פסק דין 1. התביעה שבפני היא תביעה בגין לשון הרע. ביום 13.11.02, פורסמה מודעה בעיר מודיעין, שזו לשונה: "זיוף חמור בקריה מסתובב רכב בשם "טנדר שוק" שמציג כאילו יש לו אישור כשרות של "שארית ישראל" הרינו להבהיר כי אין לנו כל אחריות על הירקות והפירות המשווקות (כך במקור) על ידם לא לענין מעשרות ולא לענין ערלה ועבה"ח ועד הכשרות" 2. התובע טוען כי הודעה זו מהווה פרסום לשון הרע עליו, כי הנתבע הוא האחראי לפרסום, וכי לכן על הנתבע לפצותו בגין הנזקים שהפרסום גרם לו. 3. הנתבע טוען כי הפרסום אינו בגדר "לשון הרע", שכן התובע אכן הטעה את הציבור, וזייף זיוף חמור. עוד נטען כי התובע לא הצליח להרים את הנטל, ולקשור את הנתבע לפרסום המודעות והדבקתן בעיר מודיעין. הנתבע אף טען כי התובע לא הצליח להוכיח את הנזקים שהוא טוען כי נגרמו לו. שאלות אלה יידונו להלן. יצויין כי מטעם התובע העידו התובע עצמו ועד נוסף מטעמו. הנתבע הגיש תצהיר, אך לא התייצב כדי להחקר עליו, ולכן תצהירו של הנתבע אינו מהווה חלק מחומר הראיות בתיק. האם המודעה היא "לשון הרע"? 4. על מנת לבחון שאלה זו, יש להבהיר את פעילותו של התובע במכירת פירות וירקות, כפי שהוכחה. התובע מכר פירות וירקות ממכונית מסחרית, בעסק שהוא כינה אותו "טנדר שוק". בתקופה מסויימת היה לתובע הכשר של "שארית ישראל", שהיא חברה העוסקת בין היתר במתן הכשרים. לאחר מכן קיבל התובע הכשר אחר, של הרב פנחסי. בתקופה נשוא התביעה, נהנה התובע מההכשר של הרב פנחסי (ולא היה לו הכשר של שארית ישראל). התובע תלה על המכונית ממנה מכר את הפירות והירקות אישור הכשר הרב פנחסי (עמ' 8 שורה 11 לפרוטוקול), וכן גם חשבונית המעידה על כך שהסחורה נרכשה מחנות שיש לה הכשר של שארית ישראל (עמ' 8 שורות 13-14). על החשבונית היתה מוטבעת חותמת של שארית ישראל (עמ' 10 שורות 22-23). התובע טען כי הוא הדביק את החשבונית על הטנדר, שכן בתעודת ההכשר של הרב פנחסי הוא נדרש לרכוש פירות ממחסני שארית ישראל, והחשבונית היומית היתה ראייה לכך (עמ' 10 שורות 25-26). את הפירות הוא רכש בחנות בשוק הסיטונאי, שיש לה הכשר של שארית ישראל (עמ' 11 שורה 5 לפרוטוקול). 5. האם לאור העובדות אלה ניתן לקבוע כי המודעה נשוא התביעה מהווה פרסום נכון ולגיטימי שיש בו כדי להזהיר את ציבור הרוכשים הפוטנציאלי מפני טעות (כגרסת הנתבע), או שיש בה משום פרסום של לשון הרע (כגירסת התובע). 6. אני סבורה כי יש במודעה, באופן בו היא פורסמה, משום פרסום לשון הרע. לו היתה "שארית ישראל" מבקשת להזהיר את הציבור המסתמך על הכשרים מטעמה, כי לתובע אין הכשר כזה, ניתן היה לפרסם מודעה בנוסח שונה מזה שפורסם, למשל מודעה לפיה למען הסר ספק, לתובע אין הכשר של "שארית ישראל". אולם, לשונה של המודעה כפי שצוטטה לעיל הוא שונה לחלוטין. כותרת המודעה, שנכתבה באותיות גדולות ומודגשות היא "זיוף חמור". בהמשך המודעה צויין במפורש כי "טנדר שוק" מציג כאילו יש לו אישור כשרות של שארית ישראל. 