פסק דין 1. המערער יליד 1967 הגיש למשיב תביעה להכרת נכות לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) התשי"ט 1959 {נוסח משולב} (להלן: "החוק"} בגין כאבים בגב התחתון ופריצת דיסק שנגרמו לטענתו עקב תאונה שאירעה במהלך שירותו הצבאי. המשיב דחה את תביעתו של המערער ובהחלטתו מיום 12/01/00 קבע כי: "בבדיקה נוספת של תביעתך ובהסתמך על תוצאות הבדיקות והנימוקים המצויינים בחוות דעת רפואית מתאריך 22.12.99 המצ"ב, הגעתי למסקנה כי אין קשר בין המחלה בעמוד שידרה מותני ובין החבלה משנת 1988 כמשמעותה בס' 1 לחוק". חוות הדעת הנזכרת הינה חוות דעתו של ד"ר שינדלר מיום 22/12/99 לפיה כאמור, אין בממצאים המאוחרים, המצביעים על מחלה ניוונית, כדי לקשור את המחלה בעמוד השידרה לחבלה משנת 88. על ההחלטה הנ"ל הוגש הערעור שלפנינו. 2. המערער התגייס לצה"ל בשנת 1984 בפרופיל 97 ושירת בתפקיד גשש בלבנון במשך 8 שנים. ביום 10/03/88 השתתף המערער בכוח משוריין שיצא למארב בתוך לבנון. תוך כדי כך הונחתה עליהם אש והמערער שנותר לבדו בנגמ"ש כמפעיל המקלע הכבד, קיבל מכה בחזה מהמקלע ותוך כדי תנועה לאחור התהפך הנגמ"ש, לתוך תעלה בצד, והמערער עף ונחבט בגבו על הקרקע. המערער פונה לבי"ח נהריה ושוחרר עוד באותו היום אך לא נרשם לו דו"ח פציעה. לאחר שיחרורו מביה"ח, קיבל המערער 15 ימי מנוחה בבית. ולאחר מכן חזר לשרת ביחידתו. מכאן ואילך טופל ע"י רופאים שונים במסגרת שירותו כשתיעוד לכל הטיפולים שעבר אין. עד שבסופו של דבר, המערער לא יכל עוד לתפקד כגשש, ובקשותיו להעבירו לתפקיד קל יותר נדחו הוא שוחרר מהשירות בתאריך 01/04/92 בפרופיל 97. התביעה הראשונה בגין החבלה בגב עקב התאונה משנת 88 הוגשה ביום 08/09/92 ונדחתה ביום 23/06/93 בהסתמך על תוצאות הבדיקות, שכולן היו תקינות, וחוו"ד רפואית מיום 05/05/93 לפיה לא נותרה למערער נכות כתוצאה מהחבלה. וביום 19/08/99 המערער הגיש תביעה חדשה במטרה לגרום לדיון מחודש והוסיף פגימות חדשות לטענתו כאבי הגב שנגרמו כתוצאה מהחבלה החריפו וכעת הוא טוען כי סובל מקשיים בהטלת שתן ומליקויים בתפקוד מיני. ביום 14/09/99 דחה המשיב גם טענה זו וקבע שאין מקום לשינוי ההחלטה הקודמת לנוכח העדר ראיות חדשות בהתאם לסעיף 35א' לחוק. בעקבות פניתו והסבריו של ב"כ המערער ביום 25/11/99 אשר לוותה בצירוף מסמכים רפואיים וממצאי הדמיה משנת 94 נערך דיון מחודש בתביעה. כאמור לעיל, ביום 12/01/00 ניתנה החלטת המשיב נשוא הערעור לפיה כאמור אין בממצאים המאוחרים המעידים על מחלה ניוונית כדי לקשור את המחלה בעמוד השידרה לחבלה משנת 88. טענות המערער 3. לטענת המערער שירותו היה "שירות קשה" באופן בלתי רגיל כמעט יום יום היה נתון בסיכון חיים ובמאמצים גופניים קשים ביותר, מבחינת נשיאת משאות כבדים (כ- 30-40 ק"ג) במסעות ארוכים בתוך שטח סלעי מאוד. המערער מוסיף כי התגייס בפרופיל 97 , בריא לחלוטין ללא כל מום ופגם ושביום 15/6/86 עבר בדיקת כשירות לצניחה ונמצא כשיר לצניחה ואכן חבלה זו שינתה את חייו וזאת כבר בגיל 21 .