דליפת דלק - שריפה במהלך תדלוק רכב בתחנת הדלק


פסק דין

1. התובע, יליד 13.1.78, נשוי ואב לשני ילדים. במועדים הרלבנטיים לתביעה זו הועסק כמתדלק אצל הנתבעת מס' 1 בתחנת דלק "פז" שבמרכז המסחרי ברמת אשכול, ירושלים ("תחנת הדלק"). הנתבעת מס' 2 הינה מבטחתה של הנתבעת מס' 1. למען הקיצור והואיל ועניינן אחד, תיקראנה להלן שתי הנתבעות: "הנתבעת".


2. ביום 18.5.01, בשעה 10.45 לערך, עסק התובע בתדלוק רכב בתחנת הדלק. לצורך זה הכניס את אקדח התדלוק למיכל הדלק והפעיל את מכונת התדלוק. במהלך הרגיל של הדברים, אמור היה אקדח התדלוק להפסיק את פעולת התדלוק באופן אוטומטי כשהמיכל מתמלא. דא עקא, מסיבה כלשהי לא הפסיק האקדח את פעולת התדלוק ודלק רב ניגר ממיכל הדלק של הרכב לעבר רצפתה של תחנת הדלק. התובע, שהיה עסוק באותה העת בתדלוק רכב אחר, חש לרכב והפסיק את פעולת האקדח, כאשר לפתע החליק על הדלק שנשפך על הרצפה ונפל ארצה. בגדיו של התובע נספגו בדלק שנקווה על הרצפה. מנהל התחנה, מר קובי שול ("קובי"), אשר צפה במתרחש, הורה לתובע להיכנס לחדר קטן הנמצא בתחנה ולהמתין שם עד שקובי ימצא לו בגדים יבשים. התובע נכנס לחדר. סמוך לאחר כניסתו לחדר אחזה אש בבגדיו. התובע יצא מהחדר כשהוא בוער וזועק לעזרה. עובד אחר בתחנה, מר סוהיל דוויק ("סוהיל"), ניגש אל התובע ושפך עליו דלי מים וסבון, ששימש לרחצת מכוניות. האש פחתה והתובע רץ לעבר תחנת "לוטו" הנמצאת בסמוך לתחנה, שם התמוטט (ראו את תצהירו של סוהיל, שלא נסתר). אמבולנס שהגיע למקום פינה אותו לבית החולים, שם אושפז במשך 20 יום ביחידה לטיפול נמרץ. לאחר מכן הועבר לאשפוז ממושך במחלקה לכירורגיה פלסטית, במהלכו נותח מספר פעמים. אין מחלוקת, כי עקב התאונה סובל התובע מצלקות נרחבות באזורים מרובים בגופו ומנכות קשה. לפני תביעתו נגד הנתבעות לפיצויים בגין נזקיו.


3. גדר המחלוקת באשר לנסיבות אירוע התאונה מצומצם ומתמקד בשאלה: מהי הסיבה לכך שאש אחזה בבגדי התובע. וביתר פירוט: האם האש פרצה עקב הדלקת סיגריה על ידי התובע, כפי שטוענת הנתבעת, או עקב ניצוץ חשמלי שהיה בחדר או מסיבה אחרת כלשהי שאינה תלויה בתובע, כפי שטוען התובע.


בהקשר לסוגיית האחריות מתמקדת המחלוקת בהיקף אמצעי הבטיחות שננקטו בתחנת הדלק ובנפקותה של הדלקת הסיגריה על ידי התובע, אם ייקבע שכך אכן אירע. כמו כן חלוקים הצדדים בשאלת גובה הנזק.


נפנה ונבחן שאלות אלה, על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון.


הגורם לאש שאחזה בבגדי התובע – סיגריה או ניצוץ חשמלי



4. התובע העיד בתצהירו, כי האש אחזה בבגדיו מיד "עם כניסתי לחדר ובטרם הספקתי לבצע כל פעולה". בחקירתו הנגדית ציין, כי "הלכתי לחדר אין דקה בערך, בערך עברה דקה, פתאום נשרפתי ויצאתי החוצה" (עמ' 24 לפרו'). הוא שלל במפורש את טענת הנתבעת כי הדליק סיגריה: "... אני כלל לא מעשן במהלך עבודתי, שכן לא יעלה על הדעת, שאני אעשן במהלך ביצוע תדלוק רכבים, ובוודאי לא כאשר בגדיי ספוגים בדלק". התובע חזר על גרסתו גם בחקירתו הנגדית (עמ' 22-24 לפרו').
התובע זימן לעדות את סוהיל, אשר העיד כי לא ראה את התובע מעשן לפני פגיעתו. גם סוהיל ציין, כי פרק הזמן מאז פניית התובע לחדר ועד ליציאתו ממנו כשכולו בוער היה "מזערי ביותר" (סעיף 8 לתצהירו). עם זאת, סוהיל לא היה עם התובע בתוך החדר וממילא שלא ראה מה התרחש בתוכו עובר לאחיזת האש בבגדי התובע (עמ' 17 לפרו').


התובע הגיש חוות דעת מומחה לחקירת דליקות: מר שלמה מאור. על פי המפורט בחוות הדעת, לאחר שהתובע החליק על רצפת תחנת הדלק הספוגה בבנזין, נספגו בגדיו בבנזין, כאשר אדי הבנזין מתנדפים מבגדיו ויוצרים סביבו מעין "הילה" האופפת אותו. רמת הסיכון להתלקחות של אדי הבנזין הינה גבוהה מאוד ויכלה להיגרם מכל ניצוץ אפשרי או גוף חם בקרבת אדי הבנזין. בחדר הקטן שאליו נכנס התובע על פי הוראתו של קובי, היו מרוכזים שעוני חשמל, קופסאות חשמל, שקעים רבים ומחשב, היכולים לספק מקורות לניצוץ חשמלי במקום. הוראתו של קובי לתובע להיכנס לחדר הייתה, אפוא, שגויה והרת-אסון. זאת ועוד, בתחנת הדלק לא הייתה קיימת ערכת חילוץ ומילוט כמתחייב מתקנות הבטיחות בעבודה (עזרה ראשונה במקומות עבודה) התשמ"ח-1988. כיסוי התובע בשמיכת המילוט הקיימת בערכה זו הייתה מונעת את נידוף אדי הבנזין ומאפשרת את הרחקתו הבטוחה מתחנת הדלק וממקורות פוטנציאליים לניצוץ המסוגל להצית את אדי הדלק. הפשטת בגדיו של התובע במקום פתוח כאמור, והחלפתם בביגוד יבש ונקי, היו מסיימים את האירוע ללא פגע.


