החלטה הליכים ורקע עובדתי 1. זהו ערעור על החלטת קצין התגמולים מיום 8.10.03 ולפיה אין קשר בין מחלת הסוכרת מסוג 1 ממנה סובל המערער ובין תנאי שירותו. המערער שירת כמאבטח מטוסים במטוסי אל על החל מחודש ספטמבר 1997. במסגרת עבודתו זו, היה המערער עובד של שירות הביטחון וככזה חל עליו חוק הנכים (תגמולים ושיקום) תשי"ט - 1959. 2. המערער אובחן כסובל ממחלת סוכרת מסוג 1 ביום 5.4.02. 3. המערער טוען כי שני ארועים תוך כדי עבודתו, האחד ביום 26.12.01 והשני ביום 27.2.02, הם שגרמו לפרוץ מחלתו. הארוע האחד אירע, לטענתו, כאשר המערער שימש כמאבטח טיסה בטיסה למינכן ולאחר שצוות הטייסים עשה שלושה ניסיונות להנחית את המטוס, נחת המטוס במסלול חליפי בפרנקפורט. לטענת המערער, הוא חשש מאוד ששלושת הכישלונות להנחית את המטוס "טמנו בחובם מחסור בדלק וסכנה ממשית לנוסעים וצוות המטוס עקב מצב הדלק "הנזיל"", כדבריו. המערער טוען כי בעקבות האירוע "ראה את המוות מול עיניו", וירד מן הטיסה "כשהוא סחוט פיזית ונפשית". האירוע השני אירע, כאשר המערער היה משובץ לטיסה בה הוא שימש מדריך למאבטח חדש, אשר נקלט בשירות ("חניך") ובמסגרת זו פנה אליו "תורן המחלקה" והעיר לו הערות מקצועיות לגבי אופי ההדרכה וכתוצאה מכך התפתח ויכוח קולני, אשר לווה, לטענת המערער, "בסערת רגשות קשה" מצידו של המערער (ר' סעיפים 15-13 לתצהיר של המערער מיום 20.5.03). 4. במסגרת הערעור, הועדה שמעה את המערער, את ד"ר רפופורט המומחה מטעם המערער, את ד"ר גפל, מומחה מטעם המשיב וכן את מר יהודה אבוטבול, אשר היה "תורן המחלקה", בעת האירוע השני אותו תיאר המערער. התשתית הראייתית 5. בחקירתו הנגדית אמר המערער שלא סיפר לאיש מן הממונים עליו או מצוות המטוס על הטיסה מיום 26.12.01, ששינתה את יעדה ממינכן לפרנקפורט ואף לא על המצוקה הרבה, שלדבריו חש באותה טיסה. 6. המערער גם תיאר בחקירתו הנגדית, כי למרות שלא דיבר עם איש מאנשי הצוות ואף לא דיבר כמובן עם הקברניט של המטוס ולא קיבל כל מידע מוסמך שלפיו קיימת בעיה במטוס, הרי שהוא ביצע בזמן הטיסה הערכה משלו לגבי המצב ו"נכנס ללחץ" כתוצאה מן ההערכה הזו. עפ"י הערכתו, היה חשש שהרבה מטוסים יתנקזו בנמל היעד החלופי וכתוצאה מכך יכול היה המטוס, בו טס, להגיע למצב של חוסר דלק. כל זה, כאמור, הוא תוצאה של הערכות, שעשה המערער בלא שעודכן על בעייה כלשהי ע"י הצוות או ע"י הקברניט. 7. בחקירה הנגדית התגלה כי המערער עשה קורס טייס פרטי ואביו קברניט באל על. ואכן, עולה היטב כי כל אותם חששות ובעיות שצפה המערער ואשר לא היתה להם כל אסמכתא או תוצאה קשה במציאות, לא היו אלא חששות שפיתח המערער בינו לבינו, בהסתמך על ידיעותיו כטייס ומבלי שהיה לו כל קשר לנתונים האוביקטיבים באותו מועד. הדבר בלט כאשר אמר: "אבל מה יקרה אם יש 20 מטוסים שיש להם אותה בעיית דלק?" (שורה 23-21 בעמ' 20 לפרוטוקול). בעייה שכלל לא הייתה קיימת במועד בו מדובר והמערער העלה אותה כאפשרות תיאורטית. כלומר, המערער בנה בדימיונו בעיות אפשריות ונכנס ללחץ, לטענתו, כתוצאה מאותם תרחישים אפשריים, אשר לא התקיימו במציאות. 