לאחר ההחלמה חזר לשרת ביחידתו, אך מאז הוא סבל מכאבי גב לעיתים קרובות והא לא פנה לרופאים מחשש שישחררו אותו מהשירות, מחד פרנסתו מהשירות ומאידך, צה"ל מעוניין, בצדק מסויים, בחיילים בריאים. ועל כן המערער נמנע מפנייה לרופאים מאחר והדבר עלול היה לגרום לפליטתו מהשירות, בשל כך סבל המערער את כאבי הגב בשקט. במשך 4 שנים מיום 11/1/94 ועד יום- 3/1/98 אין רישומים רפואיים בקשר לכאבי הגב, על אף שהוא סבל מהם כל הזמן. בפועל תקופת העדר רישומים מצומצמת יותר. העדר רישומים רפואיים אינם באשמתו. בחלק מהמקרים הוא לא פנה לרופא מאחר והתרופות לא עזרו לו ובמקרים אחרים הביקורים פשוט לא נרשמו. במקביל להתדרדרות מצב הגב, החמירו גם בעיות בדרכי השתן וכאשר הוא הגיע לפרופ' פיינסוד, מנהל המחלקה הכירורגית של בי"ח רמב"ם, הוא היה במצב חמור מאוד עד כדי הזדקקות יומיומית לקטטריזציה עצמית שמגבילה אותו מבחינה תפקודית. מצבו הגופני אינו מאפשר לו לעבוד ואם ערעורו זה ידחה יגיע המערער לסף רעב. לטענתו מחלת הגב ממנה סובל נגרמה עקב החבלה משנת 1988 ו/או עקב תנאי שירותו. טענות המשיב 4. המשיב טוען כי הן בתביעה משנת 99 והן בערעור תלונות המערער מהתייחסות לתחום האורולוגי (הפרעות בדרכי השתן וליקויים בתיפקוד המיני) שאלו נובעות לשיטתו מהנכות הנטענת בגב. בשלב זה טוען בא כוח המשיב נוכח עמדת המשיב לפיה הפגימה בגב אינה מוכרת לא התעורר עדיין הצורך לדון בפגימה המוסבת. בנוסף, בתביעה שהוגשה בשנת 99 טוען המערער להכרה בקשר הסיבתי שבין הפגימה בגב ובין החבלה משנת 88. המערער לא טען בכתבי טענותיו לפני כן לקשר בין כאבי הגב ובין תנאי שירותו אלא רק בשלב הסיכומים, לדעת המשיב קבלת גירסתו ה"משופרת" של המערער תפגע מהותית בכושרו של המשיב להתגונן בשלב זה ומאחר ונושא זה לא הועלה בתביעתו של המערער, עניין זה לא נדון על ידי המשיב, ולא נבחן על ידי מומחה רפואי. המשיב טוען כי אין לקבל את חוו"ד מטעם המערער. באשר לד"ר סוסטיאל לטענת המשיב הוא התעלם בחוות דעתו ממספר ממצאים עובדיים מובהקים מעובדת רישום של כאבי גב לפני החבלה, מעובדת שחרורו של המערער ממיון בבי"ח נהריה עוד ביום החבלה ולא כעבור מס' ימים תוך קביעה כי לא נצפו שינויים נויירולוגיים ובעיקר מן העובדה כי חלפו 4 שנים מיום החבלה עד שהמערער