5. הנתבעת מבססת את עמדתה, שלפיה מקור האש בסיגריה שהדליק התובע, על עדויותיהם של מנהל התחנה קובי, של עובד התחנה טאלב ג'עברי ("טאלב"), ושל מומחה לחקירת דליקות מטעמה: מר דניאל בן-ארי.


קובי העיד בתצהירו, כי לא ראה את אירוע הדליקה עצמו, אך כאשר ביקר את התובע בבית החולים "הוא התנצל בפניי ואמר לי כי עשה טעות, וכשהמתין לבקשתי בחדר, הוא הדליק סיגריה".


אשר לטאלב מסתמכת הנתבעת על אמרה שמסר ביום 3.8.01 לחוקר פרטי של הנתבעת, שבה אישר כי "רמזי ישב במשרד והדליק סיגריה וכתוצאה מכך גופו התלקח" (נ/3).


המומחה בן-ארי ציין בחוות דעתו, כי על יסוד תכונות הבנזין וניסוי שערך, חייבת הייתה להיות הצתה קרובה באופן פיזי לבגדי התובע, של גורם מצית בטמפרטורה של כמה מאות מעלות צלזיוס, על מנת שהצתה זו תגרום להתלקחותו. השריפה שפרצה לא לוותה בהתפוצצות כלשהי, ומכאן שלא הייתה התלקחות אדי בנזין בחלל החדר, אלא רק בסמיכות לבגדי התובע. אילו גץ כלשהו היה מצית אדי בנזין בחלל החדר, חייבת הייתה להיגרם התפוצצות של אדים אלו בחלל החדר, לגרום להרס החדר ולהשמיע רעש של פיצוץ. מכל אלה מסיק המומחה, שלא נוצרה בחדר בעת האירוע אווירה נפיצה שהוצתה על ידי ניצוץ כלשהו מלוח החשמל, מחשבים וכדומה, אלא ההצתה נגרמה על ידי אש גלויה שהייתה במגע קרוב עם בגדי התובע, כגון: גפרור בוער. על יסוד דו"ח טיפול באמצעי כיבוי בתחנת הדלק שהועמד לעיונו מוסיף המומחה ומציין, כי בתחנה היו קיימים בזמן התאונה ארבעה מטפי כיבוי אש, גלגלון מים תקני וברז שריפה, כאשר כל הציוד הנ"ל עבר טיפול שנתי ורענון בחודש ינואר 2001, היינו, ארבעה חודשים בלבד לפני התאונה. באותו מועד גם קיבלו עובדי תחנת הדלק הדרכה.


6. אקדים ואומר, כי לאחר שבחנתי את מכלול הראיות הגעתי למסקנה, כי יסוד האש שאחזה בבגדי התובע לא היה בסיגריה שהדליק התובע, כי אם בניצוץ חשמלי. להלן יובאו הנימוקים למסקנתי זו.
7. נדבך ראשון בעמדתה של הנתבעת בסוגיה דנן הינו עדותו של קובי, שלפיה התנצל לפניו התובע בבית החולים באמרו כי טעה והדליק סיגריה. אלא שמבט קרוב בעדות זו מעלה, כי אינה יכולה לעמוד: ראשית, תרחיש שלפיו מתנצל התובע לפני קובי, בעודו כואב ודואב בבית החולים, נראה מעושה ומאולץ במשהו. שנית ועיקר, מסתבר, כי כבר ביום 20.5.01, יומיים בלבד לאחר התאונה, דיווח קובי לחברת הביטוח, כי האש אחזה בתובע בשעה שהמתין במשרד לקבלת בגדים חדשים וניסה להדליק סיגריה (ת/1). בחקירתו הנגדית אישר קובי כי עובדות אלה ידועות לו אך ורק מתוקף שיחתו עם התובע במהלך הביקור בבית החולים (עמ' 29 ש' 28). דא עקא, באותה העת היה התובע מחוסר הכרה ונתון בבידוד (כפי שאישר גם קובי בעמ' 30 ש' 11 ואילך) וממילא שלא יכול היה למסור לקובי דבר או חצי דבר אודות נסיבות אירוע התאונה. בפיו של קובי לא היה הסבר כלשהו לשאלה כיצד יכול היה התובע למסור לקובי, בעת שהיה מחוסר הכרה, כי עישן סיגריה וכי הוא מצטער על כך (ראו עמ' 30 לפרו'). עדותו של קובי נגועה, אפוא, בפרכה המקעקעת אותה מן היסוד. כך הם פני הדברים גם בטרם מביאים בחשבון, כי קובי לא ידע לספר באיזה בית חולים היה מאושפז התובע. לאור כוחם המצטבר של שיקולים אלה לא ניתן לקבוע, כי בקר את התובע בבית החולים.


בסיכומיהם ניסו באי כוחם המלומדים של הנתבעת לתרץ את הקושי ולהסביר, כי קובי כנראה "התבלבל" שכן הוא מילא את הדו"ח (ת/1) על יסוד מידע שקיבל מהעובדים האחרים בתחנת הדלק, כאשר עם התובע נפגש בבית החולים רק בהמשך, לאחר שמצבו של התובע השתפר. אולם להסבר זה אין כל עיגון בעדותו של קובי. הדרך לנסות וליישב את הקושי הייתה לבקש מקובי להתייחס לאפשרות זו במסגרת חקירתו החוזרת. ב"כ הנתבעת נמנעו מלעשות כן. בנסיבות אלה לא ניתן לקרוא לתוך עדותו של קובי את מה שאין בה.


