כליאת שווא של עובדים זרים ללא אשרת שהייה

פסק דין 1. תביעה לתשלום פיצויים בסך - 2,100,000 ש"ח עקב כליאת שווא במעצר למשך כחודשיים וחצי. התובעים,עובדים זרים, בעלי דרכון אתיופי, שהו בישראל ללא אשרת שהייה ונעצרו על ידי משטרת ההגירה באילת. התובעים הוחזקו בכלא מעשיהו במשך 84 ימים. נטען כי, במשך 77 ימים, לא הובאו בפני שופט כמתחייב מחוק הכניסה לישראל, הקובע, כי היה צורך להביאם תוך 14 יום מיום מעצרם. בסופו של דבר, שוחררו על פי החלטת בית הדין למשמורת. טענות התובעים 2. התובעים טוענים כי בוצעו כלפיהם עוולות של כליאת שווא ורשלנות ונגרמו להם נזקים ממוניים ונזקים אחרים, הכוללים פגיעה בנוחות וברווחה גופנית, עגמת נפש, כאב וסבל ופגיעה בזכויות חוקתיות לחירות, לכבוד ולאוטונומיה. 3. נטען כי הפסידו לפחות שכר מינימום בגין עבודה, כ - 3,300 ₪ בחודש, וכן נזקים אחרים הנובעים ממצבם בעת כליאת השווא: פגיעה בנוחות וברווחה, שלילת החירות וכו', לרבות אי אספקת בגדים חמים בחורף, לאחר שלא נתאפשר להם לאסוף את בגדיהם לאחר המעצר. 4. התובעים מבקשים פיצוי בסך 2,100,000 ₪. לפי הטענה, הסכום לפיצוי בעד יום מעצר אינו נמוך מ - 10,000 ₪, ועלול להגיע עד 20,000 ₪ ליום. נטען כי יש לשמור על זכויותיו של מהגר עבודה ונתין זר. נטען כי מגזר העובדים הזרים הוא הפגיע ביותר מבחינת יכולתו לעמוד על זכויותיו. נטען כי אין לפגוע בחירותו וכבודו של אדם, לרבות עובד זר, לכן מבקשים סך של 15,000 ₪ ליום מעצר, וסה"כ מליון וחמישים אלף ₪ לכל תובע. טענות הנתבעים 5. לטענת נציגת המדינה, התובעים, אזרחי אתיופיה, נכנסו באשרת תייר לשבועיים ונשארו לעבוד בישראל באופן בלתי חוקי. לאחר כארבעה חודשים, נעצרו על ידי משטרת ההגירה, ונערך להם "פרוטוקול שמיעת טענות שוהים בלתי חוקיים", והוצא כנגדם צו משמורת וצו הרחקה, בהתאם לחוק הכניסה למדינת ישראל. 6. מחמת טעות, לא הובאו התובעים בפני בית הדין לביקורת משמורת, בטרם חלפו 14 יום מיום מעצרם. לאחר מכן (בתום 77 ימי מעצר), הוחלט על שחרורם בערבות של 15,000 ₪. בהיעדר אפשרות לשלם, הופחת התשלום ל - 5,000 ₪, והתובעים שוחררו 7 ימים לאחר החלטת בית הדין, כשהופקדה הערבות בדצמבר. המדינה אינה חולקת על העובדות, דהיינו, שהוחזקו ללא שננקטו ההליכים הדרושים, ולא הובאו לפני ערכאה שיפוטית במועד, אלא באיחור ניכר. נטען כי לפי החוק, שוהה שלא כדין יוחזק במשמורת עד ליציאתן מהארץ, או הרחקתו, אלא אם שוחרר בערבון כספי. על פי החוק, התקופה המקסימלית למשמורת היא 60 ימים ברציפות, לאחר מכן חייב הממונה על ביקורת הגבולות או בית הדין, להורות על שחרורו בערובה. 