החל להתלונן על כאבי גב, ועוד 11 שנים ממועד החבלה ועד שאובחנה פריצת הדיסק לאחר תקופה של שנים בה הרישומים הרפואיים דלילים יותר או פחות תכופים. באשר לחוות דעתו של פרופ' מנדס אף הוא אינו מתייחס לתיעוד הרפואי ולמהלכו הכרונולוגי אלא מייחס משקל רב לדברי המערער. בנוסף טוען בא כוח המשיב כי עולה מתוך רישום מיום 15/12/87 כי הבדיקה בגב נמצאה תקינה, אלא שהרישום מצביע על כאבי גב תחתון מהם סבל המערער 5-3 חודשים לפני החבלה. עוד מסתמך המשיב על תעודת השחרור ממיון בי"ח נהריה מיום 10/03/88, יום החבלה, לפיה המסקנה המתבקשת אינה מתיישבת עם מסקנת מומחי המערער, כי מדובר בחבלה שאין ספק בחומרתה או בהיותה טראומה משמעותית שגרמה לפריצת הדיסק. עובדה היא כי המערער לא נזקק לטיפול כלשהו בעקבות החבלה לא נדרש לבצע בדיקות נוספות ולא פנה לרופא בי"ח בסמוך לחבלה ואף שנים לאחריה. התיעוד הראשון לתלונה ביחס לכאבי הגב הינו מיום 17/11/01 כ- 4 שנים לאחר החבלה. עוד מסתמך המשיב על המלצת ד"ר ש. בוירסקי ביום 19/03/92 לאחר טיפולים פיזוטרפיים, המליץ למערער לחזור לפעילות רגילה וביום 31/03/92 המערער שוחרר מן הצבא, בפרופיל 97, עקב תום שירותו ולא מחמת ליקוי גופני כלשהו או מצב בריאותי. המשיב מוסיף כי תלונותיו הממושכות של המערער, לא נמצאו מתאימות לממצאים הקליניים ולא נתמכו במסקנות רפואיות הואיל וכל הבדיקות/הצילומים שנערכו למערער בשנת 92, 93 ו- 5 שנים לאחר החבלה, נמצאו תקינים. רצף תלונות המערער בעניין הגב נקטע במהלך כל שנת 94 עד שאלו התחדשו לסירוגין בשנת 95-97 (7 רישומים). רק החל משלהי שנת 98 ועד שנת 2000 המערער החל לבקר בתכיפות בקופ"ח. מכל מקום פריצת הדיסק ממנה סובל המערער אובחנה רק ביום 10/02/99 - קרי: 11 שנים לאחר החבלה ורק אז הומלץ טיפול שמרני הכולל בין היתר פיזיוטרפיה. עוד מציין ומוסיף המשיב כי מן הראוי לזכור כי המערער לא מילא דו"ח על חבלה לא בקשר לחבלה נשוא הדיון ולא בקשר לארוע כלשהו משנת 87 בגינו החל לסבול מכאבי גב גם מסיבה זו וגם כתוצאה מהשתלשלות הרפואית המאוחרת לא ניתן לדעת המשיב לא להתייחס לרישום משנת 87 ולנתקו מרצף הרישומים המעידים על התפתחות הדרגתית של המחלה. היבט רפואי - חוות דעת מומחים: 5. מטעם המערער הוגשו שתי חוות דעת. א. האחת, בתחום הנוירוכירורגי, של ד"ר סוסטיאל מיום 13/08/00 לפיה קבע בין היתר כי ניתן להגדיר את המערער כאיש צעיר ובריא לחלוטין עובר לחבלה, החבלה בגבו כתוצאה מהזרקותו מהנגמ"ש מהווה טראומה קשה, משמעותית והצדיקה אשפוז של מס' ימים, גילו הצעיר של המערער במועד החבלה שולל קיומה של מחלה ניוונית, אשר הפגיעה העצבית הקשה ממנה סובל המערער כיום