8. נדבך שני בעמדתה של הנתבעת כי מקור האש בסיגריה הינו האמרה שמסר טאלב לחוקר הנתבעת (נ/1), שבה אישר כי התובע התלקח משום שהדליק סיגריה. אלא שגם דברים אלה רחוקים מלשכנע ואין בהם די כדי לבסס ממצא.


בפתח הדברים ראוי להביא את הדברים שמסר טאלב באמרתו הנ"ל במלואם:


"רמזי ישב במשרד והדליק סיגריה וכתוצאה מכך גופו התלקח. מיד התחלנו לשפוך עליו מים. הבחנתי כי הוא נכווה בידיו רגליו בצוואר ובראש.
מיד הגיע למקום אמבולנס ופונה לבית חולים. המשרד לא נשרף. נשרף כיסא. ורמזי... בכוויות. מיד כשרמזי נכווה הוא יצא מיד מהמשרד.
ש.ת. לאחר שרמזי נשרף הבחנו בסיגריה בוערת במשרד.
רמזי היה במשרד לבד. מדובר במשרד בעל מידות קטנות. מדובר במשרד קטן מאוד.
ש.ת. רמזי נשרף כתוצאה מכך שהוא הבעיר סיגריה כשבגדיו היו רטובים בבנזין...".
(ההדגשות שלי – י.ע)



יושם לב, כי בעוד שמהדברים שמסר טאלב בפתח אמרתו ובסיומה עולה, כי ראה במו עיניו שהתובע ישב במשרד והדליק סיגריה, הרי מהאמור בתווך ("רמזי היה במשרד לבד") עולה בבירור, כי טאלב למעשה לא היה עם התובע במשרד וממילא שלא ראה מאום ודבריו הנחרצים, כביכול, אודות הסיבה לדליקה, אינם אלא סברה שיסודה בכך ש"לאחר שרמזי נשרף הבחנו בסיגריה בוערת במשרד".


מסקנה זו מתחוורת ביתר שאת מהדברים שמסר טאלב בחקירתו הנגדית, כי "לפי מה שהם סיפרו אני אומר שהוא נשרף מסיגריה. כך הם סיפרו. מי שסיפר זה היה מי שהיה שם, העובדים, בעל הבית וכולם" (עמ' 40 ש' 2). זאת ועוד, את בדל הסיגריה למעשה ראה טאלב רק לאחר שאמבולנס פינה את התובע מהמקום (עמ' 40 ש' 6), ואף זאת לא בחדר עצמו. כדבריו בעדותו, אשר אין סיבה לפקפק באמינותם: "אני לא יכול להגיד איפה מצאו את זה. אני ראיתי אותה ביד של אלה שמצאו אותה" (עמ' 43 ש' 28), וכן: "כשאני ראיתי את הסיגריה היא הייתה בידיים של קובי, אבל אני לא יודע מי מצא את זה" (עמ' 44 ש' 3). טאלב הוסיף כי מי שסיפר שהסיגריה נמצאה בתוך החדר היה קובי (עמ' 44 ש' 6) אך מעניין לציין, כי קובי מצדו לא התייחס בעדותו לסוגיה זו.


רואים אנו, כי סברתו של טאלב, כפי שנרשמה באמרה נ/1, מבוססת כולה על דברים ששמע מפי אחרים. מדובר לכאורה בעדות שמיעה בלתי קבילה, ומכל מקום, משקלה של עדות כגון זו הינו נמוך.


ועיקרם של דברים: מעדותו של טאלב עלה גם, שכל עובדי התחנה, אשר נהגו לעשן, עשו כן בחדר שאליו נכנס התובע. כדברי טאלב: "אין מקום אחר לעשן רק בחדר הזה" (עמ' 42 ש' 8). "תמיד מעשנים שם (עמ' 42 ש' 13). טאלב הוסיף וציין, כי לא אחת, כאשר מגיע רכב על מנת לתדלק בעוד שעובד מעשן במשרד, יוצא העובד לתדלק כאשר הוא משאיר את הסיגריה במאפרה שבתוך החדר (עמ' 42 ש' 8 ו-15). מהאמור לעיל עולה, שאף אם נניח שקובי או עובד אחר הבחינו בבדל סיגריה על רצפת החדר לאחר שהתובע פונה מהמקום, הרי קשה לקשר בין בדל הסיגריה לבין התובע דווקא.


9. מול העדויות הרעועות שעליהן מסתמכת הנתבעת ניצבת עדותו החד-משמעית של התובע, שלפיה האש אחזה בבגדיו סמוך לאחר כניסתו לחדר מבלי שהדליק סיגריה. מדובר אמנם בעדות יחידה של מי שנוגע בדבר, אך בסופו של דבר הותירה העדות רושם חיובי. דבריו של התובע כי לא הדליק סיגריה אף נתמכים בניסיון החיים ובשכל הישר. קשה להלום, כי מי שאך לא מכבר בוסס בשלולית של בנזין ובגדיו ספוגים בבנזין, יבחר להדליק סיגריה. זהו מעשה בלתי הגיוני לחלוטין שאין סיבה לייחסו לתובע.


10. מסקנת הביניים העולה מכל המקובץ לעיל היא, כי עדותו של התובע אודות נסיבות פרוץ הדליקה אמינה בעיני ויש להעדיפה על פני המסקנה המפליגה, שמבקשת הנתבעת להסיק מעדויותיהם של קובי ושל טאלב. לא נותר אלא לבחון האם ניתן ליישב את עדות התובע עם חוות דעתם של המומחים.