7. המדינה מסכימה כי נפלה טעות ולכן יש מקום לפיצוי. המחלוקת מתייחסת למשך הזמן. נטען כי 7 ימים עד לגיוס הערובה והפקדתה, אין לכלול אותם במניין. עוד נטען כי אין מקום לפצות בגין 60 הימים המותרים בחוק להחזקת שוהים בלתי חוקיים במשמורת, ולכן נותרו רק 17 ימים לפיצויי. עוד נטען כי לאחר שנעצרו, העבירו התובעים פנייה לנציבות האו"ם לפליטים, בבקשה לקבלת מעמד של פליטים. נטען כי במהלך המעצר, נערך ראיון לתובעים, על ידי נציבות האו"ם לפליטים, ואלה לא המליצו על שחרור. המלצה לשחרור מקובלת כאשר ראיון מגלה עילה למתן מעמד של פליט. בסופו של דבר, סירב האו"ם לבקשה. נטען כי כל עוד היתה הבקשה תלויה ועומדת, לא היתה ברירה, אלא להחזיקם במשמורת, היות שלא שוחררו בערבון כספי. נטען כי בית הדין לביקורת משמורת, הוא טריבונל עצמאי, בלתי תלוי, ולכן לא היה משחרר את התובעים, שהגישו בקשה לקבלת מעמד של פליטים, גם אילו הובאו בפני בית הדין במועד. 8. באשר לתנאי המעצר, נטען כי תנאי המעצר היו סבירים, ואם היתה בעיה של בגדים, יכלו התובעים לפנות לסוהרים. באשר לגובה הפיצוי, מסתמכת המדינה על סעיף 8 לתקנות סדר הדין (פיצויים בשל מעצר ומאסר), תשמ"ב - 1982, הקובע פיצוי מירבי בשיעור של החלק ה - 25 של השכר החודשי הממוצע במשק. נטען, כי עבור 17 ימים מגיע סך של 280 ש"ל ליום, ובסה"כ 4,760 ₪. המצב הנורמטיבי 9. נשאלת השאלה כיצד יש להתייחס לעובדים זרים, שוהים בלתי חוקיים, אשר נעצרו והוחזקו במשמורת. הכלל הבסיסי הוא כי יש למנוע פגיעה מיותרת באנשים העובדים במדינת ישראל ושוהים בה שלא כדין. [בג"צ 1911/03 האגודה לזכויות האזרח בישראל ואח' נ. שר האוצר ואח', (דינים עליון, כרך ס"ו 185)]. 10. חוק הכניסה לישראל תשי"ב - 1952 קובע כי מי ששוהה שלא כדין בישראל, יורחק ממנה בהקדם האפשרי על פי צו הרחקה של שר הפנים (סעיף 13). את צו ההרחקה ניתן לממש בחלוף שלושה ימים מעת מסירתו (סעיף 13 (ד) לחוק). עד להרחקתו מישראל יוחזק השוהה במשמורת, אלא אם כן שוחרר בערובה (סעיפים 13 א (ב) ו - 13 ו לחוק). סעיף 13 לחוק קובע כי בית הדין למשמורת יקיים ביקורת שיפוטית על החלטות הממונה בדבר החזקת שוהה שלא כדין במשמורת. שוהה בלתי חוקי המוחזק במשמורת יובא לפני בית הדין בהקדם האפשרי ולא יאוחר מתום 14 ימים מיום תחילת החזקתו. (סעיף 13 יד (א) לחוק הנ"ל). לשון החוק פשוטה וברורה. המוחזק במשמורת יובא בפני בית הדין בהקדם האפשרי, ולא יאוחר מתוך 14 ימים. 11. בפסיקה נקבע כי: "תמיד קיימת חובה להביא את המוחזק בפני בית הדין "בהקדם האפשרי", ואין מקום "לנצל", ללא הכרח, את מלוא 14 הימים הנזכרים". (עע"מ 223/04 עמנואל דרקואה נ. משרד הפנים - ממונה בקורת הגבולות, טרם פורסם. תק-על 2004 (1), 1594). (להלן: "עניין דרקואה"). עוד נקבע שם כי מתחייבת ביקורת שיפוטית מהירה אשר נועדה להבטיח כי השוהה הבלתי חוקי לא יוחזק במשמורת פרק זמן ממושך, למעלה מן הנדרש, לצורך הרחקתו מישראל. נקבע כי "הזכות לחירות נקבעה כזכות יסוד חוקתית בסעיף 5 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. הידוק הפיקוח השיפוטי על החזקת אנשים במשמורת עולה בקנה אחד עם הוראותיו של חוק היסוד". (מפי כב' הנשיא ברק). 12. באותו עניין, למרות המחלוקת בין דעת רוב ומיעוט, היתה תמימות דעים כי אין להביא את המוחזק בפני בית הדין בפרק הזמן הארוך מ - 14 ימים ואף אין סיבה להמתין 14 ימים, אלא יש להביא את השוהה הבלתי חוקי בפני בית הדין, בהקדם האפשרי. 13. החירות היא זכות יסוד חוקתית מוגנת הנתונה גם לעובדים זרים, שוהים בלתי חוקיים. אין לשלול או לפגוע בזכות יסוד כזו, אלא בכפוף לתנאי פסקת ההגבלה שבחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. השווה בג"צ 494/03 עמותת הרופאים למען זכויות אדם נ. שר האוצר, ניתן ביום 09.12.04. טרם פורסם. עוד נקבע שם כי פתרון סוגיות חוקתיות והסדרים חקיקתיים חייבים: "להלום ערכים של חמלה וערבות הדדית, שהם מערכי היסוד של חברתנו". 14. בבג"צ 494/03 הנ"ל נקבע כי המציאות הכלכלית בישראל קשה היא, מצב זה קשה לכל האזרחים וקשה עשרות מונים לתושבים זרים, המתפרנסים לרוב מעבודות דחק, כאשר חרב הארעיות מרחפת כל העת מעל שהייתם כאן. דיון 15. יש לזכור כי עובדים זרים, שוהים בלתי חוקיים, אינם דומים לעבריינים רגילים. מבוקשם הוא לעבוד ולהשתכר. בעניין דרקואה הנ"ל, בערכאה המחוזית נקבע כי השוואה בין עצורים פליליים, המסוכנים לציבור, לבין שוהים שלא כדין, אינה במקומה. ואכן, חוק הכניסה לישראל אינו משתמש במונח "מעצר" לגבי שוהים בלתי חוקיים, אלא במונח "משמורת". את המשמורת אין הכרח לבצע בבית סוהר או בבית מעצר רגיל וניתן להחזיקם בתנאים טובים יותר, לדוגמה בבית מלון שהוקף בגדר, כפי שנעשה בעיר נצרת. 16. הדין בישראל מבטא את עמדתה המוסרית של החברה הישראלית להעניק זכויות יסוד חוקתיות בסיסיות, גם לעובדים זרים, כגון הזכות לשלמות הגוף או הזכות לתנאי מחייה בסיסיים, וכמובן הזכות לחירות ולכבוד. זכויות אלה מוקנות גם לאותם פרטים הנמנים על קבוצות שאינן נהנות מהזכויות הרגילות, המוענקות לאזרחים ולתושבי קבע, כגון ביטוח לאומי. במלים פשוטות, גם לעובדים זרים שוהים בלתי חוקיים יש זכויות יסוד חוקתיות בסיסיות, לרבות הזכות שלא להיות מוחזקים במשמורת או במעצר שלא על פי דין. זכות זו היא זכות חוקתית מוגנת, המוענקת לכל אדם. 17. שאיפת העם היהודי היתה תמיד שיהיה עם ככל העמים, ובעל