מעידה על אמינות תלונותיו של המערער. ב. השנייה, בתחום האורטופדי של פרופ' מנדס, מיום 28/03/01 בחוות דעתו מציין כי התרשם שהמערער אדם צעיר ואתלטי במבנה גופו. בדיקות ההדמיה מעידות על נזק כרוני דיסקאלי במרווח 4-5L ומעידות על החמרה של הממצאים במשך השנים בהשוואה של הבדיקה ב- 1994 לבדיקה ב- 1999 של טומוגרפיה ממוחשבת ושל תהודה מגנטית. לדעתו הקשר בין האירוע בתאריך 10/03/88 לבין התסמונת הדיסקאלית הוא חד משמעי. גם אם הייתה אפיזודה של כאב קודם לכך הרי שבעקבות אותו אירוע שבו הועף מהנגמ"ש ושאין ספק בחומרתו החלו כאבי הגב העקשניים. בסיכום, שני המומחים מטעם המערער סבורים כי מצבו הרפואי של המערער כיום הינו תוצאה של החבלה משנת 88. 6. מטעם המשיב הוגשו ארבע חוות דעת כולן בתחום האורטופדי. האחת נערכה על ידי ד"ר שינדלר מיום 22/12/99 וכל השלוש האחרות נערכו על ידי פרופ' ביאליק מיום 26/10/00, מיום 01/01/01 ומיום 31/05/01. פרופ' ביאליק בחוות דעתו מיום 26/10/00 קבע, לאחר בדיקה שערך, כי המערער אומנם סובל מכאבי גב תחתון על רקע פגיעה בדיסק בין חולייתי מותני, כאבים מוגברים עקב תגובה רגשית חזקה אך לטענתו אין לכך קשר לאירוע, ביום 10/03/88 למסקנה זו הוא מגיע גם מהמסמכים הרפואיים שהוגשו לידיו ומחוו"ד של ד"ר סוסטיאל (ראה שם בעמ' 2). בחוות דעתו מיום 01/01/01 חוזר פרופ' ביאליק על דעתו כי אין כל ראיה או עדות שכאבי גב אלה נגרמו על ידי החבלה ממרץ 1988 דהיינו, 4 שנים טרם האירוע הנדון. ולפיכך הוא אינו משנה את עמדתו ומסקנתו כפי שהביאם בחוות דעתו הקודמת. בחוות דעתו מיום 31/05/01 פרופ' ביאליק קובע שאין ספק שהמערער סובל מכאבי גב תחתון על רקע פריצת דיסק בין חולייתי מותני. הוא חולק על דעת פרופ' מנדס, בקובעו שהאירוע הזה אינו אירוע חולף אלא תהליך שנמשך והתפתח בהדרגה וללא קשר לאירוע הנדון והדבר הוביל למצבו של המערער כיום (מה גם שפרופ' מנדס בחוות דעתו לא נתן כל הסבר כיצד האירוע גרם למצב זה). לדעת פרופ' ביאליק לא עומדת למערער טענתו שעשה מאמצים להמשיך בתפקידו וזאת משום שלדעתו אדם שסובל וקיימת נכות אין כל אפשרות להתגבר עליה והחולה פונה לעזרה רפואית, כפי שעשה מאוחר יותר, כאשר מצב גבו דרש זאת לפיכך גם בחוות דעת זו לא משנה פרופ' ביאליק את מסקנתו. מומחי המשיב בדעה כי מהלכו הרפואי של המערער מדגים מהלך של מחלת עמוד שידרה, קרוב לוודאי ניוונית, שאין לה קשר לחבלה הנטענת הן לנוכח קיומו של רישום קודם שלושה חודשים עובר לחבלה הנטענת, לפיו סבל המערער מכאבים בגב התחתון והן לנוכח העובדה כי תלונותיו בעניין הגב החלו רק כ- 4 שנים לאחר החבלה, ולאחר תקופה נוספת של 7 שנים פרצו הכאבים במלוא עוצמתם עד לאבחונה של המחלה הדיסקאלית. היבט משפטי 7. הגדרת המונח "נכות" בחוק הנכים (תגמולים ושיקום) תשי"ט - 1959 מהווה נקודה מרכזית בדיון בהכרה על פי חוק הנכים, הגורם המרכזי הגלום בהגדרה זו הוא הקשר הסיבתי בין הפגיעה לבין השירות הצבאי. ס' 1 לחוק הנכים מציב שתי דרישות מהותיות לצורך קביעת קיומו של קשר סיבתי: א. על הפגימה/ המחלה להיווצר תוך כדי השירות כלומר: במסגרת השירות הצבאי. ב. צריך שיהיה קשר תוצאתי- הפגימה/ המחלה צריכה להיות עקב השירות. השאלה אם פגימה נגרמה "תוך" שירותו הצבאי של התובע אם לאו, הינה שאלה עובדתית של נקודת מקום וזמן במהלכה אירע האירוע אשר גרם לנכות. המרכיב השני בשאלת הקשר הסיבתי בהגדרת הנכות היא כי האירוע ארע עקב השירות הצבאי, כלומר דרישה לקשר תוצאתי בין השירות הצבאי לפגיעה. קשר תוצאתי של סיבה ומסובב נבחן בכל תביעה המוגשת לקצין התגמולים. ההלכה היא כי עול ההוכחה להוכיח את הקשר בין הפגימה לבין השירות הוא על המערער, שאלת הקשר המשפטי בין השירות הצבאי לבין הפגיעה ממנה סובל החייל הינה פעולה משולבת של עובדה, משפט ורפואה (ראה ע"א קצין התגמולים נ' חריטן פד מה (5), 347). פ"ד מנחה לעניין נטל ההוכחה הוא ע"א 192/85 קצין התגמולים נ' פרומה הכט, פד"י מד (3), 646 ובו נקבע ע"י השופט ג. בך כי על המערער להרים את הנטל הנדרש, הדרישה מהמערער היא כי ירים את נטל ההוכחה לרמה של "מתקבל על הדעת". בפרשת הכט הנ"ל נאמר ע"י כב' השופט בך כי: "על התובע שנטל ההוכחה מוטל עליו להוכיח את תביעתו מעבר למאזן ההסתברות היינו מעבר לסבירות של 50%". יחד עם זאת נקבע בע"א 187/83 רדושיצקי דב נ' קצין התגמולים, פ"ד ל"ז (4) 361 ע"י כב' השופט בך: "עם זאת מסכים אני לדעה, כי אין להחמיר עם התובע במיוחד כאשר באים לשקול את הראיות אשר בעזרתן מבקש הוא להרים את הנטל המוטל עליו אין הוא חייב לבסס את טענותיו עד לדרגת שכנוע של "קרוב לוודאי" ומספיק אם עולה מההוכחות בשלמותן, לרבות החומר הרפואי, כי מתקבל מאוד על הדעת שאומנם קיים קשר סיבתי בין השירות הצבאי ופרוץ המחלה. אך לא הייתי מסתפק בפחות מזה". בע"א 472/89 קצין התגמולים נ' רוט פס"ד מה (5) 203 נקבע כי בעוד שניתן לראות בפרוץ המחלה בתקופת שירות קצרה משום סימן, לכאורה, של קשר סיבתי בין התפרצות המחלה והשירות הרי שבמקרה של שירות ארוך שנים, בהעדר אירוע מסויים שניתן לקשור אותו למחלה לא חלה החזקה האמורה, ועל המערער הנטל להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין השירות לבין התפרצות מחלתו. "כשמדובר בשירות צבאי ממושך, לא די בתנאים הכלליים להעברת נטל הראיה - העברה זו תהיה מוצדקת רק אם הצליח