8. אשר לאירוע השני - שהוא אירוע הויכוח בינו לבין מר יהודה אבוטבול, תורן המחלקה. מעדותו של מר אבוטבול עלה, שהוא העיר למערער על כך שהמערער והחניך שחנך, יצאו לטיסה בלתי חמושים. לדברי מר אבוטבול, ההערה בוצעה בצד, "בארבע עיניים", ולא בפני החניך, כפי שטען המערער. בהמשך, המערער הוא שפנה לאבוטבול לעיני החניך והתווכח איתו על נושא ההתחמשות ועל ההערה. נציין שאבוטבול העיר למערער גם כחודשיים שלושה קודם לכן על אי התחמשות, כאשר תקלה זו של המערער לא נרשמה, משום שאבוטבול ויתר למערער בנושא זה. חוות הדעת 9. מטעם המערער הוגשה חוות דעת של ד"ר מיכה רפופורט, אשר לעמדתו, יש לבחון כל מקרה לגופו, דהיינו האם עוצמת הדחק, תגובת החולה לדחק וסמיכותו של הדחק הנפשי להופעת המחלה תומכים במקרה הפרטי המסוים בקשר סיבתי בין הדחק והסוכרת. ד"ר רפופורט התרשם מתיאור נסיבות המקרה, שאכן המערער סבל ממועקה נפשית קשה, ממושכת וחריגה במשך שירותו. במיוחד הוא מציין את סכנת החיים המיידית, שחש המערער לפני התרסקות המטוס בו שירת כמאבטח. לפיכך, הוא מוצא בדחק הנפשי את גורם ההדק לפרוץ מחלת הסוכרת מסוג אחד (ר' עמ' 8-7 לחוות דעתו של פרופ' רפופורט). 10. מטעם המשיב הוגשה חוו"ד של ד"ר דב גפל. עפ"י חוות דעתו, דחק נפשי לא מוכר כגורם למחלת הסוכרת או כגורם לחשיפתה. עפ"י הסיכום של חוות דעתו המידע בספרי הרפואה היסודיים, דהיינו טכסטבוק ומאמרים מדעים מקובלים קובעים, שדחק נפשי איננו מהווה גורם בהפיכת נטיה לחלות בסוכרת מסוג 1 למחלה גלויה. דיון והכרעה 11. על פי תצהירו של המערער, מדובר בשני ארועי דחק, שלטענתו, גרמו לפרוץ מחלת הסוכרת מסוג 1. בחוות דעתו של ד"ר רפופורט, מצויין כאירוע דחק חד פעמי רק האירוע של הטיסה, שיעדה היה מינכן ואשר נחתה במסלול חליפי בפרנקפורט, ואשר תוארה לעיל בפרק ה"תשתית הראייתית". 12. מחקירתו הנגדית של המערער עלה, כי בכל הנוגע לטיסה, ששינתה את יעודה ביום 26.12.01, הרי ששינוי היעוד היה שינוי מובנה ומתוכנן מראש למקרה של קשיים בנחיתת המטוס במסלול המקורי בשל מזג האוויר (מדובר בחורף באירופה). עוד עולה כי שינוי שכזה קורה מספר פעמים בעונת החורף עקב מזג האוויר (ר' שורה 21-16 בעמ' 17 ושורה 15-6 עמ' 20 לפרוטוקול). בעיקר עלה מן החקירה הנגדית, כי כל אותה תחושת בהלה, שאחזה, כביכול, במערער לא היה לה כל בסיס אוביקטיבי. במהלך הטיסה עצמה לא הודיעו לנוסעים ואף לא לצוות דבר לענין קשיים או בעיות. העובדה, שלאחר שלושה ניסיונות לנחיתה, החליט הקברניט לפנות לנמל התחליפי המתוכנן - פרנקפורט, לא לוותה בכל התרעה לנוסעים או לאנשי הצוות. העובדה שהמערער טען, שראה בהתנהגות אנשי הצוות מצוקה וחרדה "עפ"י שפת הגוף" שלהם, שהוא סבר שזיהה, נראית חסרת כל בסיס ומופרכת לחלוטין. אין גם ספק שהמערער לא הוכנס בסוד שיקוליו של הקברניט ואף לא היה לו כל