11. מחוות דעת המומחים עולה, כי בנסיבות העניין ראוי לבחון שני גורמים אפשריים להצתת בגדיו של התובע: האחד - גפרור שהוצת בסמיכות לבגדים; השני – ניצוץ שמקורו במכשיר חשמלי שהיה בחדר ("ניצוץ חשמלי"). בחקירתו הנגדית הזכיר מומחה התובע אפשרות שלישית, לאמור: כי מקור האש בחשמל סטטי, אך מומחה הנתבעת שלל אפשרות זו מכל וכל ואילו ב"כ הנתבעת הוסיפו והצביעו על כך, כי היא לא נזכרה ולו ברמז בחוות הדעת עצמה. אפסע בעניין זה בדרך שהתוותה הנתבעת. אניח, אפוא, כי כמקורות אפשריים לאש שאחזה בבגדי התובע לא יכלו לשמש אלא מקור אש חיצוני שהוצת בסמיכות לבגדים, מזה, או ניצוץ חשמלי, מזה.


12. כאבן המסד לחוות דעתו של מומחה הנתבעת, מר בן-ארי, כי מקור הדליקה בגפרור ולא בניצוץ חשמלי, משמשת סברתו של בן-ארי, כי לו היו אדי הבנזין שהתנדפו מבגדי התובע מוצתים על ידי ניצוץ, היה הדבר כרוך בהתפוצצות של אדים אלו בחלל החדר, בהרס החדר וברעש של פיצוץ (ראו: סעיפים 27-29 לחוות הדעת). דברים אלה לא היו מקובלים על דעתו של מומחה התובע, מר מאור, אשר סבר, כי ניצוץ שהצית את האדים יכול היה להתפשט במהירות דרך האדים ולהגיע אל התובע ב"דליקת הבזק" מבלי שייגרם פיצוץ. לדברי מאור, "דליקת הבזק... מתפשטת במהירות דרך דלק מפוזר באוויר כגון: אבק, גז או אדים של נוזל דליק מבלי ליצור נזק מהגדלת הלחץ, קרי, ללא אפקט של פיצוץ" (עמ' 12-13 לפרו').


13. במחלוקת שהתגלעה בין המומחים בסוגיה דנן עדיפה בעיניי עמדתו של מאור. ראשית, מאור תמך את סברתו בדבר "דליקת הבזק" בספרות מקצועית ("מדריךNEPA 921 לחקירת דליקות ופיצוץ"), בעוד שבן ארי לא אושש את סברתו באסמכתאות כלשהן. שנית, דומה כי בערבו של יום אישר גם בן ארי, בחקירתו הנגדית, כי ב"דליקת הבזק" אין בהכרח אפקט של פיצוץ, שכן "במקרים מסוימים... תלוי בריכוז אדי הדלק באוויר, בטמפרטורה" (עמ' 60 ש' 23 לפרו'), אכן יכול ניצוץ שמקורו במכשיר חשמלי להתפשט דרך אדי דלק ולגרום לשריפה ללא התפוצצות.


זאת ועוד אחרת: החדר שהתובע נכנס אליו כשבגדיו ספוגים בבנזין קטן וצפוף והכיל מכשירי חשמל רבים. אין להוציא מכלל אפשרות, כי לאחר שהתובע נכנס לחדר התקרב לאחד ממכשירי החשמל ואולי אף נשען עליו (ראו את הצילומים שבעמ' 6-7 לחוות דעת מאור). פעולות כגון אלה נעשות בדרך כלל בהיסח הדעת ואינן נחרטות בזיכרונו של מבצען, ומכאן שאין לבוא עם התובע חשבון על כך שלא הזכירן בעדותו באופן מפורש. והנה מדברי בן ארי עולה, כי אם התובע התקרב לאחד ממכשירי החשמל או ממש נשען עליו, עלול היה ניצוץ שנפלט מהמכשיר (אם אינו מוארק) להצית במישרין את הבגד הטבול בבנזין (עמ' 57 ש' 28; עמ' 55 ש' 17). תרחיש אפשרי זה, שלפיו ניצוץ חשמלי הבעיר במישרין את הבנזין הספוג בבגד התובע, שהיה צמוד למקור הניצוץ, מייתר את המשך העיסוק בשאלה, אם הצתתם של אדי בנזין שהתפשטו בחלל החדר הייתה אמורה לגרום לפיצוץ אם לאו.


נוסיף, כי חוות דעתו של מאור עולה בקנה אחד גם עם הנחיות המוסד לבטיחות ולגהות ועם הנחיות חברות הטלפונים הסלולריים, שלפיהן נדרשים המשתמשים במכשירי טלפון לכבות את המכשירים בתחנות דלק, שכן "מכשירי טלפון סלולריים, נמנים עם המכשירים החשמליים, ובתור שכאלה הם מהווים מקור לפליטת ניצוצות; אי לכך אין להפעיל מכשירים אלה בקרבה לחומר מסוכן או דליק כמו אדי דלק בתחנות הדלק" (ת/2). דברי בן ארי, כי מדובר ב"הנחיות מיותרות ומיועדות כדי לכסות את עצמן" (עמ' 59 לפרו' ש' 10 ואילך), לא נתמכו אף הם באסמכתא כלשהי ואין בידי לקבלם.


הנה כי כן, בחוות דעת המומחים אין דבר שיש בכוחו לקעקע את עדותו של התובע. האש שאחזה בבגדי התובע יכלה לנבוע לא רק מגפרור שהדליק, כסברתה של הנתבעת, אלא גם מניצוץ חשמלי שנפלט מסיבה זו או אחרת מאחד ממכשירי החשמל הרבים, שהיו פזורים בחדר הקטן, אשר אליו נכנס התובע כאשר בגדיו ספוגים בבנזין. לאחר שנקבע באופן פוזיטיבי כי התובע לא הדליק סיגריה לא נותרה – בדרך האלימינציה – אלא האפשרות השנייה.


