פסק דין 1. התביעה שבפני, עניינה תביעה כספית של חברת נסיעות ותיירות, כנגד מי שהיה עובד בחברה, וגזל לטענתה, את כספיה בתרמית, תוך שהוא פועל בחריגה מסמכות והפרת חובת האמון המתחייבת ממנו בהיותו עובד בתובעת. רקע עובדתי 2. התובעת הינה סוכנות נסיעות גדולה, המספקת שירותי נסיעה ותיירות ליוצאים לחו"ל, ובין יתר עיסוקיה היא מוכרת כרטיסי טיסה, שירותי קרקע, הזמנות לבתי מלון שונים לחו"ל וכד' (להלן: "החברה"). 3. הנתבע הועסק ע"י התובעת במשך כ - 9 שנים, בתפקיד בכיר של מנהל מחלקת התיירות היוצאת - "האאוט גואינג" (outgoing). 4. הנתבע עובד בענף התיירות משנת 1965 והיה בעל רישיון מומחה של משרד התיירות החל משנת 1973. עד שהחל הנתבע לעבוד אצל התובעת, תחום זה של תיירות יוצאת היה תחום לא מפותח, והצדדים החליטו בעצה אחת, לפתח תחום זה באמצעות הנתבע, שהחל לעבוד עם התובעת ביום 1.6.89. 5. לנתבע ולמנהל התובעת, מר רודולף (ראובן) שמואלי (להלן: "שמואלי"), היתה היכרות מוקדמת. התובעת נתנה אמונה המלא בנתבע, ולפיכך הפקידה בידיו סמכויות נרחבות והוא נחשב לבעל תפקיד בכיר במשרד התובעת. בשלב מסוים ריכז הנתבע בידיו באופן בלעדי, את ענייניה הכספיים של התובעת בקשר לעסקי התיירות היוצאת, ובכלל זה, עברו תחת ידיו, רוב התשלומים שהגיעו לתובעת עקב מכירת שירותי תיירות, והוא היה מוציא קבלות בגין התשלומים, היה מוסמך לקבוע את מחיר השירותים (בגבולות שנקבעו עם מנהל התובעת), היה ממונה על מאגר הלקוחות, היה מוסמך לכרטס כרטיסי טיסה וואוצ'רים, וכן להתחייב כספית בשם התובעת בפני חברות תעופה, בתי מלון, ויתר נותני שירותי הקרקע. היקף סמכותו והאמון שרחשה התובעת לנתבע, היו כה גדולים, עד כי היה אחד ממורשי החתימה בחשבון הבנק של התובעת והיה מורשה אף לחתום לבדו על משיכות בסכומים של עד 2,000 ₪. 6. עקב אי סדרים כספיים שהתגלו בחברה בשנים 1998 - 1999, התעורר חשדו של שמואלי, כי הנתבע מועל בכספיה של התובעת ובעקבות בדיקות מקיפות שערך, אשר אימתו לטענתו, את חשדותיו, הודיעה התובעת לנתבע ביום 10.11.99 על פיטוריו, והגישה את התובענה דנן, לפיה היא מבקשת לחייב את הנתבע בסכום של 1,000,000 ₪ אותו נטל ממנה במרמה. 7. התובעת אף הגישה ביום 31.1.00 תלונה במשטרה כנגד הנתבע, בגין "מרמה על ידי הוצאת כספים מחשבון החברה על ידי עובד", בגינה נפתחה חקירת משטרה. יש להאיר, כי תיק החקירה המשטרתית הועבר מן המשטרה לפרקליטות מחוז תל אביב (פלילי) וההליך הפלילי שנפתח כנגד הנתבע טרם הסתיים, נכון למועד כתיבת פסק דין זה. טענות הצדדים 8. התובעת טוענת, כי הנתבע, בהיותו מנהל מחלקת ה outgoing, ביצע כלפיה עוולות של הפרת חובות חקוקות, חריגה מסמכות, מעשי תרמית, מצגי שווא, וגזילה, תוך כדי שהוא משלשל לכיסו או לכיסי מקורביו, את כספיה של התובעת ובכלל זה את כספי פדיון המכירות, שהיקפם מגיע לסכום של מיליון ₪, וזאת באמצעים מגוונים ומתוחכמים. 9. הנתבע כפר בטענות התובעת וטען, כי דווקא התובעת, היא שניצלה את יחסי האמון והידידות ששררו בינו לבין שמואלי, והגישה תביעה זו, כ"מכה מקדימה" על מנת להתחמק מתשלום העמלות ופיצויי הפרישה המגיעים לו, לאחר שהודיע לשמואלי בתחילת שנת 99, כי הוא מתכוון לפרוש מן החברה. באשר לטענות התובעת גופן, בקשר לכספים שגזל, טען הנתבע, כי עבד כעובד שכיר של הנתבעת בשכר נמוך, מאחר והיה זכאי בנוסף לשכרו, ל - 33% משווי הכנסות התובעת, אשר שינבעו מהגדלת פעילותה עקב מאמציו וקשריו, והוא העריך אותם בסך המגיע לכדי כ - 120,000$ נטו. לטענתו, חלק מן הסכום הנטען (בסך של כ - 235,000 ₪) ניתן לו כתשלום בגין חלק מעמלות שהיה זכאי להן, ושחלקן עדיין לא שולם לו. בנוסף טוען הנתבע, כי הוא זכאי לפיצויי פיטורין והטבות פוטנציאליות עקב פיטוריו, המגיעים לכדי סך של כ - 230,000 ₪. הנתבע טען, כי הוא זכאי לקזז את הסכומים הנ"ל המגיעים לו מהתובעת, מכל סכום שייפסק לתובעת, במידה ותתקבל תביעתה. יש להאיר, כי, הנתבע הגיש תביעה שכנגד וכן תביעה נפרדת בת.א. 164070/02 כנגד התובעת וכנגד שמואלי ואבנר שנהב, שהיה שותף ובעל מניות בתובעת, אולם שתי התביעות נמחקו, בין היתר מן הטעם שהנתבע לא שילם את אגרה. דיון 10. התובעת מתארת באריכות ובפרטנות, מסכת ארוכה וסבוכה של מעשי תרמית וגזל מצדו של הנתבע, שהחלו כבר בסמוך למועד תחילת עבודתו בחברה, תוך שהיא מפרטת את האמצעים והפעולות בהן נקט, על מנת להסוות את מעשיו. התובעת תמכה את טענותיה בשלל ראיות מפורטות ומוצקות, ובעדים אשר עדויותיהם היו עקביות ותאמו האחת את רעותה ותמכו בטענותיה של התובעת. הערכת מהימנותם של עדים כדי לרדת לחקר האמת היא מהמלאכות המובהקות והקשות המוטלות על בית-המשפט וביהמ"ש מחליט בו על פי אמירותיהם, על סמך התנהגותם בכלל ובפרט במהלך האירוע נשוא התביעה, התנהגותם במהלך העדות ואותות האמת המתגלים במשך המשפט (סעיף 53 לפקודת הראיות [נוסח חדש] תש"א - 1970). ההתרשמות היתה מאז ומעולם אחד מכלי העבודה המובהקים של הערכאה הדיונית השומעת ורואה את העד. חרף ההתקדמות הטכנולוגית בכל תחומי חיינו, עדיין לא נמצא המכשיר שיחליף את ההתרשמות וחרף כל מגבלה והקשיים שהיא מעמידה - אין לזלזל בערכה. לאור העובדה, כי עדויות העדים התיישבו היטב עם יתר ראיות התובעת, והעדים מטעמה נמצאו מהימנים בעיני, הגעתי למסקנה, כי ניתן לסמוך על עדויות אלה ולהשתית עליהן את טענות התובעת. הנתבע לעומת זאת, תמך את גרסתו, בטענות סתמיות שלא נתמכו בעדים או בראיות, ופעמים אחדות, אף העלה טענות לפיהן נטל כספים ושיקים, אך היה רשאי לעשות כן, טענות שהן בגדר "הודיה והדחה", והנתבע עשה זאת, בלא שהרים את הנטל להוכיח טענות אלה, כפי שיפורט בהמשך. עדותו של הנתבע הינה עדות יחידה, וככזו אסור שיתעוררו בה ספקות, סתירות ותהיות וביהמ"ש חייב להיות משוכנע כי ניתן לבסס על עדות יחידה זו את ממצאיו. כאשר צד בהליך מבסס את תביעתו על עדות יחידה שאין לה סיוע, הרי במקרה שביהמ"ש מוכן להסתפק בעדות זו, בהתאם לסעיף 54 לפקודת הראיות (נוסח חדש) תשל"א - 1971, עליו לפרט מה הניע אותו להסתפק בעדות יחידה כזו (ראה ע"א 231/72 עיזבון אלמליח נ' ישראל זוטא ואח' פד"י כז (1) 679, ע"א 268/71 עיזבון שמחה גוליס נ' מינה לינצר פד"י כו (2) 761). בענייננו, לא השתכנעתי כאמור, כי ניתן לבסס את גרסתו של הנתבע על עדותו בלבד. במאמר מוסגר, יש להוסיף, כי לנתבע רקע של הסתבכויות כספיות בחברות שבהן עבד כשכיר, עובר לעבודתו אצל התובעת, וחלקן אף הגיע לערכאות משפטיות והסתיים בהרשעתו של הנתבע בפלילים. יש להאיר, כי גם גרסת התובעת, לפיה עבד דון במשכורת נמוכה, מבלי שסוכם כי יהיה זכאי לעמלות כלשהן בגין עבודתו, איננה סבירה בעיני, שכן אין מחלוקת, כי לנתבע היה ניסיון רב בתחום התיירות, שבשלו הוחלט לצרפו לתובעת, אולם מאחר והנתבע לא הציג בפני, כל הוכחה לקיומו של הסכם כלשהו בין הצדדים באשר לעמלות המגיעות לו, ומאחר ומצאתי, כי באופן כללי, עדותו היחידה של הנתבע אינה עדות שניתן להשתית עליה את גרסתו והנתבע לא הציג בפני ראיות שסתרו את טענות התובעת, הרי שאין בידי את הכלים להכריע, מהם הסכומים להם זכאי הנתבע כדין, ולפיכך החלטתי לקבל את התביעה ולחייב את הנתבע במרבית סכום התביעה, המבוסס על סכומי הכסף שניטלו מידי התובעת במרמה, כפי שיפורט להלן. פרשיות התרמית 11. לגישת התובעת, כבר בשנת 92, סמוך למועד כניסתו לחברה, החל הנתבע למעול בכספיה, באמצעות משיכה במרמה של שיקים מחשבון הבנק של התובעת, חריגה מההרשאה שניתנה לו בחתימה עצמאית על שיקים, זיוף חתימות של מורשי החתימה בחברה, שימוש בכרטיסי אשראי שאינם תקפים, הפקדת שיקים מזויפים, השלמת פרטי שיקים שנחתמו "בלנקו" בניגוד להרשאה, שימוש בכספי הלקוחות לצרכיו האישיים, ועוד כהנה וכהנה מעשי תרמית, שמטרתם - עשיית שימוש בכספי החברה לצרכיו האישיים. על מנת להסוות את מעשיו, דאג הנתבע לשנות את רישומי התובעת לפי צרכיו, עד כי פרטיהם של חלק לא מבוטל של לקוחותיה שונו או נמחקו מרישומי התובעת, והיא מתקשה לאתרם עד היום. התובעת מציינת, כי ביום הגשת כתב התביעה המקורי (בטרם הוגש כתב התביעה המתוקן), נמצאו במשרדיה שיקים חוזרים, אשר הוסבו לטובתה, חלקם ממקורות עלומים, בלא אפשרות לבצע התאמה בין השיק לבין חייב עפ"י חשבון "דוקט" (כרטיס לקוח) מסוים, וכל זאת בסך כולל של 167,322 ₪. כיום עומדת התובעת, לטענתה, בפני עשרות חשבונות "דוקט" פתוחים, אשר לפי רישומיה לא שולמה בגינם ולו אגורה אחת, והתובעת מתקשה עד היום לאתר את "בעלי" החשבון, שכן כאמור, הנתבע דאג למחוק או לשנות את פרטיהם של אותם לקוחות, וקרוב לוודאי שגם כיום אין התובעת יודעת להעריך את היקף נזקיה המדויקים, ויתכן והם עולים לאין ערוך על הסכום הנתבע בתובענה זו. התובעת פירטה בכתבי טענותיה, עשרות פרשות שונות של נטילת כספים בתרמית על ידי הנתבע, אשר נבדלות זו מזו, הן בדפוסי הפעולה והן בשיטות ההסוואה בהן נקט הנתבע. על מנת לבחון את טענות התובעת, אסקור את שיטות המרמה בהן נקט הנתבע, תוך שאתמקד במספר פרשות מרכזיות, בהן נטל הנתבע, סכומי כסף גדולים. זיוף שיקים וחריגה מהרשאה 12. שיטה אחת בה נקט הנתבע לצורך נטילת כספי התובעת, היתה באמצעות שימוש שעשה בשיקים של התובעת לצרכיו האישיים, וזאת באמצעות זיוף חתימותיהם של מורשי החתימה בחברה, או באמצעות חריגה מן ההרשאה שניתנה לו, לחתום על שיקים בסכומים נמוכים של עד 2,000 ₪. להלן אחת הפרשיות המרכזיות, בהן פעל ונהג הנתבע בכספי התובעת, באמצעות השיטה המתוארת לעיל: א. פרשת האוניברסיטה - סך של 235,330 ₪ בפרשה זו, נקט הנתבע, לטענת התובעת, בשיטת פעולה של זיוף שיקים וחריגה מהרשאה, כאשר הדרך בה ניסה להסוות את מעשיו, היתה באמצעות רישום הסכומים שנטל לידיו, כחובות של האוניברסיטה העברית, שהיתה באותו זמן, אחד הלקוחות הגדולים של התובעת (להלן: "פרשת האוניברסיטה"). לשם השלמת התמונה, הציג הנתבע לטענת התובעת, מצג שווא בתרמית, לפיו האוניברסיטה העברית, רכשה כביכול, שירותי תיירות מהתובעת, וטרם שילמה עבורם, כאשר בפועל אותם כספים חסרים, נמשכו על ידי הנתבע והופקדו בידי מקורביו. התובעת הציגה רשימה מפורטת של עשרות שיקים, בסך כולל של 235,330 ₪ המפורטים להלן, שלטענתה, נמשכו מחשבונה בתרמית על ידי הנתבע, באמצעות זיוף החתימות של שמואלי או שנהב, וחריגה מן ההרשאה שניתנה לו לחתום על שיקים בסכומים נמוכים של עד 2,000 ₪: מספר שיק הנפרע בשיק הנפרע בהעתק סכום ז"פ 14703747 ציוד אופיר טורס 21,600 21/1/97 ושירותים 14703843 א.ר. אסולין 21,720 9/1/98 14703200 פיור 12,000 12/6/96 14702514 פיור 7,000 22/8/95 14702121 פיור 7,000 30/8/95 14702957 פיור 6,000 22/9/95 14702958 פיור 3,000 27/9/95 14703559 פיור אופיר טורס 12,800 29/5/97 14703476 פיור אופיר טורס 12,000 24/2/97 14702955 פיור אופיר טורס 5,000 18/9/95 147003780 דון בר אופיר טורס 14,320 3/12/97 47003781 דון בר אופיר טורס 12,530 13/12/97 147003819 דון בר אופיר טורס 14,240 21/10/97 147003756 דון בר 3,750 9/9/97 147003732 דון בר 9,475 15.8.97 147003713 דון בר אופיר טורס 14,600 29.7.97 100550 דון בר 10,770 17/9/97 14703847 דון בר אופיר טורס 5,430 16/11/97 100370 ה. דון 7,000 20/11/95 14703019 ה. דון 3,720 5/11/95 100345 ה.דון 3,500 22/10/95 100349 ד.א.מ. טכנולוגיות 10,750 26/1/96 14703739 שושנה נישרי אופיר טורס 13,475 29/8/97 14703701 מוסך ימית אופיר טורס 3,650 10/8/97 גם שמואלי וגם שנהב, שכאמור נמצאו אמינים בעיני, העידו בחקירתם, כי מרבית השיקים לא נחתמו על ידם וכי חתימתם זויפה. מעדותו של שמואלי אף עולה, כי על יתר השיקים שלא זויפו, הוא חתם מראש ("בלנקו") והותיר לנתבע להשלים את פרטיהם מאוחר יותר, לפי צרכי החברה. בפועל, פעל הנתבע בניגוד להרשאה שניתנה לו, והשלים את פרטי מקורביו על גבי השיקים. מעבר להיותו של שמואלי עד מהימן, שניתן לסמוך על עדותו, ניתן ללמוד כי ניתן לקבל את גירסת התובעת לפיה בשיקים בוצעו פעולות תרמית, גם מתוך העובדה, כי ברוב התאריכים המצוינים ע"ג השיקים, שהה שמואלי בחו"ל ולפיכך לא יתכן כי חתימתו היא המתנוססת על גבי השיק. בנוסף, הוכיחה התובעת, כי כל המוטבים שלפקודתם נרשמו השיקים, הינם מקורביו של הנתבע או חברות בבעלותו או בבעלות מקורביו, ואינם מוכרים למנהלי התובעת (כך למשל חברת פיור, שבעל המניות העיקרי בה הינו חנוך דון, חברת דון-בר בע"מ, הנמצאת בשליטתו הכמעט בלעדית של הנתבע, חברת ד.א.מ.ה., שאחד מבעלי המניות העיקריים בה הינו גיל דון, בנו של הנתבע וכד'). פעולות ההסוואה של הנתבע הנתבע כאמור, נקט, כגרסת התובעת, במגוון שיטות מתוחכמות, על מנת שלא לעורר את חשדם של מעסיקיו, ולהסוות את מעשיו: א. רישום יתרות החובה בחשבון לקוחות התובעת - על מנת להסוות את היווצרותם של יתרות חובה גדולים בחשבון הבנק של התובעת, נהג הנתבע לרשום בכרטיסי החיובים של לקוחות התובעת, את סכומי הכסף שנטל, כאילו היו חוב של אותו לקוח. כך למשל פעל בפרשה דנן, וכך אף פעל בפרשה אחרת (פרשת עו"ד טולדאנו, שתפורט בהמשך), בה חייב לקוח אחד, בחיוביו של לקוח אחר: חיוב האוניברסיטה - הנתבע חייב את האוניברסיטה העברית, שהיתה כאמור, אחד הלקוחות הגדולים של התובעת, בחיובים פיקטיביים ויצר יתרת חובה, כאשר בפועל, היו אלה חיובים שנוצרו בעקבות השיקים שנטל ללא הרשאה, כאמור לעיל. מאחר וענייני האוניברסיטה הופקדו באופן בלעדי בידיו של הנתבע, רשם הנתבע כל חיוב שנוצר בגין שיקים אלה, בכרטסת החיובים של האוניברסיטה, מתוך ידיעה כי האוניברסיטה הינה לקוח גדול, שעושה שימוש רב בשירותי התובעת, ולפיכך, יתרות חובה גדולים שנרשמים לפקודתה, לא יעוררו את חשדם של מעסיקיו. ראיה למעשיו של הנתבע, ניתן למצוא מתוך עיון בכרטסת האוניברסיטה (המצורפת כנספח יד' לתצהירו של שמואלי), המעידה כי סכומי השיקים שפורטו לעיל, מופיעים באופן מדויק, אחד לאחד, בכרטסת זו. הנתבע אף לא טרח להסוות חיובים אלה בתאריכים שונים בכרטסת, ורשם אותם בסמיכות זה לזה, וניתן להבחין בנקל, כי סכומי החיוב הינם זהים לחלוטין לסכומי השיקים, אשר נרשמו לפקודת מקורביו של דון. הנתבע טען, כי האוניברסיטה לא שילמה את חובותיה לתובעת, וכי קשריו עמה נעשו באמצעות פרופ' סורל קאהן מביה"ס לחינוך של האוניברסיטה, כשהתשלומים בוצעו על ידי מכון סאלד. הנתבע לא טרח לזמן את אותו פרופ' קאהן, על מנת שיתמוך בטענותיו, אשר נסתרו על ידי עדותו של חשב האוניברסיטה, מר שמואל שמש, שזומן כעד ע"י התובעת. מר שמש העיד ביום 16.12.02, כי האוניברסיטה הסדירה את כל חיוביה לתובעת, וכי כל תשלום המשולם על ידי האוניברסיטה, מבוצע אך ורק באמצעות החשבות המרכזית, וזאת בניגוד לטענת הנתבע, כי תשלומי האוניברסיטה נעשו באמצעות מכון סאלד. חיוב הלקוח ברוך טולדאנו - גם בפרשה זו, נקט הנתבע בשיטת פעולה דומה (אם כי לא זהה) של הסוואה, באמצעות רישום פיקטיבי של הסכום שנגזל, בכרטיסו של לקוח אחר. עו"ד טולדאנו שילם לפקודת התובעת, שיק בסך של 10,000 ₪ תמורת שירותיה, אולם במקום לזכות את חשבונו של טולדאנו, דאג הנתבע, כי זיכוי הסכום יעשה במסגרת דו"ח מצב החשבון של לקוח אחר (קבוצת פריז, שעניינה יפורט בהמשך), אשר אף ממנו הוציא במרמה סכומי כסף גדולים, ואילו עו"ד טולדאנו נותר ביתרת חובה, כאילו לא שילם את חובו. בנוסף, שילם עו"ד טולדאנו 3 שיקים בסך כולל של 2,820 ₪, אשר אותם הסב הנתבע לצדדי ג' שונים, אשר אינם מוכרים לתובעת, וגזל סכום נוסף של 2,396 ₪. גם במקרה זה הציגה התובעת ראיות מוצקות לטענותיה, ובהן העתק דו"ח מצב החשבון של עו"ד טולדאנו אצל התובעת, העתק מן השיק ע"ס 10,000 ₪ שנרשם לזכות קבוצת פריז והקבלה שהוצאה בגינו עבור קב' פריז, וכן העתקים של השיקים שניתנו לנתבע עבור התובעת והוסבו לצדדים שלישיים. הנתבע לעומת זאת, כדרכו, כפר באופן סתמי בטענות התובעת ולא הציג כל ראיות העשויות לסתור את הראיות שהציגה התובעת בענייו זה. ב. רישום שגוי בהעתקי השיקים - בפרשת האוניברסיטה, נקט הנתבע, לטענת התובעת, בשיטה נוספת, על מנת להסוות את מעשיו, וזאת באמצעות רישום שונה של שמות המוטבים על גבי העתקי השיקים, לעומת שמות המוטבים שנרשמו בפועל ע"ג השיק. כפי שניתן לראות ברשימה שפורטה לעיל, בחלק מהעתקי השיקים מופיעה חברת הנסיעות אופיר טורס, כמוטב שלפקודתו נרשם השיק, בעוד שבפועל נרשמו שיקים אלה לפקודת מוטבים אחרים (המקורבים לנתבע). לא זו אף זו, בהעתקי השיקים, בהם נרשמה אופיר טורס כנפרעת, כתב הנתבע בספח המפרט פרטים אודות השיק - "עם האוניברסיטה", דהיינו כי השיק ניתן לאופיר טורס ע"ח האוניברסיטה. בנוסף, הציגה התובעת העתקים מתעודות תשלום, שהוצאו כביכול עבור אופיר טורס בגין אותם שיקים, כאשר מספרי השיקים המופיעים בהעתקים אלה, זהים למספרי שיקים המפורטים לעיל, אשר ברור כי לא שולמו לאופיר טורס, כי אם לצדדים שלישיים (ראה נספחים ת4 - ת9 לכתב התביעה). כאשר נשאל הנתבע באשר להבדלים בין השיקים להעתקים שלהם, סיפק הסבר "קלוש" ובלתי הגיוני וסביר, לפיו "אכן כך עבדה השיטה, שהעתק של השיק היה שונה מהשיק עצמו לצורך הנה"ח וזה מראה שלא כל השיקים נרשמו כחוב בכרטיסי האוניברסיטה" (עמ' 48 לפרוטוקול מיום 30.10.03, שורות 17,18) מתוך הראיות שפורטו לעיל, ברור כי שיטה זו, של שינוי שמות הנפרעים המופיעים ע"ג העתקי השיקים, נועדה על מנת שלא יתעורר חשדם של מנהלי התובעת לנוכח העובדה, כי שיקים של החברה נרשמו לפקודת צדדים שלישיים, אשר אינם קשורים לתובעת. להלן פירוט השיקים שניטלו במרמה, כשדרך הצגתם הינה לפי שמות המוטבים (שכאמור כולם מקורבים לנתבע) שלפקודתם נרשמו או הוסבו השיקים בפועל : דליה סבלסון שני שיקים בסך כולל של 43,320 ₪ נמשכו מחשבונה של התובעת לפקודת חברות "ציוד ושירותים" ו"א.ר. אסולין", אשר לתובעת מעולם לא היו כל קשרי מסחר איתן והן אינן ידועות למי מנציגי התובעת. כפי שעולה מהנתונים שנרשמו ע"ג שיקים אלה (המצורפים לתצהירו של שמואלי בנספח ג' 1, וג' 2), הם הוסבו ב"דרך פתע" לגב' דליה סבלסון, גרושתו של הנתבע. מעבר לעובדה, כי צירוף המקרים המדהים, לפיו שיקים של החברה הוסבו דווקא לגרושתו של הנתבע, מעלה "ריח רע" של הונאה, הרי שכאמור, קיימות ראיות מוצקות לכך, כי שיקים אלה ניטלו מהתובעת קרוב לוודאי במרמה וביניהן, עדותו של שמואלי, כי החתימה השניה המופיעה על שני השיקים הנ"ל, כמו גם על שיקים נוספים, והנחזית להיות חתימתו, הוצאה ממנו במרמה, וכן העובדה, כי סכומי השיקים, מופיעים בכרטסת החיובים של האוניברסיטה, מתוך ניסיון להסוות את הגניבה, על ידי רישומה כחוב של לקוח אחר. חברת פיור, חברת דון בר בע"מ, וחברת ד.א.מ. הנתבע משך 8 שיקים בסך כולל של 64,800 ₪, לפקודת חברת "פיור מוצרי בריאות טבעיים בע"מ" (להלן: "חברת פיור") אשר נמצאת בשליטתו הבלעדית של אחיו של הנתבע, מר חנוך דון, האוחז ב 99 מניות רגילות מתוך ה - 100 המונפקות, ואשר לתובעת מעולם לא היו עמה כל קשרים עסקיים או אחרים. בדרך דומה העביר הנתבע שיקים בסך כולל של 99,335 ₪, לידי חברת דון - בר בע"מ, שהינה חברה שנמצאת בשליטתו הכמעט בלעדית של הנתבע (אוחז ב 99 מתוך 100 המניות המונפקות), שיק בסך של 10,750 ₪ לחברת ד.א.מ.ה. טכנולוגיות בע"מ, הנמצאת בשליטתו ובניהולו של בנו של הנתבע, מר גיל דון, שיק בסך 13,475 ₪ לשושנה נישרי, ושיק בסך של 3,650 ₪ למוסך ימית. גם לעניין שיקים אלה, חוזרת התובעת על טענותיה, כי מעולם לא היו לה קשרים כלשהם עם גופים אלה, וטענותיה נתמכות בעדותם של שמואלי ושנהב בדבר זיוף חתימתם, וכן בעובדה כי פירוט סכומי השיקים מופיע באופן מדויק בכרטסת האוניברסיטה. התובעת אף הציגה את העתקי השיקים והוכיחה, כי בשמונה מהשיקים רשם הנתבע כמוטב, את חברת הנסיעות אופיר טורס, בעוד שעל גבי השיקים עצמם, רשם את פיור, את דון בר בע"מ, את מוסך ימית, או את שושנה נישרי. טענת הודאה והדחה של הנתבע הנתבע כאמור הודה, כי נטל את השיקים המתוארים לעיל, אולם טען כי קיבל אותם עבור חלקו ברווחי התיירות הנכנסת, וכי השיק ששולם לפקודת מוסך ימית, שולם ע"י התובעת כחלק מהשתתפות בהחזקת רכבו. טענה זו, לפיה הנתבע מודה, כי אכן נטל את הכספים האמורים לכיסו, אולם מסביר מדוע היה זכאי לקבלם, הינה טענה של הודאה והדחה, ועל הנתבע מוטל הנטל להוכיח את קיומן של העובדות ה"מדיחות" שהועלו על ידו. הנתבע ניסה להוכיח את גרסתו, בטענה, כי היה שותף בתובעת, וכי הוסכם בינו לבין מנהלי התובעת, כי יהיה זכאי לקבל 33% מרווחי התיירות הנכנסת של קפיטול, אולם הנתבע לא הציג כל ראיה לקיומו של הסכם בכתב או בע"פ בעניין השותפות הנטענת, ולא הציג כל תחשיב ערוך על ידי הנהלת החשבונות של התובעת, שבו מוצגים סכומי הכסף שהיו אמורים להשתלם לו, בהתאם לרווחי התיירות הנכנסת של התובעת, בהיותו שותף כפי טענתו, לאורך כל שנות עבודתו. הנתבע לא נתן הסבר מניח את הדעת, לנתונים שהציגה התובעת באשר לאותם שיקים, שלטענתו שולמו לו בדין, וביניהם, מדוע מופיעים סכומי השיקים הללו בכרטסת חיובי האוניברסיטה, ומדוע מופיעה על גבי חלק מהעתקי השיקים, אופיר טורס כמוטב ולא המוטבים האמיתיים שנרשמו בשיק. הנתבע אף לא הבהיר מדוע שילמה לו התובעת את רווחיו, באמצעות שיקים שנמשכו לפקודת צדדים שלישיים ולא ישירות אליו. הסברו של הנתבע, כי התובעת לא רצתה לגלם כספים אלה במשכורתו ("שמואלי אמר שאם הוא נותן לי שיק על שמי, הוא יצטרך לגלם אותו, אני ער לכך שאני מפליל את עצמי, סוכם איך יעבדו שיטת התשלום, הוא אמר לי שאני אקבל את השיק לעצמי, והוא ירשם בהנה"ח שלא אני לקחתי אותו" - עמ' 47 לפרוטוקול מיום 30.10.03 שורות 1-4), הינו אבסורדי ונוגד כל היגיון מסחרי סביר, שכן כל סכום שהיה צורך לגלמו, היה מוכר ע"י שלטונות המס, כהוצאה מוכרת של התובעת על כל המשתמע מכך, ואם אכן הנתבע היה שותף בתובעת, מדוע שלא תרצה התובעת להציג את משיכותיו כחלק מהוצאותיה, או כחלק מהפחתת רווחיה, שאז בלאו הכי תצטרך לשלם פחות מס. הנתבע אומנם הציג את כרטיס הביקור שהכין לעצמו, בידיעתו של שמואלי, בו הוא מוצג כסגן נשיא החברה, אולם בכך אין דבר, כדי להוכיח כי היה שותף בחברה. שמואלי העיד, כי הנתבע שאל את רשותו לפני הכנת הכרטיס, ושמואלי לא התנגד לכך: "ביום בהיר אחד באת אלי ואמרת שאכפת לי שאני אדפיס כרטיס יהיה כתוב בו טייטל, אמרתי לך שתכתוב מה שאתה רוצה. הסכמתי שיכתוב סגן נשיא" (עמ' 1 לפרוטוקול מיום 11.10.04, שורות 10-12). מכל האמור לעיל עולה, כי הנתבע לא הרים גם את הנטל להוכיח את טענותיו, כי הכספים הנטענים שולמו לו כדין, ולעומת זאת התובעת, הציגה שלל ראיות שהוכיחו כי קרוב לוודאי שהנתבע הוציא ממנה כספים בתמרונים ובמניפולציות, שנועדו להסוות את העובדה, כי נלקחו ממנה שלא כדין, ובמרמה. ב. פרשת יוסי טורס - 37,600 ₪ פרשה נוספת של נטילת שיקים ללא הרשאה, הינה פרשה זו, בה משך הנתבע לפקודתו, שיק בסך של 37,600 ₪, תוך שהוא חותם בעצמו על גבי השיק, ללא חתימה נוספת של אחד ממורשי חתימה בחברה. כאמור יודגש, כי בשיקים שסכומם גבוה מ - 2,000 ₪, נדרשה חתימת מורשה נוספת על מנת לחייב את החברה. גם בפרשה זו ניסה הנתבע לטשטש את פעולותיו, באמצעות רישום שגוי על גבי עותק השיק שנשאר בידי התובעת, בו רשם את חברת יוסי טורס (שהינה אחד מספקיה הגדולים של התובעת) כנפרעת, בעוד שאת השיק עצמו רשם לפקודתו. התובעת הציגה בתמיכה לטענותיה, צילום מן השיק המקורי בו רשום הנתבע כמוטב בשיק, וכן העתק השיק שנותר בפנקסי התובעת, ובו רשומה יוסי טורס כמוטב (מצורף בנספח נה' לתצהירו של שמואלי). גם כאן מציג הנתבע הסבר קלוש לראיות החותכות שהציגה התובעת, ולפיו, הוא מודה כי השיק אכן הופקד בחשבונו בידיעת התובעת, אולם לטענתו, הוסכם בין הצדדים, כי בתמורה לכך, בעת מועד התשלום ליוסי טורס, התשלום יבוצע מחשבונו. גם טענה זו של הנתבע, הינה טענה של הודאה והדחה, והנתבע לא הציג ראיות שיתמכו בגרסתו, ולפיכך דינה להידחות. ג. פרשת עו"ד מלך - 25,556 ₪ גם בפרשת עו"ד מלך, נטל הנתבע ללא הרשאה, שיקים של התובעת, ועשה בהם שימוש לצרכיו האישיים. מתצהירו ועדותו של שמואלי עולה, כי עם עזיבתו של הנתבע את התובעת, התגלו טפסי הפקדה שונים (המצורפים כנספחים טז1 - טז5 לתצהיר שמואלי), אשר מהם עולה, כי הנתבע שילם באמצעות שיקים של התובעת את סכום של 10,855 ₪ (אשר עומדים על סך של 25,556 ₪ נכון ליום הגשת התביעה) לכיסוי חובותיו האישיים, במסגרת תיק הוצל"פ מס' 13009/81, אשר נוהל כנגדו ע"י ב"כ הזוכה, עו"ד מלך. הנתבע כלל לא הכחיש, כי שילם באמצעות שיקים אלה לעו"ד מלך, אולם גם כאן הוא טוען, כי ניתנו לו כדין כחלק מרווחי התיירות הנכנסת, וכך אמר הנתבע במהלך חקירתו בפני כב' השופטת מארק: השופטת מארק-הורנצ'יק: אז הוא אומר לך שאתה שילמת לעו"ד מלך בשיקים של קפיטול. הנתבע: ומה לא בסדר בזה? שמואלי: אתה השתמשת עם שיקים שלי לשלם לעו"ד מלך ולי אין שום קשר לעו"ד מלך. הנתבע: אבל לי יש קשר לעו"ד מלך". שמואלי: מה זה מעניין אותי אתה איש פרטי. (עמ' 8 ש' 5-9 לפרוטוקול 24/12/02, שורות 10-19). מאחר והגעתי למסקנה, כי הנתבע לא הרים את נטל ההוכחה כי היה שותף בחברה, ו/או כי היה זכאי לאחוזים מרווחיה, ומאחר וכאמור, אין זה סביר כי התובעת תשלם לנתבע את רווחיו באמצעות תשלומים לגופים שלישיים, הרי שגם בפרשה זו, דינה של טענת הנתבע להידחות. ד. ילינק דוד - סך של 15,000 ₪ בפרשה זו פעל הנתבע תוך שהוא נוטל את השיק ותמורתו לכיסו ותוך חריגה מהרשאה שניתנה לו לחתימתה על שיקים, כאשר, קיבל מהלקוח שיק בסך של 15,000 ₪ לפקודת התובעת, אולם במקום להפקידו בחשבון התובעת, הטביע הנתבע את חותמת החברה על גב השיק, בצירוף חתימתו האישית בלבד והסב את השיק לחשבונו הפרטי (לתצהירו של שמואלי מצורף בנספח נג', העתק השיק שהוסב לחשבון הנתבע, ועליו חתום הנתבע לבדו). שימוש בקבלות ידניות והפקדת שיקים ללא כיסוי בחשבון התובעת 13. הנתבע נטל כספים מלקוחות התובעת, ששילמו עבור שירותי תיירות שסיפקה להם באמצעותו, ועשה שימוש בקבלות ידניות, שיצאו מכלל שימוש בתובעת, על מנת לרצות את אותם לקוחות ולהציג בפניהם קבלה המאשרת לכאורה, את קבלת הכסף ע"י החברה ובכך להסוות את פעולותיו. בנוסף, נהג הנתבע להפקיד בחשבונות הבנק של התובעת, שיקים דחויים של חברות שונות, אותם הציג כתשלומי לקוחות. שיקים אלה הוסבו לידי התובעת ושימשו כבטחונות ו/או כיתרות זכות על תנאי, אולם בסופו של דבר חזרו כבלתי נפרעים. על מנת שלא ייווצרו יתרות חובה גבוהות מידי, בחשבונות הבנק של התובעת, דאג הנתבע להחליף מפעם לפעם את השיקים החוזרים שהיו בידי התובעת, בשיקים אחרים, אשר לאחר זמן מה, חזרו אף הם כבלתי נפרעים. פרשה מרכזית בה נקט הנתבע בדרכי הפעולה המפורטות לעיל, היתה פרשת קבוצת פריז שתפורט להלן: פרשת קבוצת פריז - 88,781 ₪ ביוני וביולי 99, רכשה קבוצה של מספר אנשים ובהם, אלון יפה, רוני ששון ואח' (להלן: "קבוצת פריז") שירותי תיירות מהתובעת, ובכלל זה טיסות לצרפת, מלונות ושירותי קרקע נוספים, וזאת בסך כולל של 88,781 ₪, ששולשל והגיע לכיסו של הנתבע. על מנת להסוות את העברת הכסף לכיסו, הנפיק הנתבע לטובת הקבוצה קבלות ידניות (מצורפות כנספח כה' לתצהירו של שמואלי), אשר שנים קודם לכן, יצאו משימושה של התובעת, שעברה להשתמש במערכת הממוחשבת (כפי שעולה מתצהירו של שמואלי). בכדי שלא לעורר את חשדם של מנהלי התובעת, אשר יבחינו כי בחשבונות התובעת נוצרו יתרות חובה גבוהות, הפקיד הנתבע ב"דוקט" (כרטיס הלקוח) של קבוצת פריז, שיקים דחויים לחודש אוגוסט 99, של חברות עלומות שנראה כי הינן חברות פיקטיביות, אולם שיקים אלה חזרו כבלתי נפרעים, תוך שקבוצת פריז נותרת חייבת סכומים אלה, בספרי החשבונות של התובעת. כפי שפורט לעיל, הנתבע אף ניסה לצמצם חלק מסכום החוב הרשום לחובת קבוצת פריז, באמצעות רישום של 10,000 ₪ ששולמו ע"י לקוח אחר (עו"ד טולדאנו) כזיכוי לטובתה. מתצהירו של שמואלי עולה, כי רק בסוף דצמבר 99, לאחר שפנה באופן ישיר לנציג קבוצת פריז, מר רוני ששון, על מנת לברר עימו מדוע אינו מסדיר את חוב הקבוצה, הובהר לו לראשונה ולתדהמתו, כי קבוצת פריז שילמה את כל התשלומים בגין שירותי התיירות, במזומן ישירות לנתבע. מר ששון אף הציג בפני שמואלי אישור חתום על ידי הנתבע, שבו הוא מאשר, כי קיבל מקבוצת פריז את מלוא התמורה במזומן בגין שירותי התיירות (העתק האישור מצורף כנספח כט' לתצהיר). הנתבע סיפק הסבר קלוש וסתמי לעניין הקבלות הידניות, ולפיו, קבלות אלה הוצאו במכוון על פי בקשתו של רוני ששון לצרכיו (?), והצהיר, בניגוד לאמור באישור שנכתב על ידו באופן אישי, כי ההמחאות שהפקידה בידיו קבוצת פריז כתשלום לתובעת, לא כובדו. טענה זו של הנתבע, מהווה עדות בע"פ כנגד מסמך בכתב, והיא אסורה, הן לפי הוראות הסיפא לחוק הפרוצדורה העותומאנית והן לפי ההלכה הפסוקה, לפיכך לא ניתן לקבלה, וניתן לראות במסמך האמור, ראיה לכך, כי קב' פריז אכן שילמה את מלוא חובה לנתבע, אשר נטל אותו לעצמו. לקוחה נוספת שכספה נגזל על ידי הנתבע בשיטה של הוצאת קבלות ידניות, הינה הגב' מזל מור אשר שילמה לנתבע באופן אישי ובמזומן, סך של 28,200 ₪. בשיטה של הפקדת שיקים ללא כיסוי נקט הנתבע גם בטיפולו בלקוח בשם ציון טאוויל, שממנו גזל בתרמית סכום של 44,639 ₪, ששולמו לו עבור שירותי התובעת. גם במקרה זה, בכדי להקטין את היתרה לתשלום, ועל מנת שלא לעורר חשד, הפקיד הנתבע בחשבונה של התובעת, תחת כרטיס הלקוח של טאוויל, שיקים דחויים בסך של 32,900 ₪, אשר בהמשך חזרו כבלתי נפרעים. שימוש בכרטיסי אשראי מזויפים 14. הנתבע עשה שימוש בשוברים של כרטיסי אשראי גנובים או שפג תוקפם, והפקידם בידי התובעת בתור תשלומים של לקוחותיה. בשיטה זו נקט הנתבע בפרשת שלום אהרונוב שתפורט להלן: פרשת שלום אהרונוב - 231,825 ש"ח במחצית השניה של שנת 1999, מכר הנתבע לקבוצה המונה 18 איש ממקורביו (וביניהם משפחתו של שלום אהרונוב, שהינו שותפו לעסקים וחברו של הנתבע), שירותי תיירות בסכום כולל של 231,825 ₪. למרות שחובה של הקבוצה הגיע לסך של 104,577 ₪, המשיך הנתבע, בניגוד להוראתו של שמואלי, ליתן למקורביו שירותי תיירות בסך של 127,268 ₪, מבלי לחייבם בהפקדת בטחונות כפי שדרש ממנו שמואלי, ומבלי להעביר לתובעת כל תמורה בגינם. על מנת לכסות את מקצת מחובות הקבוצה, שנותרו פתוחים בספרי התובעת, הפקיד הנתבע, שיק בסכום של 7,500 $, ואולם שיק זה חזר כבלתי נפרע, ובדיעבד הסתבר כי השיק מזויף והבנק המצוין על גבי השיק כבנק הנמשך, כלל אינו קיים. דרך נוספת בה נקט הנתבע, על מנת לצמצם את יתרות החובה (למראית עין כמובן), הינה כאמור, באמצעות שימוש בשוברים של כרטיסי אשראי גנובים ו/או שפג תוקפם, אותם הפקיד בידי התובעת בתור תשלומים. כהוכחה לטענותיה, הציגה התובעת שני מכתבים שנשלחו אליה מחברת כ.א.ל. באשר לשימוש לא חוקי שנעשה בכרטיסי אשראי, וכן מכתב שנשלח מאדם בשם יוסף שטיר, בו הוא מציין כי גילה כי חויב על ידי התובעת, שעמה מעולם לא היו לו קשרים כלשהם, וכי חיובו מופיע אצל התובעת כזיכוי של לקוח בשם "אהרונוב". לתובעת הסתבר, כי לנתבע היה קשר עסקי עם שטיר, שכרטיסו חויב במרמה, עובדה המעידה על זיקתו של הנתבע לכרטיסו של שטיר, ומחזקת את הסברה, כי גם מעשי תרמית אלה, בוצעו על ידי הנתבע, ואין מדובר בלקוחות שלא שילמו את חובם (כטענת הנתבע). הנתבע נקט בדרך דומה של שימוש בכרטיס אשראי שתוקפו פג, גם בטיפולו בלקוח מיכאלי מיכאל, ממנו נטל לכיסו סכום של 13,587 ₪. ביטול קבלות לאחר קבלת כספי הלקוח 15. הנתבע נהג לבטל, קבלות שהונפקו ללקוח, ולהפקיד את השיקים נשוא הקבלות המבוטלות, לחשבונו האישי. ביטול הקבלה לא יצר יתרת חוב אצל הלקוח והנתבע יכול היה לקחת לכיסו את סכום הכסף ששולם בגין הקבלה שהוצאה בטרם בוטלה. להלן יתוארו בקצרה, הפרשות הנוגעות לדרך פעולה זו בה נקט הנתבע: עדי בראונשטיין - הלקוח שילם בשלושה שיקים דחויים עבור שירותי תיירות שהזמין באמצעות הנתבע. בסמוך לאחר קבלת השיקים לידיו, ביטל הנתבע, את אחת הקבלות שהונפקו ללקוח, עבור שיק בסך של 9,000 ₪ והפקיד את השיק בחשבונו הפרטי. כתמיכה באמור, צירפה התובעת העתק מן הקבלה המבוטלת וכן העתק מתצלום השיק אשר הופקד בחשבונו של הנתבע. בדרך דומה של ביטול קבלות, שלשל הנתבע לכיסו, סכומי כסף מלקוחות נוספים: ביום 9.6.98 הזמין לקוח בשם דניאל רגב שירותי תיירות בסך של 15,940 ₪, אשר שולמו על ידו. הנתבע קיבל לידיו את התשלומים ואף הוציא בגינם קבלות, אולם אלה בוטלו בשלב מאוחר יותר, תוך שהנתבע משלשל את הכסף לכיסו, ומותיר את של ה"דוקט" של רגב ביתרת חובה. לקוח נוסף ממנו נטל הנתבע כספים באופן זהה, הינו לקוח בשם הררי עובדיה שממנו נטל סכום של 3,248.64 ₪ ששולמו במזומן. רישום יתרות חובה בכרטיס הלקוח 16. הנתבע נטל כספים בסך של 68,058 ₪ ששולמו על ידי הלקוח פתימר דוד ומשפחתו והותיר את כרטיס הלקוח שלהם ("הדוקט") ביתרת חובה. התובעת העבירה את הטיפול בגביית הכסף לידי בא כוחה, ורק לאחר שהאחרון שלח מכתב התראה למר פתימר, הסתבר לתובעת כי התשלום הועבר לידיו של הנתבע באופן אישי. התובעת הציגה אישור שהונפק על ידי הנתבע למר פתימר, בו הוא מאשר כי האחרון פרע את מלוא חובו לתובעת. רכיבי תביעה שלא הוכחו על ידי התובעת 17. על אף שהגעתי למסקנה, כי ניתן להשתית את רכיבי התביעה על סמך עדויותיהם של עדי התובעת ועל סמך הראיות שהוצגו על ידה, קיימים מספר רכיבים שלא הוכחו די צרכם על ידי ראיות ועדויות התובעת. התובעת מנתה מספר לקוחות לגביהם טענה, כי הנתבע נטל את הכספים ששילמו לו עבור שירותיה, תוך שהוא מותיר את חשבונם ביתרת חובה, אולם מלבד צירוף כרטיס הנה"ח של הלקוח, בו מצוינת יתרת החובה, לא צירפה התובעת ראיות נוספות שיתמכו בטענתה, כי אותם לקוחות אכן שילמו את הסכומים הנטענים. הלקוחות שבעניינם לא הוכחו טענות התובעת הינם: לקוח בשם אלכסנדרוביץ (סך של 1,683.25 ₪), לקוח בשם בורשטיין (סך של 1,868.76 ₪, ו - 2,360.79 ₪), מישאלוף מיכאל ומשפחתו (סך של 9,576 ₪), לקוח בשם זר (סך של 46,974 ₪), לקוח בשם שאיב ג'ומה (סך של 3,538 ₪), עו"ד אורי רון (סך של 28,468 ₪), לקוח בשם ג'אק (יעקב) כהן (סך של 37,946 ₪), אורן אפשטיין (סך של 3,538 ₪), קבוצת אונגל (סך של 9,444 ₪), ולקוחות בשם דוד וחנה פנחס (סך של 8,932 ₪). התובעת אף לא הוכיחה, כי הנתבע לא פרע את יתרת ההלוואה שניתנה לו על ידה, בסך של 9,230 ₪, וצירפה רק כרטיס הנה"ח ע"ש הנתבע, בו מצוינת יתרת חובו. בסה"כ לא הוכיחה התובעת סך של 163,558.8 ₪ מסכום התביעה. סוף דבר 17. מתוך מכלול הראיות הרב והעדויות שהוצגו בפני, עולה המסקנה הברורה, כי הנתבע, אכן לקח לעצמו מידי התובעת את מרבית סכומי הכסף הנטענים, תוך שהוא מוליך אותה שולל באמצעות שלל אמצעי הונאה ותרמית, שקרים ומצגי שווא, בהם הסתייע לצורך הסוואת פעולותיו. כאמור, הנתבע לא הציג בפני כל הוכחה, בקשר להסכם כלשהו, בכתב או בע"פ, בקשר לסכומי כסף המגיעים לו כעמלות בגין עבודתו, ולפיכך, כל טענה לפיה הסכומים שנטל הינם סכומים המגיעים לו כדין, דינה להידחות. לאור האמור לעיל, אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבע לשלם לתובעת, סך של 836,441 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום 31.12.00 ועד למועד התשלום בפועל. כמו כן, אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת הוצאות משפט בסך של 25,000 ש"ח, ושכ"ט עו"ד בסך של 150,000 ש"ח + מע"מ. סכום פסה"ד והוצאות שכה"ט ישולמו בתום 30 יום מהיום וממועד זה ואילך יתווספו להם הפרשי הצמדה וריבית כחוק. תרמית