7. לאור העובדות שפורטו לעיל, תיאור זה אינו נכון. התובע לא ביצע כל זיוף שהוא, אלא תלה על גבי הטנדר שלו את המסמכים הרלוונטיים להכשר שלו - את תעודת ההכשר שקיבל מהרב פנחסי, ואת החשבונית שקיבל מהחנות ממנה קנה את הפירות, שעליה מוטבעת חותמת של "שארית ישראל". בנוסף, לא נכונים גם הדברים הנוספים שצויינו במודעה, שכן התובע לא הציג כאילו יש לו אישור כשרות של שארית ישראל. 8. מובן (ולמעשה אין על כך מחלוקת), כי בכך שהמודעה מייחסת לתובע מעשי זיוף, הטעייה, מצג שווא והונאה - מוציאה המודעה לשון הרע על התובע. בדברים שצויינו במודעה, יש כדי להשפיל את התובע, לבזותו בשל מעשים המיוחסים לו, וכן יש בהם כדי לפגוע בעיסקו - כלשונו של ס' 1 לחוק איסור לשון הרע תשכ"ה - 1965. הדברים הללו היו נכונים בכל מקרה, והם מקבלים משנה תוקף לאור הקהילה אליה משתייכים הן התובע והן הנמענים הפוטנציאליים של המודעה - הקהילה החרדית. זוהי קהילה סגורה, שענייני הכשרות חשובים לה ביותר, ויש משמעות חמורה מאוד, לכן, לכך שמייחסים לאדם זיוף והונאה בעניינים אלה. את המסקנה בדבר חומרת הדברים שיוחסו לתובע בעיני הקהילה אליה הוא השתייך, ניתן להסיק גם מתוצאת הפרסום והנזק החברתי העצום שהיא גרמה לתובע ולמשפחתו, כפי שיפורט להלן בפרק המתייחס לנזקיו של התובע. יוער בסוגריים כי הנתבע לא חלק על כך כי התובע היה מזוהה עם "טנדר שוק", שזה היה הכינוי של העסק ממנו הוא מכר את הסחורה שמכר, ולכן הדברים שנאמרו במודעה, נאמרו למעשה על התובע. האם הוכיח התובע כי הנתבע אחראי לפרסום המודעה? 9. הנתבע טען, כאמור כי התובע לא הוכיח כי הוא אחראי על פרסום המודעה. הנתבע הוא עובד בשארית ישראל, ומנהל את מחלקת הכשרות של הפירות והירקות שלה (ר' ס' 4 לתצהיר התובע). 10. הקשר של הנתבע לפרסום המודעה עולה מתמלילי שיחות שהוקלטו ע"י התובע, ובעיקר תמלילים של שיחות של התובע עם הנתבע עצמו. הנתבע לא חלק על קבילותם של תמלילים אלה, או על כך שהדברים המיוחסים לו בהם, אכן נאמרו על ידו. טענתו היחידה של הנתבע בסיכומים בהקשר זה, לפיה התמלול לא הוגש בדרך ובאופן שיש להגיש תמלול לביהמ"ש, נטענה בעלמא, ללא כל פירוט של הבסיס המשפטי או העובדתי של הטענה. בשיחות נשוא התמלילים, אומר הנתבע בין היתר: "אחרי שראיתי שכלו כל הקיצין... נאלצתי לפרסם" (עמ' 5 לתמליל) "כך כתוב גם במודעה שלי" (עמ' 6 לתמליל) וביחס להפצת המודעה, הנתבע מודה כי הרב רוטשילד, כאחראי מטעמו של הנתבע בשכונת "קרית ספר" שבעיר מודיעין, הביא מישהו שיפיץ את המודעה (עמ' 7 לתמליל). 11. המסקנה של כל האמור לעיל, היא כי הנתבע הוא האחראי לפרסום ולהפצה של המודעה. העובדה כי הנתבע עצמו לא היה זה שהדביק את המודעות בפועל ברחבי העיר מודיעין, אינה משנה ממסקנה זו. הנתבע מודה כאמור כי הוא "פרסם", וכי הוא הורה לרב רוטשילד, כאחראי מטעמו, להפיץ את המודעה. הנתבע התכוון כי המודעה תופץ, ואותם אנשים שביצעו את הפעולה הפיזית של הדבקת המודעה בעיר מודיעין, היו שלוחי הנתבע, שפעלו מטעמו ועל פי הנחיותיו, והוא אחראי למעשיהם. נזקי התובע 12. התובע טוען לשני סוגי נזק עיקריים - נזק שאינו ממוני, ונזק ממוני. לענין הנזק הלא ממוני, טוען התובע כי הוא הוכיח שפרסום המודעה הביא לנידוי שלו ושל בני משפחתו בקהילה. כך, חברי הקהילה הפסיקו לברך אותם לשלום, אף אחד מבני הקהילה לא הסכים לקיים איתם יחסים חברתיים, ודובר למעשה בחרם מוחלט שהקיף את כל חברי הקהילה (ס' 8.4. לתצהיר עדותו הראשית של התובע). התובע חזר על הדברים גם בחקירתו הנגדית. הוא העיד כי "הדם שלי נשפך בכל קריית ספר", כי "עשו עלי חרם גמור... אני מנודה ואסור לשמוע ממני כלום. אפילו טרמפים לא רצו שאני אקח אותם". אין ספק כי דברים אלה שלא נסתרו, מעידים על סבל קשה ביותר שנגרם לתובע. 13. כך, הקהילה אליה משתייך התובע, שבה נמצאים כל האנשים שהוא נמצא איתם בקשר יום יומי, סבורה כי הוא רימה אותה, כי מדובר ברמאות בנושא הכשרות, שהוא "ציפור נפשה" של הקהילה, ולכן בני הקהילה בזים לו, מאשימים אותו ומתעלמים ממנו. לתובע ולבני משפחתו הקרובים נגרם נזק נפשי (לענין זה ר' בין היתר ע"א 1370/91 משעור ואח' נ. חביבי פ"ד מ"ז (1) 535, ות"א (י-ם) 172/89 פלוני נ. הכתב אלמוני, פ"מ תשנ"ד (ב) 397, 417). יוער עוד, לענין הנזק, כי התובע הוכיח גם כי הנתבע לא פנה אל התובע לפני הפרסום לבקש את תגובתו, ולברר את אמיתות תוכן הפרסום. כן יש לציין כי בתי המשפט הביאו בחשבון לענין הנזק, גם את חומרת המעשים שיוחסו לניזוק, ואת הקף תפוצת הפרסום. לאור כל האמור לעיל, אני קובעת כי על הנתבע לפצות את התובע בראש נזק זה בסך של 150,000 ₪. 14. לענין הנזק הממוני, טען התובע כי כתוצאה מפרסום המודעה, נגרם לו נזק ממוני של ירידה משמעותית ברמת ההכנסות שלו. התובע טען כי מלכתחילה הוא עבד כעצמאי. בתקופה בה עבד כעצמאי הוא רכש סחורה בהקף של כ-55,000 ₪ לחודש (נספח ט' לתצהירו). לטענתו אחוזי הרווח בענף הם כ-80%, ומכאן כי הכנסותיו היו בשיעור של כ-45,000 ₪ לחודש. התובע לא הביא כל אישור לנושא הרווח. 15. לאחר מכן, החל התובע לעבוד בשיתוף פעולה עם מינימרקט "גפן", מכוח ההסכם נספח ג' לתצהירו. ההתקשרות בין הצדדים נפסקה נוכח פרסום המודעה. התובע תבע את גפן בבית דין צדק של העדה החרדית, שם הצהיר מר שרייבר מ"גפן" כי ההתקשרות נפסקה לאור פרסום המודעה, לאור הסערה שהיתה עקב הפרסום, וחששו של מר שרייבר כי הציבור יחדל לרכוש מהם סחורה. 16. התובע טוען כי על פי ההסכם בינו לבין גפן, אם הקף המכירות החודשי יעלה על 40,000 ₪, התובע יהיה זכאי לשכר נטו בסך 10,000 ₪. לטענתו, הקף המכירות החודשי עלה על 40,000 ₪, ולכן, לאורך כל תקופת ההתקשרות הפוטנציאלית עם גפן (לפחות 4 שנים), הוא היה זכאי לשכר חודשי של 10,000 ₪. התובע הוסיף וטען, כי לאחר שחזר לעבוד כעצמאי וניסה למכור סחורה באמצעות ה"טנדר שוק", הכנסתו ירדה באופן משמעותי מאוד, והיא עמדה על 50,000 ₪ לשנה. 17. הנתבע טוען כי התובע לא הוכיח את הנזק הכלכלי שלו. הוא טוען כי התובע לא הציג דוחות מס הכנסה ומע"מ, למרות שהיה עליו להגיש לרשויות דוחות כאלה, וכי הוא לא הציג דו"ח של רו"ח. 18. אכן, אין חולק כי התובע לא הגיש דוחות לרשויות המס, בגין התקופה בה עבד כעצמאי- לטענתו בשל עצה שניתנה לו לאור התקופה הקצרה בה היה עצמאי. התובע טוען כי הוא הצליח להוכיח כי במהלך עבודתו עם גפן, הוא היה זכאי לשכר של 10,000 ₪, לאור פסק דינו המתוקן של בית דין צדק (נספח ז' לתצהיר) בו נפסק לו פיצוי. הפיצוי שנפסק לו בבית הדין היה בשיעור של 30,000 ₪. התובע טוען כי הפיצוי מבוסס על ס' י"ד להסכם בינו לבין גפן (נספח ג' לתצהירו), שם נקבע כי אם גפן תפטר אותו, הוא יהיה זכאי לפיצוי של 3 חודשי שכר, אם מחזור המכירות יעלה על 40,000 ₪. מגובה הפיצוי עולה, כי בית הדין השתכנע כי מחזור המכירות של גפו עלה על 40,000 ₪, וכי לכן שכרו החודשי של התובע היה צריך לעמוד על 10,000 ₪. 19. בקביעת שיעור הפיצוי לו זכאי התובע בראש נזק זה, יש להביא בחשבון מספר עניינים. יש להביא בחשבון כי למעט פסק הדין של בית הדין, התובע לא הביא ראייה מוצקה נוספת להקף הכנסותיו בתקופה בה עבד עם גפן, בנוסף, אין זה ברור האם הירידה בהכנסותיו של התובע לאחר פרסום המודעה היא קבועה - הדעת נותנת כי לאחר חלוף תקופה מסויימת, התובע עשוי לשקם את עסקיו, בין בקריית ספר או במקום אחר. ביחס להקף ההכנסות של התובע בתקופה לפני שעבד עם גפן, אין כל ראייה לטענות התובע, לא לגבי הכנסותיו שלו, ולא לגבי מתח הרווחים המקובל בתחום. בנוסף, התובע חדל לעבוד כעצמאי ביוזמתו, ועוד לפני פרסום המודעה, ולכן ניתן להניח כי הוא היה סבור כי הדבר משתלם לו מבחינה כלכלית. עוד יש לציין, כי התובע קיבל פיצוי חלקי בגין נזקיו מבית הדין - שפסק לזכותו פיצוי על 3 חודשי שכר. לאור כל האמור לעיל, אני מעריכה את נזקיו של התובע בראש נזק זה בסך של 75,000 ₪. 20. סוף דבר, אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע סך כולל של 225,000 ₪. הסכום הנ"ל יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל. בנוסף, יישא הנתבע בהוצאות התובע ובשכר טירחת עורכי דינו, בסך 12,000 ₪ + מע"מ. זיוף