פסק דין 1. התובעת, חברת זנד טל מכוני תערובת בע"מ (להלן: זנד, או התובעת) עוסקת בהכנת תערובת לעופות ומכירתה למגדלי העופות בארץ. הנתבעות 2 ו- 3, עוסקות ביבוא תבואה, מספוא וכן גרעיני דורה (או בשם אחר, סורגום) (להלן: שתי הנתבעות יחד ייקראו היבואניות, ולחוד ייקראו- צנציפר והקבוצה הירושלמית). הנתבעת הראשונה, אררט חברה לביטוח בע"מ, הנה המבטחת של התובעת על-פי פוליסת חבות המוצר (להלן: אררט). 2. בטרם אתייחס לעובדות ולטענות הצדדים אציין, כי המחלוקות בין הצדדים הנן כמעט בכל דבר ועניין, דבר המקשה על סיכום העובדות. 3. כפי שעולה מטענות הצדדים, בעיקר מהתובעת, המקרה דנן נסב סביב חומר בשם "טאנין", שלפי טענתה, הימצאותו בערכים גדולים הופכת אותו לחומר רעיל. המומחים של הצדדים מסכימים כי "טאנין" הנו חומר המצוי בדורה באופן טבעי. זהו מוצר מטבולי הנוצר בתוך הצמח ומתרכז בגרגירי הדורה. ניתן למצוא "טאנין" בשעורה, בשעועית ובאפונה, אך לא בתירס או בחיטה (עמ' 3 לחוו"ד של יוחנן רולף, תזונאי מומחה מטעם התובעת; עמ' 2 לחוו"ד של השמאי גרטל, אשר הוכן על ידי ד"ר כפרי, תזונאי התובעת; ראה גם עמ' 2 לחוו"ד של פרופ' ניר מטעם צנציפר). המומחים חלוקים, בין היתר, בעניין האפשרות של הפגת או הפחתת השפעתו הרעילה של ה"טאנין". על פי פרופ' ניר, דרושה תקופה לא של שבועות אלא של חודשים (עמ' 558 לפרוט' ש' 15 - 559, ש' 2). בקביעה זו הוא מסתמך על כך "שמישהו מצא את הדבר הזה" (עמ' 558, ש' 17). מנגד, איתי רון, מנהל שיווק ורכש בשותפות על צנציפר מציין, כי תקופת צינון איננה קיימת ואינה מוכרת לו (עמ' 602, ש' 16). מכל מקום, לטענת התובעת (סעיף 6 לסיכומיה), עקב מחסור בדורה, סחורה ספציפית זו לא עברה את "תקופת הצינון" הראויה ושווקה בכל זאת. 4. בתקופה שבין החודשים יוני יולי 1992 (ליתר דיוק מיום 8.6.92), רכשה התובעת מהיבואניות גרעיני דורה, שהיא אחד המרכיבים העיקריים בתערובת מזון לעופות, שהיא עוסקת בהכנתה. לטענתה, הדורה המיובאת מארגנטינה הכילה "טאנין" בשיעורים גבוהים. עובדה זו גרמה לנזק כבד למגדלים שהתבטא בכך שהעופות הפסיקו לאכול מהתערובת, סבלו מעוויתות, התנוונות ועצירת הגידול. כתוצאה מכך, מספר רב של עופות מתו. 5. התובעת טוענת (סעיף 7 לסיכומיה), כי היא הודיעה מיידית לאררט על המצב, וכי עם קבלת ההודעה, מינתה אררט שמאי חקלאי מטעמה (מר יעקב גרטל). השמאי הקים צוות שכלל רופא וטרינר ותזונאי בכיר. לטענתה, הצוות עבר בין הלולים והגיע למסקנה שאכן מקור הבעיה ב"טאנין" המצוי בדורה. בנוסף, השמאי העריך את הנזקים לכל לול ולול. למרות כל זאת, סירבה אררט לשפות את התובעת בגין הנזקים, בעוד הלולנים "פיצו את עצמם" ללא כל בעיה על ידי קיזוז חובותיהם אצל התובעת. התובעת גם פנתה ליבואניות בדרישה לשיפוי, ואולם הן סרבו להכיר באחריותן לאירוע או לנזקים. 6. במישור היחסים בין התובעת ואררט, טוענת התובעת (סעיפים 10-16 לסיכומיה), כי אררט חייבת לפצות אותה על נזקיה. בין היתר, היא מנמקת זאת בשלושה נימוקים: ראשית, היא מבוטחת בפוליסת ביטוח אחריות מוצר; שנית, המגדלים קיזזו את נזקיהם מחובותיהם אצלה, על סמך ממצאי השמאי מטעם אררט. הם עשו זאת מאחר והם סברו שחברת הביטוח עומדת לפצות את התובעת. היא מבקשת לדחות את טענת אררט, כי כל עוד לא הוגשה תביעה כנגד התובעת (מטעם המגדלים) היא לא זכאית לשיפוי; ושלישית, השמאי שמינתה אררט, הוא בבחינת שלוח מטעמה, ומשזה קבע שהפגם הנו במוצר המכוסה בפוליסה (הדורה) אזי חייבת חברת הביטוח לשפות את התובעת בגין נזקיה. במצב כזה, לא ייתכן שאררט תתנער מאחריותה. לדידה, עמדתה המתכחשת של אררט אינה עומדת במבחני הכיסוי של הפוליסה, ובכך היא הפרה את חוזה הביטוח שביניהן. לאור זאת, מבקשת התובעת לחייב את אררט, בנוסף לסכומי הנזק, גם בריבית עונשית לפי חוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 (סעיף 28). 7. במישור היחסים שבין התובעת והיבואניות, סבורה התובעת, כי במקרה זה התקיימו תנאי סעיף 41 לפקודת הנזיקין, וכי יש להעביר את נטל הראייה על שכם היבואניות להוכיח שהן לא התרשלו (סעיפים 19-24 לסיכומים). לפי גרסת התובעת, על היבואניות לספק דורה ראויה לשימוש, כאשר רמת "הטאנין" איננה עולה על 0.5%. עליהן לבצע את הבדיקות המתבקשות ולהצהיר על רמות "טאנין" בדורה, כאשר לאמיתו של דבר, הן לא הוכיחו כי נקטו בכל האמצעים העומדים לרשותן על מנת למנוע מצב בו תמצא רמת "טאנין" גבוהה בדורה. למעשה, הצהרתן כי הרמה תקינה, התבררה כלא נכונה וזאת לאור בדיקות המעבדה. בכך הן סטו מסטנדרט הזהירות המוטל עליהן. מכאן, היה עליהן לצפות כי אספקת דורה לקויה תגרום לנזק. לדידה, היא הוכיחה שהיבואניות התרשלו בבדיקת רמת "הטאנין" בדורה, וכי רשלנותן זו גרמה לעצירת גידולם או למותם של העופות. היא הוסיפה, שמקור הבעיה נמצא בשיעור ה"טאנין" ולא בכל חומר אחר בתערובת, או בגורם אחר כגון טמפרטורות הגידול, מחלות, חולדות וכיוצ"ב. 8. באותה נשימה, שוללת התובעת ודוחה כל טענת התרשלות מצידה (סעיפים 32-35 לסיכומים). הכנת התערובת של התזונאי מטעמה (ד"ר אילן כפרי) נעשית בהתאם ובהסתמך על הצהרת הספק לגבי אחוז ה"טאנין" בדורה (שכן בתכנון התערובת, יש להביא בחשבון את אחוז ה"טאנין" בדורה, כך שככל שהוא גבוה יותר, יש להפחית את מינון הדורה בתערובת). עד לאותו יום, כלל לא היו בעיות עם הצהרות היבואניות, ולכן לא ניתן היה לצפות תקלה כזו (סעיף 35 לסיכומים). 9. לעניין הנזק, מאמצת התובעת את הערכתו של השמאי מטעם אררט, אשר בדק את הלולים (סעיף 39 לסיכומיה). הוא העריך את הנזק בסך של 656,925 ₪, נכון ליום 24/11/97. טענות אררט 10. אררט מעלה טענה מקדמית של התיישנות התביעה נגדה, כאשר כל יתר טענותיה הן חלופיות. באשר לטענת התיישנות, היא מסתמכת על האמור בסעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981. לפי סעיף זה, תביעת תגמולי ביטוח מתיישנת בתום 3 שנים מיום קרות האירוע הביטוחי. לפי חישובי הנתבעת, הנזקים נגרמו בחודשים יוני ויולי 1992, ואילו התביעה הוגשה רק בחודש מאי 1996 (סעיף 9 לסיכומים). מוסיפה אררט וטוענת, כי התובעת לא הגישה כתב תשובה לכתב ההגנה. לפיכך, אין לה תשובה לטענת ההתיישנות (סעיפים 18-19 לסיכומים). יתר על כן, גם בסיכומיה לא התייחסה התובעת לטענה, למעט משפט אחד סתמי בו נאמר: "אין ליתן לנתבעים או מי מהם ליהנות מהזמן שחלף ואל להם לרקוד על שרידי התובעת ולטעון התיישנות" (סעיף 43 לסיכומי התובעת). כאמור, כל יתר טענותיה של אררט הן לחלופין ולמען הזהירות. באשר ליתר הטענות, אררט מוסיפה, אף שאיננה כופרת בכך שהיא הנפיקה את הפוליסה, כי אין במקרה זה כיסוי ביטוחי ואין עליה חובה לשלם, כפי שהדבר נובע מהפוליסה עצמה. היא מפנה לסעיף 2(א) לפוליסה (ת/4). לפי סעיף זה, אין כיסוי בגין נזק למוצרים הפגומים עצמם. הנזק, שהוא למעשה קיזוז הסכומים, שנעשה על-ידי מי שניזוקו בגין התערובת הפגומה, אם כן, אינו נזק בר-ביטוח ולכן אינו בר-פיצוי (סעיף 31-34 לסיכומים). סעיפים נוספים אליהם מפנה אררט בפוליסה הם: סעיף 2(ב), לפיו היא פטורה מחובה במקרה לפיו החבות נגרמת כתוצאה מפגם אשר נוצר בניגוד לכל דין. בעניין זה היא מפנה לצו הפיקוח על מוצרים ושירותים (ייצור מספוא והסחר בו), תשל"א-1971, שם נקבע, כי אין לבצע עסקאות כאשר העסקה כוללת מספוא המכיל חומרים זרים שהכללתם לא הותרה, או מעל לשיעור שניתן בהיתר. היות שקיומו של היתר כאמור, לא הוכח, פעלה התובעת בניגוד לדין, דבר הפוטר את אררט מאחריות ביטוחית (סעיפים 43-44 לסיכומים). 11. סעיף נוסף עליו מסתמכת אררט בפוליסה הוא סעיף 10(ד). סעיף זה אוסר על התובעת להציע כל הצעה, התחייבות לתשלום או הודאה, וכן מחייב אותה להימנע מניהול מו"מ בקשר לתביעה כלשהי, ללא הסכמה בכתב מאת המבטח. התובעת הפרה את הפוליסה בכך שהיא ביצעה מספר פעולות בנוגע לתביעה עתידית, ערכה מו"מ עם המגדלים, ובכך הביאה לאותו קיזוז (גם אם בעקיפין) (סעיפים 45-47 לסיכומים). 12. בתשובה לטענת התובעת, טוענת אררט כי שליחת שמאי מטעמה על מנת לאמוד את הנזקים הנה פעולה שגרתית המתחייבת מקיומו של חוזה ביטוח. ואולם, העובדה שהיו נזקים על פי חוות דעת השמאי אין בה כדי להקים אחריות לפי הפוליסה. אין קשר בין קיומם של הנזקים לבין שאלת חבותה של אררט (סעיף 50לסיכומים). כהשלמה לתשובותיה כנגד טענות התובעת, מציינת אררט, שגם לגבי הנזק, התובעת לא עמדה בנטל הוכחת נזקיה. העמסת תיק בית המשפט בקלסרים עבי כרס, והטלת מלאכת החישובים על בית המשפט אין בה כדי לצאת ידי חובת הוכחת הנזק, ויש אף לזקוף זאת לחובתה של התובעת (סעיף 66-67 לסיכומים). בנוסף לכך, קיימים סכומים בדו"ח השמאי שלא קוזזו בפועל ע"י המגדלים וספגו את הנזקים בעצמם. היות שכך, לא קמה לתובעת זכות לתבוע את אררט. יתרה מכך, נפלו טעויות רבות ברשימות (שסומנו ת/9) לגבי נתוני הקיזוז וישנם קיזוזים המאוחרים לחודש יוני 1992 ושאינם קשורים במישרין לעניין הדורה הפגומה. קיימים חובות שהם בגדר חובות אבודים, ללא קשר לדורה הפגומה. חלק מהדורה הזו, לאחר שהוחזרה על ידי המגדלים, נמכרה שוב למגדלי בקר, ויש לקחת את הסכומים האמורים בחשבון (סעיפים 76-86 לסיכומים). 13. אררט הגישה נגד היבואניות הודעת צד ג' והצטרפה בטענותיה לכמה מטענות התובעת בסיכומיה (סעיף 89 לסיכומיה): נטל הוכחת העובדה שצרכני התערובת סרבו לשלם עבור התערובת, צריך שיהא על הנתבעות; הוכחה רשלנות היבואניות והעדר רשלנות מצד התובעת. סיכומם של הדברים הוא, שלא היה פגם באופן הכנת התערובת, וכי כל הנזקים נגרמו מהדורה הפגומה. היא אף כופרת במומחיותו של פרופ' ניר וטוענת כי "אין לסמוך על חוות דעתו", משום שמחקירתו הנגדית עולה כי חוות דעתו והניסויים שערך היו מוטלים בספק, בלשון המעטה (סעיף 117 לסיכומים). טענות היבואניות 14. היות שישנן מספר טענות משותפות בין צנציפר לבין הקבוצה הירושלמית, נפרט להלן סיכום טענותיהן במאוחד, ונציין את הטענות הייחודיות של כל אחת מהן במידת האפשר. מלבד הכחשת הנזקים הנטענים, גובהם ומהותם, וכן כישלון התובעת להוכחתם כדבעי, הטענה המרכזית היא, שאין קשר סיבתי בין ייבוא הדורה, שהיא מרכיב אחד מני רבים שבתערובת, ובין הנזקים הנטענים. היבואניות פעלו על פי ההיתרים אשר ניתנו להן ועל פי התקנים. מיוזמתן הן הוסיפו וביצעו בדיקות, שלא היו חייבות לבצע. לא חלה לגביהן חובה לספק דורה במינון "טאנין" מסוים, מה עוד שהשליטה בדורה, ובכלל זה על אמצעי ניטור ונטרול ה"טאנין", הייתה מצויה בידי התובעת, ולכן אין לה להלין על אחרים; אין עליהן כל חובה לדעת מה עושה התובעת עם הדורה שהיא רוכשת, ולכן הן פטורות מחובת הזהירות המושגית. ישנם משקים אשר רכשו דורה מאותו משלוח, מבלי שנתגלו אצלם התופעות הנטענות בתביעה. לא בכל המשקים נתגלתה אותה מידה של נזקים. ישנם משקים אחרים שלא קיבלו תערובת ובכל זאת היו להם נזקים, ואחרים שקיבלו דורה והיו להם נזקים מינוריים. עצם קיומם של הבדלים כאלה מלמד שלא הדורה היא הגורם לכך. הסתמכותן של התובעת ואררט על חוות דעתו של ד"ר כפרי המנוח, אשר קבע שהדורה מארגנטינה היא מקור הנזק, מבלי שביצע בדיקה מדעית, אין בה דבר. הקבוצה הירושלמית מעלה טענה נוספת של ויתור (פרק ב' עמ' 3 לסיכומיה). על פי כתב ההגנה המתוקן מטעמה (סעיף 22), הסכימה התובעת לוותר על כל תביעה בגין הדורה, כנגד וויתור הקבוצה הירושלמית על חוב התובעת אצלה, ולחילופין על קיזוז החוב האמור. וויתור הדדי זה נעשה עוד בטרם הכינוס והפירוק של התובעת. התובעת לא הגישה כתב תשובה ובכך היא מושתקת מלטעון נגד טענת הויתור. כנגד הטענה המשפטית שהיה על היבואניות לפעול לפי צו הפיקוח על מצרכים ושירותים (ייצור מספוא והסחר בו), תשל"א -1971, המחייב את הנתבעות להצהיר על אחוז ה"טאנין" בדורה, משיבות היבואניות, כי חובה כזו בצו האמור לא היתה בתוקף נכון למועד האירועים נשוא תביעה זו (1992), ושרק התיקון לצו משנת תשנ"ד, קבע חובה שכזו (סעיפים 50-51 לסיכומי צנציפר; פרק ו' עמ' 16 לסיכומי הקבוצה הירושלמית). לעומת זאת, מוסיפה הקבוצה הירושלמית (עמ' 17 לסיכומים), שקיימת חובה על יצרני תערובות לנהל יומן פרטים בדבר כמויות, סוגים וההרכב של מספוא שהם מייצרים או מחזיקים. צווים אלה היו תקפים מלפני האירוע, כאשר אין בידי התובעת העתקים של רישומים כאלה. משום כך, לא ניתן לבדוק את מידת עמידת התובעת בסטנדרטים. באשר לגובה הנזק, מעלה הקבוצה הירושלמית מספר טענות לעניין טענת הקיזוז. התובעת לא הצליחה להוכיח את גובה חובותיהם של המגדלים אשר קוזזו לטענתה, והיא נכשלה בהוכחת טענתה שהקיזוזים היו בגין הנזק שנגרם למגדלים כתוצאה מה"טאנין" שבדורה (פרקים י'-יא' לסיכומי הקבוצה הירושלמית). בנוסף, טוענות היבואניות שלא רק שהתובעת לא פעלה להקטנת הנזק כמתחייב ולא הזהירה את המגדלים שלא להשתמש בתערובת מיד כשנודע לה על הפגם, אלא שהיא הוסיפה ורכשה דורה נוספת לאחר שחשדה בדורה לאור תלונות המגדלים, דבר שבית המשפט הביע את תמיהתו לגביו (עמ' 128 לפרוט'). דיון 15. אעיר תחילה, כי לאור הקשיים שנגלו בתביעת התובעת, נהגתי לפנים משורת הדין על מנת שיהיה לתובעת וליתר הצדדים יומם בבית המשפט, ושיוכלו להביא את כל ראיותיהם. ואולם, התובעת לא הצליחה להרים את נטל הוכחת תביעתה. במסגרת התביעה הועלו מספר טענות מהותיות, שיש בהן כדי לחרוץ את גורל התביעה, שמן הראוי לדון בהן. אתייחס תחילה לטענות אררט, בעיקר לטענה המקדמית, הרי היא טענת ההתיישנות, ולאחר מכן אדון בטענות האחרות של אררט וכן בטענות היבואניות. א. התיישנות 16. סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א- 1981 קובע: "31. התיישנות תקופת ההתיישנות של תביעה לתגמולי ביטוח היא שלוש שנים לאחר שקרה מקרה הביטוח". במקרה שלפנינו, על פי כתב התביעה, האירוע הביטוחי קרה בחודשים יוני-יולי 1992. התובעת ידעה על קיום הבעיה, ואף פעלה בגין כך מול אררט בסמוך לכך. לאור זאת, המועד בו התיישנה התביעה מול אררט הוא יוני-יולי 1995. ואולם, התביעה הוגשה רק בחודש מאי 1996, כשנה לאחר תום תקופת ההתיישנות. גם אם נלך לפי מועד התגבשות הנזקים, כמועד בו התרחש האירוע הביטוחי, תלונות המגדלים והיווצרות החשד שהדבר תלוי בדורה, אנו נגיע לאותה תוצאה. אררט מסתמכת בטענותיה על האמור בע"א 2167/94 בנק למסחר בע"מ נ' שטרן, פ"ד נ(5) 216. על פי האמור בפסק הדין, משנמנעה התובעת להשיב לטענת ההתיישנות בכתב תשובתה, היא מנועה מלטעון נגד אותה טענה. וכך נקבע בפסק הדין, בעמ' 220: "על טענה עובדתית חדשה זאת, שייחסה למערער את ידיעתם של כל אלה, היה על המערער להשיב בכתב-תשובה כדי לשלול את התוצאה המשפטית העלולה לנבוע ממנה (תקנה 61 לתקנות סדר הדין האזרחי;...)". דין טענתה זו של אררט להתקבל. תקנה 61 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, קובעת בזו הלשון: "כתב תשובה לכתב הגנה רשאי תובע להגיש כתב תשובה לכתב הגנה... לא הגיש התובע כתב תשובה - יראו את העובדות המהותיות הנקובות בכתב ההגנה כמוכחשות וכשנויות במחלוקת". בע"א 7261/97 אילנה ושלמה שרבני נ' חברת האחים שבירו בע"מ, פ"ד נד(4) 464, בעמ’ 474 נקבע כי: "...לפיכך אם רצו התובעים לפתוח פתח לדיון בטענתם כי התביעה לא התיישנה - בין מן הטעם שהליקויים נוצרו במועד מאוחר מזה שטענו המשיבים ובין מן הטעם שנעלמו מהם מסיבות שלא היו תלויות בהם, שאותן לא יכלו למנוע - היה עליהם להגיש כתב-תשובה ולטעון בו את העובדות המבססות טענות אלה.." [ההדגשות כאן ולהלן אינן במקור]. בספרו של השופט א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שביעית-תשס"ג) בעמ' 77 נאמר: "תקנה 61 מתירה לתובע להגיש כתב-טענות נוסף, הוא התשובה לכתב ההגנה. לא כדי לכפור בטענות הנתבע שבכתב ההגנה צריך התובע להגיש תשובה, שכן טענות אלה תמיד הן בחזקת טענות מוכחשות, וכתוצאה מכך כבר נוצרה פלוגתה. התשובה תוגש כדי להגיב על טענות בלתי צפויות שהועלו בכתב ההגנה וכדי להעלות לפני בית המשפט עובדות חדשות הנותנות מענה להגנת הנתבע. בדרך זו יוכל התובע ליטול מטענות הנתבע את העוקץ שבהן, היינו לנטרל תוצאה משפטית העלולה לנבוע מן ההגנה, אם יישארו דברי הנתבע ללא תשובה". 17. הוראות חוק חוזה הביטוח, ברורות דיין בעניין ההתיישנות. אין חולק כי חל עיכוב לא מוסבר ולא מנומק של התובעת בהגשת תביעתה. כאמור, כתשובה לטענה זו הסתפקה התובעת במשפט סתמי בסיכומיה: "אין ליתן לנתבעים או מי מהם ליהנות מהזמן שחלף ואל להם לרקוד על שרידי התובעת ולטעון התיישנות". כאמור, אין במשפט זה כדי להסביר את העיכוב או לרפא את הפגם שנפל. המשפט האמור איננו תחליף לצורך בהבאת ראיות לדחיית הטענה או הפרכתה. נכון שמדובר בזכות פרוצדורלית, אך זו זכות על פי דין, שיש לכבד ולקיים. ברי אם כן, כי דין טענת ההתיישנות להתקבל, וכי התביעה נגד אררט התיישנה. למעשה, די בקבלת טענה זו, בכדי לדחות את התביעה כנגד אררט. בבחינת למעלה מן הצורך, אתייחס לטענות נוספות אשר הועלו על ידי אררט. ב. מינוי שמאי מטעם אררט, חבות על פי הפוליסה וטענות נוספות של אררט 18. לטענת התובעת, מיד עם היוודע האירוע הביטוחי, היא פנתה לאררט, וזו מינתה מטעמה שמאי, שיצא למשקים השונים ובדק את היקף הנזקים. לטענתה, היא סמכה על מינוי שמאי מטעם אררט. במצב זה, לדידה, אין צורך בהגשת תביעה לבית המשפט, היות שחובת אררט, על פי תנאי הפוליסה, לשפותה על נזקיה, בהיותה מבוטחת בפוליסת אחריות מוצר. התובעת מוסיפה וטוענת, כי המגדלים קיזזו את חובותיהם בהסתמך על התחושה שאררט תשפה אותה על פי דו"ח השמאי. אין מקום לקבוע, כי עצם מינוי שמאי מטעם אררט יצר מצג לפיו אררט מתחייבת לשפות את התובעת על נזקיה, או שהדבר בהכרח אמור להביא למסקנה שאררט הכירה באחריותה על פי הפוליסה. מינוי שמאי הוא פעולה מקובלת ואף שגרתית במקרים כגון אלה, שמטרתה לברר במה דברים אמורים, ואין בכוחה, כשלעצמה, כדי ליצור חבות ביטוחית כנגד חברת הביטוח. המחלוקת העיקרית בין הצדדים נוגעת לשאלה, האם צמחה חבות ביטוחית מהפוליסה. אררט מבהירה, כי טענתה הנוגעת להעדר כיסוי ביטוחי איננה נובעת מהעדר תביעה, אלא מכיוון שלא עולה חבות מן הפוליסה עצמה לנזק מן הסוג הנטען בענייננו. היא מפנה לסעיף 2(א) בחלק של "סייגים לחבות המבטח" בפוליסה (ת/4), הקובע כי: "המבטח לא יהיה אחראי ולא ישפה את המבוטח לפי פוליסה זו עבור: (א) נזק כלשהו למוצרים או עלות תיקון או החלפה של כל אחד מהמוצרים וכל הוצאה או הפסד הכרוכים בהחזר מוצרים פגומים (על פי ההתנאה של הפסקת יצור והשבת מוצרים פגומים - סעיף 5 בתנאי הפוליסה)". 19. אררט מוסיפה וטוענת, כי התובעת פעלה בניגוד לדין, וכי יש במעשה זה כדי לאיין את חבות אררט. זהו אחד החריגים לכיסוי הביטוחי - סעיף 2(ב) לסייגים לחבות המבטח בפוליסה (ת/4) הקובע: "המבטח לא יהיה אחראי ולא ישפה את המבוטח לפי פוליסה זו עבור... (ב) חבות בקשר עם נזק שנגרם כתוצאה מפגם במוצר שיוצר בניגוד לכל דין". מהחומר שבפני עולה, כי התובעת פעלה בניגוד לצו הפיקוח על מוצרים ושירותים (ייצור מספוא והסחר בו), תשל"א-1971. אפרט להלן את הסעיפים הרלוונטיים: סעיף 2 לצו קובע: "איסור ביצוע עסקאות - לא יבצע אדם עסקה בחומר המשמש או עשוי לשמש להזנת בעלי חיים אלא אם הוא מספוא, ואלא לפי היתר בכתב שניתן לו לכך מאת המנהל ובהתאם לתנאי ההיתר...". סעיף 3(א) קובע כי: "המנהל רשאי לתת היתר בכתב לביצוע עסקה ולקבוע בו תנאים לגבי יעוד המספוא, כמותו, טיבו, מרכיביו, תכולתו ודרך הפקתו". סעיף 4 קובע כי: "לא יבצע אדם עסקה אם המספוא מכיל אחד מאלה: (1) חומר מזיק; (2) חומר זר שהכללתו לא הותרה או שהוא מעל לשיעור שניתן בהיתר". סעיף 1 לצו, הוא סעיף ההגדרות, קובע: "חומר זר - כל חומר שאינו מספוא; חומר מזיק - חומר העלול לפגוע בבריאותם של בעלי חיים או לשנות את דרכי התפתחותם וגידולם הנורמאלי". לאור כל אלו, טוענת אררט (סעיף 43 לסיכומיה), שהתובעת לא הציגה את ההיתר שלטענתה קיבלה ממשרד החקלאות ליבוא המספוא, ולכן לא הוכיחה כי עמדה בתנאי ההיתר. התובעת אמנם טענה כי היה לה היתר, אך לא הציגה אותו ולא ביססה את טענתה כי לא היו בהיתר תנאים לגבי אופן הכנת התערובות. הצגת ההיתר היא תנאי מוקדם לכיסוי הביטוחי והתובעת כשלה בכך שלא הביאה אותו כראיה מטעמה. למעשה, נושא ההיתר לא אוזכר בתצהירי המנהלים של התובעת, ולא הוזכר בעדותם. 20. באשר למהות הנזק הנטען, מקובלת עלי הטענה שמדובר בנזק עקיף, אשר נוצר כתוצאה מפעולת הקיזוז שעשו המגדלים, כנגד חובותיהם לתובעת. השאלה היא, האם הפוליסה מכסה סוג נזק כזה? סעיף 9 בחלק ההגדרות של הפוליסה קובע ש"מקרה ביטוח" הנו: "נזק שנגרם עקב פגם במוצרים שיוצרו על ידי המבוטח במהלך עסקו המתואר ברשימה, לאחר שהמוצרים חדלו להיות בחזקתו של המבוטח". כאמור לעיל, בסעיף 2(א) הנ"ל, הפוליסה מסייגת את חבות המבוטח במקרה שהנזק הנו למוצרים עצמם או שהנו כרוך בהחזר המוצרים הפגומים. לפיכך יש לקבוע שהנזק, שנוצר כאמור כתוצאה מפעולת הקיזוז אשר עשו המגדלים, איננו מכוסה על ידי הפוליסה. יתר על כן, נזק זה למעשה נגרם כתוצאה מפעולות שהתובעת ביצעה בעצמה. היא ניהלה מו"מ עם המגדלים, תוך הפרת סעיף 10(ד) לתנאים הכלליים בפוליסה. סעיף זה מחייב את התובעת לקבל את הסכמת אררט בכתב. בהפרת הסעיף האמור, יש כדי להשפיע על אחריות אררט כלפי התובעת. סיכומו של דבר. לאור כל האמור לעיל, דין התביעה כנגד אררט להדחות. ג. אחריות היבואניות לנזק הנטען 21. להלן אדון בשאלת אחריותן של היבואניות לנזקים הנטענים על ידי התובעת, וזאת בהתאם ליסודות עוולת הרשלנות. אך בראש ובראשונה אתייחס לטענת התובעת בדבר הכלל של הדבר מדבר בעד עצמו. ג(1). הדבר מדבר בעד עצמו 22. התובעת מבקשת להפעיל את הכלל של הדבר מדבר בעד עצמו, לפי הוראת סעיף 41 לפקודת הנזיקין, ובכך להעביר את נטל הראיה אל הנתבעות. לא ירדתי לסוף דעתה של התובעת, כיצד ניתן ליישם את הסעיף האמור לענייננו. נסיבות האירוע דווקא די ברורות לתובעת, ולראייה, היא מיד הפסיקה את אספקת התערובות למגדלים ושינתה את הרכבן. מיד לאחר מכן, היא החלה בהליכים מול חברת הביטוח. בנסיבות המקרה, אין מקום לקבוע כעובדה שלמי מהנתבעות היתה שליטה על הדורה, או אחריות לתוצאות מיזוגו בחומרים אחרים על מנת ליצור תערובת לעופות. יתרה מכך, במקרה דנן, לא ניתן לקבוע כעובדה שנראה לבית המשפט שאירוע המקרה "מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה". כלל לא שוכנעתי שמי מן הנתבעות חרגה ממסגרת החובות החלים עליהן מכוח הדין, וארחיב בעניין זה בהמשך. לאור האמור, דין הטענה להידחות. ג(2). שאלת התרשלותן של הנתבעות 23. התובעת טוענת כי הוכיחה שהתרשלות היבואניות הביאה להפסקת האכילה של העופות ולהתעוותות גופן, שה"טאנין" הוא חומר רעיל כאשר הוא במינון גבוה ושמקור התופעות השליליות הוא בחומר זה ולא בגורמים אחרים. לטענתה, התערובות שהוכנו ע"י ד"ר כפרי ז"ל, התזונאי מטעמה, הוכנו בהסתמך על הצהרת היבואן ומסמכיו, לפיהם הדורה מכילה 0.46% טאנין, ולאחר הגיע התלונות בוצעו בדיקות ונמצא שרמת הטאנין היתה גבוהה מהמוצהר, בין 0.9% ל-1.7%. גם אררט הצטרפה לטענה זו. היא גרסה (בהתבסס על ת/3 שהציגה התובעת) כי שורת המומחים מוכיחה, כי מקור הנזק הוא אך ורק ב"טאנין" ובריכוזו הגבוה בתערובת. איני סבור כך. עדויות המומחים שהובאו בפניי לא שכנעוני כלל ועיקר, כי ניתן לענות בצורה ברורה על שתי השאלות המרכזיות הבאות: 1. האם ניתן לקבוע שהדורה המיובאת היתה עתירת "טאנין"? ו- 2. מהו מינון "הטאנין", המדויק והמוסכם על כל המומחים, שיביא להרעלה? ביום 18.6.92, קיבלה מעבדת קופולק דורה מהתובעת, על מנת לבדקה. ד"ר מילר (כימאי), מנהל המעבדה האנליטית של קופולק, העיד על תוצאות הבדיקות, לפיהן ביום 24.6.92 נמצא 1.7% "טאנין" בדורה, ב-9.7.92 0.92% "טאנין" בדורה (ת/3), וביום 21.7.92 נמצאו ב-3 דגימות שונות 1% "טאנין" בדורה, 1.1%, ו-1.2% (ת/12 א',ב',ג'). הגם שמילר איננו תזונאי, הוא אומר בעדותו לגבי התוצאות: "באופן כללי אני יכול להעיר רק, ההתרשמות שלי, שהן יחסית גבוהות ממה שמקובל כיום..." (עמ' 154 לפרוט', ש' 29-31). יצוין, כי צנציפר טוענת בסעיף 30 לסיכומיה, כי יש להתעלם מן הבדיקות ת/12 א',ב',ג', וזאת משום שכפי שמצוין שם הן נערכו לדורה שנלקחה מאנייה אחרת בשם "אלכסנדרופוליס". ואכן, האנייה ממנה קיבלה זנד את הדורה היתה "פלג אפוס" (ראה דו"ח המרכז את תעודות המשלוח של צנציפר, נ/21, לתאריכים 8.6.92, 10.6.92 ו-15.6.92 ואת 3 תעודות משלוח של החברה הירושלמית, נ/10, מיום 18.6.92). רולף, תזונאי מומחה מטעם התובעת, אומר בחוות דעתו (ת/8) שנוהגים לחלק את זני הדורה בהתאם לריכוז ה"טאנין" בה, כך שהדורה נחשבת לעתירת "טאנין" כאשר הריכוז גדול מ-0.5% (עמ' 4 לחוו"ד). דברים דומים נקבעו בדו"ח של השמאי, גרטל (בעמ' 3 לדו"ח - חלק זה לא נכתב על ידו אלא ע"י ד"ר כפרי). רולף מסביר בעדותו כי גם אם הבדיקות נערכו באותה שיטה התוצאות עשויות להיות שונות שכן "הדורה מגיעה מאנייה בארגנטינה ונאספת ממקורות שונים. מגודלת בשדות שונים וזנים שונים. ובתנאים שונים" (עמ' 24 לפרוט', ש' 12-13). לעומת זאת, פרופ' ניר גורס שדורה עתירת "טאנין" הנה זו המכילה כ-3,4,5 אחוז "טאנין", אך מינון של עד 1% לא נחשב למינון "טאנין" גבוה בדורה (עמ' 468 לפרוט', ש' 8-9). לדבריו, ישנן שיטות שונות לבדיקת "טאנין" בדורה, וההבדלים בין התוצאות השונות עשויים להיות של כ-50% (עמ' 482, ש' 4-5). גם ד"ר מילר מסכים שיש שיטות מדידה שונות, אך לדידו בכל שיטה עשויות להתקבל תוצאות שונות באופן משמעותי, גם הבדלים של 2-3 אחוז (עמ' 158 לפרוט', ש' 11). בחוו"ד של גרטל מצוין כי "...לא היתה קיימת עד לאחרונה שיטת בדיקה אחידה מבין השיטות הבאות בחשבון והמביאות כל אחת לתוצאה אחרת" (עמ' 5 לחוו"ד). מכל מקום, יצוין, כי פרופ' ניר נוטה שלא לייחס ערך רב לתוצאות בדיקות אלו, בשל חשיבותה של שיטת הבדיקה והתנאים שבה נעשתה, כך שהוא, מבחינתו, סומך ידו על ניסויים ביולוגיים (עמ' 481 לפרוט', ש' 26). למרות שרולף קובע "אפשר להגיע למסקנה שאחוז הטנינים שנתקבל[ה] במכון התערובת של זנד טל, הי[ת]ה גבוה[ה] מ-0.46% שהספק טען שזו תכולת הטאנין" (עמ' 24 לפרוט', ש' 20-21), לדידי, לא ניתן לקבוע שהדורה הכילה "טאנין" ברמה גבוהה מן המוצהר, ולו בשל כך שלא ברור באיזו שיטה נבדקה הדורה בחו"ל. מכל מקום, בחקירתו הנגדית של אלון אודסה, מנהל בשותפות של הקבוצה הירושלמית, התקבלה התנגדותו של ב"כ התובעת לקבלת המסמך של תוצאות הבדיקות שנעשו בחו"ל ע"י חברת SGS (פרוטוקול עמ' 712, ש' 10), ולכן לא ניתן לקבל את המסמך כראייה לאמיתות תוכנו. ובאשר לשאלה מהו מינון ה"טאנין" העלול להביא להרעלה, ניתן לומר בהכללה כי כל המומחים מסכימים ש"טאנין" הנו חומר העלול להזיק, וכי יש להתחשב ברמתו בדורה בהכנת התערובת. בחוות דעתו אומר רולף כי ה"טאנין" מהווה גורם שלילי בהזנת עופות ונהוג לכנותו "גורם אנטי תזונתי" או "גורם אנטי מטבולי". לכן, כאשר רמת הטאנין בדורה נמוכה, ניתן לעשות בה שימוש נרחב בהזנת עופות, ואילו ברמת טאנין גבוהה, יש להימנע מלהכלילה בתערובת, או להכלילה בכמות מוגבלת, אחרת עשויה להתקבל "...פגיעה במערכת העיכול של העוף, ירידה בצריכת המזון ... אך כמעט תמיד נראה פגיעה משמעותית בגדילה ופגיעה בנצילות המזון" (עמ' 5 לחוו"ד). דברים דומים מצוינים בדו"ח השמאי (בעמ' 3-4). פרופ' ניר אף הוא מסכים כי הפעילות השלילית של ה"טאנין" תלויה ברמתו, שהרי "רעל הוא מושג כמותי. כל רכיב מזון יהיה רעיל כאשר נצרך בכמויות העולות מעל סף מסוים" (עמ' 2 לחוו"ד). למעשה שני המומחים מסכימים ש"טאנין" הוא הגורם לביצועים ירודים, גדילה לקויה ולנצילות מזון לקויה. אך ישנו שוני ביניהם, הנעוץ בהערכתם את הנזק העשוי להיגרם מרמות שונות של "טאנין". בנוסף, לא שוכנעתי גם שיש מי שיכול להוכיח, מבלי שיחלקו עליו שאר המומחים, כי מקור ההרעלה חייב להיות ה"טאנין", הוא ואין בלתו. מחד, קובע המומחה מטעם התובעת, רולף, שהכללתה של דורה עתירת "טאנין" (ברמות שנמצאו בין 0.9% עד 1.7%) בתערובת לעופות בכלל ולפטמים בפרט, ברמה של 25%-30% מכלל התערובת יכולה לגרום לתופעות שאירעו (עמ' 6 לחוו"ד). הוא ממשיך ואומר: "ברור לי ללא ספק, כי התערובות שהוכנו לפטמים עם הדורה הארגנטינאית בה נמצא ריכוז גבוה של "טאנין", לא היו ראויות ומותרות להאבסת פטמים. אין ספק שהתערובות הפגומות, שהכילו את הדורה הארגנטינאית עתירת ה"טאנין" ונשלחו לכ-90 משקים בכל רחבי הארץ, היא שגרמה [צ.ל.- הן שגרמו] להם לנזקים" (עמ' 8 לחוו"ד). מנגד, קובע פרופ' ניר, שהטענה לפיה ה"טאנין" הוא אשר גרם לנזקים הנטענים, איננה מבוססת, משום ש"אין בריכוז של 0.46% ואפילו עד 1.7% 'טאנין' בסורגום כדי להשפיע משמעותית על רמת הביצועים בפטמים, כאשר הרמה המרבית של הסורגום בתערובת נמוכה מ-30%" (עמ' 8 לחוות דעתו). פרופ' ניר בהחלט מסכים לכך שהדורה הארגנטינאית גורמת לדיכוי מסוים באכילה ולירידה בנצילות המזון, אך לא בהיקפן ובקיצוניותן של התופעות הנטענות על ידי התובעת (פרוט' עמ' 576, ש' 21-26; עמ' 577, ש' 1-4; וראה גם את חוות דעתו בעמ' 4). ניתן לתמוה על כך שפרופ' ניר, שהיה יועץ קבוע במכון תערובות אחר בשם "תדמיר", ביצע עבורו בדיקות לדורה הארגנטינאית, לאחר שהגיעו לאוזניו שמועות על הדורה, והמליץ להם להשתמש בה בזהירות - ברמה של עד 25% דורה בתערובת (עמ' 563, ש' 10-14). לכאורה, מכך ניתן להסיק שפרופ' ניר חשש מאחוזי ה"טאנין" הגבוהים בדורה, ומכאן הסיק שיש להגביל את מינונה בתערובות. ואולם, הוא ציין בעדותו, כי לא זו היא, אלא שהוא המליץ למכון על מינון מסוים של דורה "לפי הכדאיות בשוק" (עמ' 465 לפרוט', ש' 20), ולהיזהר "כי זה חומר חדש, כל חומר חדש צריך להיזהר" (עמ' 564, ש' 7). 24. התובעת ביקשה לא לייחס לעדותו של פרופ' ניר משקל רב. לדעתה חוות דעתו לא הגיונית ושגויה במקרים רבים ואף עומדת בסתירה לעדותו בבית המשפט (סעיף 25 בעמ' 21 לסיכומיה). אררט הצטרפה לטענה זו (סעיף 117 לסיכומיה). טענה זו היא טענה קשה. לאחר שעברתי על החומר לא התרשמתי שכך היא. אכן, מחקירתו הנגדית של פרופ' ניר עלה שנעשו מספר טעויות בחוות דעתו; למשל, בהתבססו על מאמר מסוים, הוא כלל נתונים בטבלה 2 שלא הופיעו במאמר, והוא ניסה להסביר: "...אז יכול להיות שאותה קבוצה עשתה עבודה אחרת והעתקתי לא נכון" (עמ' 527, ש' 10-12). טעויות נוספות נתגלו כאשר נרשם בנספח 2 המסתמך על מאמר 5, תוספת משקל של 6.9% במקום 0.7% (עמ' 540, ש' 1-2). ניתן למצוא טעויות נוספות ברוח זו. בנוסף, בנספח 2 לחוות דעתו, הוא ציטט עבודות שנעשו ובדקו את השפעת ה"טאנין" במזון עופות, כאשר הפקטור של הבדיקה היה אחוז ה"טאנין" בדורה. הוא מסיק שתוצאות העבודות הראו שלא היתה השפעה שלילית על נצילות המזון אלא דווקא השפעה חיובית, כלומר שהעופות אכלו פחות וגדלו יותר (עמ' 514, ש' 18-24), וכי למעשה אין קורולציה בין ה"טאנין" לבין ביצועי העופות (עמ' 520, ש' 8-10). לשאלת ב"כ התובעת, הכיצד בניסוי שפרופ' ניר עצמו עשה, הדורה ובה 0.5%-1.7% "טאנין" הניבה תוצאות פחות טובות מאשר הדורה נטולת "טאנין", שהרי הדבר עומד בסתירה לעבודות שהוצגו בנספח 2 (עמ' 521, ש' 18-23), מסר פרופ' ניר הסבר סביר לדעתי; לדעתו אין פה סתירה, כי "אני חושב שהאמינות של רמת התנינים [צ.ל. "טאנין"] בתערובת היא לא נכונה... לא רק שיש לך קריאה שונה של הרמה גם סוג הטאנין יכול להשפיע" (עמ' 522 ש' 1-4). לשאלה נוספת, הכיצד לפי נספח 2, תכולת "טאנין" גבוהה (3.7%) גרמה לאכילת יתר של 19.4% אבל לדיכוי גדילה של 34.5% (עמ' 544, ש' 20-24), משיב פרופ' ניר שזה יכול להיות הגיוני: "אתה תמצא בהרבה מאד מקרים שאוכלים יותר וגדלים פחות..." (עמ' 546, ש' 10-12). ברם, טעות נוספת נתגלתה, והיא שנתונים שונים נכתבו בפלוס במקום במינוס. פרופ' ניר מסכים שאין להתייחס לממוצעים שהציג בחוות הדעת: "ש: אבל הממוצע הזה לא שווה את הנייר שנכתב עליו נכון? ת: נכון." (עמ' 522, ש' 13-15). והוא אומר בפירוש שאכן "כל העבודות (בנספח 2) עומדות בסתירה" (עמ' 548, ש' 26). חרף ליקויים אלה, חוות דעתו של פרופ' ניר בנושאים החשובים לא נסתרה, ואין לומר כי חוות דעתו היא כאין וכאפס. מכל האמור לעיל עולה, שלא ניתן לקבוע שאכן ה"טאנין" הוא הוא גורם הנזק. זאת ועוד, עדיין יש לשאול האם אכן הוכחה התרשלות היבואניות, ובמידה והוכחה, האומנם היא הגורם שבלתו אין? 25. טוענת התובעת כי היבואניות לא נקטו בכל האמצעים העומדים לרשותן, ע"מ למנוע מצב בו ימצאו רמת "טאנין" גבוהה בדורה (סעיף 31 עמ' 22 לסיכומיה). לטענתה, הן הצהירו הצהרה לא נכונה על תקינות הרמות וסטו מסטנדרט הזהירות. מאידך, באותה נשימה גורסת התובעת, כי הכנת התערובת ע"י תזונאי מטעמה נעשית בהסתמך על הצהרת הספק לגבי אחוז ה"טאנין" בתערובת (סעיף 32 עמ' 22 לסיכומים). הטענה, שהועלתה פעמים רבות מצד התובעת, נראית בעיני תמוהה, ולו בשל העובדה שלמכון התערובת הגיעו רק תעודות המשלוח של הדורה - בלי תוצאות בדיקות המעבדה מחו"ל. על כך ניתן להסיק מתשובתו של סמנכ"ל זנד, שמעון טובי, לשאלת ב"כ צנציפר: "ש. אתם קיבלתם ביחד איתם [הכוונה לדורה] איזה שהם מסמכים חוץ מתעודות משלוח. ת. לא, רק תעודות משלוח" (עמ' 86 לפרוט', למטה). כן, אומרת הקבוצה הירושלמית בכתב הסיכומים שלה, כי לו הייתה עורכת התובעת ניסוי ביולוגי קצר, בדומה לחברות רציניות אחרות בשוק, הרי שהייתה "עולה על הבעיה" מיד ומבררת האם הדורה היא הבעיה. יתרה מזאת, על-פי צו הפיקוח על מצרכים ושירותים (ייצור מספוא והסחר בו), תשל"א-1971, פרק שלישי "יומנים וסימון", קיימות חובות על היצרנים של התערובות לנהל יומן פרטים בקשר לכמויות סוגים והרכבי המספוא שהם מייצרים או מחזיקים, כל אלו נתונים שמשום מה אין בידי התובעת (עמ' 17 לסיכומי הקבוצה הירושלמית). יש לקבל את הטענה. לא ניתן לטעון כנגד ספק "לא ביצעת די בדיקות" ובאותו משפט לומר "אני לא ביצעתי בדיקות, הסתמכתי על הצהרות הספק". היכן האחריות האישית? היכן החבות העולה מן הצווים גם לגבי יצרני התערובת? מבלי לדון בהשלכה המשפטית לפי דוקטרינת "האשם התורם" בדבריי אלו, אין ספק שלא אוכל לקבל טענה לפיה הייתה על היבואניות חובת זהירות מוגברת המחייבת אותן לעשות בדיקות מעבר למה שנעשה. אדרבא, הוכיחו היבואניות כי פעלו לפי ההיתרים שניתנו להן ועל-פי התקנים. כאמור לעיל, היבואניות מציינות בסיכומיהן כי על-פי צו הפיקוח על מצרכים ושירותים (ייצור מספוא והסחר בו), תשל"א-1971, יש חובה להצהיר על כמות "טאנין" אלא שהצו לא היה תקף לתאריך האירועים. ואכן, רק בשנת תשנ"ד (ב-1.11.93) תוקן הצו, ועם התיקון חויבו היבואנים במתן הצהרה לגבי אחוז ה"טאנין" בדורה (לא נקבע תקן מכסימאלי או מינימאלי למינון ה"טאנין" בדורה, אלא שכאמור נקבעה אך חובת הצהרה לגבי המינון). לפיכך יש לקבוע, שבזמן האירועים נשוא תיק זה (שנת 92') לא היתה חובת הצהרה על היבואנים לפי הצו. 26. יתרה על כך, לא הוכח כי היה על היבואניות לספק דורה ובה אחוז "טאנין" מסוים, ומכל מקום, מעדויות כל המומחים עולה, כי במועד האירועים כלל לא ניתן היה לבדוק בישראל את מינון ה"טאנין" בדורה, ולכן הסתמכו כולם על הבדיקות שנעשו ע"י היצרן בחו"ל: לפי רולף, המומחה מטעם התובעת, "עד לאותה עת לא נהגו לבדוק את רמת הטאנין בארץ, והסתמכו על הצהרות היצרן ובדיקות שנעשו בחו"ל... רק סמוך למועד הגעת הדורה הארגנטינאית החלו מספר מעבדות של מכוני תערובת גדולים, ומעבדת קופולק לבדוק ריכוזי טאנין בדורה" (עמ' 6 לחוו"ד). בחקירתו החוזרת הוסיף רולף ואמר כי "במכוני תערובות קטנים כמו זנד טל, אין מעבדות צמודות שיכולות לבדוק חומרי גלם. הם התבססו בעיקר על בדיקות שנעשו במעבדה חיצונית כמו קופולק... עד אז קופולק לא נהגה לבדוק טאנין בדורה, כולם סמכו על הבדיקות שנעשו בחו"ל, כאשר המדינה הביאה את הדורה עצמה מארה"ב, והמדינה הצהירה שרמת הטאנין בדורה היא עד 0.5 אחוז". (עמ' 33 לפרוט', ש' 12-16). גם בחוות דעתו של השמאי, גרטל (כאמור לעיל זהו חלק שנכתב ע"י ד"ר כפרי), נכתב: "בפועל, בנוסף לבדיקות בארץ היעד אין מבוצעות בדיקות נוספות בארץ. מכוני התערובת בארץ אינם נדרשים אפוא לערוך בדיקות חוזרות ונהוג להסתמך על התעודות המלוות" (עמ' 5 לחוו"ד). בעדותו אומר ד"ר כפרי כי בזמן קרות האירועים לא היתה שיטה לבדיקת "טאנין" בארץ (עמ' 237 לפרוט', ש' 1-6), וכי משרד החקלאות היה בודק רעלנים עוד לפני שהסחורה הגיעה למכונים, ועל זה הסתמך המכון (עמ' 236, ש' 27-34). מוסיף פרופ' ניר ואומר בעדותו שעד 92' לא התייחסו לרמת ה"טאנין" (למעט מקרה בודד בשנת 70', אז מדובר היה בדורה עמידה לציפורים אשר טופחה במכון וולקני), לא היה צורך לבדקה, והסתפקו בתעודה שהתקבלה מהבודק של הספק (עמ' 459, ש' 14-19). למעלה מן הצורך, ניתן להזכיר גם את שאמרו בעדותם איתי רון, מנהל שיווק ורכש בשותפות של צנציפר, ואלון אודסה, מנהל בשותפות של הקבוצה הירושלמית: רון אומר שלמיטב ידיעתו, בעת שהגישו בקשה למשרד החקלאות לקבלת רישיון, הם לא נדרשו לתת הצהרה על אחוז ה"טאנין" בדורה (עמ' 659 לפרוט', ש' 11-24). אודסה אומר שאין זה מתפקידו כיבואן לבדוק את הסחורה, "...אנחנו לא נדרשים לעשות זאת, אנחנו מציגים תעודות מחברה בינלאומית... שהיא קובעת את העקרונות של האחוזים ושל חומרי הגלם, של התבואות. משרד החקלאות לוקח דגימה, הוא בודק את הסחורה, אם יש בעיות הוא יכול לעצור לנו את המסירה של הסחורה בממגורה, כבר היו מקרים כאלו" (עמ' 669, ש' 19-24). 27. כמו כן אין ליבואניות, שום יכולת לדעת, מה עשתה התובעת עם הדורה. כיצד ערבבה אותה, כיצד אחסנה אותה, וכיצד הכינה אותה לשיווק. בסוף תהליך ניהול הסחורה, היא עוברת ישר למשאיות הקונים, ולכן אין כל ייחודיות בעובדה שהן יבואניות. הסחורה עוברת מיד ליד בתהליך היבוא, בין גורמים רבים ומאוחסנת באופנים שונים (ראה למשל עדותו של אלון אודסה, בעמ' 669 לפרוט', ש' 15-18: "...האנייה מגיעה לנמל, נפרקת הסחורה בבית דגון. לפעמים קורה שהאנייה פורקת ובו זמנית מגיעות משאיות ולוקחות את הסחורה, לפי חלוקה שאנחנו נותנים לעמיל המכס שלנו...", וראה גם עמ' 132-133 לפרוט', עדותו של טובי אודות תהליך ניהול הסחורה מרגע הגעתה לארץ). בנסיבות אלו, סבורני, כי לא ניתן להגזים בציפיות כלפי היבואניות. איני מסיר את האחריות כליל באמירה כזו. חובה על חברה המייבאת סחורה גם לוודא את איכותה. ואולם ברגע שהחברה הוכיחה כי עמדה בכל התקנים עפ"י הצווים ופעלה בהתאם לנוהג דאז, הרי שאין להשית עליה אחריות מעבר לכך. בנוסף, קיומם של גורמים כה רבים בתהליך היבוא כפי שעולה מן הפרוטוקולים מעיד על אפשרויות רבות לניתוק הקשר הסיבתי הישיר בין התרשלות היבואניות, אם היתה, לבין הנזק שנגרם לתובעת (ראה להלן). איני סבור גם, שעל היבואניות לצפות את השימוש העתידי של התובעת בדורה, במיוחד לא לאור העובדה שהתובעת יכולה לנטר את ה"טאנין" ולנטרל אותו, אם בכלל תבדוק אותו. גם בעובדה זו יש כדי להעיד על ניתוק קשר סיבתי, כפי שאראה להלן, בין ההתרשלות הנטענת של היבואניות לבין הנזק של התובעת. ג(3). שאלת הקשר הסיבתי 28. על מנת לחייב באחריות נזיקית, בהנחה שהוכחה התרשלות, יש להוכיח קשר סיבתי ברור בין התרשלות המזיק ובין קרות הנזק. במלים אחרות, יש להוכיח שאילולא פעולתו או מחדלו של המזיק, הנזק לא היה נגרם. הגם שלא עלה בידי התובעת להוכיח כי אכן היבואניות התרשלו, כפי שקבעתי לעיל, ולמעלה מן הצורך, אדרש לשאלת הקשר הסיבתי, ואומר כבר עתה שגם כאן לא עמדה התובעת בנטל האמור. לטענת אררט, היבואניות לא יידעו את התובעת לגבי אחוז ה"טאנין" בתערובת ושהוא גבוה מן המותר. לטענתה, חוסר הדיווח של היבואנים הוא שגרם לנזקים (סעיף 104 עמ' 18 לסיכומי אררט). אינני סבור כך. אי הדיווח אינו יכול להיות הגורם הישיר לנזק. ראשית, מכיוון שלא ברור כלל שהיבואניות לא עמדו בחובת הדיווח שהושתה עליהן (ראה לעיל). שנית, מכיוון שכפי שטענו היבואניות, הן מייבאות מרכיב אחד מתוך התערובת הסופית. אין זה סביר להשית עליהן את האחריות לכלל הנזקים הנטענים. ושלישית, נדמה לי ששתי טענות אלא אינן דרות יחדיו. אם כן נדרש מהספק סטנדרט בדיקה גבוה, אם אכן מעוניינת התובעת שהספק יעשה כל שביכולתו כדי לוודא שאחוז ה"טאנין" נמוך ואינו רעיל, הרי שעליה ליטול קורה מבין עיניה ולעמוד באותו סטנדרט. 29. טוענת הקבוצה הירושלמית (בעמ' 18-19 לסיכומיה), כי הוכח שאופן הכנת התערובת עצמה, וכן גורמים חיצוניים או תוספים שונים בהרכב יכולים לגרום לנזק או להשפיע על טיב התערובת. ואכן, המומחים מסכימים שלמינון הדורה בתערובת השפעה רבה. לדוגמא, אומר פרופ' ניר, שגם כאשר מדובר בדורה עתירת "טאנין" (5%-6%), שמינונה בתערובת הוא נמוך, 10%-5%, לא צפויה כל בעיה (עמ' 475 לפרוט', ש' 4-7). המומחים גם מסכימים שחומרים מסוימים בתערובת אף יכולים להוריד את רמת ה"טאנין" ולנטרלו. וכך אומר רולף בעדותו: "שנינו מסכימים [הכוונה היא לו ולפרופ' ניר], שבהחלט תערובות עם רמת חלבון גבוהה ומספקת - יכולה לבטל חלק מהאפקטים השליליים של הזנת דורה עתירת טאנין" (עמ' 14 לפרוט', ש' 21-22). כן הוא ציין, ש"עודף או מחסור של סידן ברמות חריגות מאד - בהחלט יכול להשפיע" (עמ' 19, ש' 10). הוא הוסיף, שהוא בדק את הרכבי התערובת שתוכננו על ידי ד"ר כפרי ומצא שרמת הסידן היתה תקינה לחלוטין (עמ' 19, ש' 10-11). בנוסף אומר פרופ' ניר, שהיו גורמים אפשריים אחרים (שלא נבדקו ע"י התובעת) לתופעות של סירוב אכילה וירידה במשקל, כגון המבנה של התערובת עצמה (החלפת תערובת קמחית בתערובת מכופתת, או כופתאות קשות מדי, תערובת טחונה דק מדי) ומחלות (עמ' 591 לפרוט', ש' 20-26; עמ' 592, ש' 1-9). גם ד"ר כפרי הסכים בעדותו שמחלות הנן גורם אפשרי (עמ' 243, ש' 1-6, 12-13). ואולם, אומר המומחה רולף בעדותו: "אני מסכים איתך [לאפשרות קיומה של סיבה אחרת לנזקים הנטענים] עם הסתייגות. ההסתייגות היא שברגע שהוציאו את הסורגום מהתערובת - אז חלק גדול מהתופעות שנוצרו באכילה נעלמו. כך שעצם העובדה הזו - מאמתת ביולוגית את הגורם שגרם לסרבנות האכילה" (עמ' 20 לפרוט', ש' 26-28). ובכל זאת, לא נראה לי שיש לקבל את הסברו זה של רולף, שכן לא עלה בידי התובעת להוכיח שאכן הדורה הוצאה מן התערובת ובכך הופסקו התופעות השליליות. ראשית, רולף עצמו מעיד, שהוא יודע שהדורה הוצאה מן התערובות על-פי התצהירים שקרא (של אמנון טל, מנכ"ל זנד, ושל שמעון טובי, הסמנכ"ל) ולפי חוות הדעת של השמאי גרטל, ומשיחה שערך עם טובי ועם גרטל. הוא עצמו לא ראה שהדורה הוצאה מן התערובת (עמ' 21 לפרוט', ש' 5-13). גם טובי העיד שלאחר שהופסק השימוש בדורה נוצר שיפור והעופות התחילו לאכול (עמ' 77 לפרוט', באמצע העמוד), אך מן החקירות הנגדיות של טובי, טל וכפרי עולה, שלא הפסיקו את השימוש בדורה, כפי שהצהירו טובי וטל (סעיף 9 לתצהיריהם), אלא הורידו את המינון של הדורה בתערובת (עמ' 198 לפרוט', ש' 1-6, שם אומר טל שכנראה זוהי טעות סופר שמצוין בתצהיר שהפסיקו את השימוש; וראה גם חקירתו הנגדית של טובי, עמ' 116, ש' 14). בנוסף, העיד ד"ר כפרי שלאחר שהוריד את מינון הדורה בתערובת ל-8%-5% "למיטב זכרוני, התופעה נעצרה" (עמ' 233, ש' 11-12). 30. בנוסף, צנציפר הראתה, כי ישנם משקים אחרים שקיבלו אותו משלוח בהם לא נתגלו התופעות השליליות, והמשקים הנפגעים היו רק אלו אליהן נשלחה התערובת של התובעת. התובעת לא סיפקה תשובה לשאלה כיצד קרה שבאותה אנייה יובאו עשרות אלפי טונות דורה שנמכרו למכוני תערובת אחרים, ובאף אחד מהם לא התגלתה בעיה. העיד איתי רון, מנהל צנציפר, כי רק כ-10% מהדורה שהחברה ייבאה נמכרה לתובעת, והשאר למכוני תערובת אחרים ולא התקבלה כל תלונה ממכונים אלה (עמ' 608, ש' 4-24). עדותו זו נסמכת על ידי מוצג נ/21 הכולל ריכוז תעודות משלוח ובהן שמות רבים של מכוני תערובת שרכשו דורה מצנציפר, שמקורה באותו משלוח. בנוסף, כאמור, העיד פרופ' ניר, כי במכון התערובת "תדמיר" שביקש אז את שירותיו, השתמשו בדורה הארגנטינאית ברמה של עד 25% בתערובת, לפי הנחיותיו, ולא קרה דבר (עמ' 563, ש' 10-13), בה בשעה שהתובעת הכניסה, לטענתה, אחוז דומה של דורה לתערובת (24%-30%), ואירעו התופעות השליליות הידועות. עובדות אלו בהחלט מנתקות את הקשר הסיבתי הבלעדי שבין הדורה לנזק, אם היה כזה מלכתחילה. 31. ובאשר לדו"ח השמאי עליו מסתמכת התובעת; ברי כי אין בו כדי לקבוע את הגורמים לנזק. אין בו תיעוד מדויק של מועדים (מועדי קבלת התערובות על ידי המגדלים), ומטבע הדברים, אין בו התייחסות מעמיקה לגורמי הנזק ולשאלת האחריות בכלל, ואם ישנה התייחסות כזו, אין לייחס לה משקל רב. אמנם, מצוין בדו"ח כי הדורה נחשדה כגורם הנזק וכי בבדיקתה נקבע שהיא מכילה רמת "טאנין" גבוהה מהמותר (עמ' 2 לדו"ח), אך הדברים לא נקבעו על ידי השמאי עצמו, אלא על ידי צוות הבדיקה שלו (שמונה על ידו), וככאלה מהווים הם עדות שמיעה שאיננה קבילה או לכל הפחות משקלה אפסי (זוהי גם טענתן של היבואניות, עמ' 21 ו-20 לסיכומיהן, בהתאמה). מכל מקום, השמאי מונה על מנת לשום את הנזק, וכלשונו "...הבדיקה שאני קיבלתי, המנדט, לבדוק את הנזקים ללהקות תרנגולי הודו, בעקבות תערובת הנטענת כלקויה. אם התערובת לקויה, היה צריך להוכיח מי שתובע, לא אני. אני רק [הערכתי] את הנזקים. אני בודק רק נזקים" (עמ' 385 לפרוט', ש' 1-4). במקום אחר הוא אומר שוב "אני לא קבעתי את שאלת אחריות, קבעתי שאלת גובה הנזק" (עמ' 423, ש' 17). יש לציין, שדו"ח השמאי כולל נתונים שמעידים על קיום נזק שלא מהדורה, ונזקים אשר נגרמו למגדלים שלא רכשו תערובת בזמנים הרלוונטיים. להמחשת הדברים, אביא כאן מספר דוגמאות. משק קוביצקי מבית ינאי, אשר מופיע בריכוז הערכת הנזקים בדו"ח השמאי (נספח א' לדו"ח), קיבל את להקת העופות ביום 6.4.92 ושיווקם ביום 3.6.92, כלומר שהעופות שווקו עוד לפני קבלת התערובת הנטענת כפגומה (הדורה הגיעה לארץ ב-8.6.92, כאמור לעיל, והמכון החל בהכנת התערובת עם הדורה ובשיווקה מאותו היום ואילך). מכאן, שהכללת משק זה בדו"ח הנה טעות. כך גם אמר גרטל עצמו "טעות שנכלל" (עמ' 420 לפרוט', ש' 22). בדומה, משק פורת מכפר מונש, קיבל את הלהקה ב-6.4.92 ושיווק את העופות ביום 31.5.92, ומכאן שגם נזקיו לא היו צריכים להיכלל בדו"ח. מכל האמור לעיל עולה, כי התובעת לא הרימה את נטל הוכחת הקשר הסיבתי. 32. צנציפר אף הוסיפה, כי הפעלת אותה "וועדת בדיקה" שפעלה יחד עם השמאי הייתה "משחק מכור" ושהיא פעלה על-פי הנחיותיו של ד"ר כפרי שמסיבותיו שלו הנחה אותה להצביע על הדורה כמקור לנזק (סעיף 131 עמ' 23 לסיכומים). לדידי, ישנה אפשרות סבירה לכך שפעולת הוועדה הייתה הומוגנית ומעוררת שאלות. אף שקבעתי שאין לייחס משקל רב לאותם חלקים בדו"ח גרטל המתייחסים למקור הנזק, בכל זאת אתייחס בקצרה לוועדת הבדיקה ובעיקר להרכבה. בעדותו, אומר השמאי כי לכתיבת הדו"ח (החלק הכללי על ה"טאנין" כגורם הנזק, היינו עד לעמ' 7 בחוות הדעת) הוא נעזר בכמה מומחים: ד"ר כפרי, תזונאי בזנד, ד"ר טרומפר, וטרינר של זנד, וד"ר יובל, וטרינר מטעמו של השמאי (עמ' 377 לפרוט', ש' 19-27; בעמ' 378, ש' 1-13), כאשר הדבר לא צוין במפורש בחוות הדעת. השמאי מסביר כי ד"ר יובל, וטרינר בכיר לדבריו, היה אחראי לבדוק שדברי המומחים האחרים היו סבירים מבחינה מקצועית, ולכן לא מצא טעם לפגם בכך שחלק מחברי הצוות היו מטעם מכון זנד, התובע (עמ' 382, ש' 5-19). בחוות הדעת של השמאי, נכתב כי "בבדיקות ראשוניות נחשד כי מדובר בליקוי במזון, ולאחר בידוד מרכיבים משותפים בכלל התערובת נחשד הסורגום, ובבדיקתו נקבע כי הוא מכיל רמית [צ.ל. רמות] 'טאנין' גבוהה מהמותר..." (עמ' 2 לחוו"ד), ובעדותו אומר השמאי שברגע שנחשדה התערובת, ואובחנה רמת "טאנין" גבוהה, "חדלו הבדיקות, לא המשיכו הלאה, אין טעם" (עמ' 390 לפרוט', ש' 20). בנוסף, מחקירתו הנגדית של השמאי עולה, שכאשר נתנה לו התובעת את רשימת המגדלים שהתלוננו, היא גם מסרה לו שישנן תלונות בנושא ה"טאנין" (עמ' 383, ש' 12-14). מכאן, שיש ממש בטענתה של צנציפר לפיה הדורה "סומנה" מראש כמקור הנזק (סעיף 121 לסיכומיה). ראה גם תשובתו של השמאי לשאלה מדוע לא נערכו בדיקות למרכיבים משותפים אחרים בתערובת: "כי המומחים שמו את האצבע על הדורה והם הלכו על הדורה" (עמ' 392, ש' 13-14). 33. בנוסף לכל האמור, קיים חסר ראייתי ברור. מסמכים מהותיים אינם בנמצא. אין בידי התובעת מסמכים הנוגעים לתאריכי המשלוחים, לא לדבר על תאריכים שגויים רבים. כל אלה אינם מסייעים בידי בית המשפט לראות תמונה ברורה ואמינה דייה. יתרה מכך, ניתן לקבוע כי הדברים עולים כדי נזק ראייתי לחובת התובעת (ראה להלן). שונות 34. עד כה דנתי לא מעט בעניין קשר הסיבתי, באשר חשיבותו לענייננו היא רבת מעלה. ברי שללא ספק יש לדחות את קיומו של קשר סיבתי ככל שהדבר נוגע ליבואניות, ולקבוע כי התובעת לא הרימה את נטלי הראיות וההוכחה ולא שכנעה את בית המשפט (ברמה המקובלת בדין האזרחי) כי יש להטות את הכף לטובתה. מעבר לכך, ולמעלה מן הצורך ישנן מספר טענות שעלו ואדון בהן בקליפת אגוז. טענות אלו אינן קשורות במישרין ובצורה מובהקת לסוגיות עליהן עמדתי לעיל בהרחבה, ואולם הן מצויות בחללים שביניהן ועל כן אתייחס אליהן בקצרה: 35. תביעת סרק היבואניות טוענות כי התביעה דנן הינה תביעת סרק (סעיף 1 וסעיף א' לסיכומי היבואניות, בהתאמה). התביעה נועדה כל כולה לכיסוי חובותיה של התובעת בהיותה בכינוס נכסים. הן הביאו ראיות רבות המראות על "הטקטיקה" שבהגשת התביעה כנגדן במועד מסוים (ובסמוך להצטברות עדויות על אי הצלחה בכיוון הביטוחי), וכן על החסרים הראייתיים שקרו בעקבות כך. זו הסיבה ל"הסתמכות יתר" על נתוני השמאי בתביעתם, נתונים שהתבררו כלקויים, חסרים ולא מדויקים. איני משוכנע כי אכן לפנינו תביעת סרק, אולם בהחלט יש בפנינו מקרה, שאולי ניתן היה ליישבו באפיקים אחרים ולא בין כותלי בית המשפט. תפקידו של בית המשפט הוא להגיע לחקר האמת ול"ברור את המוץ מן התבן", או במקרה זה מן הדורה. אכן אירע אסון לתובעת. אירוע קשה שהביא לקשיים בעסקים עד כדי פירוקה. עם זאת, גם אני איני יכול שלא לתהות על מועד הגשת התביעה כנגד היבואניות ועל ניהול התיק, תוך חסרים רבים. העובדה הניצחת היא, שהתובעת לא הגישה תביעה נגד הלולנים שלא שילמו. אכן יש להניח כי היא הסתמכה על חוות דעת השמאי ועל העובדה שתוכל להיפרע מחברת הביטוח. 36. חסר ראייתי ונזק ראייתי לחובת התובעת כבר עמדתי על סוגיית החסר הראייתי במקומות רבים בפסק דין זה. לאורך ההליך כולו ניתן לזהות מחדלים של התובעת (כגון הצגת קלסרי נתונים עמוסים לעייפה, לקויים ולא מדויקים, ללא תעודות משלוח, העובדה שלא ניהלה יומן ורישומים מדויקים כנדרש), העשויים לעלות כדי נזק ראייתי שייזקף לחובתה, ובשל כך, לאור דוקטרינת הנזק הראייתי וההלכות הנוהגות בהקשרה, במקרה של ספק, היבואניות צריכות להיות אלו שתהנינה ממנו. טענה נוספת שהעלתה הקבוצה הירושלמית, טענה המקובלת עלי, הנה כי התובעת לא הביאה עדים וראיות רלוונטיים רבים (סעיף 5 ואילך, עמ' 23 לסיכומיה), כגון: מי שטיפל אישית במשלוחים ובאספקות מטעם התובעת, לקוחות שיעידו שקיבלו תערובת פגומה ובשל כך לא שילמו לתובעת בעבורה. ומכאן, טוענת הקבוצה הירושלמית (סעיף 6 עמ' 25 לסיכומיה), שניתן לקבוע שהתובעת נמנעה מהבאת עדים וראיות רלוונטיים שהיו בהישג ידה, ללא הסבר סביר, ועל כן על בית המשפט להסיק שאילו היתה מובאת הראייה היתה פועלת נגדה. ראה לעניין זה את ספרו של י' קדמי על הראיות - עדכון והשלמה (1995) בעמ' 182, המצטט מתוך ע"א 548/78 נועה שרון נ' יוסף לוי, פ"ד לה(1) 736, בעמ' 760: "...בכלל הנקוט ידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי-הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה." 37. בשולי פסק הדין אעיר, כי לא מצאתי לנכון להתייחס לטענות נוספות, אף שהן נכונות ולא עלה בידי התובעת להפריכן, כגון טענת הויתור שהעלתה הקבוצה הירושלמית, והעובדה שהתובעת לא פעלה להקטנת נזקה, כטענת היבואניות. סיכומו של דבר 38. התובעת לא הרימה את נטל הוכחת תביעתה נגד הנתבעות, והיא נדחית בזאת. כמו-כן, נדחית תביעת צד ג' של אררט נגד היבואניות. אשר להוצאות משפט, הרי שעל התובעת לשלם לשלוש הנתבעות הוצאות המשפט בסך 15,000 ₪ כל אחת. באשר לאררט, היא תשא בהוצאותיהן של היבואניות - צד ג', בסך 7,500 ₪ כל אחת. לכל סכומים דלעיל יש לצרף מע"מ כחוק. פוליסהמוצרכיסוי ביטוחי