מידע בזמן הטיסה לגבי כמות הדלק שנותרה במטוס ולכן חרדתו,ככל שהיתה כזו, ובכך יש לועדה ספקות, בשל אמינותו של המערער,לא היתה מבוססת, אלא לכל היותר, על תחושות סוביקטיביות. כמובן, שהמערער לא הביא כל תימוכין של מי שהיה עמו באותה טיסה להוכחת האירוע או להוכחת הלחץ בו היה נתון. 13. אשר לארוע השני - הויכוח בינו לבין מר אבוטבול, תורן המחלקה ביום 27.2.02, הרי שהועדה נותנת אמון מלא בעדותו של מר אבוטבול, באשר לכך שהעיר למערער הערה מוצדקת מבחינה מקצועית ואשר נאמרה בצורה עניינית בחילופי דברים ואי הסכמה סביב ענין מקצועי גרידא ולא לוותה בצעקות קולניות או סערת רגשות. מעבר לכך שאנו מקבלים את עדותו של מר אבוטבול כי תיאורו של המערער לתקרית הוא "מוגזם וחסר פרופורציות לחלוטין", הרי שקשה לעלות על הדעת כי ויכוח סביב סדרי עבודה, שאינו מלווה בכל סכנה לחיים, יהווה דחק נפשי עוצמתי מספיק, על מנת להוציא מחלה כסוכרת מסוג 1 מן הכוח אל הפועל. נציין שד"ר רפופורט בחוות דעתו מזכיר אירועים בהם חש המערער סכנת חיים מיידית וברורה, אך לא התייחס כלל ואף לא מצאנו כי הזכיר את האירוע של הויכוח עם תורן המחלקה כאירוע עוצמתי של דחק נפשי, אשר יכול להוציא את המחלה מן הכוח אל הפועל. 14. בנוסף, טוען המערער כי במסגרת עבודתו כמאבטח טיסות הוא נחשף "מדי רגע בעבודה ומדי כל יום במהלך הטיסה וההכנות לטיסה בשלל אירועים מורכבים הדורשים מאמצים רבים וריכוז נפשי עילאי. המתחים הנפשיים איתם נאלץ להתמודד מאבטח כוללים התמודדויות שונות עם דרישות התפקיד הנוקשות, מחוייבות ואחריות רבה כלפי הנוסעים והעובדים השונים בטיסה שעל ביטחונם הפיזי הוא מופקד". כמו כן, טען המערער במהלך עדותו בפנינו כי סבל מלחץ נפשי בשל מבחני הכושר הגופני, שנערכו לו במהלך האימון החודשי או התלת חודשי, משום שחשש שלא יעבור את המבחן ויושעה כתוצאה מכך. 15. אין ספק שעבודתו של מאבטח טיסה כמו עבודות ביטחוניות אחרות הן עבודות שכרוכות באחריות לשלומם של אנשים. כך גם תפקידיהם של רופא, טיס, שוטר, מאבטח בכניסה לקניונים ותפקידים רבים נוספים. יחד עם זאת, המערער פנה לעבודה זו מרצונו החופשי ועבד כמאבטח בטיסות משנת 97' ועד שהתגלתה מחלתו ולא ביקש לפרוש ממנה מיוזמתו. לדעתנו, לו היה תפקידו גורם לו ללחץ נפשי בלתי סביר ולדחק, שאינו יכול לעמוד בו, היה פורש מן התפקיד זמן רב קודם לגילוי המחלה. ראוי לציין, כי המערער למד במקביל לימודי תואר ראשון אותם סיים בתוך 3 שנים (עמ' 27 לפרוטוקול שורה 3-1), ולא ציין אירוע אחד שבו אכן נדרש להפעיל את כישוריו כמאבטח במסגרת עבודתו. אשר לטענה של הלחץ כתוצאה מאי המעבר של מבחני הכושר הגופני, הרי שגם באשר לטענה זו ניתן לומר, כי לו היתה גורמת לדחק כ"כ גדול, הרי שהמערער היה פורש מהתפקיד מרצונו. לא זו אף זו, שמדובר בטענה התלויה במידת ההכנה של הנבדק למבחן, דהיינו כפי שהעיד אבוטבול "מאבטח שמכין עצמו בצורה ראויה, אמור להגיע ולעבור את האימון הזה בהליכה כי הדרישות