האחריות לתאונה



14. קיומה של חובת זהירות מצד הנתבעת כלפי התובע, שהיה עובד הסר למרותה של הנתבעת, הינו מעבר למחלוקת. הפסיקה קבעה, כי יחסים של עובד ומעביד מטילים על המעביד חובה מוגברת לדאוג לביטחון עובדו. לצורך הגדרת תחומיה של חובת הזהירות שחבים מעביד ומנהל עבודה כלפי עובדם אומצה "החלוקה המשולשת", לאמור: החובה לדאוג לצוות עובדים מיומן, לחמרים וכלי עבודה ראויים, ולשיטת עבודה מתאימה ופיקוח יעיל (ע"א 171/56 גרויף נ' מגן צ'טווד בע"מ, פ"ד י"א 1051, 1054; ע"פ 876/76 וינגרטן נ' מדינת ישראל, פ"ד ל"ב(2) 29, 36). במסגרת זו, חייב המעביד לנקוט צעדים סבירים כדי למנוע מן העובד סכנות מיותרות ולהזהירו מפני סכנות קיימות, בפרט כאלה שניתן לצפותן מראש בשל אופי העבודה או אופי המקום שבו מתבצעת העבודה (ראו ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם, פ"ד ל"ח (1), 72, 76). בהקשר זה יצוין, כי ככל שהסיכון חמור יותר, נסתר יותר או בלתי רגיל, הרי במקביל גוברים "מידתם גיוונם ותחכומם של אמצעי הזהירות שמעביד סביר חייב לנקוט" (ע"א 663/88 שירזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז (3), 225, 229). יחד עם זאת יש להיות ערים לכך, כי לעתים נותרות סכנות שאין אפשרות לסלקן, הנובעות מאופי העבודה כשלעצמה. זאת ועוד: קיימים גם סיכונים רגילים שיש להכיר בהם ולחיות איתם בחיי היום יום, אשר המעביד אינו נושא באחריות להם, שכן הוא אינו מבטח את העובד כנגד כל סיכון בעבודה וכנגד כל תאונה העלולה לקרות (פס"ד רמדה שלום הנ"ל, בעמ' 77).


15. האם בענייננו הפרה הנתבעת כלפי התובע חובת זהירות? על פי הממצאים שקבענו לעיל, עם שלילת האפשרות כי מקורה של האש בסיגריה שהדליק התובע, לא נותרה אלא האפשרות, כי האש יצאה מאחד ממכשירי החשמל שהיו בחדר. אין מחלוקת, כי מכשירי חשמל אלה היו בבעלות הנתבעת. בנסיבות אלה ובהתאם לסעיף 39 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], על הנתבעת הראיה שלא הייתה לגבי מקורה של האש או התפשטותה, התרשלות שתחוב עליה.


המסקנה כי בנסיבות העניין נושאת הנתבעת בעול הראיה שלא הייתה לגבי התאונה התרשלות מתחייבת גם מסעיף 41 לפקודת הנזיקין. בעת התרחשות התאונה, כמו גם בעת שמיעתן של הראיות, לא הייתה לתובע ידיעה ואף לא הייתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו לבעירה; הנזק נגרם בתחנת דלק השייכת לנתבעת, בחדר הנמצא בשליטתה האפקטיבית, כאשר גם הניצוץ החשמלי נפלט ממכשיר חשמלי שהיה בבעלותה ובשליטתה; בחינת הנסיבות הכלליות של האירוע מלמדות, כי תאונות מסוג זה נמנעות כאשר בעל הנכס המזיק נוהג לגביו בזהירות סבירה (ליסודות סעיף 41 ראו: ע"א 8151/98 שטרנברג נ' צ'צ'יק, פ"ד נז (1) 539).


16. האם בענייננו עלה בידי הנתבעת להראות כי לא התרשלה? על שאלה זו יש להשיב בשלילה. אדרבא, לאור מכלול הנתונים אין קושי לקבוע באופן פוזיטיבי כי התרשלה: לא הובאה ראיה כי הנתבעת בצעה פעולות תחזוקה שוטפות וסדירות באקדח התדלוק שכשל וגרם לשפיכת בנזין על הרצפה. בתחנת הדלק לא נמצאה ערכת חילוץ ומילוט כנדרש בתקנות הבטיחות בעבודה (עזרה ראשונה במקומות עבודה), התשמ"ח-1988. במקום לעטוף את התובע בשמיכת מילוט, להוביל אותו למקום יבש ולהחליף שם את בגדיו לבגדים יבשים, שלח אותו מנהל התחנה לחדר קטן, שהכיל מכשירי חשמל רבים, המהווים מקור פוטנציאלי לניצוץ העלול להבעיר בנזין, וזאת כאשר בגדיו של התובע ספוגים בבנזין. בכך יצר סיכון בלתי סביר. התלקחות בגדיו של התובע לאחר כניסתו לחדר לא הייתה אלא התממשותו של סיכון זה. ניתן לסכם, אפוא, ולקבוע, כי הנתבעת נושאת באחריות המלאה לאירוע התאונה.


גובה הנזק



17. התובע צירף לכתב תביעתו חוות דעת של ד"ר יעקב גולן, שהינו מומחה לכירורגיה פלסטית. הנתבעת לא הגישה חוות דעת נגדית ולא ביקשה לחקור את ד"ר גולן על חוות דעתו. יש לראות, איפוא, את חוות הדעת כמוסכמת.


בבדיקתו של התובע בתאריך 3.2.02 מצא ד"ר גולן, כי התובע סובל מצלקות קשות באזורים רבים של הגוף: בקרקפת, בצוואר, בבית החזה, בבטן, בגב ובכתף שמאל, בגפיים התחתונות, בגפה הימנית העליונה ובגפה השמאלית העליונה.


ד"ר גולן ציין, כי התובע זקוק למספר גדול של התערבויות כירורגיות כדי לשחרר קונטרקטורות באיזורי הצוואר, הכתפיים וכפות הידיים. יש להניח כי תקופת הטיפולים והשיקום תארך מספר שנים. גם לאחר תקופת הטיפול והשיקום יסבול התובע מבעיות קשות כל ימי חייו: פעילות כפות הידיים תהיה מוגבלת מאוד. צלקות הכוויה נוטות להיפצע בקלות, באשר טיב העור הכווי והעור המושתל נופל בהרבה מן העור הבריא. שפשוף, טראומה קלה וכו' יגרמו לפצעים ולצורך מתמיד בהשגחה רפואית ולעיתים גם לטיפול שמרני או כירורגי. התובע יהיה מוגבל ביותר בחשיפה לשמש, לחום ובמאמץ גופני. זאת מכיוון שהשטח הנרחב של הצלקות מונע חילופי חום והזעה תקינים. זאת ועוד, על גבי צלקות כוויה ישנות מופיע לפעמים גידול ממאיר אלים במיוחד.


