רשלנות מכבי אש בעקבות פעולה של כיבוי אש

פסק דין בפניי תביעה לפיצויים על נזקים אותה הגיש התובע , כנגד הנתבעת בטענה כי זו גרמה לו נזקים לרכבו , בעקבות פעולה של כיבוי אש שבוצעה ברשלנות. 1. בכתב התביעה טוען התובע : " ביום 13.7.2004 הגיע התובע לביתו והחנה את הרכב בחניון ביתו ברחוב אחים זייגר 12 בראשון לציון . לאחר זמן, ביקש התובע לצאת מביתו לנסוע לקופת החולים לשם טיפול בהוצאת תפרים מידו. התובע, בלווית אשתו, ניסה להתניע את הרכב אולם מייד נשמע פיצוץ ועשן החל יוצא מתחת למכסה המנוע. התובע כיבה מייד את הרכב ופתח את מכסה המנוע תוך שהוא נכווה מעוצמת הלהבה אשר לפתע פרצה משם, ועל כן עזב התובע את המכסה והתרחק מן המקום. התובע שלח את רעייתו ובנו להביא מים ופתח את תא המטען על מנת לשפוך מים גם ממיכל מים אשר היה מצוי בתא ואף על מנת להשתמש במטף כיבוי אש אשר היה מצוי שם . שכנים אשר הבחינו בנעשה בחניון הבית, נחלצו לעזרתו של התובע תוך הזעקת הנתבעת לשם מתן עזרה. עוד התובע מנסה לכבות את האש ברכב, הגיעה משטרה אשר הורתה לתובע חד משמעית להתרחק מרכבו. הכבאים אשר הגיעו אותה עת גם למקום הורו לתובע בשנית להתרחק מן המקום תוך שהם מבקשים לכבות את האש ברכב . עוד מהרה התברר לכבאים כי במכונית הכיבוי אשר עמה הגיעו אין כלל מים וכי לא ניתן לכבות את האש. כל אותה העת לא אפשרו הכבאים לתובע להשתמש בדליי מים ובמטף כדי להמשיך ולכבות את האש. הכבאים ניסו להתחבר עם זרנוק המים לברז ראשי אשר היה בקרבת מקום אולם לא היה ברשותם מתאם ראוי בין הזרנוק לברז ועל כן נמנעה מהם התחברות האמורה. רק לאחר מכן החלו הכבאים מנסים לכבות הדליקה בעזרת מטפים אך ללא הועיל . בינתיים הוזמנה כבאית נוספת אולם עד שזו הגיע האש כבר כילתה את הרכב תוך שהיא מתפשטת בכל חלקיו. {להלן - "התאונה "} . כתוצאה מהתאונה נשרף רכבו של התובע כליל. התובע טוען כי התאונה אירעה אך ורק כתוצאה מרשלנותה ו/או חוסר זהירותה ו/או הפר חובה חקוקה של הנתבעת " . לטענת ב"כ התובע, יש לייחס חבות לאגוד עדים שירותי כבאות והצלה הן בשל עוולת הרשלנות {סעיף 35 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש)} {להלן : פקודת הנזיקין } והן בשל הפרת חובה חקוקה {סעיף 63 לפקודת הנזיקין } . לצורך ביסוס הטענה בדבר קיום עוולה של הפרת חובה חקוקה , מפנה ב"כ התובע לחוק שירותי הכבאות התשי"ט - 1959 . ב"כ התובע טוען שחבות אגוד ערים מבוססת, בין היתר, על העובדה כי : " לא ציידה את כבאי האש ברכב כיבוי אש המתאים למילוי המשימה אשר הוטלה על הכבאים ו/או לא ציידה את עובדי הנתבעת בציוד מתאים לצורך ביצוע העבודה שהוטלה עליה ו/או הנהיגה שיטות עבודה לקויות ו/או בלתי בטוחות כלל ו/או די,ו/או לא נהגה כפי ששרות כבאות סביר ונבון היה נוהג בנסיבות המקרה, ו/או לא מילאה אחר הוראות חוק שירותי כבאות התשי"ט - 1959 . { ראה סעיף 6 לכתב התביעה }" . הנתבעת מצידה כופרת באחריות לתאונה, מכחישה את המעשים והמחדלים, המיוחסים לה וטוענת בין היתר : היעדר עילה - הנתבעת לא התרשלה ופעלה כפי שרשות כבאות סבירה היתה פועלת בנסיבות , התביעה הינה טורדנית ו/או קנטרנית ללא כל בסיס { ראה סעיף 4 לכתב ההגנה } . אין כל קשר סיבתי בין הנזקים הנטענים והמוכחשים ולחילופין הקשר הסבתי נותק ו/או רחוק כדי להקים עילת תביעה בגינו, יש לייחס לתובע אשם תורם בשיעור מכריע של 100% ו/או רשלנות תורמת בשיעור מכריע אחר { ראה סעיף 9 לכתב ההגנה } . 2. דיון בשאלת האחריות מטעם התביעה העידו מר אוריה סרוסי , ומר זלאייט אברהם { להלן - התובע } . מטעם ההגנה העיד מר יעקב שני {טפסר - מפקד השרות } . בעת קיום ישיבת ההוכחות ב"כ התובע ביקש להגיש חוות דעת של שמאי בקשר לערך הרכב, ב"כ הנתבעת הסכים להגשה כאמור ללא חקירתו של השמאי והתנה את הסכמתו להגשה כאמור בכך שאין בחוות הדעת קביעה ואין אפשרות לקבוע מה גובה הנזק שנגרם לרכב עד הגעת הכבאית הראשונה ומה הנזק שנגרם כתוצאה מפעולות הכיבוי . {ראה פרוטוקול עמ' 10 מיום 23.3.2005}. מחומר הראיות עולה כי , עד התביעה ואמו גרים בקומה השנייה של הבניין אשר בחניה שלו אירעה השריפה ,. העד מעיד כי הוא ואמו הריחו וראו עשן המגיע לדירתם, ואז אמו קראה למכבי האש על מנת לכבות שריפה אשר פרצה בחצר. כן מעיד העד כי כאשר הגיעה הכבאית זה היה אחרי מספר דקות בלבד מהקריאה של אמו ,וכי הכבאים חיפשו צינור מים כדי לחבר את זרנוק המים אליו לכיבוי השריפה . התובע מעיד כי הכבאים הרחיקו אותו מהרכב וכאשר באו לכבות את השריפה מים לא יצאו מהצינור. הוא בקש להמשיך לכבות את רכבו , אך הכבאים מנעו זאת ממנו . בכתב התביעה שלו ובתצהיר שהגיש במקום עדות ראשית, מציין התובע כי כאשר פתח את מכסה המנוע " הוא נכווה מעצמת הלהבות אשר עלו ממנו " . באשר לסיבת אי יציאת המים מצינור הכיבוי , מוסר עד ההגנה כי חלק פנימי במשאבה שמעבירה את המים ממיכל המים לצינור הכיבוי לא פעלה . עד ההגנה דחה את הטענה כי הכבאית באה ללא מים, וטען כי אין דבר כזה שכבאית מוזנקת למוקם אירוע ללא מים , מן הסיבה הפשוטה כי מיכל המים בכבאית מתמלא על ידי הכבאים בסוף כל משימה כדי שתהיה מוכנה למשימה הבאה, ולא לפני היציאה למשימה ולא יכול להיות מקרה שכבאית עומדת ללא מים ולא כל שכן אינה מוזנקת למקום אירוע ללא מים . באשר לתקלה אשר ארעה במפתיע במשאבה, טען העד כי מתבצעות פעולות אחזקה שוטפות, ובדיקות תקופתיות, וכי האירוע שאירע הנו בלתי צפוי לחלוטין. כאמור התובע מבסס את תביעתו על עילת הרשלנות ועל העילה של הפרת חובה חקוקה. החובה החקוקה אליה מפנה התובע מצויה בחוק שירותי הכבאות . חוק שירותי הכבאות, תשי"ט-1959 2. תפקידיה של רשות כבאות רשות כבאות חייבת להבטיח את שירותי הכבאות לכיבוי דליקות בתחומה ולמניעת דליקות או התפשטותן של דליקות לתחומה או מעבר לתחומה, וכן להצלת נפש ורכוש. אם כן האמור בסעיף 2 לחוק שירותי הכבאות הנו מצד אחד תפקיד , ומצד שני הנו חובה המוטלת על הרשות כלפי הציבור והתובע אחד ממנו . תפקיד בסעיף זה משמעו גם אחריות לשם מילוי חובותיה חייבת הרשות (כאמור בסעיף 4 לחוק ) חוק שירותי הכבאות, תשי"ט-1959 4. חובותיה של רשות כבאות לשם מילוי תפקידיה לפי סעיף 2, חייבת רשות כבאות - (1) להקים ולהחזיק בתחומה יחידה או יחידות של כבאים לפי תקן שיקבע שר הפנים (להלן - יחידת בבאים) ולאמן את הכבאים לתפקידיהם כמכבי אש; (2) לרכוש, להתקין ולהחזיק במצב תקין את הציוד והמיתקנים הדרושים ליחידת הכבאים למילוי תפקידיה וכן את מעון היחידה וריהוטה; (3) להבטיח, לקיים ולתאם את כל הסידורים הדרושים למניעת דליקות ולכיבוין; (4) לקבוע, בכפוף לתקנות שהתקין שר הפנים, סידורי כבאות במוסדות ובמפעלים, בין ציבוריים ובין פרטיים, וכן בבניינים גבוהים, לפקח על ציודם ולתאם את סידורי הכבאות כאמור עם סידורי הכבאות של רשות הכבאות; אם כן החובה המוטלת על הרשות הנה מניעת דליקות או התפשטותן, ולצורך מילוי חובה זו חייבת היא להחזיק יחידות של כבאים , לרכוש ולהתקין ולהחזיק במצב תקין ציוד ומתקנים הדרושים למילוי תפקידה, ולהבטיח את כל הסידורים הדרושים למניעת דליקות ולכיבוין . זוהי החובה החקוקה שהתובע טוען כי הופרה , כלפיו , וכי בעקבות כך נגרם לו נזק . דיון בשאלת הרשלנות המיוחסת לנתבעת הרשות 3- ככלל, בחינת אחריותו של נתבע בעוולת הרשלנות לפי סעיף 35 לפקודת הנזיקין, נעשית בארבעה שלבים { ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח' פ"ד לז(2)113 .{ להלן- פסק דין ועקנין } , ע"א 542/87 , קופת אשראי נ' עוואד, פ"ד מד(1)422 }: א. האם חב המזיק חובת זהירות לתובע, הן חובת זהירות מושגית והן חובת זהירות קונקרטית, על פי מבחן הצפיות ? ב. האם הפר המזיק את חובת הזהירות המוטלת עליו ? ג. האם נגרם לתובע נזק ? ד. האם יש קשר סיבתי בין הפרת חובת הזהירות לבין הנזק שנגרם ? 4. בחינת קיומה של חובת זהירות לצורך ביסוס עוולת הרשלנות . סעיף 35 לפקודת הנזיקין דן בעוולת הרשלנות וקובע : " עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות - הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה " . כאמור לעוולת הרשלנות אפוא, ארבעה נדבכים : קיומה של חובת זהירות שהמזיק חב לניזוק, הפרת חובת הזהירות, נזק שנגרם וקשר סיבתי בין הפרת חובת הזהירות לבין הנזק שנגרם . באשר לחובת הזהירות קובע סעיף 36 לפקודת הנזיקין כי : " החובה האמורה בסעיף 35 מוטלת כלפי כל אדם וכלפי בעל כל נכס, כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים במהלכם הרגיל של דברים להיפגע ממעשה או ממחדל המפורשים באותו סעיף " . חובת הזהירות עוגנה כדבעי בשורה של פסקי דין והיא פורשה ככזו הכוללת הן חובת זהירות מושגית והן חובת זהירות קונקרטית. הלכה למעשה קיומה של חובת זהירות מושגית נקבע על פי מבחן הצפיות, דהיינו בודקים האם מוטלת על אדם סביר מסוגו של הנתבע חובה {להבדיל מיכולת} לצפות את התרחשות סוג הנזק ביחס לאנשים מסוגו של התובע . לאחר איתורה של חובת הזהירות המושגית, יש לבחון באם חובה זו מוטלת על הצדדים על פי נסיבות המקרה הספציפי . חובת הזהירות המושגית - בית המשפט קבע בפסק דין ועקנין כי קיומה של חובת הזהירות המושגית נקבע על-פי מבחן הצפיות. המבחן הוא, אם אדם סביר " צריך היה " {OUGHT} לצפות את התרחשות הנזק . כאשר לא כל נזק שניתן לצפותו צריך לצפותו { ראה ע"א 333/56} . הצפיות הנורמטיבית - במקום שהצפיות הטכנית קיימת הלכה למעשה - באה להגביל את היקף האחריות . אמת הדבר, נקודת המוצא העקרונית היא, כי מקום שניתן לצפות נזק, כעניין טכני, קיימת חובת זהירות מושגית, אלא אם כן קיימים שיקולים של מדיניות משפטית, השוללים את החובה { ראה : LORD REID בפרשת ( 1970HOME OFFICE V DORSET YACHT CO . LTD לעניינו נשאלת השאלה האם אגוד הערים חב חובת זהירות מושגית כלפי התובע והאם היתה הפרה של אותה חובת זהירות ? אכן צודק ב"כ התובע בטענתו, כי קיימת חובת זהירות מושגית בין אגוד ערים שירותי כבאות מחד לבין האזרח מאידך, פעילות כיבוי האש מעצם טבעה יוצרת זיקה וקשר לאזרחים הנזקקים לשירותיה. מדובר בשליטה ובפיקוח על הנעשה בכל הנוגע לדליקות וכיבוי שריפות בתחום השיפוט שלה . שליטה זו מבססת את קיומה של חובת זהירות מושגית כלפי אזרחים הנזקקים לשירותיה . הנתבעת הנה רשות שהוקמה על פי דין, חובותיה וסמכויותיה קבועות בחוק, ובין היתר החובה לדאוג למניעת דליקות והתפשטותן, הגשת עזרה לנזקקים לשירותיה במהירות האפשרית, החזקת הכלים והציוד הדרוש למילוי תפקידה בצורה זמינה ותיקנה , וביצוע תפקידה בצורה שיהא עמה כמה שפחות נזק שיגרם לרכוש ולגוף . על הנתבעת קיימת חובת זהירות מושגית כלפי התובע . חובת הזהירות הקונקרטית על פי חומר הראיות אשר בפני , ראוי לציין כי: א- לא התובע הוא אשר הזמין את הנתבעת לכיבוי השריפה ברכבו אלא שכנה בקומה השניה של הבניין . ב- לא הוכח כי המטרה של הקריאה לנתבעת ועובדיה לכיבוי השריפה היתה "להציל" את רכבו של התובע , אלא למנוע התפשטות הנזק לבנין ולרכוש סמוך . אותה גב' , אמו של עד התביעה 1 לא זומנה להעיד , וניתן להניח כי הקריאה שלה לאנשי הנתבעת לכיבוי השריפה נעשתה כאמור כדי להגן על הבניין . ג- אין מחלוקת בין הצדדים כי אנשי הנתבעת כאשר הגיעו למקום, הרחיקו את התובע ויתר האנשים מהמקום, ולא אפשרו לו להמשיך את ניסיונות הכיבוי בעצמו . מותר להניח כי הדבר נעשה על מנת למנוע מהתובע נזק גופני מהאש אשר עוצמת להבותיה כוו אותו כשפתח את מכסה המנוע , וגם כדי למנוע ממנו הפרעה לאנשי הנתבעת במילוי תפקידם . למרות האמור לעיל, אני מגיע למסקנה כי לנתבעת היתה גם חובת זהירות קונקרטית כלפי התובע , שלא לגרום נזק מיותר לרכבו בשעה שמנסים לכבות את השריפה . לפעול במיומנות ובמהירות הדרושה כדי לכבות את האש , ולהחזיק ציוד וכבאיות במצב שמיש ותקין למילוי תפקידה . גם אם לא הוא זה שקרא לנתבעת, וגם אם המטרה של אנשי הנתבעת לא היתה הצלת הרכב, עדיין חובה על הנתבעת ואנשיה תוך כדי מילוי תפקידם לא לגרום להרס ולנזק ברכב במידה העולה על המידה הדרושה למילוי המטרה לשמה נקראו . , אך לא יותר מכך . אם היה מוכח כי הנתבעת ואנשיה היו יכולים מבחינה טכנית לכבות את האש בלי לגרום להשמדה טוטלית של הרכב, ולא עשו כן , יש ויימצאו חוטאים ברשלנות . באשר להרחקתו של התובע מן המקום , פעלו אנשי הנתבעת כמתחייב מעצם תפקידם ומטרת בואם. אין התובע רשאי לומר להם " לא קראתי לכם, ואני מוכן לכבות את האש ברכבי בכוחות עצמי, ומשמנעתם זאת ממני , גרמתם לי נזק". בנסיבות שנוצרו במקום , קריאת השכנה מקומה השנייה לאנשי הנתבעת לכבות את השריפה כדי למנוע התפשטות האש לרכוש אחר, פעלו אנשי הנתבעת בדיוק על פי תפקידם הקבוע בחוק , וגם כאשר מנעו מהתובע להפריע להם בעבודתם, אין בכך משום רשלנות. בחינת פעולות אנשי הנתבעת והאם יש בהם משום רשלנות בחינת נסיבות האירוע לגופם של דברים הובילני למסקנה הזאת, במה זה בא לידי ביטוי ? כאמור, טוען ב"כ התובע כי לזירת האירוע הגיעה בתחילה מכונית כיבוי אחת ריקה ממים . ב"כ הנתבעת הכחיש מכל וכל את הטענה הזאת . לעניין זה דווקא אני מקבל את גרסתו של ב"כ הנתבעת שכן בעדותו של מר שני { מפקד התחנה ראה פרוטוקול מיום 23.3.2005 עמ' 15 } מציין מר שני כי : " אנחנו מידי יום למעט שישי שבת בודקים את הרכבים ואת הציוד , בדיקת רכב בבוקר היא בדיקת נסיעה של כמה מטרים, בדיקת דלק, בדיקת מים, בדיקת ציוד. כל נהג בודק את הציוד, בערב אנו בודקים חזותית את הרכב מניעים , בודקים קשר ....... כל רכב לאחר פעילות ממלא מים .......רכב לא חוזר אף פעם בלי מים ...כאשר אמרו לי כי בכבאית לא היה מים , אני בדקתי את הרכב והיה ברכב מים " . בניגוד לאמור בכתב התביעה התברר לאחר שמיעת העדים כי טענת התובע בדבר רשלנות הנתבעת להגעת כבאית ללא מים לזירת האירוע הופרכה בעליל . זאת ועוד, מר שני העיד כי מה שקרה הוא שצוות מכבי האש לא הצליחו להסלין מים כתוצאה מתקלה במשאבה { מקרה ראשון מזה שבע שנים שמר שני בתפקיד - ראה סעיף 10 לדו"ח }. אולם משקרתה תקלה זו הצוות החל בפעולות כיבוי שכללו שימוש במטפי אבקה . לא זו אף זו, מר אוריה סרוסי העיד כי מי שהתקשר להודיע על קרות האירוע זה אמו של סרוסי ולא התובע, יצוין כי צוות מכבי האש הגיעו למקום על סמך אותה קריאה בכדי להציל את דיירי הבניין ובכדי למנוע התפשטות האש לבניין . בעדותו של מר סרוסי {ראה פרוטוקול עמ' 1 } מוסר כי : " אני הייתי בבית עם אמא שלי, היא הזמינה את מכבי האש, היינו עם אחותי הקטנה. היא הזמינה את מכבי האש. מהחזית פתאום נכנס עשן לבית. אנו גרים בקומה ראשונה על עמודים.אמא שלי נלחצה וביקשה מאיתנו לעזוב את הבית מיד...." . מבלי להרחיב את הדיבור, אין אני רואה פסול בהתנהגות צוות מכבי האש כמו כן לדידי צוות מכבי האש פעלו בתום לב ובסבירות ללא התרשלות מצידם כמתבקש מהוראות סעיף 21 לחוק שירותי הכבאות , תשי"ט-1959 אשר קובע : " כבאי, כבאי מתנדב ושוטר לא ישאו באחריות בשל פעולות לפי סעיף 20 שביצעו בתום-לב, במידה סבירה וללא רשלנות " . אין צורך להכביר מילים בכל הקשור לעובדה, כי אין זה ראוי לבחון EX-ANTI את הפעולות והצעדים הננקטים על ידי שירותי הכיבוי. בסיטואציות עובדתיות מורכבות כאלו, יש לבחון את פעולות שירותי הכיבוי תוך שימת דגש מיוחד וכן לקיחה בחשבון את האופי הכרוך והמתחייב מעבודה ופעילות של כבאים תחת לחץ ומתח רב, וכן את השיקול כי מדובר בפעולות הצלה באופן מובהק . למותר לציין, כי בנסיבות שכאלו קיימת אפשרות לקרות תקלות סבירות שעדיין אין לחשבם בגדר התרשלות . מאידך האם ניתן להחיל את הוראות סעיף 41 לפקודת הנזיקין שקובע : "בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק, וכי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו, ונראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה - על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחוב עליה " . בהקשר הזה, יצוין אף מבלי להרחיב את יריעת הדיבור, כי נחה דעתי כי אין מקום בנסיבות העניין להחיל את הוראות סעיף 41 האמור, וזאת בשל אי התקיימות התנאים המקדמיים הכרוכים בהחלתו . עדותו של מר שני עד ההגנה , כי לא נתקל מעולם באירוע בו משאבת כבאים הפסיקה לפעול, וכי אין זה מן המקרים המוכרים לו או הידועים, והמחייבים תשומת לב מיוחדת . בכל ציוד מיכני קורות תקלות כאלה ואחרות, צפויות בלתי צפויות , מקרה שלא אירע במשך לפחות שבע שנים בהן מכהן עד ההגנה, אינו מקרה המחייב את הנתבעת באחריות על פי סעיף 41 לפקודה . בנוסף לכל האמור, יצוין גם כאן כי לא הובאה כל עדות מומחה, אשר יש בה כדי להצביע שאכן מכבי האש התרשלו בפעולה זו או אחרת שבוצעה על ידם במסגרת כיבוי השריפה. מלבד הצהרה חגיגית של התובע כי לו הנתבעת היתה פועלת כנטען על ידו היה נמנע הנזק , גם טענה שכזו אינני יכול לקבל. לשאלת הקשר הסיבתי גם אם אניח כי טעיתי במסקנתי עד כה, הרי לא הוכח קיומו של קשר סיבתי בין רשלנות מצד אנשי הנתבעת, בין רשלנות ישירה ובין , רשלנות במסגרת סעיף 41 לפקודה, ובין הזנק שנגרם לרכבו של התובע . אם נניח לרגע שמוכן אני לקבל טענה שכזו של ב"כ התובע הרי הנזק לא היה נמנע אפילו באופן חלקי . תמיכה לכך מצאתי בנטען בכתב התביעה של התובע. אני אסביר את דבריי : בסעיף 4 לכתב התביעה טוען ב"כ התובע : " התובע כיבה מייד את הרכב ופתח את מכסה המנוע תוך שהוא נכווה מעוצמת הלהבה אשר לפתע פרצה משם " גם כן בסיכומים של התובע מציין בסעיף ג : " ....ומתא המנוע בוקעות " להבות גבוהות ועשן כבד " . לדעתי התובע בעצמו מודה כי האש כבר לפני הגעת צוות מכבי האש התפשטה לכל הרכב . במשרה של פריצת אש ברכוש, יש לשים לב לשלושה שלבי היגרמות הנזק. א- הנזק שנגרם עד אשר אנשי כיבוי האש מגיעים, ועל כך בוודאי אין להם אחריות . בענייננו הוכח כי אנשי הנתבעת הגיעו כעבור שלוש דקות מהקריאה ועל כך יש לברך אותם ולא רק שאין בכך משום רשלנות אלא אף יש כאן פעולה הראויה לכל שבח . ב- הנזק הנגרם מעצם פעולת הכיבוי , קרי כתוצאה שבירת שמשות , או מהמים והחומרים הכימיים המוזרקים על הרכב ועל האש לכבותה . התובע אינו רשאי ואינו יכול לטעון כי הוא לא קרא לאנשי הנתבעת , והוא לא בקש שיכבו את רכבו , ועל כן התזת המים על רכבו וגרימת נזק הנם באחריות הנתבעת, הנתבעת היתה רשאית ואף חייבת על פי חובותיה בחוק, לכבות את האש כדי למנוע אפשרות התפשטותה וגרימת נזק יותר גדול . ג- השלב השלישי, הוא שלב האמצע , בין הזנק הנגרם עד הגעת הכבאית, ובין הזנק שנגרם מפעולת הכיבוי . ברור כי רק אם כתוצאה מפעולה או מחדל של אנשי הכיבוי, נגרם לרכב נזק יותר גדול , מהנזק שהיה נגרם בין כה וכה בשני השלבים הראשון והאחרון, כי אז יש נזק בר פיצוי . התובע לא הוכיח כי נגרם לו נזק מעבר " למתחייב" הן בשלב הראשון והן בשלב השלישי התובע לא תמך את התביעה בחוות דעת של שמאי לגבי הזנק שנגרם אך ורק כתוצאה ממחדליה של הנתבעת לגרסתו . התובע הגיש חוות דעת שמאי שהעריך את הזנק שנגרם לרכב באובדן טוטלי הלכה למעשה . ואולם כאמור הנזק הראשוני אינו בר תביעה , והזנק שמגרם מפעולת הכיבוי הסבירה אינו בר פיצוי . מה הוא הנזק שהתובע היה רשאי לקבל עליו פיצוי בגלל שנגרם ברשלנותה של הנתבעת. אין בפני כל מסמך על כך . לא זו אף זו בא כוח התובע , אשר ביקש ארכה להמציא חוות דעת כזו, חזר אל בית המשפט והודיע כי השמאי עמו דבר אינו יכול לקבוע מהו הנזק ש"הועצם" ע"י פעולות הנתבעת , ומה הנזק שממילא היה נגרם לרכב בשלב הראשון והשלישי . אין בפני ראיה על גובה הנזק שנגרם לתובע כתוצאה מרשלנות של הנתבעת ואנשיה . ב"כ התובע תמך יתדותיו להוכחת שאלת הנזק בפסק דין נגר נ' וילנסקי { ראה סיכומי התובע עמ' 4} . אעיר אף מבלי לקבוע עמדה נחרצת בעניין כי ניסיונו של ב"כ התובע להפליג הלכה בעניין נזק גוף לעניין נזק רכוש איננה מקובלת עלי, הרי לא ראי זה כראי זה . וגם אם אקבל את טענותיו של התובע הרי הודעתו לבית המשפט מיום 13.3.2005 אומרת דרשני !!!. בהודעה מוסר ב"כ התובע : " התובע מתכבד להודיע לבית המשפט כי לאחר התייעצות עם המומחה השמאי מטעמו, הרי שלא ניתן להביא לחלוקת הנזקים בין השלבים השונים של השריפה ו/או של פעולות הנתבעת " הנה כי פסק סברו ובטלו סיכויו של ב"כ התובע להביא לחלוקת הנזקים בין השלבים השונים של השריפה, ועתה מבקש בסיכומיו מבית המשפט לכמת את הנזק שהוחמר על ידי המעשה הרשלני של הנתבעת . כן יש ללמוד מההודעה הנ"ל כי אי אפשר בדיעבד לכמת את הנזק . ואם השמאי אינו יכול, אני לא רק שאיני יכול, אני גם לא רשאי, כי לא שמאי אנוכי . באשר לטענת ב"כ התובע שהנתבעת גרמה לו נזק ראייתי, סבורני כי יש לדחות גם טענה זו באשר היא תמוהה בלשון המעטה, לדידי משבחר התובע לא לפנות לחוקר שריפות סמוך לקרות התאונה הרי אין לו אלא להלין על עצמו, יתרה מכך לדעתי כי לא יכול ב"כ התובע לטעון שהנתבעת גרמה לו נזק ראייתי, איפכא מסתברא לדעתי הוא זה שגרם נזק ראייתי לעצמו . מסקנתי אפוא כי לא עלה בידי התובע להוכיח את גובה הנזק ככל שהוא מתייחס למחדלים אותם ייחס לנתבעת ועל כן אני נאלץ לא אחת לקבוע כי גם מטעם זה דין התביעה להידחות . לעניין זה ראה - ע"א 355/80 נתן אניסימוב בע"מ נ' מלון בת שבע, לה (2) 800 עמ' 804. " הלכה למעשה נוהגים, לעניין הנזק מהפרת חוזה, אותם שיקולים והכללים הנוהגים לעניין הנזק, כשהוא נמנה עם מרכיבי עוולת הנזיקין: גם בשל עוולת הרשלנות למשל אין אתה יכול לזכות בפיצויים כל עוד לא הוכחת, שנגרם לך נזק כתוצאה מן המעשה או המחדל הרשלני שניתן היה לצפותו מראש " . גם אם אגיע למסקנה כי הופרה חובת הזהירות לסוגיה {דבר אשר לא הוכח בפועל } השאלה בא עתה עסקינן היא מהו הקשר הסיבתי בין הפרת החובה לבין קרות הנזק ? ליסוד הקשר הסיבתי חשיבות לעילא ולעילא, שכן פעמים רבות נמצא שהנתבע { שחב חובת זהירות מושגית כלפי הניזוק } הפר חובת הזהירות בכך שנמנע מלעשות פעולות פוזיטיביות הכלולות בחובתו או שביצע פעולות שיש בהן משום הפרה של חובת הזהירות הקונקרטית, אולם אף לא אחד ממעשיו או מחדליו של הנתבע קשור קשר ישיר לנזק שאירע, דהיינו בין התנהגות הנתבע { אם על דרך של מחדל ואם על דרך של מעשה } לבין הנזק - אין קשר סיבתי . למותר לציין כי הקשר הסיבתי יונק משני עולמות מחד הוכחת התנהגות שגרמה נזק ומאידך הוכחת נזק, על כן המסקנה המתבקשת כאן כי גם אם אני יוצא מנקודת הנחה שאכן הוכחה בפניי התנהגות רשלנית הרי התובע לא הצליח להוכיח את גבולות הנזק אם נגרם כתוצאה ממחדלה של הנתבעת כך שאין אפשרות לחפש את הקשר הסיבתי בין התנהגות הנתבעת מחד לבין הנזק שספק קיים ספק לא קיים כתוצאה מאותה התנהגות . {לשאלת הנזק בהמשך } . 6. שאלת הנזק : גם אילו הייתי טועה במסקנתי ואקבע עכשיו שיש קשר סיבתי בין ההתנהגות של הנתבעת לבין הנזק שנגרם, הרי בכך לא הסתיימה המלאכה, על כן יש להוכיח את קיומו של נזק שנגרם כתוצאה מהתנהגות הנתבעת . לעניין הנ"ל ראה דיון לעיל בהקשר אי יכולתו של התובע להוכיח את נזקו ועל כן גם מטעם זה הגעתי למסקנה כי אין יסוד לתביעה כנגד הנתבעת ועל כן הנני דוחה את הטענה הזו . אני מגיע למסקנה אם כן שיש לדחות את התביעה , הן בגלל אי הוכחת הקשר הסיבתי בין רשלנות אפשרית מצד הנתבעת ואנשיה ובין הנזק שנגרם לתובע , והן בגלל אי הוכחת גובה הזנק שנגרם לתובע . למעלה מן הדרוש אתייחס לטענת התובע. בדבר הפרת חובה חקוקה מצד הנתבעת 7. דיון בטענה של הפרת חובה חקוקה בחינת אחריותו של נתבע בעוולה של הפרת חובה חקוקה לפי סעיף 63 לפקודת הנזיקין נעשית אף היא במספר שלבים . על בית המשפט להכריע בשאלות הבאות : א. האם קיימת חובה על פי חיקוק, המוטלת על הנתבעת כלפי התובע ? ב. האם החיקוק נועד לטובתו של התובע ? ג. האם הנתבעת הפרה החובה ? ד. האם כתוצאה מההפרה נגרם נזק מהסוג אליו התכוון המחוקק ? ה. האם יש קשר סיבתי בין הפרת החובה החקוקה לבין הנזק שנגרם ? בסעיף 6 לכתב התביעה טוען ב"כ התובע כי הנתבעת הפרה חובה חקוקה ובסעיף 6(ה) הוא מציין כי ההפרה התבטאה בין היתר בכך שלא מילאה אחר הוראות חוק שירותי הכבאות התשי"ט -1959 . תקנה 74 (א) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד -1984 { להלן : תקנות סדר הדין האזרחי } קובעת כדלקמן : " הועלתה בכתב טענות טענה של הפרת חובה חקוקה, יצוין החיקוק אשר הפרתו מהווה עילה לתובענה " . לדידי דין טענה זו להידחות מאחר וב"כ התובע לא מצא לנכון לציין מהי אותה חובה חקוקה שהופרה במקרה דנן . תקנה 74 נוקטת בלשון "חיקוק" שמי שטוען להפרת חובה חקוקה חייב לציינו בכתב טענותיו וכאמור בסעיף 6 (ה) טען התובע כי הנתבעת לא מילאה אחר הוראות חוק שירותי כבאות התש"יט - 1959. נשאלת השאלה מה נדרש תובע הטוען טענה כנ"ל לציין בתביעתו האם די בכך שהוא מזכיר את החוק שעל אחת מהוראותיו עבר הנתבע במסגרת העוולה הנטענת או שיש צורך לציין סעיף ספציפי שהנתבע הפר אותה . "חיקוק", המוזכר בתקנה 74 הוגדר בפקודת הפרשנות כ : " כל חוק וכל תקנה בין שניתנו לפני תחילת תקפה של פקודה זו ובין שניתנו לאחריה; אולם מקום שהמילה "חיקוק" באה בפקודה או בתקנה שניתנו לפני תחילת תקפה של פקודה זו, תהא משמעותה כמשמעות שהיתה נודעת לה אלמלא פקודה". הנה בהגדרת המילה חיקוק מדובר על כל חוק וכל תקנה. משמעות הדבר לדידי ,הנה שדי אם התובע מזכיר בתביעתו את שם החוק שנטען כי אחת מהוראותיו הופרה, במסגרת הטענה של הפר חובה חקוקה. יצוין כי לאחרונה הובאה סוגיה דומה בפני כבוד השופט ח. הראל מבית משפט זה בת.א 179333/02 כלל נגד אהרון {לא פורסם } ובו הוא קבע : " בנסיבות דנן ובמיוחד נוכח הנסיבות המפורטות לעיל ומשעלו בליבי תהיות שנותרו ללא מענה באשר לשאלה מהי אותה חובה חקוקה שהופרה מצאתי כי ב"כ התובע מנוע מלטעון להפרת חובה חקוקה שכן לא מלא, אחר הוראות תקנה 74 (א) הנ"ל לתקנות סדר הדין האזרחי שכן לדעתי - ראוי בעת הגשת התביעה להיצמד לכתוב בתקנות, בדבר חובת ציון החיקוק אשר נטען שהפרתו מהווה עילת תביעה של הפרת חובה חקוקה. ציון החיקוק ימנע מצב שבו הנתבע לא ידע מפני מה עליו להתגונן " . בש"א 5434/00 בת.א (מחוזי- ב"ש ) 3054/98 יורם קלינברגר נגד בלארט ישראל בע"מ ואח' (טרם פורסם )" . מכך עולה כי בית המשפט לא קיבל את הטענה בדבר הפר חובה חקוקה בגלל שהתובע לא הצביע על ה"חיקוק" שהוראותיו הופרו אלא הזכיר חוק אחר לגמרי. משמע שאילו במקרה של כלל הנ"ל היתה התובעת מתייחסת לחוק הנכון שטענה כי הוראותיו הופרו , לא היה בית המשפט מדקדק עם התובעת עד כדי דרישה שהיא תזכיר את הסעיף בחוק שהוראותיו הופרו והוא היה מסתפק באזכור החוק גופא בלבד. ואולם מאחר והתובע זנח את הטענה בדבר הפר חובה חקוקה בסיכומים שהגיש אינני רואה מקום לדון בשאלה אם אכן הנתבעת ביצעה את העוולה של הפר חובה חקוקה אם לאו . לעניין זה ראה : ספרו של ד"ר זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית) עמ' 512: "טענה שנטענה בכתב טענות, אך לא הועלתה לפני בית המשפט בסיכומים, דינה כדין טענה שנזנחה, והשופט אינו חייב לדון בה." (ראה גם: ע"א 447/92 רוט נ' אינטרקונטיננטל קרדיט, פ"ד מט(2) 102, בעמ' 107). לסיכום אני דוחה את התביעה כנגד הנתבעת אגוד ערים ומחייב את התובע לשלם לנתבעת הוצאות משפט כולל שכ"ט עו"ד בסך 3,000 ₪ + מע"מ . שריפהכיבוי אשכבאות / מכבי אשרשלנות