הן לא מן הגבוהות מבחינת היכולת הפיזית, אם אתה מכין את עצמך" (ר' שורה 25-23 עמ' 4 לפרוטקול מיום 15.11.04). כך או אחרת, ככלל רוב המאבטחים עוברים את המבחן והבודדים, שאינם עוברים מושהים לתקופה קצרה מאוד ומשלימים באימון חוזר. בסופו של דבר, לגבי המערער עצמו, הוא ציין בחקירתו החוזרת כי הושעה פעם אחת ביום הלינץ' ברמאללה, משום שלא היה מרוכז ולאחר מכן יכול היה לחזור על האימון עפ"י הזמינות לאימונים בין שבוע לשבועיים וכי הושעה לכשבועיים. כמו כן, העיד המערער כי בהזדמנות אחרת (הוא לא ציין מתי) נכשל 3 אימונים רצופים ואז לא עבד כחודש וחצי. בנסיבות אלה אין לראות בלחץ של מבחן כושר גופני, לחץ משמעותי כזה הגורם להוצאת המחלה מן הכח לפועל. 16. יש לציין שהמערער בחקירתו הנגדית, העיד כי הושעה גם בשל עבירות משמעת לשלושה חודשים (ר' עמ' 26 שורה 31). 17. מכל האמור לעיל, עולה כי הועדה איננה מוצאת כי המערער עבר אירוע דחק משמעותי אוביקטיבי, ברמה הנדרשת, על מנת שמחלת הסוכרת תצא מן הכוח אל הפועל. 18. אשר לחוות הדעת, הרי שהועדה מעדיפה את חוות דעתו של ד"ר גפל על פני חוות דעתו של ד"ר רפופורט. ראשית, נציין שד"ר רפופורט בחוות דעתו כותב כי "הסיבה הראשונית למחלה אינה ידועה. מקובל שצירוף של גורמים הכולל רקע גנטי וגורמים סביבתיים שונים, גורמים למערכת החיסונית של הגוף לתקוף את התאים מפרישי האינסולין בלבלב ולהביא להרס הדרגתי שלהם". מכאן, שגם עפ"י חוות דעתו של ד"ר רפופורט מדובר במחלה המתפתחת במשך שנים רבות. 19. ד"ר גפל הפנה לספר המהווה טקסטבוק בענין הסוכרתInternational) Textbook of Diabetes Mellitus, שנכתב ע"י Bjorntorp p. ואח', מהדורה שלישית משנת 2004), ובו בקטע בספר בו מתקיים דיון בהשפעת סטרס על סוכרת, נאמר שהמידע בעניין זה הינו “scarce and nonconclusive”. בהמשך אותו קטע מוזכרים מחקרים שונים, מהם ניתן ללמוד שמתח בעבודה מעלה את הסיכון לפתח סוכרת אך בסיכום של המחבר נכתב כך: “Taken together, current literature does not seem to allow a safe conclusion that stressful conditions are followed by increased risk for the development of diabetes in humans” (עמ' 578). 20. אמנם המערער בסיכומיו מבקש ללמוד מן התרשימים המופיעים באותו ספר, באותו קטע על דבר הקשר האפשרי שבין סטרס לבין פרוץ הסוכרת, אולם כאמור מן הטקסט עצמו, אשר הוא הקובע, עולה שאין הוכחה בספרי הלימוד, ברמה הנדרשת עפ"י הפסיקה, לקשר מוכח ומוכר בין סטרס לבין מחלת הסוכרת. 21. המערער מביא במסגרת סיכומיו אסמכתאות שונות מהם הוא מבקש ללמוד כי ועדות הכירו בעבר בקשר בין סוכרת ללחץ נפשי. בשתיים מן האסמכתאות לא התקבל הערעור ולא נקבע קשר בין הסוכרת לבין השירות של המערערים (ע"א (י-ם) 1038/96 לימור לביא נ' ק. התגמולים וכן ע"א (חיפה) 4318/98 מירב בן שושן נ' ק. התגמולים. אשר לפסקי הדין האחרים, הרי שבענין ע"א (ת"א) 2974/02 משרד הביטחון נ' בריט שרי הועדה השתכנעה, שמדובר היה בחשש ובפחד אוביקטיבי מחדירת נחש לאוהל בו ישנה החיילת. בע"א (ת"א) 2434/01 ק. התגמולים נ' וצלר גיל הכירה הועדה בכך ש"המערער נקלע במהלך שירותו הצבאי למצבי דחק נפשיים וגופניים אשר שיאם מתבצע בביצוע פרוצדורה פולשנית בברכיו, התעלמות מפקדיו ממגבלותיו הפיזיות (אשר בנסיבות העניין הגיעה לכדי אטימות בלתי מובנת), ותחושות האין אונים שפקדו אותו עד כדי התפרצויות בכי." ובע"א (חיפה) 4310/98 ק. תגמולים נ' ליאור שנידרמן היה המערער נתון ללחץ מוכח במהלך שירות קרבי, אשר הביא אותו לבצע ניסיון אובדני. אולם הועדה במקרה זה אינה מקבלת את טענת המערער כי סבל מסטרס נפשי משמעותי במהלך עבודתו וכמו כן ראוי לציין כי בית המשפט המחוזי בעניין וצלר גיל הנ"ל אף כותב "להעדר אסכולה רפואית לגבי מחלת הסוכרת אין השפעה על התוצאה במקרה שבפנינו, שכן גם ללא קיומה של אסכולה ניתן להוכיח כי במקרה קונקרטי נגרמה החבלה עקב תנאי השירות.. " (עמ' 6283) (ההדגשה הוספה - ע.ר.). 22. עוד נוסיף מאז שפורסמו פסקי הדין בד"נ 5343/00 קצין התגמולים נ' אביאן פ"ד נו(5) 732 ורע"א 7207/01 נחום ליזר נ' ק. התגמולים, פ"ד נ"ז 6 747, הרי שתנאים שנחזים ע"י המערער סובייקטיבית להיות תנאים קשים במיוחד וגורמי מתח צריכים להבחן גם מנקודת המבט האובייקטיבית של הועדה ולהתקבל כבלתי טריוויאליים. נזכיר, כי המערער בענין ליזר שהה בכלא צבאי וביהמ"ש העליון לא חלק על כך שסך כל שירותו גרם למערער למצוקה ומתח. אולם, כאמור, לא זו השאלה. השאלה היא האם מבחינה אובייקטיבית יש בתנאי שירות שכאלה לגרום מצוקה ומתח משמעותיים המשפיעים על התפתחות מחלה. כאמור הועדה אינה רואה באותה טיסה למינכן ששינתה את יעדה לפרנקפורט כטיסה המהווה גורם לחץ אובייקטיבי ואף לא הובאה עדות לכך שהנוסעים או אנשי הצוות היו במתח כלשהו (למעט התרשמות של המערער באמצעות שפת הגוף של הדיילים, אשר הועדה אינה מקבלת זאת כעדות למתח בו הם שהו לכאורה), וכן אין לראות בחילופי דברים ובהערת משמעת שקיבל המערער מתורן המחלקה במסגרת עבודתו גורם לחץ אובייקטיבי. 23. לכל זה יש להוסיף שלועדה ספקות ממשיים לענין מהימנותו של המערער בכל הנוגע לתיאור הלחץ הנפשי הסובייקטיבי, שחש לכאורה במהלך כל שירותו ובמהלך אותם אירועים המתוארים על ידו. כפי שכבר ציינו אנו מצפים כי מי שחש לחץ נפשי משמעותי ונמצא בעבודה מרצון (לא מדובר בשירות חובה) יעזוב את עבודתו כאשר הלחץ הנפשי הינו חמור עד כדי כך שמפריע לתפקודו. נזכיר כי המערער העיד, בניגוד לטוענת הלחץ הנפשי, כי אהב את העבודה וכי היא "ממכרת וטומנת בחובה המון הנאות" (פרוט' 18.10.04, שורות 11-13). 24. אין צורך להכביר מילים על כך ששירותו הצבאי של המערער בשנים 94-91 אינו רלוונטי לתיק זה. 25. לאור כל האמור לעיל, הועדה דוחה את הערעור. סוף דבר הערעור נדחה. אין צו להוצאות. התיק הרפואי מוחזר למשיב. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום מיום קבלת ההחלטה. צבארפואהסוכרתשירות צבאי