לאור האמור לעיל קבע המומחה כי לתובע יש נכות צמיתה כדלקמן: בגין צלקות נרחבות באיזורים מרובים – 20%; בגין צלקות הפנים והקרקפת – 20%; בגין הגבלות בתנועה בצוואר – 10%; בגין הגבלות התנועה בפרק הכתף השמאלי – 25%; בגין קשיון נוח של אצבע 1 כף יד ימין – 10%, אצבע 4 כף יד ימין – 7% ואצבע 5 כף יד ימין – 5%; בגין קטיעה חלקית אצבע 1 כף יד שמאל – 10%; בגין קטיעה חלקית אצבע 5 כף יד שמאל – 5%; בגין קשיון נוח אצבע 2 כף יד שמאל – 7%, אצבע 3 – 5%, אצבע 4 – 5% ואצבע 5 – 5%; בגין קשיים בהנעת המרפק השמאלי – 10%.


סך כל נכותו הרפואית המשוקללת של התובע לפי המפורט לעיל הינו 79%.


18. התובע הוסיף והגיש חוות דעת פסיכיאטרית של ד"ר שוורצמן, שלפיה הוא סובל מנכות נפשית צמיתה של 30% בגין "סימנים קליניים ברורים המגבילים באופן ניכר את ההתאמה הסוציאלית ואת כושר העבודה". הנתבעת הגישה חוות דעת נגדית של ד"ר אבי פלד, שלפיה סבל התובע מנכות נפשית זמנית של 20% למשך חצי שנה ולאחר מכן לא נותרה נכות צמיתה. ב"כ הצדדים הסכימו לוותר על חקירתם של המומחים הרפואיים מבלי שהדבר יהווה הסכמה על שיעור הנכות (עמ' 10 לפרו').


שקלתי בכובד ראש את חוות הדעת של שני המומחים. הוספתי ובחנתי את עדויותיהם של התובע ושל אשתו, שיש בהן כדי לשפוך אור על התשתית העובדתית שביסוד חוות הדעת. אכן, כמו ד"ר שוורצמן אף אני סבור, כי אירוע השריפה היה טראומתי ביותר לדידו של התובע. אין כל ספק כי האירוע הותיר אצל התובע צלקות פיזיות ונפשיות כאחד ושיבש את אורח חייו ללא תקנה. במצב דברים זה סביר להניח כי לתובע נותרה נכות נפשית צמיתה. אלא שמן העבר האחר ראוי לציין, כי לאחר שמצבו הרפואי של התובע התייצב, החל לצאת מהבית מעת לעת למסגד כדי להתפלל. לעיתים יוצא התובע מהבית כשהוא בגפו (עמ' 19 לפרו'). לעיתים אף יוצא התובע מהבית למכולת השכונתית (עמ' 21 לפרו'). בידי התובע עלה להוליד ילד נוסף לאחר התאונה. כמו ד"ר פלד אף אני התרשמתי, במהלך עדותו של התובע, כי דיבורו קוהרנטי ולעניין, כי חשיבתו מאורגנת וכי הוא מתמצא בזמן ובמקום. לכל זאת יש להוסיף כי התובע לא ראה לנכון לנסות לקבל טיפול נפשי או להתחיל בהליך שיקומי אחר כלשהו (עמ' 22 לפרו'). לאור כוחם המצטבר של שיקולים אלה נראה לי, כי הערכתו של ד"ר שוורצמן, אשר בדק את התובע במחצית הראשונה של שנת 2002, אינה משקפת את מצבו הנוכחי של התובע. לאור מכלול הנתונים אני מעמיד את שיעור נכותו הרפואי בתחום הנפשי על 10%.


המסקנה העולה מכל האמור לעיל היא, כי נכותו הרפואית המשוקללת הכוללת של התובע, בתחום הכירורגי – פלסטי ובתחום הנפשי, הינה 81%.


19. נכותו של התובע קשה ביותר. אין ממש בטענתה של הנתבעת, כי הפגיעה התפקודית מתמקדת אך ורק בידיו של התובע, שהרי לפי חוות דעתו של ד"ר גולן גורמות הצלקות גם לקונטרקטורות (כוויצות) באזורים שונים כמו המרפק והגפה השמאלית העליונה, ולהגבלות תנועה בצוואר ובפרק הכתף השמאלי. זאת ועוד, ד"ר גולן ציין כי צלקות הכוויה נוטות להיפצע בקלות וכל שפשוף קל עלול לגרום לפצעים וקיים צורך מתמיד בהשגחה רפואית. התובע אף מוגבל ביותר בחשיפה לשמש, לחום ולמאמץ גופני. לזאת יש להוסיף את נכותו הנפשית של התובע ואת העובדה, כי נתוניו האישיים דלים וכי עד לתאונה לא עסק אלא בעבודות פיזיות.


מצד שני, התובע הוא בחור צעיר יחסית בן כ-27 שנים. לדברי ד"ר גולן, הוא הגיע כיום למצב של עצמאות חלקית בתפקודים היום-יומיים, עם אפשרות לביצוע תנועות תפיסה גסות (בלבד) בשתי כפות הידיים. בנסיבות אלה יש לצפות ולהניח, כי חרף הקשיים הרבים יעלה בידי התובע למצוא ולו תעסוקה חלקית המתאימה למצבו. מחדלו של התובע לפנות למל"ל ולנסות לשקם את עצמו אינו מתיישב עם הנטל להקטין את הנזק (ע"א 492 ,449/81 בן לב בע"מ נ' מגד פ"ד לח(4), 70; ע"א 320/87 גנזך נ' אריה חברה לביטוח בע"מ ואח', פ"ד מה(1), 742, 747).