מדינה משלו. יחד עם זאת, לא ניתן להתעלם מהתלאות והסבל הרב שהיה מנת חלקו של עם ישראל בדורות עבר. היהודים היו, במקרים רבים, זרים במדינות לא להם. על רקע זה נדרשת רגישות מיוחדת גם לזכויותיהם של זרים בישראל. יש להקפיד לשמור ככל האפשר על זכויותיהם הבסיסיות של הזרים. הזרים אינם פטורים מעולו של החוק. כאשר עברו עבירה של שהייה בלתי חוקית, יש לנהוג בהם בהתאם לדין אך לא מעבר לכך. 18. החזקת עובדים זרים, שוהים בלתי חוקיים, במעצר ארוך באופן בלתי מוצדק, אינה רצויה, אינה הולמת את ערכי מדינת ישראל כמדינת חוק דמוקרטית ואינה מתיישבת עם הרקע ההיסטורי של העם היהודי. מכאן שאם נעשתה טעות והעובדים הזרים הוחזקו במעצר למעלה מהנדרש, יש לפצותם על סבלם. הדבר ראוי לא רק בהיבט האישי של התובעים, אלא גם בהיבט הציבורי הכללי, כדי שיובהר שהמדינה אינה מקלה ראש בזכויותיהם של זרים. ראה לעניין זה דברי כב' הנשיא ברק בבג"צ 1911/03 הנ"ל: "יפה עשו המשיבים בכך שנתנו פירוש ליברלי להוראת החוק, ובכך מנעו פגיעה מיותרת באנשים העובדים בישראל ושוהים בה שלא כדין". גובה הפיצוי ליום מעצר שווא 19. באשר לגובה הפיצוי, הפיצוי המוצע ע"י המדינה, בסך 280 ₪ ליום נמוך מדי. הפיצוי בסעיף 8 לתקנות סדרי הדין הפלילי (פיצויים בשל מעצר ומאסר) תשמ"ב -1982, כיום סעיף 38 לחוק המעצרים, נמוך מדי ואינו מתאים לכל מקרה, כפי שנקבע ב-ת.א. (ת"א) 46575/01 רווה עפרה נ. מ"י. באותו עניין נקבע כי לבית המשפט שיקול דעת לקבוע את גובה הפיצוי. באותו עניין נקבע פיצוי של 10,000 ₪ עבור יום מעצר אחד. התובעים מסתמכים על פסק דין זה בשומת הפיצוי מטעמם. במקרה אחר, נפסק סך של 60,000 ₪ במקרה של מעצר שווא של יומיים. הפיצוי כלל גם פיצוי בגין תקיפה. (ראה: ת.א. (י-ם) 6957/00 יוחנן קולבין נ. סמואל אבי ומדינת ישראל, פס"ד מיום 12.3.03, טרם פורסם). בעניין ת.א. (י-ם) 152/99 בן גביר נ. מדינת ישראל, פס"ד מיום 26.8.01, (טרם פורסם), נפסק פיצוי של 20,000 ₪, רובו בגין מעצר שווא של יום אחד. 20. נציגת המדינה טוענת בסיכומיה כי הפסיקה הנ"ל אינה רלוונטית וכי הבסיס לחישוב הפיצוי הוא בתקנות הנ"ל ולכן מציעה סכום כולל של 4,760 ₪ עבור 17 ימים, לפי 280 ₪ ליום. 21. התובעים מבקשים פיצוי גבוה, בסך של 15,000 ₪ לכל יום של מעצר. התוצאה לפי החישוב של התובעים מגיעה לסכום גבוה ביותר באופן בלתי סביר. הסכום הראוי לפיצוי הוא סכום סביר. אין לגלוש לסכומים מכבידים. יש לזכור כי בשיטתנו, אין פיצויים עונשיים, אלא מטרת הפיצוי היא להטיב את הנזק. במקרה זה אין להתעלם מנזקיהם של התובעים ויש לפסוק סכום המבטא, עד כמה שניתן להעריך, את הנזק שנגרם לתובעים, עקב שלילת חירותם, החזקתם במעצר, תנאי המעצר והכל על רקע מכלול הנסיבות כפי שפורטו בפסק זה לעיל. 22. לטעמי, הפיצוי הראוי עומד על 1,000 ₪ לכל יום של מעצר שווא, לכל עצור, בנסיבות מקרה זה. פיצוי זה משקלל באופן ראוי את מכלול הנסיבות והשיקולים כפי שפורטו בפסק זה. נשאלת השאלה לכמה ימים יש להעניק את הפיצוי. האם ל - 84 ימים - תקופת המעצר, או רק ל - 17 ימים כפי שטוענת נציגת המדינה. מניין הימים לפיצוי 23. נשאלת השאלה, לכמה ימים יש לפסוק את הפיצוי. לפי החוק, היה צורך להביא את התובעים בפני בית הדין בתוך 14 ימים מיום מעצרם, אולם הובאו רק בתום 77 ימי מעצר. לאחר מכן שהו 7 ימים נוספים במעצר עד שהופקדה הערבות המופחתת. מכאן שיש להפחית מהתקופה הכוללת של 84 ימים 7 ימים שבהם הוחזקו התובעים במשמורת באופן חוקי, בהתאם להחלטת בית הדין, לאחר שלא היה באפשרותם לגייס את הערבויות הדרושות לשחרורם. 24. אין ספק כי מגיע פיצוי בגין התקופה שמתום 14 ימים ועד ל - 77 ימים, מועד בו הובאו בפני בית הדין. לעניין זה, אין לקבל את טענת המדינה שאין להעניק פיצוי בגין התקופה שלגביה בית הדין היה מוסמך לעצור את התובעים. עצם הסמכות של בית משפט או בית דין לעצור אדם וכל עוד לא נעשה שימוש בסמכות זו, אין בו כדי לרפא בדיעבד את הפגם של מעצר שלא כדין. 25. נותרה השאלה לגבי 14 הימים הראשונים. האם יש מקום לקבוע פיצוי לגבי תקופה זו. בעניין דרקואה הנ"ל נקבע כי החובה היא להביא את המוחזק בפני בית הדין בהקדם האפשרי ואין מקום להמתין, כאשר אין הכרח, 14 ימים. מפסק דין דרקואה, על רקע נסיבות מקרה זה, שבהן החליט בית הדין על שחרור בערבות הולמת ולמעשה שוחררו בתום 7 ימים לאחר החלטת בית הדין, עולה כי ראוי שהפיצוי המתבקש יכלול גם את התקופה הראשונה שבה הוחזקו במעצר ללא שהובאו בפני בית דין. 26. תוצאה זאת מתבקשת גם מתוך השיקולים שפורטו לעיל, המצביעים על מתן עדיפות לשמירת זכויות הפרט, לרבות מי שאינו תושב או אזרח המדינה. כפי שנקבע בפסיקה, ארכה של 14 ימים אינה מאפשרת מעצר אוטומטי של 14 ימים, אלא יש לקצר את התקופה ככל האפשר. מכאן שכאשר לא רק שהתקופה לא קוצרה, אלא חלפו חודשיים וחצי עד שהובאו התובעים בפני בית הדין, יש למנות את התקופה במלואה. התוצאה היא שיש לפצות בגין 77 ימי מעצר. התוצאה 27. התוצאה היא שיש לפצות את התובעים בסך של 154,000 ₪ - 1,000 ₪ ליום כפול 77 ימים עבור כל תובע ובסה"כ 154,000 ₪. לסכום זה יש להוסיף אגרת משפט, אם שולמה, וכן הוצאות בשיעור 10% + מע"מ. כל הסכומים בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה. כליאת שוואעובדים זריםאשרה (ויזה)מסמכיםמשרד הפניםאשרת שהייהשחרור עובדים זרים ממעצר