פסק דין מבוא 1. בפני תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו, על פי הנטען, לתובע, וובצ'וק גריגורי (להלן: "התובע"), יליד 1970,כתוצאה מתאונת עבודה שארעה ביום 25/5/99, (להלן: "התאונה"). הנתבעת מס' 1, א.ו.ת בע"מ (להלן: "א.ו.ת"), הינה חברה להשמת כח אדם אשר היתה מעבידתו של התובע ובאמצעותה הושם הוא לעבודה, במפעלה של הנתבעת מס' 2, פלקו בע"מ (להלן: "פלקו") וזאת מכח "הסכם לאספקת כח אדם", נ/2, שנחתם בין א.ו.ת לפלקו. פלקו, שלחה הודעת צד ג', כנגד מגדל חברה לביטוח בע"מ (להלן: "מגדל"), אשר ביטחה את אחריותה של א.ו.ת, בביטוח חבות מעבידים, בטענה כי הפוליסה, מורחבת לכסות אחריותם של מזמיני כח אדם ומכסה, על כן, גם את אחריותה של פלקו . מגדל, הגישה הודעת צד ד' כנגד מנורה חברה לביטוח בע"מ, (להלן: "מנורה"), אשר ביטחה בביטוח חבות מעבידים את אחריותה של פלקו, בטענה לכפל ביטוח. הצדדים חלוקים, בשאלת עצם ארוע התאונה ונסיבותיה, בשאלת האחריות ובשאלת גובה הנזק. נסיבות ארוע התאונה 2. בתצהיר עדותו הראשית, ת/1, (להלן: "התצהיר"), ציין התובע: "בעבודתי אצל הנתבעת 2 שימשתי כסדרן וכמלגזן. מנהל מחסן אצל הנתבעת 2, מר זוהר, קיבל אותי לעבודה ופשוט הורה לי להתחיל לעבוד בסידור המחסן. מר זוהר הורה לי להעביר קופסאות קרטון עם גלילי נייר ממשטח שעמד על הרצפה למדף בגובה של כ- 1.5 מטרים. כל קופסת קרטון כזו שקלה בין 10 ל-15 ק"ג. מר זוהר לא הדריך אותי כיצד לבצע את העבודה, לא הסביר לי על העבודה ולא הזהיר אותי מפני סכנות הכרוכות בעבודתי זו. בתאריך 25.5.99, עסקתי בסידור המחסן. הספקתי להעביר 6-5 קופסאות כאשר לפתע חשתי כאב עז בגב, הפסקתי להרגיש את רגליי, נפלתי אחורנית והתיישבתי על משטח שעמד מאחורי", (סעיפים 5-4 לתצהיר). 3. אין בידי לקבל את טענת הנתבעות כי התובע, לא עמד בנטל המוטל עליו, להוכיח כי נפגע בתאונת עבודה. עדותו של התובע כי במהלך ביצוע העבודה ובעת הרמת קופסאות קרטון, חש בכאב עז בגבו, לא נסתרה. זאת ועוד, עדותו של התובע, בדבר פגיעתו בתאונה, מוצאת תימוכין, בתעודת חדר המיון (נספח ד' לתצהיר), המתעדת פנייה מיידית, כשעה לאחר קרות התאונה, לקבלת טיפול רפואי וטענת ב"כ א.ו.ת כי בפנייתו לקבלת טיפול רפואי, התובע לא התלונן כי כאבי הגב, נובעים מעבודתו, אין לה על מה שתסמוך שכן בתעודת חדר המיון, מצויין: "ת. עבודה כאב גב" ובפרק "תלונות ותולדות המחלה", נרשם: "מתלונן על כאבים בגב תחתון אחר עלית משקל כבד". עוד יש לציין כי חתימת פלקו, על טופס בל/ 250, (נספח ב' לתצהיר), ללא כל הסתייגות ואי הבאת עדים מטעמה, לרבות מר זוהר מנהל המחסן או "בעלת העסק" שעל פי עדותו של התובע, (סעיף 9 לתצהיר), פינתה אותו לבית החולים, תומכת, אף היא, בגרסתו של התובע, בדבר נסיבות ארוע התאונה, ויוזכר, הלכה היא כי בעל דין, הנמנע מלהביא ראיות או עדויות שהיה בהן כדי לתמוך בגרסתו, מטבע הדברים, קמה הנחה לרעתו כי לא היה באותן עדויות או ראיות כדי לסייע לו בהוכחת טענותיו, ראה לעניין זה: ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתיתיהו ואח', פ"ד מה (4) 651, ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מד (4) 595, 603-602 וע"א 2275/90 לימה נ' רוזנברג, פ"ד מז (2) 605, 615-614. לפיכך, ראיתי לקבל את עדותו של התובע ולקבוע כי התובע, נפגע בגבו, לאחר שהעביר כחמש, שש קופסאות קרטון, במשקל של בין 10 ל- 15 ק"ג, ממשטח שעמד על הרצפה למדף בגובה של כ-1.5 מ'. שאלת האחריות 4. התובע, טוען בסיכומיו כי הנתבעות, אחראיות לארוע התאונה, בשל כך שהעסיקו אותו בעבודה שאינה מתאימה לכושרו הבריאותי, מבלי שנבדק על ידי רופא תעסוקה, טרם שהחל בעבודתו. כן טוען התובע כי הנתבעות, הפרו את החובה המוטלת עליהן, להדריכו בשיטת עבודה בטוחה ולהזהירו מפני הסיכונים הכרוכים בעבודה וכי הנתבעות, מנועות מלטעון להעדר אחריות משהפרו את החובה המוטלת עליהן, לדווח על התאונה לאגף הפיקוח על העבודה, במשרד העבודה והרווחה ובכך סיכלו את חקירת התאונה על ידי גוף אובייקטיבי. אדון בטענות אלה כסידרן. העדר בדיקה רפואית טרם קבלה לעבודה 5. צודק ב"כ פלקו, באומרו כי הטענה על פיה התרשלות הנתבעות, או מי מהן, נעוצה באי העמדת התובע לבדיקה על ידי רופא תעסוקתי, לצורך בדיקת התאמתו לעבודה במחסן ומסוגלותו להרים משאות, אינה נכללת בפרטי הרשלנות המיוחסים לנתבעות בכתב התביעה ולפיכך מהווה היא הרחבת חזית אלא שגם לגופם של דברים, לא ניתן, בנסיבות העניין, לקבל את הטענה בדבר העסקת התובע בעבודה שאינה מתאימה לכושרו הבריאותי ואי העמדתו לבדיקה על ידי רופא תעסוקתי, טרם תחילת עבודתו. 6. בכדי להבין את מהות הטענה, יש להקדים ולציין כי המומחה הרפואי, מטעם בית המשפט, ד"ר רובינשטיין, אשר ב"כ הצדדים, הגיעו להסכמה דיונית, על פיה חוות דעתו, תוגש, כחוות דעת יחידה בתיק, קבע כדלקמן: "בעיון בצילומי הרנטגן, נראה כי עוד זמן רב לפני התאונה הנדונה, היו שינויים של חוליה מותנית חמישית עם ממצא של ספונדילוליסיס. אולם, בעיון בתיק הרפואי לא מצאתי כל תלונות על כאבי גב.... כאבי הגב החלו באופן חד, ביום 25.5.99, בעוד שקודם לכן לא היו כל תלונות. נראה גם כי בהעדר הממצא של ספונדילוליסיס-ליסטסיס, ייתכן והשפעת הרמת המשא ובלט הדיסק לא היו גורמים לכאב ולהגבלת התנועה. ממצא זה הוא PREDISPOSING FACTOR" 7. הליקוי בגבו של התובע, התגלה רק לאחר התאונה והטענה כי בשל ליקוי זה, התובע לא היה כשיר לעבודה כמחסנאי או לעבודה הדורשת הרמת משאות, לא הוכחה ולמצער, הינה בגדר "חכמה שלאחר מעשה". זאת ועוד, לא הוכח כי יש חובה חוקית, צורך או נוהג כלשהו, להעמיד מועמד לעבודה כמחסנאי או כמלגזן שהינן עבודות פשוטות שאינן מחייבות כושר גופני מיוחד, לבדיקה רפואית, על ידי רופא תעסוקה, טרם קבלתו לעבודה. ד"ר רובינשטיין, מציין בחוות דעתו כי לא מצא בתיקו הרפואי של התובע, תלונות קודמות בדבר כאבי גב ואף התובע עצמו טוען כי לא ידע, עובר לתאונה, שסובל הוא, מליקוי בגבו (סעיף 8 לסיכומי התובע). לפיכך, משהתובע, לא מסר למי מהנתבעות כי סובל הוא מליקוי בגבו, לא היתה כל חובה להפנותו לבדיקה רפואית, טרם קבלתו לעבודה. עוד, יש להדגיש כי הליקוי בגבו של התובע, אובחן רק מתוך עיון בצילומי הרנטגן שנעשו לאחר התאונה כך שברי כי בהעדר תלונות על כאבי גב, לא היה ליקוי זה מאובחן, גם אם התובע, היה נבדק, טרם התאונה, על ידי רופא בכלל או רופא תעסוקתי בפרט, שכן בהעדר תלונה על כאבי גב, לא היתה כל סיבה להפנותו לצילומי רנטגן ונראה כי טענה על פיה יש לבצע צילומי רנטגן, למועמדים לעבודה, בתפקידי מחסנאי או מלגזן, בהעדר כל אינדיקציה לבעיה בגב ובהעדר תלונות קודמות, הינה מרחיקת לכת עד מאוד. לא זו אף זו, התובע, לא הגיש כל חוות דעת רפואית, התומכת בטענתו כי לא היה כשיר לביצוע העבודה בה הועסק או כי בדיקה שגרתית, על ידי רופא תעסוקתי, היתה מגלה את הליקוי בעמוד השדרה וד"ר רובינשטיין, אף מציין בחוות דעתו כי ד"ר דוד, המומחה מטעם התובע, אינו מזכיר כלל, בחוות דעתו, את הממצא של ספונדילוליסיס-ליסטזיס. ד"ר רובינשטיין, אינו קובע כי עובר לתאונה, התובע, לא היה כשיר לסוג העבודה אותה ביצע וכשמדובר בליקוי גופני סמוי ונסתר, שלא היה ידוע אף לתובע עצמו, לא ניתן לאמר כי הנתבעות, או מי מהן, התרשלו בעצם העסקתו של התובע, בעבודה בה הועסק. העדר הדרכה 8. אין חולק כי לתובע, לא ניתנה הדרכה כלשהי בנוגע להרמת משאות והשאלה הנשאלת היא האם, בנסיבות העניין, ובהתחשב באופי העבודה שבוצעה על ידי התובע בעת ארוע התאונה, מוטלת היתה על הנתבעות, או מי מהן, חובה להדריך את התובע, באשר לשיטת העבודה הבטוחה, לצורך הרמת משאות ולהזהירו מפני הסיכונים הכרוכים בעבודה זו. 9. מטעם פלקו, הוגשה חוות דעתו של מומחה הבטיחות, מר סעדי סלים (להלן: "סעדי"), אשר ציין בחוות דעתו, נ/4, כי בחקיקה הישראלית, קיימת התייחסות ל"משקל מירבי מותר להרמה ידנית" רק בחוק עבודת נוער, המתיר הרמת משקל של עד 12.5 ק"ג, למי שטרם מלאו לו 18 שנה וכי המטלה שהוטלה על התובע, כפי שפורטה בתצהירו, הינה עבודה שגרתית וקלה שאינה כרוכה במאמץ מיוחד ואינה מחייבת, הדרכה מיוחדת. בחקירתו הנגדית, אישר סעדי כי "זה נכון ששיטת הרמה בטוחה היא שצריך לא לכופף את הגב אלא לכופף את הברכיים, לשמור על גב זקוף ולהרים את המשקל כמה שיותר קרוב אל הגוף. שיטת ההרמה הזאת נכונה לכל משא, במיוחד למשקלים כבדים. ההשפעה של השיטה הזאת היא במשקלים כבדים, ככל שהמשקל יורד ההשפעה היא פחותה. עדיף לשמור על השיטה גם בהרמת משקל קל בסביבות 10 ק"ג, כל משקל, כי רוב המשקל נופל על הרגליים ולא על עמוד השדרה", (עמ' 20 לפרוטוקול). סעדי הודה כי הדרכה בדבר הרמת משאות, הינה חלק מהדרכת הבטיחות הניתנת על ידי מעביד וכי "אני מסכים לכך שגם 10-15 ק"ג רצוי להרים בגב ישר", (עמ' 22 לפרוטוקול) אך לדבריו: "לא כל מי שמרים משקל קל צריך להדריך אותו בהרמת משאות, זה לא מה שקורה במפעלים", (עמ' 21 לפרוטוקול). 10. הלכה היא כי מעביד, חב כלפי עובדו, חובת זהירות רחבה הכוללת חובה להנהיג שיטת עבודה בטוחה, להדריך את העובד, בכל הנוגע לשיטת העבודה, הסיכונים הטמונים בה וכללי הזהירות הנדרשים,ראה לעניין זה: ע"א 663/88 שריזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז (3) 225, ע"א 371/90 סובחי נ' רכבת ישראל, פ"ד מז (3) 345 וע"א 655/80 מפעלי קירור בצפון בע"מ נ' מרציאנו, פ"ד לו (2) 592. התובע, לא נדרש, אמנם, להרים משקל העולה על הסביר והמותר, יחד עם זאת, סבורה אני כי היה מקום ליתן לתובע שהתקבל לעבודה כמחסנאי והתבקש, על פי עדותו, לסדר את המחסן, עבודה הכרוכה מטיבה, בהרמת משאות כגון אותן קופסאות קרטון שהתובע נדרש להרים ולסדר על מדף, הנחיות בטיחות בעבודה ,לרבות הדרכה בנושא הרמת משאות. איני סבורה כי הרמת קופסאות קרטון, במשקל של 10 עד 15 ק"ג, למדף בגובה של מטר וחצי, הינה פעולה פשוטה שאינה מחייבת הדרכה כלשהי שכן לא מדובר במשקל זניח והרמתו למדף בגובה של מטר וחצי, שהינו גובה הכתפיים של אדם ממוצע, מקשה ומגדילה את הסיכון, ואף סעדי, מומחה הבטיחות מטעם פלקו, הסכים בחקירתו הנגדית כי השיטה הנכונה להרמת משאות, תקפה לכל משקל וגם משקל של 10 ו-15 ק"ג, עדיף להרים תוך כיפוף הברכיים ושמירה על גב ישר. עצם העובדה שאין מדובר במשקל החורג מגבולות הסביר והמותר להרמה, אין בה כדי לפטור את המעביד מהחובה לקיים הדרכה שכן השיטה הבטוחה להרמת משאות, מתייחסת, מעצם טבעה, למשאות, במשקל המותר להרמה וכדוגמה, בפרק "ריכוז נתונים להרמה ידנית לשם מניעת פגיעות בעמוד השדרה" מתוך כללי בטיחות בעבודה שהוצאו על ידי מכון התקנים וצורפו כנספח לחוות דעתו של סעדי, פורטו תנאים אשר בהתקיימם, "כ-99% מכל הגברים הצעירים והבריאים שאינם מאומנים בפעולות הרמה, מסוגלים להרים כ-20 ק"ג", ומכאן, נמצאנו למדים כי בכדי למנוע פגיעות בעמוד השדרה, יש לנקוט בשיטת עבודה בטוחה, גם בהרמת משאות במשקל המותר להרמה. עוד יש להתחשב בכך שאמצעי הזהירות, אותו נדרש המעביד לנקוט, דהיינו; הדרכה בשיטת העבודה הבטוחה להרמת משאות, הינו אמצעי זהירות, פשוט וזול, המסתכם בהעברת הדרכה של מספר דקות ו/או מסירת דף הנחיות המתאר את השיטה הבטוחה להרמת משאות. העמדת "עלותה" הזולה, בכסף ובזמן, של הדרישה לקיום הדרכה כנגד הנזק העלול להיגרם לעובד שאינו נוקט בשיטת העבודה הנכונה, היא הנותנת כי חובתו המוגברת של המעביד, לדאוג לשלומו של העובד ולספק לו סביבת עבודה בטוחה, כוללת את החובה, להדריכו בדבר שיטת העבודה הנכונה, לצורך הרמת משאות ובהעדר הדרכה כאמור, התרשלו הנתבעות והפרו את חובתן כלפי התובע. 11. לא התעלמתי מהטענה כי אין ראיה לכך שאם היה התובע, נוקט בשיטת העבודה הבטוחה, היינו הרמת המשא כשברכיו מכופפות והגב נותר ישר, היתה הפגיעה בגבו נמנעת, אלא שאם התובע היה מודרך, לנקוט בשיטה האמורה ובכל זאת, היה נפגע בגבו, אזי לא היתה מוטלת על המעביד, אחריות בגין אותה פגיעה שכן מוסכם וידוע הוא שאין אחריותו של המעביד לשלום עובדו, בגדר אחריות מוחלטת. כן לא ניתן לקבל, בהקשר זה, את טענת הנתבעות בהסתמך על פסק הדין בעניין ע"א 80/89 טובול נ' אלטן בע"מ תק-על 91(3)306, כי מעביד רשאי להביא בחשבון את ידיעת העובד, בדבר הסיכונים הכרוכים בעבודה שכן בענייננו, לא מדובר במודעות לסיכונים טריוויאליים אלא בידיעת שיטת העבודה הנכונה, לצורך הרמת משאות, כאשר מקובל עלי כי הרמת ארגזים במשקל של 10 עד 15 ק"ג, אינה יוצרת סיכון בלתי רגיל, כל עוד מבוצעת היא, בשיטה ובדרך נכונה. התובע לא נשאל, טרם תחילת עבודתו כמחסנאי, אם השיטה להרמה בטוחה של משאות, ידועה לו וכשנשאל בחקירתו הנגדית, כיצד הרים ארגז בקבוקי שתייה, במסגרת עבודתו הקודמת, כנהג משאית ומחלק סחורה בטמפו ובקוקה קולה, הדגים הרמת הארגז, על ידי כיפוף הגב,(עמ' 16 לפרוטוקול שורה אחרונה). גם הנסיבות שנדונו בפסק הדין בענין ע"א (תל-אביב-יפו) 1089/01, אירובוט טכנולוגיות בע"מ נ' גרשגורין, תק-מח 2003(1) 229, עליו מסתמכות הנתבעות בסיכומיהן, שונות מענייננו שכן בעוד ששם נקבעה שיטת עבודה, על פיה הרמת משקל של 20 ק"ג, נעשתה על ידי שני עובדים כך שהנטל על כתפי העובד הסתכם ב-10 ק"ג, הרי בענייננו, לא ניתנו כל הוראות בטיחות ולא נקבעה כל שיטת עבודה. העדר דיווח למפקח על העבודה 12. למעלה מן הצורך יאמר כי הטענה, על פיה, הנתבעות, לא קיימו את החובה המוטלת עליהן, לדווח על התאונה, לאגף הפיקוח על העבודה במשרד העבודה והרווחה וסיכלו את חקירת התאונה על ידי גוף אובייקטיבי ולפיכך מנועות הן מלטעון להעדר אחריות, הינה למעשה טענה לגרימת נזק ראייתי, אשר בנסיבות העניין, לא ניתן לקבלה שכן מלוא העובדות הנוגעות לאופי העבודה, אופן ביצועה ונסיבות התרחשות התאונה, מצויות בידי התובע. כן יצויין כי הפרת החובה לדווח על תאונת עבודה, בהתאם לסעיף 3 לפקודת תאונות ומחלות משלח יד (הודעה) 1945, לא הוכרה לכשעצמה כמקימה עילת תביעה, כפי שנפסק בעניין זה בפרשת טובול נ' אלטן, הנ"ל. חלוקת האחריות בין הנתבעות 13. כאמור, ראיתי לקבוע כי בנסיבות העניין, בהתחשב בעובדה שהתובע התקבל לעבודה כמחסנאי ונדרש לסדר את המחסן, עבודה שכללה הרמת משאות דוגמת אותם ארגזים שבהרמתם עסק בעת ארוע התאונה, מוטלת היתה, על המעביד, חובה להדריך את התובע, באשר לשיטת העבודה הבטוחה לצורך הרמת משאות. התובע, הועסק כאמור, על ידי א.ו.ת שהינה חברה לאספקת כח אדם ושימשה כמעביד פורמלי. התובע, נשלח לעבודה בפלקו, אשר כמי שהיתה בעלת השליטה על דרך ביצוע עבודתו של התובע, ממלאת אחר הגדרת "מעביד" על פי סעיף 2 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] והינה, על כן, בגדר מעביד בפועל. החובה להדריך את התובע, בשיטת העבודה הבטוחה, מוטלת לפיתחה של פלקו שהיתה המעבידה בפועל, וככזו, הורתה לתובע, באמצעות מר זוהר, מנהל המחסן, לסדר את המחסן. יחד עם זאת, על א.ו.ת, כמעבידה הפורמלית של התובע, מוטלת היתה החובה לוודא כי עובד הנשלח על ידה לעבודה, זוכה לתנאי עבודה נאותים, לרבות קבלת הדרכה והנחיות בטיחות. בהעדר כל ראיה כי א.ו.ת., בדקה אם ניתנת לעובדים הנשלחים על ידה, הדרכה כלשהי ובהעדר כל התייחסות בהסכם לנושא מתן הדרכה לעובדים, סבורה אני כי יש לחלק את האחריות בין הנתבעות, בשיעור של 80% על פלקו ו-20%,על א.ו.ת.. רשלנות תורמת 14. בנסיבות העניין, כאשר לא נטען ולא הוכח כי התובע, סטה מהוראה כלשהי שניתנה לו, על ידי מי מהממונים עליו, אין מקום לחייבו בתרומת רשלנות. כפל ביטוח 15. א.ו.ת, אינה מבוטחת בפוליסה שהוצאה על ידי מנורה, נ/10, לפיכך שאלת כפל הביטוח, מתעוררת רק ביחס לאחריותה של פלקו, המבוטחת הן בפוליסה שהוצאה על ידי מנורה והן בפוליסה שהוצאה על ידי מגדל, נ/3. יחס כפל הביטוח, יקבע בהתאם לסכומי הביטוח כדלקמן: 7 מליון ₪, על פי הפוליסה של מגדל ו- 5 מליון דולר, המסתכמים (על פי שער של 4.13 ₪ לדולר נכון למועד התאונה, כמוסכם על הצדדים) ב-20,650,000 ₪, על פי הפוליסה של מנורה. לא ניתן לקבל את טענת מנורה כי גבול האחריות הינו בסך של מליון וחצי דולר, שכן סכום זה הינו סכום הביטוח למקרה של מוות לעובד אחד ו-5 מליון דולר, הינו גבול האחריות הכולל, בגין "מקרי ביטוח הנובעים מגורם אחד או מסיבה מקורית אחת, או לכל מקרי הביטוח שאירעו בתקופת הביטוח", ובענייננו מדובר, למרבה המזל, במקרה ביטוח שאינו מוות לעובד. יחס סכומי הביטוח, לגבי חבות פלקו, הינו על כן 7,000,000 : 20,650,000 דהיינו ובמעוגל; 34% על מגדל ו-66% על מנורה. גובה הנזק מהות הפגיעה והנכות 16. ד"ר רובינשטיין, המומחה הרפואי מטעם בית המשפט, מציין כי בבדיקת התובע, נמצאה הגבלה בתנועות עמוד השידרה המותני, ללא פחת נוירולוגי. ד"ר רובינשטיין, העריך את נכותו של התובע, בשיעור של 15% נכות מתוכם 10% בגין התאונה ו- 5% בגין מצב קודם, דהיינו השינויים בחוליה מותנית חמישית עם ממצא של ספונדילוליסיס שהיה קיים, עובר לתאונה. אין בידי לקבל את טענת התובע כי יש לקבוע שהנכות כולה, נובעת מהתאונה וזאת מכוח עקרון "הגולגולת הדקה" שכן בענייננו, אובחן ונקבע שהתובע סבל מליקוי קודם שאינו קשור לתאונה ומדובר בנכויות הניתנות לאבחנה והפרדה כפי שנעשה על ידי ד"ר רובינשטיין, בחוות דעתו. ד"ר רובינשטיין, לא נחקר על חוות דעתו ומשזו לא נסתרה, ראיתי לאמצה ולקבוע כי נכותו של התובע, בגין התאונה, הינה בשיעור של 10%, מתוך נכות כוללת של 15%. כן איני סבורה כי הנכות התפקודית, עולה על שיעור הנכות הרפואית שכן התובע, חזר לעבודתו כנהג ויש להתחשב בכך שגם אלמלא התאונה, יתכן שהתובע, היה סובל מבעיות גב בשל הליקוי המולד בגבו. פיצוי בגין הפסדי השתכרות 17. לאחר התאונה, אושרה לתובע, תקופת אי כושר לעבודה, למשך שבעה וחצי חודשים. על בסיס שכר רבע שנתי, על פי נ/5, מדובר בשכר חודשי ממוצע של 3750 ₪ לחודש ובשיערוך סך של 4,100 ₪ לחודש. הפיצוי בגין הפסד השתכרות, בתקופת אי הכושר לעבודה, מסתכם, על כן, בסך של 30,750 ₪ (לסכום זה לא התווספה ריבית ומנגד גם לא תוסף ריבית, על תשלומי המל"ל בעבר). 18. אשר להפסדי השתכרות בעבר ובעתיד, בהתחשב בנכות שנקבעה, בשיעור של 10%, מתוך נכות כוללת של 15% וכן באפשרות כי התובע היה סובל מכאבי גב או מבעיות גב, גם אלמלא התאונה ובשל הליקוי המולד בגבו ובהתחשב בכך שהתובע, השתלב בעבודה כנהג הסעות והודה כי הפסיק עבודה זו, עקב גניבת המיניבוס ולא עקב מגבלותיו תולדת התאונה כנטען בתצהירו, (עמ' 16 לפרוטוקול) ובכך ששכרו מעבודה ב"אשדוד בונדד", עלה לעיתים, על שכרו עובר לתאונה וגם עובר לתאונה, לא עבד באופן רצוף, (מאוגוסט 1998 ועד תחילת עבודתו אצל הנתבעות במאי 1999- לא עבד, כך שלא ניתן לייחס את תקופות האבטלה, לאחר הפגיעה, לתאונה בלבד), ראיתי לפסוק פיצוי גלובלי, בגין הפסדי השתכרות, בעבר ובעתיד, בסך של 100,000 ₪ . כאב וסבל 19. בהתחשב בגילו של התובע ובמהות הפגיעה והנכות, ראיתי לפסוק פיצוי בגין כאב וסבל, בסך של 60,000₪. עזרת צד ג' 20. התובע, לא אושפז לאחר התאונה והטענה בדבר היזקקות לעזרת הזולת, בתקופת אי הכושר ולאחריה, נטענה בעלמא ויצויין כי אשת התובע שעל פי הנטען הושיטה לו עזרה,לא הובאה לעדות. בנסיבות אלה, לא הוכח כי בתקופת אי הכושר לעבודה, נזקק התובע לעזרה, שהינה מעבר למקובל והמצופה מבני משפחה, ראה לעניין זה: ע"א 327/81 ברמלי נ' חפוז, פ"ד לח(3)580. באשר ליתרת התקופה, בעבר ובעתיד, איני סבורה כי הנכות שנקבעה, מצדיקה פיצוי בגין עזרת צד ג'. הוצאות רפואיות 21. התאונה, הוכרה על ידי המל"ל, כתאונת עבודה, לפיכך זכאי התובע, להחזר ההוצאות הרפואיות והוצאות הנסיעה לטיפול רפואי מהמל"ל. יחד עם זאת, בהתחשב בכך שהתובע נדרש ועלול להידרש לתשלום דמי השתתפות עצמית לצורך קבלת טיפול רפואי ורכישת תרופות, ראיתי לפסוק פיצוי גלובלי, בסך של 1,500₪ , בגין ראש נזק זה. סכום הנזק וניכויים 22. סכום הפיצויים, כפי שנפסק לעיל, מסתכם, בסך של 192,250₪ מסכום הפיצויים, יש לנכות את הסכומים ששולמו על ידי המל"ל, על פי נ/5, כדמי פגיעה (בסך של13,661 ₪ ובשערוך מאמצע התקופה, סך של 14,800 ₪) ומענק נכות (בסך של 23,617 ₪ ובשערוך מיום 26/8/01, סך של 24,851 ₪). ניכויי המל"ל, המסתכמים, על כן, בתוספת הפרשי הצמדה בלבד, בסך של 39,651 ₪. היות ולא התחשבתי, בהפסד מלא, מעבר לתקופת אי הכושר, אין מקום לנכות את דמי האבטלה ששולמו על פי נ/6. סכום פסק הדין, לאחר ניכוי הסכומים ששולמו על ידי המל"ל, מסתכם בסך של 152,599 ₪. סוף דבר 23. אני מחייבת את הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובע, סך של 152,599 ₪, בצרוף שכ"ט עו"ד, בשיעור 20% ומע"מ כחוק והחזר הוצאות המשפט (החזר אגרה ושכ"ט ד"ר דוד, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, מיום ההוצאה ועד יום פסק הדין). חלוקת האחריות, בין הנתבעות, כפי שנקבעה, בשיעור של 80% על פלקו ו-20% על א.ו.ת. יחס כפל הביטוח, באשר לחלקה של פלקו, 66% על מנורה ו- 34% על מגדל. אין צו להוצאות, במסגרת ההודעות לצד ג' ולצד ד'. הסכומים האמורים ישאו הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום פסק הדין ועד מועד התשלום בפועל. רפואהרופא תעסוקתי