לאור מכלול הנתונים יאמד שיעור הפגיעה בתפקודו של התובע ב-80% וכך גם יבוצע חישוב הנזק.


על רקע האמור לעיל נפנה ונבחן את ראשי הנזק.


(1) נזק לא ממוני



20. לאור מכלול הנתונים, וביניהם: נכותו הקשה של התובע, מהות הפגיעה (ראו הצילומים שצורפו לתצהירו של התובע), תקופת אשפוזו הממושכת (146 ימים), היקפם הגדול של הטיפולים הרפואיים שעבר ושיאלץ לעבור בעתיד וסבלו הרב – פוסק לתובע בגין כאב וסבל סך של 600,000 ₪, בצירוף ריבית כחוק החל מיום התאונה. החל מהיום ועד לתשלום בפועל ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק.


(2) הפסדי שכר בעבר



21. מתלושי השכר שצירף התובע לתצהירו, כמו גם מקביעת המל"ל כי שכרו הרבע שנתי של התובע עובר לתאונה היה 14,691 ₪, עולה, כי שכרו של התובע עובר לתאונה, כולל שעות נוספות, עמד על כ-5,000 ₪ לחודש כערכם ביום התאונה.


התובע היה מאושפז 146 ימים. לאחר מכן היה בטיפול במחלקה שיקומית במשך כשישה חודשים נוספים. סביר להניח, שלו היה פונה לאפיק שיקומי כאשר מצבו אפשר יציאה מביתו היה מסיים את הליך השיקום בחלוף כשנה נוספת, היינו, בחלוף כשנתיים מיום התאונה. אמנם התובע בחר שלא לעשות כן, ומאז התאונה ועד היום הוא יושב בביתו באפס מעשה, אולם כבר נאמר כי בכך הפר את נטל הקטנת הנזק ואין להעמיס על כתפי הנתבעת את תוצאותיה של הפרה זו.


כפועל יוצא מהאמור לעיל, בגין השנתיים הראשונות שמיום התאונה פוסק לתובע פיצוי של 24X5,000 ₪ = 120,000 ₪. הסכום ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל ממחצית התקופה ועד ליום התשלום בפועל.


בגין התקופה שמיום 17.5.03 ועד היום, היינו, 23 חודשים, פוסק לתובע פיצוי של 23X5,000 ₪ X 80% = 92,000 ₪. אף סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל ממחצית התקופה ועד ליום התשלום בפועל.


(3) הפסד כושר השתכרות



22. הואיל ובעת התאונה היה התובע בן 23 שנים בלבד יש להניח, כי במרוצת השנים הייתה חלה בשכרו עליה ריאלית, הגם שסביר להניח כי לאור נתוניו האישיים, הדלים יחסית, אין מדובר בעליה גדולה. לצורך חישוב הפסדי העתיד אניח, אפוא, כי בסיס שכרו הינו 6,000 ₪.


ב"כ התובע טען, כי יש לחשב את אובדן השתכרותו של התובע בעתיד עד להגיעו לגיל 67. לאישוש עמדתו הפנה להערתו של השופט ת' אור בע"א 7942/99 עזבון המנוח אבני נ' ביטוח ישיר, פ"ד נה (2) 511, כי "ההנחה – חזקה שעובד בהגיעו לגיל 65 שנים חדל לעבוד לפרנסתו (אלא אם יוכיח נסיבות מיוחדות הסותרות הנחה זו), דורשת בחינה מחדש". אלא שלאחר מתן פסק הדין בפרשת אבני חוקק חוק גיל פרישה, התשס"ד-2004, שבו הועלה גיל הפרישה מ- 65 ל- 67 (ראו את סעיף 3 לחוק; יצוין, כי הוראת המעבר שבסעיף 6 לחוק, הקובעת גיל פרישה מוקדם יותר לאנשים מבוגרים, אינה צריכה לענייננו). לאור דברו המפורש של המחוקק אין סיבה שלא להניח שהתובע, אשר הפרוטה אינה מצויה בכיסו, היה עובד אף הוא עד הגיעו לגיל 67 ואז היה פורש מעבודתו בשל גילו. בפסקי הדין שהמציאו ב"כ הנתבעת אין כדי ללמד, כי הלכת "חזקת הפרישה בגיל 65" עודנה עומדת על מכונה, אם משום שנתנו לפני חקיקתו של חוק גיל פרישה ואם משום שהחוק דנן אינו נזכר בהם.


המגיע לתובע בגין אבדן כושר השתכרות יחושב, אפוא, לפי 80% מבסיס שכר של 6,000 ₪, וזאת לתקופה החל מהיום ועד הגיעו של התובע לגיל 67 (בהוון מתאים). הסכום ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום.


23. ב"כ התובע עתר לפצות את התובע בגין אובדן פנסיה. הואיל ובמהלך שנות עבודתו עד התאונה לא הצטרף התובע להסדר פנסיוני כלשהו ואין אינדיקציה שהיה עושה כן בעתיד, אין בסיס לדרישה זו.


עזרת הזולת לעבר ולעתיד



24. עקב מצבו נזקק התובע לעזרה בפעולות יום יום כגון: אכילה, רחצה והלבשה. סביר להניח, כי במהלך השנה שלאחר שחרורו מבית החולים נזקק לעזרה מוגברת במיוחד. נוכח מצבו אין סיבה שלא לקבל את עדותה של אשתו, כי לאחר התאונה חדל התובע לבצע עבודות כלשהן בבית כגון: תליית תמונות, תיקונים, ניעור שטיחים או הזזת רהיטים. מצד שני ובבואנו לתחום את היקפה של תוספת העזרה שהנה ברת פיצוי יש להביא בחשבון, כי גם קודם לתאונה נהגה האישה לבצע את רוב עבודות הבית לרבות בישול, כביסה, גיהוץ, הדחת כלים ועבודות ניקיון (עמ' 18 לפרו'), אם כי יש לשקלל מנגד את הסיכון, כי מסיבה זו או אחרת תחדל בעתיד לבצע פעולות אלה עבור התובע. כמו כן יש לציין, כי לפי חוות דעתו של ד"ר גולן, כיום מסוגל התובע לבצע תנועות תפיסה גסות שתי כפות הידיים ויש לו עצמאות חלקית בתפקודים היום יומיים.


