תביעה נגד המשטרה – טעות בזיהוי


פסק דין

מונחת בפני תביעה שהגיש אייל תורן [יקרא להלן: "התובע"], נגד מדינת ישראל [פמת"א-אזרחי],; משטרת ישראל; מפקד מחוז ת"א;מפקד הצח"מ; פקד ורס"ל במשטרה. [להלן: "הנתבעת"].


התביעה היא לפיצוי התובע בסך של 50,000 ₪ בגין נזק חברתי אישי, תדמיתי בקרב חבריו ומשפחתו; עוגמת נפש וחרדה.


לנוכח הסכמת הצדדים, פסק דיני זה ניתן על סמך כתבי בית דין, ראיות וסיכומים ללא חקירות.


להלן, בקצירת האומר עובדות הצריכות לענין;



בפתחו של ענין, יצויין כי העובדות המהוות רקע לתביעה נלמדות מכתבי בי דין ותצהירי עדות ראשית שהוצגו מטעם הנתבעים.


מדובר בעובדות שהן רק בידיעת הנתבעים ומטבע הדברים אינם בידיעתו האישית של התובע. ככל שמעיד התובע, על העובדות ששימשו רקע לאירוע נשוא תביעתו, עדותו, אינה קבילה, שכן, היא בבחינת עדות סברה ו/או עדות שמיעה. כדי לסתור טענות שבתחום ידיעתה של המשטרה, התובע לא הציג חוות דעת מטעמו של מומחה או איש מקצוע.


בתקופה שבין יוני 1998 ועד דצמבר 1999, הסתובב חופשי מי שכונה: "האנס הסדרתי".
לימים, נתפס בני סלע [להלן : "האנס"], הואשם והורשע בביצוע מעשי אינוס אכזריים.
[כתב אישום נספח א' לכתב התביעה].


במהלך התקופה שקדמה לתפיסתו של ה"אנס הסדרתי" הילכה בארץ, ובמיוחד בגוש דן, אווירת איימים בקרב נשים. מתוך רצון להגן על הציבור, לתפוס את האנס מהר ככל האפשר, הפעילה המשטרה אמצעי חקירה מגוונים ואספה אינפורמציה. במשטרה נתקבל ונאסף מידע לגבי האנס האלמוני. נחקרו ותושאלו מאות אנשים שלגביהם עלה חשד [סעיף 18 ת.ע.ר. בן שלום]. הצטברו סממנים שונים, לבניית פרופיל האנס, שלא גולו בציבור ובעיתונות והיוו עילה לחקירת חשודים שתאמו לחלק מהסממנים. אחד הסממנים היה חבישת כובע מצחייה. בניית הפרופיל נתקלה בקושי ממשי ואמיתי, לאור העובדה שבני סלע דאג להשתמש באמצעים שונים ובשיטות שונות, ביניהם, חבישת כובע, כדי שלא יזוהה על ידי קורבנותיו.


המשטרה מכחישה מכל וכל טענת התובע שהוא זומן לחקירה לתחנת המשטרה אך ורק בשל כך שחבש כובע מצחייה.
לטענת המשטרה, שכאמור, לא נסתרה והיא העומדת בבסיס החלטה זו, התובע זומן לחקירה ונחקר במשטרה בשל תוכנו של מידע שנתקבל לגביו ואשר לפיו היתה קיימת, בין השאר, התאמה אפשרית לכאורה, בין התובע ובין שיטת האינוס.


ביום 5/1/99 התקבלה במשטרה הודעה אנונימית אודות התובע.
ההודעה היא חלק מחומר החקירה בתיק הפלילי. במהלך החקירה, המשטרה נמנעה מלחשוף את ההודעה בהיותה מידע חסוי, לפי סעיף 45 לפקודת הראיות.


ההודעה צורפה לת.ע.ר של התובע [נספח א'], וזו לשונה:
"אייל בן לא וגיסן תורן גר עם הוריו ברח'...נוהג ללכת עם כובעים, נוהג להתמרח במישחות, ומתחיל עם תיירות, אוהב ללכת לזונות ולעשות זאת בלי קונדום, אוהב בעיקר תיירות 170-175 ס"מ, מסתובב בערבים באזור אכסניית בי דן, יתכן ואוהב לקיים יחסי מין רגילים מאחור".


ככל שמעיד ראש מחלק תשאול ביחידה המרכזית במשטרה, יגאל בן שלום: "המידע כלל תיאור אודות אורחות חייו של התובע, שמו המלא, שמות הוריו, וכתובת מגוריו המדוייקת, הרגליו, העדפותיו המיניות, אופן קיום יחסי מין, וכן פירוט סגנון לבושו. מקומות בילוי מועדפים, העדפות לגבי בחורות", לאור ניסיונו של בן שלום, "ידיעה כזו הגדושה בפרטים אינטימיים הינה בד"כ של אדם הקרוב לחשוד ולפיכך, מידע כזה זוכה למהימנות גבוהה...בדיקה העלתה שאין לתובע עבר פלילי".
[סעיף 11;12 לת.ע.ר.].


הפרטים שנמסרו בהודעה תאמו לפרופיל שהיה ידוע למשטרה אודות האנס.


התאמת הפרטים שנמסרו בצירוף לאורח חייו הלא שיגרתי של התובע, העלו חשד שהתובע עלול להיות האנס הסדרתי. [סעיף 15 ת.ע.ר].


צוות משטרתי הגיע לבית התובע, לא מצא אותו בביתו, והשאיר לו זימון לתחנת המשטרה, ללא פרטים כלשהם לסיבת הזימון ותוך ציון מספר טלפון שמאפשר תיאום מועד אחר.
[הזימון, והמזכר נ/ג,נ/ד סעיף 16 ת.ע.ר].


ביום 6/1/00 בבוקר, התובע התייצב בתחנת המשטרה. התובע נשאל מספר שאלות באחד מחדרי החקירה במשך כ- 45 דקות. כמו רבים מהנחקרים האחרים, התבקש גם התובע להשאיר טביעות אצבעות וטיפת רוק, לביצוע בדיקת ד.נ.א. הבדיקה היא אמצעי אובייקטיבי מדעי פשוט וקל לא חודרני ולא כואב, שנועד לחזק או לשלול חשד קיים.
[סעיף 17-20 ת.ע.ר].


התובע בתצהירו שולל במפורט, אפשרות התאמה בינו לבין האנס הסדרתי ו/או הסממנים ו/או הפרטים שהיו בידי המשטרה, ו/או קשר כלשהו בינו לבין ההודעה לבין האונס שנחקר.


התובע מתאר את מהלך תשאולו במשטרה כדלקמן:
שרובו ככולו מקובל עלי תאור הסיטואציה במשטרה כפי שהובא מפי התובע.


התובע התייצב במשטרה למחרת היום שזומן בהזמנה שהשאירו השוטרים בבית הוריו. הוא מסר הזימון, תעודת זיהוי. שני שוטרים, שהיו בלבוש אזרחי, לא הזדהו בפניו. בדרכם לחדר חקירות, קרא מישהו לשוטר, "ההוא נמוך, זה גבוה". בחדר חקירות הוא נשאל באשר למראהו החיצוני ולכובעו, הציג את הכובע, נשאל לגבי מקורות פרנסתו, והאם הוא הומוסקסואל ונמשך לקטינים.
בנוכחותו לא מולא כל מסמך שהוא, לא נאמר לו שהוא חשוד בעבירה כלשהי והוא לא הוזהר.
בתשובה לשאלותיו, באשר לסיבת זימונו ולשאלות המוזכרות והאם זה קשור לחקירת האנס הסדרתי ולעובדה שהוא, התובע, חובש כובע, אישר החוקר יוסי כי אכן הוא זומן בעקבות מידע כזה.


התובע גם מתאר את הנסיבות בהן התבקש ליתן את הדגימות. כדלקמן:

בתום השאלות אמרו לי השואלים "לפני שאתה הולך אתה צריך להשאיר מספר דגימות". לא ניתן לו כל הסבר. לשאלתו "מדוע" נענה "כי זה הנוהל", "מי שאין לו מה להסתיר אין לו מה לפחד". הוא נלקח לדוכן, שם מסר תביעת אצבעות וחתם ע"ג טופס מתאים. נשאר במסדרון ואח"כ שב אחד השואלים עם מבחנה ומטוש.
הוא נדרש לחתום על טופס, ללא שניתן לו הסבר כלשהו, כשהוא ניצב מול שני חוקרי משטרה שעוסקים בפשעים חמורים, בהיותו נתון בחרדה, בתוך המשטרה, ללא שהות לשקול, כשלקיחת הדגימות הוצגה כנוהל מחייב.


הטופס שחתם עליו התובע הוא טופס מזכר שבנדון "דו"ח הסכמה ללקיחת דגימות רוק", סימוכין:
"אני ....מסכים מרצוני הטוב והחופשי לתת למשטרת ישראל דגימת רוק לצורכי חקירה ועל כך אני חתמתי....". [להלן: "ההסכמה"].


לשיטת התובע, למרות שהוא לא היה בבחינת חשוד, לאחר שהתובע חתם, נלקחה דגימת רוק מחלל פיו באמצעות המטוש.


הא ותו לא!!



כבר בפתחם של דברים, לאור העובדות, כפי שהן הועלו על ידי המשטרה וכאמור מקובלות עלי, התובע כן היה בבחינת "חשוד"!



לאחר שנעצר בני סלע, במכתב מיום 27/12/94 [נספח ד' לת.ע.ר. תובע], שב ודרש התובע להשמיד את הדגימות ולהסיר את שמו מרישומי המשטרה.
המשטרה השיבה שהדגימות תשארנה במאגר ולא יעשה בהן שימוש כל עוד לא תהיה מעורבות פלילית בעתיד מצד התובע.


בתצהירו מפרט התובע מהלך השתלשלות דרישותיו, החוזרות ונישנות, לרשויות שונות להשמיד הדגימות ושמו ממאגרי המשטרה, שכוללים גם פרטי עבריינים. לטענתו, החזקת הדגימות הסבה לו נזק. למעלה משנה לאחר מכן ובטרם הסתיים משפטו של סלע, הודע

לתובע שדגימת הד.נ.א. הושמדה. במאגר רישומי המשטרה לא קיים עוד רישום טביעת אצבעותיו.


לטענת התובע, בקליפת אגוז,



לא היתה הצדקה לזימון שלו למשטרה. בהודעה לא היה מידע רלוונטי שהתובע עלול להיות האנס הסידרתי, באופן שהצדיק בדיקה.
התנהלות הנתבעת, בכל הקשור לזימון התובע למשטרה, מצביעה כי לא היה לה כל חשד ולו הקל שבקלים שמדובר באנס הסדרתי שאחרת, מדוע סמכה הנתבעת על התובע שיציית לזימון?!

גם התנהלות הנתבעת במהלך "התשאול" מצביעה על כך שלא היה לה כל חשד, שכן, התובע לא נשאל אף שאלה רלוונטית הקשורה עם ארועי האונס.
הנתבעת נקטה שרשרת פעולות סתמיות מטעמים זרים שכל עניינם היה יחסי ציבור.
נטילת הדגימות והטביעות מהתובע היתה שלא כדין, לנוכח העובדה שהתובע לא היה חשוד על פי חוק.
לא התקיימו התנאים לביצוע חיפוש, בהעדר הסכמת התובע, שכן, הסכמתו כביכול לנטילת הדגימות והטביעות לאו הסכמה היא. שמירת הדגימות והטביעות אף היא בניגוד לחוק המפורש.


זימון התובע ללא כל חשד, תישאולו, נטילת הדגימות וטביעות האצבע, ושמירתן במאגר בניגוד לדין – כולם מעשים חמורים במיוחד.


מכאן התביעה, בעילות של הפרת זכויות יסוד חוקתיות של התובע; הפרת חובה חקוקה; תקיפה; פגיעה בפרטיות.
התובע תובע בגין הנזק – פגיעה בגסות וללא הצדקה באוטונומיה שלו; פגיעה בפרטיותו; נזק תדמיתו ועוגמת נפש.


לשיטת התובע;

הנתבעים עיכבו אותו בתחנת המשטרה, ללא סמכות, תוך הפרת החובות החקוקות כדלקמן:
התובע זומן למשטרה ובכך למעשה עוכב, לפי סעיף67 [ב] לחוק סדר הדין הפלילי [סמכויות אכיפה –מעצרים] התשנ"ו – 1996 [להלן: "חוק המעצרים"], על סמך מידע שהתובע חובש כובע מצחייה עובדה שלשיטתו, לא יצרה "חשד סביר", [אפילו לא חשד סתם], החייב לעמוד בבסיס העיכוב. מרגע שעוכב התובע פעלו הנתבעים 3;4, בניגוד להוראות סעיף 74 לחוק בהפרת החובה לערוך דיווחי עיכוב, בחתימת התובע, תוך מתן אפשרות לתובע להגיב וליישם הערותיו על גבי הדו"ח. בכך הפרו את ההוראה החקוקה בסעיף 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], התשכ"א – 1961 [להלן: "פקודת הנזיקין"]. הנתבעים 4;5 השיגו הסכמתו של התובע, לנטילת דגימות רוק וטביעת אצבעות, תוך כדי הפעלת כפייה ולחץ, במירמה ובהצגת מצג שווא וחוסר מתן אפשרות אמיתית לתובע להפעיל את שיקול דעתו ולכן, הסכמתו לא הסכמה היא.
לשיטתו, נטילת הדגימות בבחינת חיפוש אשר נעשה שלא לפי הוראת סעיף 3 לחוק החיפוש. וממילא, הנתבעים 4 ו- 5 לא קיבלו אישור מיוחד, תוך מתן אפשרות לתובע להשמיע נימוקים לסירוב כנדרש עפ"י סעיף 3 [ג] ו- ד לחוק החיפוש.
לפיכך, לשיטתו, נטילת הדגימות נעשתה בכוח ומהווה גם עוולת תקיפה, לפי סעיף 23 לפקודת הנזיקין. בלי שיחולו הגנות סעיף 24 לפקודת הנזיקין.


עוד לטענת התובע, שמירת תוצאות הדגימות מהווה פגיעה בפרטיותו, כהגדרתה בסעיף 2 [א] לחוק הגנת הפרטיות התשמ"א – 1981 היוצרת עוולה אזרחית ומקנה לתובע עילת תביעה לפי סעיף 4 לחוק הנ"ל.


התובע טוען שמעשיהם של הנתבעים היוו הפרת זכויותיו החוקתיות האמורות והפרת זכותו הכללית לשלמות הגוף ולשמירת כבודו מכוח חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, בכך שהנתבעים הפרו חובת הזהירות הנזיקית קמה לו הזכות לתרופת הפיצויים במסגרת עוולת הרשלנות הנזיקית.


הנה כי כן, בלוז, הבסיס העובדתי לתביעת התובע הוא כדלקמן: זימונו למשטרה בהזמנה שהושארה במקום מגוריו של התובע, בבית הוריו, להתייצב בתחנת המשטרה, במועד מסוים, או במועד שיתאם. בתחנת המשטרה הוא תושאל בשאלות מביכות, ע"י חוקרי משטרה, בבגדים אזרחיים, במשך כ- 45 דקות. הוא נתבקש להשאיר טביעות אצבעות ודגימת רוק.
הוא חתם על הסכמה לתת טביעות ודגימות, בלא שניתן לו הסבר ועל סמך מצג שווא.
לאורך זמן, הרשויות סירבו להשמיד עקבות תישאולו.
על סמך עובדות אלה טוען התובע שנגרם לו נזק אישי תדמיתי וחברי, בטחונו העצמי נפגע, תחושת השפלה ואיום תמידי מלווים אותו, הסטיגמות של עבריין דבקה בו ולא תרפה ממני.


יאמר מיד עתה בפתחו של דיון –

התובע לא הביא שום ראיה להרמת הנטל המוטל על כתפיו להוכיח נזק ושעורו.


עדתו של התובע היא עדות יחיד, של בעל דין אינטרסנט, ועל כן, מכוח הוראת סעיף 54 לפקודת הראיות, על בימ"ש להזהיר עצמו בזהירות מיוחדת ולנמק החלטתו.


חשוב גם לציין שבהחלטה מיום 4/3/03, בתיק זה, הועמדו השאלות אשר במחלוקת לענין האחריות.


עוד אני מוצאת להדגיש, בפתחו של דיון, שמתעודת עובד ציבור של רפ"ק נירה גלילי, עובדת המעבדה לזיהוי פלילי של משטרת ישראל, עולה כי, הדגימה שנלקחה מהתובע וכן רישומיי הפרופיל הקשורים אליה – אכן נמחקו. הפרופיל שנלקח מהתובע לא נשמר במאגר כלשהו ולא שימש להשוואה עם תיקים אחרים.
לפי תעודת עובד ציבור של רפ"ק רחימה, ראש חוליית טביעות אצבעות, לא קיים ברישומי המשטרה במאגר ובמרשם הפלילי רישום טביעות אצבעות של התובע.


אין מחלוקת כי בהיותו ברשות המשטרה, הדגימה והטביעות נשמרו בסודיות.


לענין בו עסקינן, אני מוצאת טובים וישימים דברי נשיא בימ"ש העליון בפרשת יוסף [ע"פ 1767/94, פד"י נג [1] 505] שם נדחה ערעור על החלטת בימ"ש המחוזי שדחה בקשתם של המערערים להורות למדינה לשלם להם פיצויים בשל מעצרם והוצאות הגנתם ונזק שנגרם להם במשפט. מכוח סעיף 80[א] לחוק העונשין תשל"ז – 1977 [להלן: "החוק"]. הבקשה לפיצויים היתה על בסיס העדר יסוד להאשמה, כאמור בסעיף 80 [א]' לחוק. המערערים הועמדו לדין ונעצרו עד תום ההליכים במשך 258 יום בגין האשמתם ברצח ושוד, בסופם של ההליכים המשפטיים הם זוכו מהאשמות שיוחסו להם.


אין ספק שמדובר שם בפגיעה בזכויות הפרט קשה כבדת משקל בהרבה מזו שנפגע התובע דנן.
נדונה שם הוראת סעיף 80 [א] לחוק הקובעת הוצאות הגנה מאוצר המדינה. נפסק שהתכלית המונחת ביסוד הוראה זו מאזנת בין כמה שיקולים נוגדים, הנאבקים על הבכורה, [ע"א 105/92 לפד"י מז [5] 189].
"השיקול הראשון" עניינו, זכויות היסוד של הנאשם. אין חולק כי עצם ההעמדה לדין מהווה פגיעה בחלק ניכר מזכויות היסוד של הפרט. פתיחת ההליך הפלילי פוגעת בפרטיותו של נאשם. [בג"צ 7256/95 פד"י נ [5] 1]. יש בה, לרוב, להביא לפגיעה בקניינו, ולעיתים אף פגיעה בחופש העיסוק שלו.


"כמובן, לשם הגשמת מטרותיו של ההליך הפלילי, יש שצריך לפגוע בזכויות היסוד של הפרט. זוהי "דו הפרצופיות" של המשפט הפלילי, שעה שהוא נדרש לפגוע בזכותו של פרט אחד, לשם הגשמת זכותם של פרטים אחרים והציבור בכללותו...על כן, כל עוד הפגיעה בזכותו של הפרט אינה לתכלית ראויה ובמידה שאינה עולה על הנדרש נחשבת הפגיעה למוצדקת...אינטרס הפרט ואינטרס הציבור מחייבים כי בנסיבות מסויימות תזכנה לפיצויי אותן הפגיעות בזכויות היסוד של הנאשם שזוכה, פגיעות שנגרמו עקב העמדתו לדין... בה בעת, עצם העובדה, שתחילתו של ההליך הפלילי הביאה לפגיעה בזכויות היסוד, ואחריתו של ההליך מניחה כי בנסיבות מסוימות אותן הפגיעות לא היו מוצדקות מהווה שיקול העומד ביסוד ההוראה הקיימת בסעיף 80 [א] לחוק...שיקול זה של הגנה על זכויות היסוד של הנאשם שהוא אינטרס של הכלל והפרט גם יחד, מקבל משנה תוקף לאור חקיקת חוקי היסוד, ובייחוד חוק היסוד: כבוד האדם וחירותו... השיקול השני המונח בייסודו של סעיף 80 [א] לחוק, עניינו אינטרס הציבור, אכן נקודת המוצא הינה כי קיים אינטרס ציבורי בהעמדתם של עבריינים לדין....מקום שבו הפרט מפר את כללי המשפט הפלילי המהותי המשקף את צרכי החברה המהוגנת להגן על הערכים החיונים לתפקודה התקין ולהתפתחותה...חיוב המדינה בהוצאות הגנתו של נאשם ובפיצוי בגין מעצרו או מאסרו, יכול שיבוא לריפיון ידיהם של הגורמים המופקדים על העמדתם של עבריינים לדין...הוצאה זו אינה רצויה...
נקודת האיזון

סעיף 80 [א] לחוק מהווה נקודת איזון בין שיקולים נוגדים אלה. מחד גיסא, מוכרת זכותו של נאשם שזוכה לפיצויים בגין מעצרו ומאסרו, וכן, להחזר הוצאות הגנתו. מאידך גיסא, זכות זו לפיצוי אינה מוחלטת. היא זכות יחסית. יחסיותה של הזכות מוצאת ביטוייה במאפיינים מספר...סעיף 80 [א] דורש כי תתקיימנה אחת משתי העילות האמורות בו, קרי, העדר יסוד להאשמה, או קיומן של "נסיבות מיוחדות"...הפיצוי מוגבל להוצאות ההגנה של הנאשם ופיצוי בשל מעצרו או מאסרו ואין הוא כולל נזקים אחרים שנגרמו לו כמו פגיעה בשמו הטוב... [ע"פ 277/78] או פיצוי בגין ראש נזק של כאב וסבל [ע"פ 586/78]... אכן זוהי נקודת האיזון בין האינטרסים השונים כפי שהיא עולה, מלשונו ומתכליתו של סעיף 80...".


לעניינינו, ראוי לצטט גם מדברי כב' השופט גולדברג [ע"א 7826/96] פד"י נא [1] 481:
"נקודת המוצא הראויה היא כי האינטרס הציבורי של אכיפת החוק והשלטתו מחייבים העמדתו לדין של מי שיש ראיות מספיקות כי פגע בנורמה הפלילית. בהגשמת אינטרס זה נחשף הפרט, כהכרח בל יגונה לפגיעה בזכויותיו. הסיכון כי נאשם ייחשף בפגיעות הכרוכות בניהול ההליך הפלילי נגדו, ולבסוף, יצא זכאי בדין, הובא בחשבון מראש והינו בגדר סיכון מחושב, סיכון כזה מתחייב מטיבו של המנגנון הפלילי, שרק בסופו, מכריע בימ"ש באשמתו או בחפותו של הנאשם.
השלמת החברה עם סיכון כזה תולדה של אינטרס ציבורי גובר, הוא הצורך באכיפת החוק, כדי לקיים חברה תקינה..."



באותו ענין גם כן נדחה ערעורו של תובע שתבע פיצויים לאחר שהיה עצור במשך כשנתיים וזוכה ממשפט.


כך גם פסק כב' השופט גולדברג [בע"פ 1703/96] פד"י נא [4] 708; 710, שקיבל את ערעורה של מתלוננת, על החלטת בימ"ש קמא, לחייבה בפיצויים, עפ"י סעיף 81 [א] לחוק העונשין לאחר שהמשיבים זוכו מאישום של אינוס, שהוגש נגדם עקב תלונתה.


"מנגד עומד האינטרס הציבורי המחייב יצירת אקלים חברתי המעודד אזרחים לתרום חלקם לאכיפת החוק, כשחשיבותה של תלונה על מעשי עבירה הינה מכרעת לכך. מכך נגזר הצורך שלא להרתיע אנשים ישרים ושומרי חוק להתלונן במשטרה כל אימת שמתעורר חשד בליבם כי נעברה עבירה פלילית, ולמסור את גירסתם ללא חשש כי ינזקו עקב כך שמילאו את חובת האזרחית...".


נכון שההתייחסות היא להוראת סעיף 80 [א] ואולם, ניתן להתייחס אל הוראה זו בבחינת קל וחומר, שאם במעצר חלים השיקולים האמורים, קל וחומר, במקרה כמו זה של תשאול בלבד.


השיקולים אם לפסוק פיצויים;



המבחן הוא מבחן אובייקטיבי אם לפסוק פיצויים, האם המשטרה פעלה בזדון או ללא כל סיבה סבירה.


בעוד שבהוראת סעיף 80 [א] הדין הכיר בזכות יחסית [זיכוי או "נסיבות אחרות"], להוצאות הגנה מאוצר המדינה, במקרה שבו משפט טרם נפתח, אין הכרה בדין בזכות לפיצויים בגין "תשאול".


אם אני שוקלת את מידת חומרתם של האירועים נשוא התביעה הזו, כשעל כף המאזניים האחת, מונחת מידת הטראומתיות והחומרה של החוויות בהן התנסה התובע דנא, לפי גירסתו הוא, ועל כף המאזניים השניה, מידת החוויה הטראומתית שהתנסה בה אדם שנעצר למשך 258, נאשם ברצח ובשוד, וזוכה בדין, [שם בפרשת יוסף], מלוא הכובד מונח על כף המאזניים של מי שנעצר הואשם וזוכה שעה שכף המאזניים שעליה מונחים, האירועים שהתובע נאלץ לקחת חלק בהם, נותרת חסרת משקל כלשהו. והרי, כאמור, אפילו שם, בפרשת יוסף, לא נפסקו לפרט שנפגע פיצויים. קל וחומר שלתובע שרק זומן למשטרה, תושאל ונלקחו ממנו, בהסכמתו דגימות – לא מגיעים פיצויים.


במסגרת הפעלת הסמכות הסטטוטורית של חקירת העבירות - מוטלת על המשטרה חובת הזהירות כמשמעותה בסעיף 36 לפקודת הנזיקין:
"לצורך ביצוע תפקידים המוטלים עליה נתונות בידי המשטרה כל הסמכויות הנדרשות, מה שנדרש מאנשי המשטרה כמו מיתר הנמנים עם מנגנון המדינה, הוא להפעיל את הסמכויות בתבונה ולהשתמש בכוחות הנתונים להם במיומנות וסבירות ולנקוט אותם אמצעי זהירות המתחייבים בנסיבות המקרה, כפי שאדם סביר וכשיר לאותו ענין היה נוקט, והכל מתוך המגמה שלא לגרום נזק מעבר לנדרש לביצוע אותה משימה".
[ע"א 337/81 פ"ד לח' [3] 337].


בדונו בחובת הזהירות, המושגית, המוטלת על רשות ציבורית, מונה כב' השופט ברק [שם, בעמ' 135], את השיקולים המיוחדים שניתן להביא כדי להצדיק את קיומה של חובת זהירות לענין אחריותם של גורמי התביעה הפלילית, שיקולים שביחד עם אחרים יש להתחשב הן, תוך יצירת איזון. סיכונים שמן הראוי היה ליטול אותם ולבחון את השפעתם על קרקע המציאות.


שני השיקולים הראשונים מביניהם, ישימים לענין בו עסקינן, ראשית, כי הטלת אחריות אזרחית, על גורמי התביעה, תרפה את רוחם ותהפוך אותם להססנים ותפגע בשלטון החוק ובאכיפתו. שנית, החשש כי כל נאשם שיזוכה כדין, ינצל את קיומה של חובת הזהירות ויתבע את הרשות התובעת תוך שנהיה עדים להצפה בתביעות ובתשלומי כספים שהאוצר לא יוכל לעמוד בהם. שלישית, כי יפתח פתח לעקוף את סופיות ההליך הפלילי.




החתימה על ההסכמה למתן טביעות ודגימות;



אשר לטענת התובע שהסכמתו ליתן את הדגימות והטביעות, בחתימתו על המסמך לאו הסכמה היא –

ככלל, טענות לאפסותו של מסמך, שנחתם לאות התחייבות ו/או הסכמה ו/או וויתור, נדונו אך נדחו בפסיקה.


הגישה העקרונית של בתי המשפט הינה שאין זה ראוי לאפשר לאדם להשתחרר מהסכמתו שעל פניה הובעה כדין.


"הנטל להוכחת טענת "לא נעשה דבר" הוא כבד מן הנטל הנדרש להוכחת טענות אחרות במשפטים אזרחיים. שכן, בדרך כלל, דין הוא, שאדם החותם על מסמך בלא לדעת את תוכנו, לא יישמע בטענה שלא קרא את המסמך ולא ידע על מה חתם ובמה התחייב. חזקה עליו שחתם לאות הסכמתו, יהא תוכן המסמך אשר יהא. על המעלים טענות אפסות לסתור חזקה זו ולהוכיח את גירסתם בראיות פוזיטיביות כאפשרות קרובה. [ע"א 1548/96 פ"ד נד' [2] 559].


במקרה דנא, לא טען התובע שנמנע ממנו לקרוא את המסמך שעליו חתם. התובע ידע על מה הוא חותם. די היה בהעפת עין במסמך כדי לעמוד על תוכנו. בין אם התובע נהג ברשלנות ובין אם נהג באווירה המלחיצה, סובייקטיבית, של הנסיבות . כל האפשרויות שוללות טענה של אפסות.


התובע לא הרים נטל ההוכחה לסתור את החזקה שהוא ידע, קרא והבין את תוכן הדברים האמורים במסמך על כן, הוא לא הצליח לקעקע את יסוד קיומו של המסמך שעליו חתם.


גם בהתחשבי, במערכת הנסיבות ובאווירה שאפפה את נסיבות חתימת המסמך כפי שהוצגו מפי התובע, ועל סמך תחושותיו הסובייקטיביות, אי אפשר לומר כי העובדות שהציג מתיישבות עם מסקנה שהוא לא הבין על מה הוא חותם יותר מאשר עם מסקנה הפוכה שהוא ידע והבין את תוכן הסכמתו לה נתן את חתימתו, במיוחד לנוכח החזקה הקיימת כי החותם על מסמך מוחזק כמי שיודע תוכנם של הדברים האמורים בו.


בנסיבות אלה, אין הצדקה לקבל טענתו של התובע שהסכמתו למתן דגימות וטביעות אצבעות – לאו הסכמה היא.


כך או כך, בנסיבות שתוארו לעיל, למשטרה היתה סיבה סבירה וסמכות חוקית לבקש מהתובע ליתן טביעות ודגימות והתובע הביע הסכמתו למתן הטביעות והדגימות.


כאמור, במכלול הנסיבות המוכחות כפי שתוארו לעיל על ידי המשטרה, התובע היה בבחינת "חשוד".


שוכנעתי שהיה יסוד סביר לחשוד כי לתובע יש קשר לביצוע העבירה, כדי שהמשטרה תהא רשאית לבצע חיפוש חיצוני בגופו בהסכמתו.


סמכות המשטרה לבקש מהתובע דגימת רוק מעוגנת בחוק סדר הדין הפלילי [סמכויות אכיפה חיפוש, בגוף התשי"ד], התשנ"ו – 1996, בסעיף 1, בהגדרת "חיפוש חיצוני" – אחה מאלה:
"...מתן דגימות רוק...".
החוק קובע שאין עורכים חיפוש בגופו של חשוד, קרי, לוקחים דגימות רוק, "...אלא לאחר שנתבקשה הסכמתו לכך" .
כבר מצאתי לעיל שהתובע הביע הסכמתו בחתימתו על מסמך ההסכמה וכך גם עולה מעדותו של ע/ה גפן [סעיף 6 ת.ע.ר. ונספחים א' וב'].


עפ"י סעיף 3 [א] לחוק הנ"ל, לשוטר היה : "יסוד סביר לחשוד שבגופו של חשוד נמצאת ראיה להוכחת ביצועה של עבירה או להוכחת הקשר בין החשוד לבין ביצוע העבירה או להוכחת הקשר בין החשוד לבין ביצוע העבירה רשאי הוא לערוך בו חיפוש חיצוני...." ובלבד שהחשוד נתן הסכמתו.
כאמור, שוכנעתי התובע היה חשוד, שנתן הסכמתו.


כך או כך, הבדיקה נעשתה כדין, עפ"י סעיף 14 לחסד"פ, המאפשר למשטרה לבצע בדיקות וחיפוש, לצורך חקירת עבירה על מי שאינם חשודים ובלבד, שתהא הסכמת הנבדק בכתב. בעינייננו, המידע שהתקבל קשר את התובע למעשי האונס והבדיקות שנעשו שללו את היותו חשוד.


אשר לטביעות אצבעות – סעיף 13 לחוק מציין מפורשות שהוראות החקו לא חלות על לקיחת טביעת אצבעות לצורך זיהוי.
אכן, במקרה דנן, היה צורך לזהות ולאבחן את התובע מהאנס.


מחומר הראיות שהציגה בפני המשטרה, שוכנעתי בקיומן של מכלול נסיבות שהצדיק את תשאולו של התובע ולקיחת הדגימות והטביעות ממנו. למשטרה היתה סיבה סבירה למעשיה ובוודאי שהיא לא פעלה בזדון. ואפרט בקצרה את הנסיבות שהצדיקו את התשאול:


העובדה שמסתובב חופשי אנס סדרתי, שמבצע עשרות מעשי אינוס אכזריים, אלימים ומחרידים [ראה כתב האישום שהוגש נגד בני סלע מצורף לתצהיר בן שלום], שהולכים ומתרבים ביחד עם אווירת הפחד שמתעצמת בקרב הנשים. על המשטרה הוטלה המשימה ללכוד את האנס.


המשטרה הפעילה כח הגנה על נשים ואמצעי חקירה מגוונים ואספה אינפורמציה, רבה ככל האפשר, על מנת לבנות פרופיל לאנס, כדי שניתן יהיה לתפוס אותו.


היה קושי בניתוח אנליטי של פרופיל החשוד, בשל דרכי ביצוע שונות שבהם השתמש האנס בזממו.


העדויות הרבות שנאספו במשטרה היו מגוונות ושונות זו מזו, וכללו תיאורים לגבי מראהו החיצוני, נוהגיו, שיטותיו וגילו של האנס. הקורבנות היו שונים.


ברוב המקרים היה האונס מאחור, כשהאנס חבוש בכובע, ומרכיב משקפי שמש ואת פניו או את פני הנאנסת הוא מסתיר בצעיף. האנס עשה שימוש לסירוגין בקונדום, בשמנים ובאביזרים אחרים.


השיטה הקשתה על הנאנסות לתאר את האנס.
שיטותיו של האנס הקשו על המשטרה לבנות פרופיל וודאי של האנס. כפי העיד בן שלום, גם האנס סלע לא דמה לפרופילים או לקלסטרונים שצוירו במשטרה.


מקובלת עלי עדות בן שלום העד:
"מניתוח מקרי האונס שבוצעו, גילינו כי היו מספר "מרכיבים" בשיטת ביצוע האונס אשר חזרו והופיעו ברוב מקרי האונס. כך למשל ידענו כמעט בוודאות שהאנס משתמש בחומרי סיכה לשם ביצוע החדירה, הוא משתמש, או לפחות משתדל להשתמש, בקונדום והתנוחה העדיפה עליו, כנראה למנוע זיהויו, היא קיום יחסי מין כשהוא נמצא מאחורי הנאנסת, לעיתים תוך ביצוע מעשי סדום".


עוד סממן למעשים היה המיקום הגאוגרפי שבו נעשו מקרי האונס.
בשכונות הצפוניות של תל אביב ודרום השרון, כשעשרה מהמיקרים נעשו בשכונה שאינה רחוקה גאוגרפית ממקום מגוריו של התובע, בהדר יוסף, שם גם נתפס האנס סלע – בהדר יוסף.


לאור כל הנסיבות הללו, שוכנעתי שהמשטרה לא יכולה היתה לשלול בוודאות חשוד.


במכלול הנתונים הרבים והשונים, שהצטברו בידי המשטרה, ניתן לצפות ואף לדרוש מהמשטרה למצות את כל כיווני החקירה האפשריים. לאור הנתונים הרבים והידיעה האנונימית, שבה נמסרו גם נתונים המצביעים על הכרות של המוסר עם התובע ועל רקע הנסיבות בהן ניתנה ההודעה, ולאור ניסיונם של החוקרים, נודעת חשיבות מיוחדת, לבדיקה מעמיקה, לגופה של הודעה, בהיותה מלאה בפרטים ואפילו פרטים שלא נודעו בציבור הרחב, שהתאימו לפרטים שונים של מקרי אינוס שונים.
[ראה עדותו של בן שלום].


בענין דנא, נכון היה מצד המשטרה, ומוצדק לבדוק את המידע ואת הידיעה שאם לא היתה עושה כן, היתה המשטרה חוטאת לתפקידה ומתרשלת בחקירה.


כשאני בוחנת את מידת הגיונה וסבירותה של הזמנת התובע לתשאול, תשאולו ולקיחת הדגימות, בעת שנערכו, כפי שנערכו, עובר לתפיסתו של האנס הסדרתי, ולא כחוכמה שלאחר המעשה, שוכנעתי שהמשטרה נהגה בשיקול דעת ובמקצועיות, שעה שייחסה לידיעה האנונימית שקיבלה את מלוא החשיבות.
בד בבד, המשטרה גם הפעילה שיקול דעת נכון ומקצועיות, שעה שהסתפקה בתשאולו של התובע ולקיחת דגימות ממנו, אף ללא גביית עדות ובתום דקות ספורות אפשרה לו ללכת לדרכו. התובע היה "חשוד" וחובתה של המשטרה היה לצאת ולבדוק כל בדל של מידע, לנתחו ולהעריכו עד תום.


בהמשך שמרה המשטרה על דיסקרטיות מלאה. לא נתנה שום פרסום לענין. הגם שהיה זה לאחר שהתובע חזר ודרש במפגיע, למחיקת כל זכר לארוע ממאגרי המשטרה, אין מחלוקת שבסופו של דבר נעתרה המשטרה ומחקה ממאגריה כל זכר לארוע.


בשולי הדברים אני שבה ומציינת שעדויות המשטרה מקובלות עלי במלואן, על תוכנם. מנגד, דברי התובע אינם מבוססים על מומחיות ואפילו לא על ידע כלשהו בתחום חקירות משטרתיות. לתובע אין כל מידע אישי באשר למידע שהצטבר במשטרה בכל הנוגע למעשי האונס. לכן, רובה ככולה התייחסותו אינה אלא על בסיס של הנחות, השערות וספקולציות חסרות בסיס ראייתי.


לא רק זאת אף זאת סמכות המשטרה לתשאל קבועה בפקודת הפרוצדורה הפלילית [עדות] 1927 ובסעיף 67 לחוק סדהד"פ [סמכויות אכיפה – מעצרים] התשנ"ו- 1967.


התובע הוזמן לתשאול והתייצב. מטרתו של התשאול היא בירור ראשוני אם אכן המוזמן לתשאול מעורב בדרך כלשהי בהפרת חוק שנעשתה.


אין ספק שזה הליך שפגיעתו בחירות הפרט פחותה מחקירה או ממעצר או מעיכוב.


אין להליך זה השלכה על שמו הטוב של האדם. במקרה הנדון לא היה כל פרסום שהליכים שנקטה המשטרה מטעמה. המשטרה לא גרמה בשום דרך בפגיעה בשמו של התובע, ולא גרמה לכך שתידבק בו איזה שהיא סטיגמה.


המשטרה ניהלה כראוי, ביעילות וללא פגיעה בכבודו או בגופו. את הליך התשאול ולקיחת הדגימות. במידת סבירות כראוי ביעילות וללא פגיעה בכבודו של התובע ובלא שחרגה מתחום הרשאתה החוקית.


המשטרה לא הכבידה על התובע ללא הצדקה. לא נפל שום פגם בדרך שהמשטרה פעלה.
המשטרה פעלה תחת האילוצים בתוקף היותה מופקדת על אכיפת החוק.
פעילות המשטרה היתה לשרת את האינטרס הציבורי, לתכלית ראויה, בלא חריגה מהמידה. החברה משלימה עם הסיכון הכרוך בחשיפת הפרט לפעילות המשטרה הכרוכות, בחקירת מעשים פליליים, גם אם לבסוף לא תוטל עליו אשמה.
פעולות שלטוניות, שיש בהן שיקול דעת, אינן יוצרות אחריות בנזיקין אפילו נגרם בעטיין נזק.


תיחום הנזק ושעורו;





בענין דנא, אין המדובר בנזק שמתלווה לנזק פיזי והשאלה היא אם ככזה הנזק הנטען הוא בר פיצוי.


יסוד ה"נזק" מוגדר בסעיף 2 לפקודת הנזיקין.


"נזק" – "אובדן חיים, אבדן נכס, כוחות, רווחה גופנית או שם טוב, או חיסור מהם, וכל אובדן או חיסור כיוצאים באלה" .
זוהי הגדרה רחבה הכוללת כל סוגי הנזק, בין פיזי ובין שאינו פיזי, בין ממוני ובין שאינו ממוני.


נזק לא רכושי גרידא, גם הוא נזק, לענין עוולת הרשלנות, והוא בר פיצוי, אם על אדם סביר מוטלת החובה, לצפות את התרחשותו בשל התרשלות.


התובע, בתביעתו טוען שנגרם לו נזק חברתי, תדמיתי בקרב חבריו ומשפחתו, עוגמת נפש וחרדה.


כבר מצאתי לעיל שהמשטרה מילאה את תפקידה כראוי, בצורה מוצדקת וללא שהתרשלה.


בכל מקרה התובע לא הציג נזק, ולא הוכיח כלל, לא נזק ולא שיעורו.


תנאי מוקדם לפיצויים הוא קיומו של נזק. בהעדר נזק אין פיצויים.


כב' הנשיא ברק מבחין בין שני שלבים בהגשמת הזכות לפיצויים; שלב תיחום הנזק, ושלב שומת הנזק.
[ע"א 355/80 פ"ד לה [2] 800 [להלן: "פרשת אניסימוב"].


"אפילו אם יוכיח הנפגע נזק – תידחה תביעתו אם לא הוכיח את שיעור הנזק.
הנטל על התובע, שטוען שנפגע, להוכיח שנגרם לו נזק ומה היקפו.
משלא הוכיח את נזקו להנחת דעתו של בית המשפט, תביעתו לפיצויים צריכה להידחות".
"על הניזוק, המבקש פיצוי כספי מוטל הנטל להציב תשתית עובדתית שתאפשר לבית המשפט להעריך את מידת הנזק ואת שיעור הפיצויים".
[ע"א 196/90 פד"י מז' [2] 111;138].


התובע דנא לא הביא אפילו ראיה שבדוחק ולא העיד אף עד לקיומו של נזק כשם שלא הביא כל ראיה להוכחת שיעורו.
התובע דנא אפילו לא הציג נתונים כלליים כדי להוכיח נזק במידת "וודאות סבירה", באופן שבית משפט לא יכול אפילו לעשות שימוש בשיקול דעתו להשלמת החסר ולפסוק פיצויים בשיעור שנראה לו. בענין דנא, אין בפני איזה שהם נתונים שעל בסיסם אפשר לקבוע שאכן נגרם לתובע נזק ולא ניתן לכמת או להעריך נזק כלשהו.


די בכך שהתובע לא הוכיח נזק ושיעורו שתידחה תביעתו.

סוף דבר,

התביעה נדחית.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. פקודת המשטרה

  2. תקנות משטרת ישראל

  3. טופס אישור המשטרה

  4. הארכת שירות במשטרה

  5. טעות ברישום משטרתי

  6. התפרעות בתחנת משטרה

  7. צו קביעת תחנות משטרה

  8. בקשה למשטרה להסבת דוח

  9. רשלנות בחקירה משטרתית

  10. פיצויים על חקירה במשטרה

  11. אורכה להסבת דוחות משטרה

  12. פיצויים על חקירת משטרה

  13. ניצול מעמד לרעה במשטרה

  14. תביעה נגד המשטרה – טעות בזיהוי

  15. החזרת כסף מזומן מהמשטרה

  16. פיצויים בגין תלונת שקר במשטרה

  17. הגדלת שנות שירות במשטרה

  18. חיפוש משטרתי בבית - נזקים

  19. מתנדב משטרה - עבירות תנועה

  20. שימוש במאגרי מידע משטרתיים

  21. בקשה לקבל סיכום חקירת משטרה

  22. פגיעה מכדור גומי של משטרת ישראל

  23. תביעת פיצוי על הגשת תלונה במשטרה

  24. המרדה - הגשת תלונה במשטרה על המרדה

  25. אכיפת צו בית משפט ע''י המשטרה

  26. מעצר שווא רשלנות משטרת ישראל

  27. טופס בקשת בגיר לקבל אישור משטרה

  28. מסירת גרסה שקרית במשטרה - תביעת ביטוח

  29. תביעה בגין רשלנות המשטרה בחקירה

  30. טופס בקשת מעסיק לקבל אישור משטרה

  31. הפעלת לחצים על ידי חוקרים במשטרה

  32. זכות לא לענות על שאלות חוקר משטרה

  33. חיפוש משטרתי ''לא חוקי'' - פיצויים

  34. טופס הודעה על סירוב לתת אישור המשטרה

  35. זכות שוטרת במשטרת ישראל לעבוד יום עבודה מקוצר

  36. הזכות לעבוד יום עבודה מקוצר במשטרת ישראל

  37. בקשה להחזרת כסף מזומן שנלקח ע''י המשטרה

  38. מחדלים בחקירת משטרה והשלכותיהם על ההליך הפלילי

  39. בקשה להחזרת כסף מזומן ורכב שנתפס בחיפוש משטרתי

  40. תביעה בגין שירותים לשם הקמה ותפעול של משטרה עירונית

  41. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון