסס רשלנות השוטרים, שכן בנסיבות העניין ולנוכח התחמקות המנוח ממעצרו בהיותו במגרש ביתי, נוח ומגונן לא ניתן לבוא חשבון עם השוטרים ולדרוש מהם נינוחות מוחלטת ודיבור שקט וחרישי ובכל מקרה לא הוכחה חריגה מפעולה סבירה לשם ביצוע משימתם. טו. למעלה מן הנדרש ואף שהדבר אינו נחוץ להכרעתי, אוסיף כי פעולתו המוזרה, המסוכנת והנמהרת של המנוח, שלא לומר בלתי חוקית, שבחר לסכן עצמו בנסיון להמלט מהשוטרים אינה סבירה, אינה צפויה ובנסיבות העניין רשלנית ומסוכנת ואין ספק כי פעולה זו ניתקה כל קשר בין פעולת השוטרים לבין התוצאה הטרגית. 7. סוף דבר עולה כי התובעים כשלו, כשל של ממש לבסס טענותיהם ועילתם ולפיכך שוכנעתי לדחות את התביעה. בנסיבות העניין, בהתחשב במצבה הקשה של תובעת מס' 2 ששכלה את בנה בנסיבות טרגיות אלה, אמנע מחיובה בהוצאות הנתבעת. מעצרמשטרהמקרי מוותתביעות בגין מקרי מוותשוטר