לאור מכלול הנתונים פוסק לתובע בגין עזרה בעבר ובעתיד סכום גלובאלי של 750,000 ₪. הסכום נכון להיום והוא ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד לתשלום בפועל.


עלויות החזקת מזגנים



25. לאור חוות דעתו של ד"ר גולן כי הצלקות רגישות לחום ראוי לאפשר לתובע לרכוש מזגן לביתו. לאחר שנתתי דעתי על חוות הדעת שהגישו הצדדים בסוגית עלות החזקת המזגנים ועל נתוניה של דירת התובע, המתגורר עם משפחתו בעיקר בחדר אחד, פוסק לתובע בפריט זה סכום גלובאלי של 80,000 ₪ , צמוד ונושא ריבית כחוק החל מהיום.


נסיעות בעבר ובעתיד



26. סביר להניח, כי התובע הוסע לטיפולים הרבים שעבר על ידי בני משפחתו. אשר לעתיד, הרי נוכח רגישותן של הצלקות למגע, מזה, ורגישותן לחום, מזה, סביר להניח כי לעיתים לא יוכל להשתמש בתחבורה ציבורית ויאלץ לנסוע במונית. בשל כל אלה פוסק לתובע סך נכון להיום של 150,000 ₪, צמוד ונושא ריבית כחוק החל מהיום.


הוצאות רפואיות בעבר ובהווה



27. לא הונחה תשתית ראייתית כי התובע נשא או יישא מכיסו בהוצאות רפואיות ואין יסוד לדרישה זו.
ניכוי תגמולי המל"ל



28. מסכום הפיצויים המגיע לתובע יש לנכות את תקבולי המל"ל בגין דמי פגיעה וקצבת נכות מעבודה בסך כולל של 1,243,761 ₪, וכן בגין קצבה מיוחדת בסך כולל של 610,340 ₪. הסכומים נכונים ליום 25/11/04 והם ינוכו לאחר שיתווספו אליהם הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהתאריך הנ"ל.


ב"כ הנתבעת עתרו לנכות מסכום הפיצויים גם קצבת ניידות העשויה, לשיטתם, להשתלם לתובע, אלא שלא הונחה תשתית ראייתית לכך שהתובע זכאי לתקבולים אחרים כלשהם מהמל"ל, מעבר לאלה שנוכו לעיל.


הוצאות ושכ"ט עו"ד



29. לסכום הפיצויים המגיע לתובע לאחר ניכוי תקבולי המל"ל יתווסף שכ"ט עו"ד בשיעור 20% ומע"מ. כמו כן תשא הנתבעת בהוצאות המשפט, בכפוף לכך שלעניין תשלום האגרה ינהגו כאמור בתקנות האגרות.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. ביטוח כפל - שריפה

  2. שריפה עבודות חשמל

  3. ביטוח שריפה אליהו

  4. תביעה על שריפת עסק

  5. שריפה בחולון - ביטוח

  6. שריפת רכב סיאט

  7. ביטוח שריפה בארון חשמל

  8. כוויות קשות עקב שריפה

  9. שריפת מכונית - טוטלוס

  10. שריפה בבית קפה - ביטוח

  11. האם מזגן גרם לשריפה ?

  12. נכות פלסטית בגלל שריפה

  13. שריפה בגלל תיקון

  14. שריפה בגלל מחשב

  15. החלפת אלטרנטור - שריפה

  16. שריפה במלון במהלך חופשה

  17. חוק למניעת שריפות בשדות

  18. שריפה בגלל ריתוך סורגים

  19. מי אחראי לשריפה ? תביעה

  20. שריפה בדירה שכורה

  21. החרגת ביטוח שריפה

  22. שריפת גופות בישראל

  23. צו ייצור אבק שריפה

  24. נזק לרכב חונה בגין שריפה

  25. שריפה דירה לאחר הסכם מכר

  26. ביטוח משכנתא שריפה

  27. שריפה במפעל - ביטוח

  28. שריפה של מכונית – פיצויים

  29. גורמים לשריפה - רכב

  30. על מי אחריות לפרוץ שריפה ?

  31. שריפת מטעים בקיבוץ - ביטוח

  32. שריפה בלוח חשמל בבית

  33. חלוקת אחריות נזקים של שריפה

  34. תביעת שיבוב נגד אחראי לשריפה

  35. שריפה באשמת שוכר – מה הדין ?

  36. שריפה ברכב טויוטה קורולה

  37. כוויות חייל - שריפה בטנק

  38. ביטוח שריפת רכב - חוטי חשמל מנוע

  39. שריפת רכב לאחר תיקון במוסך

  40. פיצוי כספי בגין גרימת שריפה

  41. שריפה בגלל סיבה לא ידועה - ביטוח ?

  42. שריפה של מכוניות – תביעה נזקי שריפה

  43. שריפה של מכונית – חוות דעת חוקר שריפות

  44. תביעת שיבוב - שריפה של רכב בגלל תקלה עצמית

  45. שיפוץ דירה בשכירות מוגנת לאחר שריפה

  46. דליפת דלק - שריפה במהלך תדלוק רכב בתחנת הדלק

  47. שריפת נכס – אי קיום דרישות מכבי אש - ביטוח ?

  48. תביעת שוכר נגד המשכיר בגין רכוש שניזוק בשריפה

  49. שריפה בדירה בשכירות - תביעת בעל הדירה נגד השוכרים

  50. רכבו של התובע נפגע קשות כתוצאה משריפה שפרצה ברכבו של הנתבע

  51. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון