פסק דין 1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט י' שמעוני), לפיו דחה בית המשפט תביעת נזיקין של המערער כלפי המדינה, בה נטען כי המדינה התרשלה כרשות חוקרת. התביעה הוגשה לאחר שהמערער זוכה מאישום פלילי ע"י בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט מ' גל), כאשר קודם לכן הורשע ע"י בית משפט השלום לתעבורה. הזיכוי האמור נשען על חוות דעת מומחה מטעם המערער. בית המשפט קמא הגיע למסקנה שחקירת המשטרה "היתה בנסיבות הענין ללא דופי". 2. נסיבות הזיכוי, העומדות ברקע הערעור, הן כדלקמן: בעקבות אירוע תאונת דרכים שהתרחשה ביום 2.7.99, שבה נפגעו, פיזית, המערער ואשתו, הוגש כנגד המערער כתב אישום בעבירות נהיגה בחוסר זהירות, סטיה מנתיב תחבורה וחבלה של ממש. בית המשפט לתעבורה (כב' השופט א' טננבוים, בת"ד 3591/99) הרשיע את המערער, בבססו את קביעתו על ההלכה, לפיה החלקה של כלי רכב בכביש אינה נחשבת יותר לאירוע נייטרלי שאין בו כדי לשמש יסוד להוכחת הרשלנות, ועל כן על הנאשם מוטל הנטל להוכיח, כי ההחלקה ו/או ההתהפכות נגרמו שלא באשמתו, כעולה מע"א 446/82, בלגשווילי נ' אלגם ארין, פ"ד מב(2) 737. בערעור (ע"פ 244/00) ציין כב' השופט גל כי אמנם ההלכה דהיום דוגלת בכך שאירוע החלקה - וכמוהו התהפכות של כלי רכב - יכול להצביע על סממן ראשון לרשלנות הנהג, שהרי אין טבען של מכוניות להחליק מאליהן על הכביש. עם זאת, אין מדובר בראיה ניצחת, אלא עמידה בנטל הראשוני בלבד. על כן יכול הנהג ליתן הסבר לתוצאה ולעורר ספק בקביעה הראשונית, לפיה לא ננקטו אמצעי זהירות מספיקים מצדו. הזיכוי בבית המשפט המחוזי נשען, כאמור, על חוות דעת מטעם המערער, שעמדה גם לפני בית המשפט לתעבורה, ואשר התבססה על צילומים שנערכו לרכב לאחר האירוע. בחוות דעת זו הגיע המומחה - בוחן תאונות דרכים יצחק גולן - למסקנה לפיה קיימת אפשרות שסטיית הרכב ימינה והתאונה בעקבותיה נגרמו בגין כשל מכני, "נתק פתאומי ובלתי נשלט במערכת ההיגוי". בית המשפט המחוזי קבע, כי מאחר שהמסקנה העובדתית כלפי המערער בבית משפט השלום היא נסיבתית ולא ישירה, ובגדרה לא ננקבה עובדה רשלנית קונקרטית - די היה ליצירת ספק בהצגת אפשרות המתיישבת עם החפות שלא הועלתה כמודל תיאורטי עיוני גרידא, אלא כנובעת ממצבו הקונקרטי של כלי הרכב, כפי שנראה בתמונות אשר צולמו בסמוך לאחר התאונה. אשר לפגם שמצא בחוות דעת זו בית המשפט לתעבורה, והוא היותה מבוססת על צילומים, קבע בית המשפט המחוזי כי נושא זה היה צריך לעורר במהלך חקירתו הנגדית של המומחה כדי לאפשר לו להתייחס אליו. 3. הן מפסק הדין של בית המשפט לתעבורה והן מפסק הדין בערעור, עלה כי חקירת המשטרה לא היתה מספקת. כב' השופט טננבוים ציין כי חקירה זו לא היתה ממצה. לעמדה זו הצטרף כב' השופט גל, שהוסיף כי כאשר חשוד בנהיגה רשלנית אינו מסוגל ליתן סיבה קונקרטית לתוצאה חמורה שנגרמה, ראוי היה לבחון אפשרות לקיום כשל מכני בכלי הרכב. כדבריו: "לא ראוי היה להשאיר נושא זה של אפשרות לכשל מכני ללא כל בדיקה, בין אם לשם איתורו ובין לשם שלילתו". 4. בכתב התביעה שעמד לפני בית המשפט קמא נטען כי הנתבעת-המשיבה שימשה בזמנים הרלוונטיים כרשות חוקרת, ומתפקידה היה לערוך בדיקות של זירת העבירה ושל כלי רכבו של המעורב בתאונה, מאחר ועל פי דין חייבת היא לאסוף את כל הראיות שבאפשרותה לאסוף, ואין נפקא מינא האם ראיות אלה מפלילות את החשוד או שוללות את החשדות. עוד נטען בכתב התביעה, כי רק עקב מאמציו והוצאות כספיות שהוציא זוכה המערער - וזאת בשלב הערעור בלבד - מכל האשמות, כאשר גם הזיכוי מחמת הספק הינו תוצאה ישירה של רשלנות התובעת, מאחר וכבר בשלב הדיונים בבית המשפט לתעבורה לא ניתן היה לבדוק את רכבו בדיקה פיזית, מאחר שלקראת הדיונים בבית המשפט לתעבורה ואחרי הגשת כתב האישום פורק הרכב לחלקי חילוף. יתר על כן, ראיה מהותית זו, לא התקבלה ע"י בית המשפט לתעבורה בנימוק כי הבדיקה שבוצעה ע"י בוחן מומחה מטעם התובע אינה בדיקת הרכב ומקום התאונה אלא בדיקת תמונות הרכב והמקום. בית המשפט קמא דחה את התביעה בקובעו, כי לא נפל פגם בתהליך איסוף הראיות והערכתן ע"י המשיבה, ובהקשר זה ציין גם את דברי השוטר שריקי, בוחן תנועה משטרתי, לפיהם הרכב לא היה בפיקוח משטרתי לאחר התאונה. שריקי ציין כי בכל שנותיו כבוחן רכב במשטרה (למעלה מ-20 שנה), לא יצא בוחן לבדיקת "תאונה עצמית", וכן ציין כי רכב שנגרר למגרש משטרתי אינו משוחרר כל עוד יש צורך לבצע בו בדיקה. בתצהירו של שריקי גם נאמר כי במקרה זה, בו נגרר הרכב על ידי גרר פרטי עמו סיכם התובע על הגרירה, שמירתו לא היתה בפיקוח משטרתי. אליבא דשריקי, במצב בו הרכב אינו בידי המשטרה, אין למשטרה ידיעה על הטיפול בו ועל שימור מצבו כפי שהיה בזמן התאונה, ואין לרכב ערך ראייתי. שריקי הוסיף כי לא ידוע למשטרה מי הורה על פירוק הרכב ומתי. לענין החקירה שנערכה ציין בית המשפט קמא כי בחקירתו העלה המערער את הטענה, כי לתאונה גרם צמיג רכבו שהתפוצץ. הצמיג נבדק על ידי המשיבה, בבדיקה שעלותה גבוהה, ונמצא שהצמיג לא התפוצץ ולא הוא אשר גרם לתאונה. אשר לחוות הדעת שהוגשה ע"י התובע בהליך הפלילי קבע בית המשפט קמא כי היא לוקה בפגם מהותי, שכן עורך חוות הדעת לא ראה את הרכב והסתמך על תצלומים בלבד, והיא מבוססת יותר על השערות וסברות ופחות על ממצאים עובדתיים. על יסוד דברים אלו קבע בית המשפט קמא כי פעולות הנתבעת, ובכלל זה החקירה שבוצעה על ידה ואיסוף הראיות היו בנסיבות הענין ללא דופי. עוד ציין בית המשפט קמא כי הוא מקבל טענת המדינה לפיה זיכוי מחמת הספק בהליך פלילי אינו מעיד על רשלנות בהגשת כתב האישום. 5. אין בידינו לקבל מסקנה זו של בית המשפט קמא. אפילו אם נאמר כי בעת שהמשיבה כרשות מאשימה הגישה את כתב האישום היה יסוד לאישום, בשל ההלכה שצויינה ע"י כב' השופט טננבוים, הכוללת חזקה שפעלה נגד הנאשם. ברם אין בידינו לומר כי המשיבה פעלה כדין קודם לכן כרשות חוקרת, אשר עליה לברר גם אפשרויות השוללות את חבותו. מקובלות עלינו לענין זה בעיקרן טענות המערער. לענין זה נוסיף ונבהיר, כי מחומר הראיות שעמד לפני בית המשפט קמא עלה כי שוטר בשם שחר גולן, אשר הגיע למקום התאונה, הוא ששיחרר את הרכב כאשר המערער כבר לא היה במקום, מאחר שפונה באמבולנס לבית חולים. בדו"ח הפעולה של השוטר נכתב כי לא הצליח תחילה ליצור קשר עם הבוחן המשטרתי, אלא לאחר כשעה מתחילת האירוע, ואז הורה לו הבוחן להודיע לגרר פרטי שהגיע למקום - ואשר סיכם עם הנהג לחלץ את הרכב ולגרור אותו מהמקום - שיגרור את הרכב למגרש משטרתי. על פי הדו"ח, השוטר העביר את מספר הפלאפון של נהג הגרר למוקד, כדי שהבוחן ישוחח איתו. ברם, בסופו של דבר, הרכב נגרר למגרש פרטי. לא הובאה ראיה המלמדת כי הבוחן יצר קשר עם נהג הגרר או כי הובהר לנהג הגרר בדרך אחרת כי חובה עליו להגיע למגרש משטרתי. 6. נראה לנו כי דו"ח פעולה זה של השוטר מלמד בבירור על רשלנות המשטרה בטיפולה באירוע. כנקודת מוצא נציין שמקובל עלינו שבכל הנוגע לפעולת המשטרה כרשות חוקרת יש להביא בחשבון את מגבלת המשאבים של המשטרה ואת שיקול דעתה לענין סדר העדיפויות הראוי בהקצאתם. על כן, אם אמנם אין בידי המשטרה להוציא בוחן לכל תאונה עצמית, אין אנו רואים לנכון לקבוע כי עליה לאמץ סדרי עבודה אחרים. ברם, תירוץ ההוצאה הכספית אינו טוב במקרה דנן. ללא הוצאה כספית - ע"י פיקוח נאות בלבד על נהג הגרר, באמצעות הוראות מתאימות - היה ביד המשטרה לדאוג לכך שהרכב יגרר למגרש משטרתי. יתר על כן, לשיטתנו, בהקשר זה צודק המערער בטענתו שיש גם ליתן משקל לעובדה שעל פי נתונים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, למעט תאונה זו לא אירעה כל תאונה לא עירונית קשה עם נפגעים במחוז ירושלים. אם כך, תמוה מדוע לא מצאו הבוחן או השוטר זמן להבטיח למצער את הבאת הרכב למגרש משטרתי, בו ניתן יהיה להסיק מסקנות על פי בדיקתו. נוסיף, כי לא נאמר בדו"ח הפעולה כי הרכב - אשר התהפך בשולי הכביש - הפריע במקום זה לתנועה. נראה, אפוא, לכאורה, כי ניתן היה אף להמתין להגעתו של בוחן התנועה המשטרתי. בנוסף, המשטרה מצאה לנכון לבדוק את הרכב בדיקה שעלותה יקרה. על כל אלה נוסיף, כי תמוה מדוע לא מנעה המשטרה ע"י הוראות מתאימות את פירוקו של הרכב בטרם עת גם לאחר מכן, אף כי היה בידה לעשות כן, שהרי החקירה שערכה המשטרה התנהלה בתקופה שבה הרכב היה מונח במגרש הפרטי. ע"פ חוות דעת המומחה מטעם המערער הרכב היה ברשות הגרר עד 8.8.89. חקירת המשטרה כללה גביית הודעה מהמערער. במהלך הודעה זו אמר המערער כי אינו יודע מדוע מצא עצמו לפתע הפוך בתעלה, הוסיף כי הוא חושד שהתהפך בגלל פיצוץ בצמיג, ואולם, ציין גם כי לא שמע פיצוץ צמיג לפני התאונה. לאור דברים אלו ראתה המשטרה לנכון להתרכז בבעית הצמיג. המערער נתבקש להביא את הצמיג לבדיקת המשטרה, ועשה כן, ואולם, קודם לכן צילם את הרכב ביוזמתו. גם כאן יצויין כי תמוה שמשימת הבאת הגלגל הוטלה על המערער (מאין היה למשטרה הבטחון כי אכן יובא הגלגל מהרכב שבו מדובר?). נראה, אפוא, כי צודק המומחה מטעם המערער כי מדובר בניהול פגום של חקירה, בשלט רחוק מהמשרד. בנסיבות אלו מתבקשת המסקנה, כי המשטרה התרשלה ולא עמדה בחובת הזהירות המוטלת עליה כרשות חוקרת. אכן, המשטרה ביררה את האפשרות שהתאונה נגרמה בשל פגם בגלגל, בין השאר באמצעות בדיקה שעלותה גבוהה, ואולם, מלכתחילה, לא ווידאה שימור הראיות לצורך הבדיקה הנחוצה, ובאופן שכאשר בא המומחה מטעם המערער לבדוק את נסיבות הענין, יכול היה להישען אך ורק על תמונות שצולמו ע"י המערער. המשיבה אף טענה כלפיו, בין השאר, כי בשל כך אין ערך לחוות דעתו. התרשלות זו בולטת על רקע העובדה שהמשטרה ראתה לנכון, חרף מחדליה האמורים, להגיש כתב אישום כנגד המערער. לשיטתנו, דווקא בשל ההלכה לפיה לכאורה "מצביעה ההחלקה על אי-נקיטת אמצעי זהירות נאותים מצד הנהג" (החלה גם במצב של התהפכות הרכב) - הלכה אשר גרמה להרשעת המערער בבית המשפט לתעבורה, מאחר שלא עמד בנסיבות אלו בנטל להוכיח כי ההחלקה או ההתהפכות נגרמו שלא באשמתו - מוטלת היתה על המשטרה חובה מוגברת לברר את נסיבות התאונה, או למצער, לשמור כדבעי על הראיה הרלוונטית כדי שהמערער יוכל להתמודד עם החזקה הפועלת נגדו. לאור האמור, אנו סבורות כי דין הערעור להתקבל. אנו מבטלות את פסק דינו של בית המשפט קמא, מקבלות את התביעה בעיקרה, ופוסקות למערער את הוצאות חוות הדעת מטעמו (בסך 8,230 ש"ח) ממועד הוצאתן, וכן שכר טרחת עורכי הדין של המערער במשפט הפלילי, בערכאה הראשונה (בסך 4,914 ש"ח), ובערכאת הערעור (בסך 3,424 ש"ח) ממועד תשלומם. בנסיבות הענין, ראינו לנכון להסתפק בכך ולא לפסוק סכום נוסף בגין עוגמת נפש. המשיבה תשלם גם את הוצאות הערעור שלפנינו, וכן שכר טרחת עורך דין בסך 10,000 ש"ח בתוספת מע"מ (מהיום). רשלנות