התובע להצביע על אירוע או שרשרת אירועים חריגה ומיוחדת בסמוך לפריצת המחלה. בהעדרן של נסיבות כאלה, שוב אין הצדקה לחזקה הראייתית האמורה" (ע' 214 לפסק הדין). ניתן לסכם ולומר כי בערעורי נכים הנוגעים לעמוד שידרה עולה בדרך כלל השאלה האם היה בשירות הצבאי אירוע או נסיבות שגרמו לפריצת הדיסק או שמא זו תוצאה של שינויים ניווניים אופיינים לגיל המערער או פגמים מולדים. (ראה סקירה בספרו של עומר יעבץ עו"ד, חוק הנכים בעמ' 486 ואילך). בע"נ 241/90 כהן חיים נ' קצין התגמולים (לא פורסם) עלתה שאלת הקשר הסיבתי בין שירותו של המערער במשטרת ישראל לפריצת הדיסק בגבו. המערער עבר שני אירועים טראומתיים בגבו אשר זיעזעו את עמוד השידרה, במהלך שירותו וטען כי הם גרמו לו לפריצת הדיסק. ועדת הערעורים בחנה את האירועים הללו, את חוות הדעת שהוגשו ואת הראיות שבפניה ושללה את אפשרות הקשר של "גרימה" בין האירועים לבין פריצת הדיסק. הוועדה הכירה באפשרות התיאורטית של קיומו של קשר "החמרה" אך מאחר והכרה זו לא נתבקשה גם לא ניתנה ועל כן הערעור נדחה (ראה ע' יעבץ חוק הנכים, ע' 493). דיון למסקנות 8. ומן הכלל אל הפרט, המערער אשר הנטל עליו לא הניח בפנינו תשתית עובדתית מספקת. המערער לא הוכיח כי ארע אירוע חריג אשר ניתן לקשור אותו לכאבי הגב או לפריצת הדיסק וזאת בקשר של סמיכות זמנים כנדרש בפסיקה. לא שוכנענו כי הארוע של התהפכות הנגמ"ש מיום 10.3.88 שלגביו לא נערך כל דו"ח חבלה וכן כי המערער אשר פנה לביה"ח לבדיקה ושוחרר באותו יום, יש בו כדי להביא לתוצאה של החולי עליו מתלונן המערער בערעור זה. המערער לא הצביע, מלבד הארוע הנ"ל על ארוע אחר או ארועים טראומטיים בקשר של סמיכות זמנים בינם לבין החולי הנטען. בעקבות הארוע הנטען של ההתהפכות פנה המערער בתלונה רק כעבור 4 שנים מיום התאונה, דבר שאיננו מתקבל על הדעת בנסיבות ואין בו כדי לקשור פניה זו לארוע ההתהפכות של הרכב הנ"ל. זאת ועוד, פריצת הדיסק אובחנה רק כעבור 11 שנים ולא נמצא קשר של סמיכות זמנים לארוע הנטען. בנוסף מיון בתיקו הרפואי של המערער, מתוך רישום מיום 15/12/87, עולה כי המערער סבל מכאבי גב עובר לחבלה הנטענת הנ"ל. הרישום מצביע על כאבי גב תחתון מהם סבל המערער 3-5 חודשים לפני החבלה. בנסיבות הללו אנו מעדיפים את חוות דעת של פרופ' ביאליק על פני חוות דעת פרופ' סוסטיאל ופרופ' מנדס שבהן חיווה פרופ' ביאליק את דעתו כי הארוע מיום 10.3.88 בדבר התהפכות הנגמ"ש לא גרם למערער כל נכות ולא החמיר את כאבי הגב שהיו לו קודם לכן. אשר על כן לא מצאנו מקום להתערב בהחלטת המשיב ואנו דוחים את הערעור. בנסיבות אין צו להוצאות. עמוד השדרהצבאשירות צבאיפריצת דיסק