להלן פסק דין בנושא תאונת עבודה עם מסור - פועל בניין רומני: 1. הרקע, הצדדים והתאונה התובע, אזרח ותושב רומניה, יליד 17.10.1954, פועל בניין, הגיע לישראל והיה בקשרי עבודה עם הנתבעת מס' 2, להלן: "נאות הגולן", אשר שיבצה אותו לעבוד אצל הנתבעת מס' 1 , להלן: "סולל בונה". ביום 7.4.98 עבד התובע אצל סולל בונה והוטל עליו לחתוך צינורות ברזל הקשורים יחדיו בערימות. בעת שחתך את צינורות הברזל במסור דיסק, הסתובב מסור הדיסק מסביב לתובע, המכשיר נשמט מידו והמשיך בפעולתו. התובע נחתך ברגלו הימנית כאשר המסור פגע בו, להלן: "התאונה". כתוצאה מהתאונה נפגע התובע והועבר לבית החולים, שם אושפז וטופל. 2. המוסד לביטוח לאומי הכיר בתאונה כתאונת עבודה והועדה הרפואית שליד המל"ל קבעה לתובע אחוזי נכות בשיעורים שונים: מיום 4.8.98 עד ליום 31.3.99 נכות זמנית בשיעור של 100%. מיום 1.4.99 עד ליום 31.5.99 נכות זמנית בשיעור של 30%. החל מיום 1.6.99 נקבעה לתובע נכות לצמיתות בשיעור של 20% תוך הפעלת תקנה 15. הנכות המשוקללת של התובע על פי המל"ל היא בשיעור של 30%. 3. סולל בונה ונאות גולן, שהוספה בשלב מאוחר יותר כנתבעת נוספת, חולקות על נסיבות אירוע התאונה, וטענו בכתב הגנתן כי התאונה אירעה כתוצאה מרשלנותו הבלעדית או התורמת, בשיעור גבוה של התובע, ולכן הכחישו את אחריותן לפצות את התובע. סולל בונה, עת היתה נתבעת יחידה, שלחה הודעה לצד שלישי, אליהו חברה לביטוח בע"מ, להלן: "אליהו". בהודעה לאליהו, טענה סולל בונה כי היא ביטחה את העובדים אצלה, והיא זכאית בפיצוי או שיפוי בגין כל סכום בו תחויב סולל בונה לשלם לתובע, לרבות הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. להודעת צד ג' צירפה סולל בונה העתק מפוליסת חבות מעבידים מס' 005389-03-3-97, להלן: "הפוליסה של אליהו" - מוצג "ג/2". 4. אליהו שלחה הודעת צד ד' לנאות גולן ולסהר חברה לביטוח בע"מ, להלן: "הפוליסה של סהר". אליהו טענה כי באם תחויב על ידי בית משפט במסגרת התביעה לשלם סכום כלשהו לתובע ו/או לסולל בונה, כי אז יהיה על הצדדים הרביעיים נאות גולן וסהר, לשפותה ו/או לפצותה ו/או להשתתף עמה באופן מלא בתשלום כל סכום אשר תחויב בו. לטענתה, ביום קרות התאונה היה התובע עובד של חברת נאות גולן אשר, על פי התחייבויותיה שבהסכם מיום 20.9.1995, להלן: "ההסכם", היא שהעמידה את התובע לרשותה של סולל בונה לעבוד באתרים שונים. לא רק זאת, אלא טענה אליהו, שנאות גולן היתה צריכה לשלוח לסולל בונה עובדים מיומנים ולשאת באחריות לבטח אותם לגבי מלוא האחריות בכל תאונת עבודה שעלולה לקרות למי מעובדי נאות גולן. מסקנתה של אליהו שהיא אינה אחראית בכלל לשאת בפיצוי התובע. נאות גולן עשתה ביטוח, כנדרש, בסהר לפי פוליסה מס' 881001424, להלן: "הפוליסה של סהר". על כן טוענת אליהו כי יש לה כלפי נאות גולן, שתי עילות: אחת נזיקית לפיה חלה על נאות גולן האחריות לאירוע התאונה מתוקף היותה מעבידה של התובע, כאשר אין כל ספק שבמידה ואכן אירעה תאונה, כפי שנטען בכתב התביעה, (דבר המוכחש כשלעצמו), הרי הדבר נבע מחוסר מיומנותו וחוסר מקצועיותו של התובע, דבר שנמצא באחריותה של נאות גולן. עוד טענה אליהו כי מבחינה חוזית, וזו העילה השניה, חלה על נאות גולן האחריות המלאה לאירוע התאונה והחובה לפצות ו/או לשפות את אליהו והכל כפי שעולה מתנאי ההסכם. 5. כלפי סהר, טענה אליהו כי מאחר והאירוע מכוסה על ידי פוליסה שהוציאה סהר, והיות וסולל בונה מוטבת בפוליסה זו, על סהר, ולא על אליהו, לשלם לתובע כל סכום בו תחויב סולל בונה. לחילופין טענה אליהו כי גם אם תתקבל עמדת סהר כלפי החיוב הביטוחי של אליהו, הרי שהביטוח של אליהו הינו שיורי ונועד להעניק כיסוי ביטוחי רק למקרים בהם לא יהיה כיסוי ביטוחי מטעם חברת הביטוח של קבלן המשנה. לטענת אליהו, במקרה זה קיים ביטוח מלא מצד סהר ולכן הפוליסה של אליהו אינה מכסה את התאונה. עוד טען ב"כ אליהו שלא מדובר בביטוח כפל כטענת סהר, ולכן היא מבקשת לחייב רק את צד ד' מס' 1 (נאות גולן) וצד ד' מס' 2 (סהר) בכל חבות, אם יגיע בית המשפט למסקנה שיש לחייב סולל בונה בתשלום כלשהו, דבר המוכחש לעצם אירוע התאונה ונסיבותיה. עד כאן בקיצור טענות באי כח הצדדים בכתבי הטענות. תיק זה מעורר שתי סוגיות - האחת בתחום דיני הנזיקין, לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] להלן: "הפקודה", והשניה בדיני החוזים - חלוקת האחריות בין סולל בונה ונאות גולן לאור מערכת היחסים החוזיים ביניהן. 6. באי כח הצדדים קיבלו את הצעת בית המשפט לפיה תיקבע הנכות הרפואית לצמיתות בשיעור של 27% וכל אחד יהיה רשאי לטעון לגבי הנכות התפקודית, ובכך יתייתר הצורך בחקירת המומחים על חוות הדעת שהוגשו. בנוסף הוסכם ששתי חוות הדעת מטעם התובע והנתבעות יוצגו לבית המשפט - ע' 30 ש' 21 עד ש' 24. מוסכם גם על הצדדים כי התובע אושפז בבית החולים רמב"ם 16 יום ורגלו היתה בגבס תקופה של 6 שבועות. אתמקד תחילה בשאלת נסיבות אירוע התאונה והפיצוי המגיע לתובע כתוצאה מכך. לאחר מכן אעבור ואבחן את האחריות הביטוחית של יתר הצדדים ומידת השתתפותם בפיצוי, אם בכלל. ההדגשות בפסק הדין הן שלי אלא אם נאמר אחרת. 7. נסיבות אירוע התאונה על נסיבות אירוע התאונה העידו שלושה אנשים. התובע בעצמו, עובד בשם איגור זיאנצ'יק, להלן: "איגור", ומנהל העבודה באתר, ישראל גולדשמידט, להלן: "ישראל", שבתשובה לשאלה אם יש לו הסבר כיצד קרתה התאונה אמר בע' 77 ש' 4 עד 11 לפרטיכל את הדברים הבאים: ש. הוא לא עשה משהו לא טוב בזה. היום יש לך הסבר איך זה קרה? למה זה קרה? ת. למה זה קרה לא עשיתי חקירה למה זה קרה, אבל לפי דעתי, קודם כל המכנסיים שלו נכנסו, לפי שאני יודע, לקחו את הדיסק, דבר אחד. דבר השני הוא קרוב לפי דעתי קרוב שם את הרגל. לא עשיתי חקירה הזו, שם קרוב את הרגל לצינור איפה המקום איפה הוא חותך. דבר השלישי, אולי משהו היה שמה מלמטה שהצינור זז טיפה מהמקום, אולי הוא שם משהו שמה. אבל אם חתך מהתחלה, יש הרבה דברים, אפשר להמשיך את זה. אולי מישהו קרא לו והוא הסתכל לשמה בזמן הזה דיסק קפץ אצלו, הידיים קפצו. זה מכונה עושה, אז יכול להיות שמישהו קרה לו אז הוא הזיז את הדיסק". צר לי שישראל לא עשה בדיקה יסודית כדי לברר ולקבוע את נסיבות אירוע התאונה. העדר בדיקה לנסיבות אירוע תאונה בה נפגע עובד, גם אם הוא עובד זר, מצביע על רמת פיקוח שאינה עומדת במבחן כללי הזהירות הנדרשת ממעביד או מעסיק כמו סולל בונה. מצד שני, "מבסס" ישראל את עדותו על "סברות" שאין להן תשתית ראיתית. אינני יכול לקבל עדות סברה במקום עדות המבוססת על עובדות או תוצאות של חקירה מקצועית ולכן לא איחס לעדותו של ישראל משקל כלשהוא ככל שהדבר מתייחס להתנהגותו של התובע בעת אירוע התאונה. על אף קביעתי שעדות סברה אינה יכולה להוות תשתית ראיתית לקביעת נסיבות אירוע התאונה, אבחן ואתייחס להלן לעדותו של ישראל. מעדותו של ישראל עולה כי גורם חיצוני (מכנסיו הארוכות של התובע, עמידה לא נכונה בזמן החיתוך, רגליים קרובות, ומשטח עבודה לא מתאים), הם אלה שגרמו לתאונה. מעדותו של התובע והעדים מטעם סולל בונה סבורני כי אין ולא צריכה להיות מחלוקת כי התובע נתבקש לבצע עבודה של חיתוך צינורות לפי מידות שנמסרו לו מראש. לטענת התובע, קיבל חבילת צינורות בגודל אחיד שהיו קשורים, ועל פי ההוראות שקיבל היה חייב, בעזרת דיסק לחיתוך ברזל, לבצע את החיתוכים לפי המידות שקיבל. ברור, ואני מקבל בזה את עדותו של התובע, שזו היתה לו הפעם הראשונה שנדרש לבצע עבודה מסוג זה והתאונה קרתה לאחר פחות מחצי שעה מתחילת העבודה. התובע היה עד הראיה היחיד שראה כיצד אירעה התאונה. בעיקר על פי עדותו, שלא נסתרה ואף במידה מסוימת נתמכה על ידי עדויותיהם של ישראל ואיגור, אני קובע כי העבודה בוצעה בצורה פרימיטיבית, לא על שולחן חיתוך או משטח עבודה כלשהו המתאים לביצוע עבודה מסוג זה. חבילת הצינורות הונחה על הרצפה כשהתובע רוכן מעל החבילה על מנת לקרב את הדיסק לצינורות. התובע הניח רגל על הצינורות כדי לייצבם והחל לחותכם. שני שלבים של חיתוך עברו בהצלחה ללא שום בעיות. בשלב השלישי החליקו הצינורות מתחת לרגליו, והדיסק, תוך כדי פעולה, נשמט מידו, נפל ארצה, נתפס במכנסיו וחתך את כף רגלו הימנית - ע' 27 ש' 13-10. ממשיך התובע ומספר כי כדי למנוע את המשך הפגיעה הפיל את עצמו אחורה, והרים את רגליו תוך שהוא קורא לעזרה, עד שאחד העובדים ששמע את זעקתו, וניתק את זרם החשמל המרכזי. בין השלב שבו נפגע התובע ועד לניתוק זרם החשמל, עבר זמן ממשי בו קרא לעזרה עד שאחד הפועלים לחץ על לחצן האזעקה, ואחד הפועלים כיבה החשמל ובפרק זמן זה נגרם הנזק. תמיכה לעדותו של התובע אני מוצא בעדותו של איגור שאמר בפתח חקירתו הראשית בע' 83 החל מש' 27 עד ע' 84 ש' 1 את הדברים הבאים: "ש. אל תסביר לי איך אתה הולך. בדיוק הרגע שקרה התאונה. איך קרה? ת. בסדר. דיסק עובד, נתפס במכנסיים, דיסק עובד ככה ברגל. (צריך להיות כרגיל - ר. ג'). ש. מה התובע עשה עם הדיסק? ת. לא, דיסק נפל. זרק מידיים, הוא יושב ככה, פועל רומני הולך והוציא חשמל בחוץ". 8. אני מאמין לתובע שאמר כי זו הפעם הראשונה שעבד בדיסק חשמלי ושהוא לא קיבל הדרכה מאף אחד כיצד לעבוד בדיסק - ע' 28 ש' 1 עד 9, שם אמר "זה היה היום הראשון לעבודתי עם דיסק". בחקירתו הנגדית בע' 38 ש' 1 עד 8 אמר התובע, בתשובה לשאלה אם הוא יודע שלדיסק יש גם מנגנון אוטומטי שמפעיל את הדיסק כל הזמן וגם מנגנון ידני שצריך ללחוץ עליו כל הזמן, השיב "אני לא ידעתי שיש שני מצבים. כשלחצתי חזק, מהלחיצה החזקה הזו הדיסק נשמט והדיסק המשיך לעבוד ולא הפסיק עד שלא בא החבר והוציא את השקע מהתקע". זאת במיוחד לאור עדותו של ישראל מטעם סולל בונה, אשר לא יכול היה לומר, בוודאות, אם התובע קיבל הדרכה ספציפית לגבי תפעול הדיסק, אם לאו - ראו עדותו בע' 67 ש' 1-10; ע' 72 ש' 20, ע' 73 ש' 2. סולל בונה גם לא הציגה מסמך עליו חתם, לטענתה, התובע בדבר קבלת הדרכה באתר הבניה, שאמור היה להיות במשרדיה, כפי שהעיד ישראל. 9. פרטי הרשלנות ב"כ התובע פירט בכתב התביעה את המעשים והמחדלים של הנתבעות שהוא רואה בהם הבסיס לאחריותן לתאונה ולנזק שנגרם לתובע בעקבותיה. אביא להלן בקיצור, את המעשים והמחדלים הרשלניים שייחס התובע לנתבעות: 1) הנתבעות לא הנהיגו שיטת עבודה בטוחה: במקום העבודה לא היתה נהוגה כל שיטה שהיא לעניין חיתוך ברזל בדיסק חיתוך. לטענתו, שיטת העבודה היתה מסוכנת לתובע ולשאר העובדים. בהקשר זה ראו דברי התובע בע' 29 ש' 19, ובע' 30 ש' 7 ועדותו של ישראל בע' 73 ש' 24-20, ובע' 77 ש' 3-1. 2) לא הדריכו את התובע כיצד עליו לבצע את עבודתו בצורה הבטוחה ביותר: לביסוס טענתו זו מפנה ב"כ התובע לעדותו של ישראל בע' 66 ש' 24 עד 29. בחקירתו הנגדית נשאל ישראל "אם אתה (המנהל) יכול להיזכר אם הדריך את הפועל הזה" - הכוונה לתובע - ותשובתו היתה כי "לא זוכר אבל זה אותו דבר כמו כל הפועלים". בהמשך הודה ישראל שהוא לא יכול לזכור אם מישהו הדריך את התובע איך להפעיל את הדיסק, הוא גם ציין שהוא לא עשה הדרכה ספציפית איך מפעילים דיסק, ע' 72 ש' 13 עד 16. בעדותו אמר התובע, בע' 28, ש' 8-9: "לא הוסבר לי כיצד לעבוד עם הדיסק ולא הוסבר לי אם יש סיכון או כיצד להתגונן מפני הסיכון ממכשיר זה". בחקירה אמר התובע ע' 38, ש' 30-32: "אם היו אומרים לי הייתי חותך אחד אחד, אבל מה שאמרו לי זה לחתוך. אם היו אומרים לי לחתוך אחד אחד, היו צריכים להביא עוד בן אדם כדי שיחזיק בצד השני של הברזל כדי שאפשר יהיה לחתוך אחד אחד". על פי עדותו של התובע, האחראי - עוזר מנהל האתר, שהתובע לא נקב בשמו - נתן לו את המידות לחיתוך והלך ולא עמד על ידו כדי לוודא כי התובע מבצע את העבודה כהלכה. עדותו של התובע לא נסתרה וראה בהקשר זה ע"א 435/85, מחמוד נ. אטדגי, פד"י מא(4), 524 בע' 529: "על המעביד היתה החובה להדריך אותה לא רק הדרכה חיובית כי אם גם הדרכה שלילית, בין בדיבור ובין בפיקוח על ביצוע העבודה לבל תכניס את ידה להוצאת פרוסות הלחם". 3) הפרת חובה חקוקה: ב"כ התובע מפנה לתקנה 2 לתקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים), התשנ"ט - 1999, הקובעת: "מחזיק במקום עבודה ימסור לעובד במקום העבודה מידע עדכני בדבר הסיכונים במקום ובפרט בדבר הסיכונים הקיימים בתחנת העבודה שבה מועסק העובד, וכן ימסור לו הוראות עדכניות לשימוש, להפעלה ולתחזוקה בטוחים של ציוד, של חומר ושל תהליכי עבודה במקום". עוד נקבע בתקנה 3(א) הנ"ל כי חובה על המעביד לוודא כי העובד הבין את הסיכונים ובקיא דיו בנושא ההדרכה. בנוסף מוטלת חובה על המעביד לפי תקנה 7 לוודא כי כל הסיכונים בעבודה יירשמו בתמצית בכתב ולספק לעובדים אמצעי מיגון מתאימים. מסכם ב"כ התובע וטוען, וטענתו מקובלת עלי, כי הוכח שאמצעים אלה לא ננקטו בעניינינו. אוסיף שגם אם היו הודעות כתובות, אין די בכך, כי הוכח שהתובע אינו מבין עברית, ולכן היה צריך לתת לו הדרכה מיוחדת בשפתו ולוודא שהוא הבין את אופן ביצוע עבודתו. 4) לא הזהירו את התובע מפני הסכנות הצפויות לו בעבודה: מחומר הראיות ברור, ואין צורך להכביר במילים, שהנתבעות לא הזהירו את התובע מפני הסכנות והסיכונים שבביצוע העבודה שנתבקש לבצע. 5) לא סיפקו לתובע אמצעי מיגון נוחים ומתאימים: לעניין זה טען ב"כ התובע כי הנתבעות לא גידרו את הדיסק בצורה בטוחה ובכך הם הפרו את הוראות ס' 37(4) לפקודת הבטיחות בעבודה, [נוסח חדש], התש"ל - 1970. לחיזוק טענה זו הפנה ב"כ התובע לס' 11 לפסק הדין שניתן ב-ע"א 4114/90, אברהם בן שושן נ. כריכה קואופרטיבית בע"מ ואח', פד"י מח(1), 415 בע' 428 להלן: "פס"ד בן שושן". ראה גם ע"א 448/87, המרמן נ. חסן, פד"י מג(3), 810, ע' 815-816, לעניין גידור מכונות בצורה בטוחה. פסקי הדין מפנים בהסכמה לע"א 617/80, גבאי נ' תע"ל תעשיות עץ לבוד קבוצת משמרות בע"מ, פ"ד לו (3) 337, בע' 341, שם נקבע: "פגיעה בלתי רצונית כזאת תוך כדי החלקה אין בה משום רשלנות תורמת כלשהי. המגן או הגידור, הנדרשים בפקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], תש"ל, נודעו להגנה גם מפני פגיעה כזאת - גם מפני פגיעה רשלנית או מכוונת. גם אם לא ניתן לגדר את המכונה לבטח, אין זו הגנה למעביד, ועליו לפצות את העובד שנפגע". 6) לא סיפקו לתובע בגדי עבודה המתאימים לביצוע העבודה: לדעתי מחומר הראיות הוכח שהנתבעות לא עמדו בתנאי זה, ולא סיפקו בגדי עבודה מתאימים לסוג העבודה שהתובע אמור היה לבצע. 7) לא דאגו למשטח עבודה נוח ולא סיפקו כלים ואמצעים מתאימים על מנת שהתובע יבצע את העבודה בצורה בטוחה: אין מחלוקת כי הנתבעות לא סיפקו לתובע שולחן עבודה מתאים והתובע נאלץ לבצע את העבודה בצורה לא נכונה והדבר גרם בסופו של דבר לפציעתו - "גובה שעליו היו מונחים הצינורות הוא 10 ס"מ מהרצפה, שהוא גובה העץ שעליו הנחתי את הצינורות לצורך חתיכה", ע' 47 ש' 11-22. ישראל אישר בעדותו כי יש הרבה שיטות איך לחתוך "אפשר לשים על השולחן, אפשר לשים על הרצפה ולהחזיק עם הרגל לחתוך אותו, כל מיני שיטות", ע' 73 ש' 23-24. "אם העבודה לא נעשית על השולחן אסור להפעיל את הדיסק על אוטומט", ע' 75, ש' 17-18. ראה בהקשר זה ע"א 707/79, ויינר נ. אמסאלם, פד"י לח(2), 209, בע' 211 עד 212: "הלכה פסוקה היא שהמעביד חב חובת זהירות לעובדיו ותוכנה של חובה זו הוא, בין השאר, בדאגה לשיטת עבודה מתאימה בפיקוח יעיל. חובתו של המעביד היא כפולה: להנהיג שיטת עבודה בטוחה ולדאוג לקיומה. עליו לרכז פיקוח ולוודא ביצוע". לאור כל האמור לעיל, דעתי היא שהתובע הוכיח את המעשים ואת המחדלים הרשלניים של הנתבעות ואין מנוס מלקבוע כי הנתבעות, כמעסיקות של התובע, התרשלו במילוי חובותיהן כלפי התובע. 10. האשם התורם ב"כ התובע מבקש לדחות את טענת הנתבעות בעניין האשם התורם. לטענתו, והטענה מקובלת עלי, אין לייחס למרשו, בנסיבות המקרה, כפי שהובאו בפני בית המשפט, שום אחריות של אשם תורם. העובדה שהתובע עסק בבניה שנים רבות ולפיכך שומה היה עליו לדעת כיצד לתפעל את דיסק החיתוך, יש לדחות משני נימוקים: 1) התובע טען בעדותו כי מעולם לא השתמש בדיסק מסוג זה שעבד בו ביום התאונה. עדות זו לא נסתרה על ידי עדויות אחרות ולא הופרכה בחקירה הנגדית ולכן אין כל סיבה מדוע לא לקבל אותה כראיה אמינה. 2) לא הובאה תשתית ראיתית כדי לבסס את הטענה שכל מי שעוסק בבניה, לרבות ברומניה, לומד גם לעבוד בברזל ולתפעל דיסק חיתוך. עוד טען ב"כ התובע, בהנחה שהתובע ידע או היה עליו לדעת כיצד לתפעל את הדיסק, הרי בית המשפט העליון כבר קבע בס' 20 לפס"ד בן שושן: "המשיבות מבססות את טענת האשם התורם על כך שהמערער היה מפעיל מיומן של המכונה, והפעיל אותה במשך שנים רבות, ועל כן, לטענתן, השענת היד על המכונה מהווה רשלנות מצידו. טענה זו אינה מקובלת עלי. כאשר מדובר באדם המפעיל בצורה שגרתית ומונוטונית מכונה, אין בהיסח דעת רגעי כדי להוות אשם תורם, ולענין זה אין להתחשב בהיותו עובד מיומן, ובוותק שלו בעבודה. בסיטואציות אלו בהחלט ניתן לצפות שאדם השקוע בעבודתו, יפחית במידת מה את זהירותו כלפי עצמו, ואין לראות בכך אשם תורם... זאת בתנאי שבהתנהגותו אין הוא נוטל על עצמו סיכון בלתי סביר, או מתעלם מסכנות וודאיים". אינני מקבל את טענת ב"כ הנתבעות לפיה אם לתובע לא היה ניסיון לעבוד בדיסק, לא היה צריך לקבל את העבודה. בתשובה לשאלה דומה ענה התובע בע' 46 ש' 12 ו - 13: "לא שאלתי כי פחדתי שיזרקו אותי הביתה מהחברה בטענה שאני לא מבצע את ההוראות שאני מקבל". בהתייחסו לשאלה נוספת שכיצד מתיישבת טענה זו עם היותו עובד זהיר ענה התובע: "כי עבדתי בזהירות הכי גדולה ובפחד..." ע' 46 ש' 18. בעניין זה כבר נפסק בע"א 3463/95, מ"י נ. דרעי, פד"י נ(4) 433, בע' 436-437: "דרכו של עובד להשתדל ולעשות את עבודתו גם בהיעדר תנאים נאותים. עובד שיקיים בעצמו 'שב ואל תעשה' בכל פעם שייתקל בבעיה כלשהי ולא ינסה לפתור את הבעיה בכוחות עצמו באורח סביר, ולא גם על דרך האלתור, לא יפיק רצון ממעבידו. על כן, יש לקבל את קביעת בית המשפט קמא שניסיונו של המשיב להשיג את הקרש הדרוש לייצוב לוח המתכת, היה בגדר עבודתו". נטיית הפסיקה היא להקל עם עובד ביחוס רשלנות להתנהגותו. היסוד והנימוק לנטייה זו הוא בעובדה שעל המעביד, אשר לו השליטה באמצעי הייצור, לדאוג לקיומם של תנאים ושיטות עבודה נאותים, תוך נקיטת אמצעי הדרכה ופיקוח שיהיה בהם, ככל האפשר, למנוע נזק מעובדיו, גם כשאלה עלולים, במהלך העבודה, לחטוא ברשלנות. ראו, ע"א 662/89 מדינת ישראל נ. אנטון קרבון, פ"ד מה(2) 592. 11. סיכום בינים לדעתי, בנסיבות כמתואר עד כה, אין ליחס לתובע רשלנות תורמת כלשהי ואני קובע כי הנתבעות התרשלו כשמסרו את העבודה לתובע מבלי להעמיד לרשותו שיטת עבודה ותנאי עבודה, לרבות ציוד, לבוש, והדרכה שיתאימו את רמת כישוריו לבצע את העבודה שנתבקש לעשות ובכך הוכיח התובע את פרטי הרשלנות שפורט בס' 9 לפסק דין זה. 12. הנכות התיפקודית במהלך קדמי המשפט, הגיעו הצדדים להסכמה כי לתובע נכות רפואית לצמיתות בשיעור של 27%. התובע טען כי אין חפיפה בין הנכות הרפואית ממנה הוא סובל לנכותו התפקודית, ומציע להעמיד נכות זו בשיעור של 100% לצמיתות. הנתבעות סבורות אחרת. לאחר ששקלתי את טענות ב"כ הצדדים בעניין הנכות התפקודית של התובע, לאור חוות הדעת הרפואיות שהוצגו בפני ועדותו של התובע, אינני מקבל את טענת ב"כ התובע. אכן הפגיעה קשה אבל עדיין התובע יכול לעבוד ולהשתכר במומו. אני קובע את הנכות התפקודית של התובע בשיעור של 27%. 13. הבסיס לחישוב הפסד השתכרות בעוד התובע מעמיד את הבסיס להפסד השתכרותו על פי שכר של 5,000 ₪ לחודש נומינלי ליום התאונה, טוענות הנתבעות כי היות והתובע הינו אזרח ותושב רומניה, שהגיע לארץ לתקופה קצובה על מנת לעבוד, הרי שיש לקחת בחשבון שאשרת שהיתם של עובדים זרים מסתיימת בחלוף 3 שנים מיום הגעתם לארץ ובתום תקופה זו התובע ממילא היה חוזר לארץ מולדתו. לכן, לצורך חישוב הפסדו של התובע יש לקחת בחשבון את התקופה המוגבלת בה בסיס השכר הינו השכר אותו הרוויח עובר לתאונה, העומד על סך 2,468 ₪ נומינלי, ואילו בתום התקופה בה אמור היה לשהות בארץ (מקץ שנה), בסיס השכר צריך להיות השכר הממוצע בארץ מוצאו, העומד על סך 200$ לחודש. יצוין כי מר משה אנגרס אשר היה בתקופה הרלוונטית מנהל מחלקת ארגון וכ"א של סולל בונה במחוז הצפון, העיד בפנינו כי עובד זר, נכון לתקופה הרלוונטית, יכול היה לשהות בארץ לצורך עבודה תקופה מצטברת של 54 חודשים - ע' 101 ש' 1-5. יצוין כי למרות שהתובע העיד כי עבד והשתכר גם מעבודות ניקיון בסופי שבוע, הרי שמשלא הביא כל ראיה לתמיכה בכך או פירוט תדירות עבודתו בניקיון (לטענתו עבד בימי שבת ולפעמים גם אחרי העבודה, לא בימים קבועים), והרוויח 50-60 ₪ בנוסף, לפי שכר של 10-15 ₪ לשעה ­- ע' 32 ש' 2-9, הרי שלא ניתן לקבוע כי השתכרותו מעבודות ניקיון מהווה חלק מבסיס חישוב הפיצוי המגיע לו בגין הפסד השתכרות, אם כי אני מוכן לפסוק לו סכום גלובלי בגין הפסד השתכרות בעבר מהעבודה הנוספת. לדעתי אין לשלול מהתובע את הפיצוי בגין עבודה נוספת והרי עובדים זרים העושים עבודות ניקיון נוספות ומזדמנות אינם מוצאים חשבוניות ואינם מקבלים תלושים עבור עבודות אלה. התובע העיד כי במשך 18 שנות עבודתו בבניין, עבד לפרקים גם מחוץ לגבולות רומניה, ארץ מושבו, למשך תקופה כוללת של שנה ועשרה חודשים, לא יכול היה להישאר הרבה זמן במדינה אחת "כי המשטרה מוציאה אותך החוצה מהמדינה אחרי פרק זמן",ע' 32 ש' 17-18. על שכרו באותן תקופות העיד התובע בע' 32, ש' 21-20, כדלקמן: ברומניה "הרווחתי 100 דולר בחודש" - ע' 32 ש' 22, "בגרמניה שילמו לי 100 מרק ליום בעבודת בניה, בפולניה 20 מרק לשעה, ביוגוסלביה 15 מרק לשעה (דולר=2 מרק)". אופן חישוב הפיצוי המגיע לעובד זר נדון ע"י כב' השופט ש. לוין, בע"א 702/87 מדינת ישראל נ' ג'ון כהן ואח', פ"ד מח(2) 705, ע' 727-728: "השאלה הינה מה השפעה יש לעובדה זו על הערכת הנזק וכמותו. ככלל, נקודת המוצא צריכה להיות שהערכת הנזק נעשית על-פי המבחנים הנהוגים ביחס לניזוק ישראלי. בכך יונהג שיוויון בין ניזק זר לניזק ישראלי, ובין ניזקים זרים - הבאים משיטות משפט שונות - בינם לבין עצמם. על כן, תיקבע הערכתו של הפיצוי בגין כאב וסבל על פי אמות המידה הישראליות, המשקפות את ההערכה הישראלית בעניין זה, גם אם היא שונה מההערכה הנהוגה בארצו של הניזק. עם זאת, מטרת הפיצוי היא החזרת המצב לקדמתו, ועל כן יש מקום להתחשב בהערכת הפיצוי, בנתונים שונים (עובדתיים ומשפטיים) אשר מקורם בחוץ לארץ, והמשפיעים על שעור הפיצויים ומסוגלותם להחזיר המצב לקדמתו. על כן, תיקבע הערכתו של הפיצוי בגין הוצאות רפואיות שיוצאו בחו"ל - מקום בו ישהה הניזק - על פי רמתן הסבירה של הוצאות אלה בחו"ל ולא בארץ. הוא הדין באחוזי ההוון המשקפים אפשרויות השקעה אשר ייעשו, מטבע הדברים מחוץ לישראל." על דברים אלה חזר כב' השופט גולדברג בע"א 718/91 כמאל סולימאן ואח' נ' טוויל וופה ואח', תק-על 92(3), 602, 604: "את בסיס חישובם של שני ראשי הנזק הנ"ל (עזרה במשק בית והפסד השתכרות בעתיד - ר.ג'),יש לקבוע במקרה זה על פי נתונים החלים באזור מגוריה של המשיבה. זאת שעה שמרכז חייה היחידי של המשיבה הוא ברצועת עזה, אין לה כל זיקה לישראל, ואין לייחס לה כוונה לגור בישראל בעתיד, כשם שאין לומר כי קיים סיכוי של ממש כי בהתבגרותה תעבוד בישראל, או היתה עובדת בה דווקא אלמלא התאונה. המקום היחידי בו ייתגבש נזקה של המשיבה בשני ראשי הנזק האמורים הוא באזור מגוריה, והפיצוי לו היא זכאית הוא לשם כיסוי הנזק האפקטיבי שייגרם לה שם." ראה גם ע"א 1433/98, סועד חמד ואח' נ. גניים אחלם, תק-על 99 (3), ע' 1754 שם מצוטט בהסכמה ע"א 718/91 הנ"ל. אבחן להלן את הפיצוי המגיע לתובע על פי המבחנים שנקבעו בפסיקה. 14. הפסד השתכרות בעבר על פי עדותו של מר אנגרס, יכול היה התובע לשהות בארץ לצורך עבודה תקופה מצטברת של 54 חודשים. התובע הוערך כעובד רציני וטוב: "למה אני זוכר אותו? שהוא דיבר עניין שהוא בא לכאן באמת להרוויח כסף, שהוא נשוי... אבל זה בן אדם רציני", עדות ישראל, ע' 72, ש' 10-5. בנסיבות אלה סביר יותר להניח שהתובע היה נשאר בארץ עד תום התקופה המותרת ולהרוויח שכר המינימום, אם לא מעבר לזה. בחישוב הפיצוי המגיע לתובע עד היום יש לחלק שתי תקופות: אעיר כאן כי בעריכת חישוב הפיצויים נעזרתי במשערכת. התקופה הראשונה - עד תום 54 החודשים בהם מותר לתובע לשהות כדין בארץ: התובע התחיל לעבוד בארץ, כפי שעולה מת/4, ביום 28.3.97 ועל כן סביר מאוד להניח שהיה ממשיך לעבוד בארץ עד לסוף חודש אוגוסט 2001. התאונה אירעה ביום 7.4.98. לדעתי מגיע לתובע פיצויים לפי השכר שקיבל עד ל- 31.8.01, תקופה של 42 חודשים, לפי משכורת חודשית בסך 2,468 ₪ ליום התאונה. במשך תקופה זו התובע לא היה מסוגל לעבוד, תקופה מסוימת בגלל הפגיעה ברגלו מצד אחד, ומאחר ולא הצליח למצוא עבודה ונאלץ לחזור לרומניה, שם לא נקלט במעגל העבודה. נראה לי כי יש לפסוק לתובע פיצוי על בסיס של הפסד שכר מלא לפי השכר שקיבל ערב התאונה ומשוערך להיום. שכרו של התובע ערב התאונה היה, כאמור, על סך 2,468 ₪. סכום זה X 42 חודשים משוערך להיום עומד על סך 159,428.61 ₪. התקופה השניה - מיום 1.9.01 עד יום מתן פסק הדין, 29.4.05. לאור העובדה שהתובע לא עבד במשך כל התקופה הזו כתוצאה מהתאונה, אני סבור שיש לחשב לו עבור תקופה זו, 45 חודשים, לפי השכר הממוצע ברומניה שהוא על סך 200$ לחודש. השער היציג של הדולר ביום 29.4.05 הינו ע"ס 4.368 ₪ לדולר. אני פוסק לתובע בגין התקופה השניה את הסכום הבא: 200$ X 4.368 X 27% X 45 חודשים, משוערך להיום, סך של 13,428 ₪. בנוסף אני פוסק לתובע סכום גלובלי על סך 10,000 ₪ להיום בגין הפסד השתכרות בעבר עבור עבודות נוספות בתקופה של 54 חודשים המותרים לשהייתו של התובע בארץ. סה"כ הפסד השתכרות בעבר: 182,856 ש"ח. 15. הפסד השתכרות בעתיד התובע טוען להפסד השתכרות עד גיל 67, עפ"י שכר של 5,464 ₪ (שזה 5,000 בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום התאונה עד מועד בו הוגשו סיכומי התובע). התובע יליד 17.10.57, היום הוא בן 47 ושישה חודשים, מהיום ועד לגיל 67 יש 19 שנים ושישה חודשים. היות והשכר הממוצע ברומניה עומד על סך של 200$, הרי שהפסדי ההשתכרות של התובע בעתיד יחושב, על פי הפסיקה אליה הפנתי, לפי שכר זה. השער היציג של הדולר היום הוא, כאמור, ע"ס 4.368 ₪. הפסד השתכרות לעתיד יהיה כדלקמן: 200$ X4.368 ₪ X 27% (הנכות), X12 (חודשים) X מקדם היוון 14.87747486 = 42,110 ₪. 16. הפסדי פנסיה, תגמולים וזכויות סוציאליות בגין ראש נזק זה תבע התובע סכום של 93,000 ₪. התובע לא הביא ולו בדל של ראיה לכך כי היה זכאי לקבל הפרשים לקרנות פנסיה או תגמולים, הן בישראל והן ברומניה. באשר להפסדי זכויות סוציאליות, כגון חופשה והבראה, אני סבור כי הפסדים אלה נטמעים בפיצוי לו זכאי התובע בגין הפגיעה בכושר השתכרותו. על כן, אני דוחה את תביעתו בגין ראש נזק זה. טענת התובע בדבר חלותו של הסכם קיבוצי המשולב של ענף הבניה ועבודות ציבוריות לעובדים זרים על יחסיהם של הנתבעות והתובע, למצער, נטענה לראשונה בסיכומי תשובה מטעמו. עיון בהסכם הקיבוצי הנ"ל מעלה כי תחולתו לגבי עובדים זרים הינה החל מיום 1.4.99 - כשנה לאחר קרות התאונה ­- ועל כן לא ניתן להחילו על מערכת היחסים בין התובע לנתבעות. 17. עזרת צד ג' והוצאות רפואיות התובע העיד כי אין לו ביטוח רפואי ברומניה והוא פונה לרופא באופן פרטי, וכשהעונה קרה בחורף צריך לקחת לפחות 3 סוגי תרופות שיקלו על הכאבים, וכן לשים את רגלו במי מלח - ע' 31 ש' 8-9. עוד העיד כי אם הוא נזקק לבית חולים, עלות יום אשפוז היא 20$ - ע' 31 ש' 18-21. מעבר לעדותו זו, לא הביא התובע כל תימוכין לנשיאתו בעלויות אלה, כמו גם לסיוע לו נזקק מצד אדם אחר לשם תפקודו היומיומי. עוד העיד התובע, בחקירה הנגדית כי בשנה האחרונה נזקק לטיפול של רופא פרטי 3-4 פעמים - ע' 41 ש' 25, מבלי שתמך גרסתו זו במסמכים הנדרשים. הנתבעות טוענות כי הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה של נפגע בתאונת עבודה מכוסות על ידי המוסד לביטוח לאומי ועל כן אין לפצות את התובע בגין נזקים אלה, במיוחד לנוכח העובדה כי התובע לא עשה דבר על מנת לקבל את הסכומים המגיעים לו, אם בכלל, מהמוסד לביטוח לאומי, כפי שהעיד בע' 42 ש' 1. אכן נכון הוא שמאחר והתאונה היא גם תאונת עבודה, חלק מההוצאות הרפואיות בעתיד ניתן לקבל מהמוסד לביטוח לאומי. כפי שהעיד התובע, ועדותו לא נסתרה, הוא זקוק לטיפול רפואי מספר פעמים במשך השנה ונטילת תרופות לשיכוך הכאבים בחורף. חלק מהתרופות האלה והטיפול הזה ישולמו על ידי המוסד לביטוח לאומי, אך מאחר והתובע אינו תושב הארץ ואין הוא יכול להגיע כל פעם מרומניה כדי לממש את זכויותיו במוסד לביטוח לאומי, בנסיבות אלה נראה לי כי יש לשלם לתובע סכום גלובלי בגין הוצאות רפואיות ע"ס 10,000 ₪ להיום. לא נראה לי כי התובע יהיה זקוק לעזרת צד ג' בעתיד, ואילו לגבי עזרת צד ג' בעבר, לא המציא התובע שום ראיות על כך שהוא נזקק וקיבל עזרת צד ג', לאחר התאונה ובמשך שהותו בארץ. 18. כאב וסבל כאמור, לתובע נשארה נכות רפואית בשיעור 27%. אין חולק כי התובע אושפז בביה"ח רמב"ם 16 יום ורגלו היתה בגבס לתקופה של 6 שבועות. בעוד התובע העמיד בסיכומיו את תביעתו בגין ראש נזק זה על סך 100,000 ₪, סברו הנתבעות כי יש לשלם לתובע פיצוי על פי הקבוע בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, ובסך הכל סכום של 45,891 ₪ ליום הגשת הסיכומים ביום 8.9.2003 משוערך להיום סכום של כ-50,000 ₪. אינני מקבל את הטענה כי יש לפסוק לתובע כאב וסבל לפי חוק הפלת"ד. כבר נפסק לא פעם שהקריטריונים בחוק הפלת"ד לתשלום פיצויים בגין כאב וסבל אינם חלים על תביעות נזקי גוף לפי פקודת הנזיקין. בהתחשב בגילו ובנכותו הרפואית של התובע ומהות התביעה (חוסר תפקוד מוחלט של מישרי הקרסול מימין, חוסר תחושה ברוב כף הרגל ורגישות רבה בצלקת מעל לקרסול, צליעה בהליכה ורגישות לקור), אני סבור שסכום של 100,000 ₪ להיום מהווה פיצוי הוגן וסביר בגין כאב וסבל. 19. ניכוי תגמולי המל"ל הנתבעות הגישו חוות דעת אקטוארית , נ/2, ועוד אחת מעודכנת של מר שי ספיר, לפיה הסכום המהוון של קצבת נכות מעבודה ליום 31.5.03 עומד על סך 136,938 ₪. סכום זה משוערך ליום מתן פסק הדין והוא ע"ס 147,296 ₪. 20. ניכוי תשלומים על חשבון הוצאות בהתאם להחלטת בית המשפט מיום 13.7.01 שילמה סהר לתובע סכום של 6,972 ₪, (נ/3), כדלקמן: סך של 3,501 ₪ ביום 11.4.02 וסך של 3,471 ביום 12.2.02, סה"כ משוערך להיום 8,378 ₪. אינני סבור שיש לנכות סכומים אלה ששולמו לתובע על מנת להגיע לארץ לבדיקות רפואיות. לדעתי אם התובע היה מוציא סכומים אלה מכיסו היתה חובה להחזיר לו אותן. 21. יחסי עובד - מעביד תביעתו של התובע הופנתה תחילה נגד סולל בונה. לימים הגיש התובע כתב תביעה מתוקן בו יחס את האחריות לתשלום הפיצויים כתוצאה מהתאונה בנוסף לסולל בונה, גם לנאות גולן, ביחד ולחוד, כאשר הוא טוען לאחריות כל אחת מהן מתוקף הנסיבות הבאות: סולל בונה היתה היזם ו/או המזמין ו/או מבצע הבניה ו/או בעל הנכס ו/או הקבלן הראשי של המבנה ו/או אתר הבניה בו נפגע התובע, ואילו נאות גולן היתה מעסיקתו של התובע והתקיימו ביניהם יחסי עובד-מעביד. שתי הנתבעות הגישו כתבי הגנה: בכתב הגנתה המתוקן מודה סולל בונה בקיום יחסי עובד ומעביד בינה לבין התובע, בהסתמך על מבחני הפיקוח והשליטה, בעוד שמוכחשים קיומם של יחסי עובד - מעביד בין התובע ובין נאות גולן, אשר, לטענתה, שימשה כחברת כח אדם שכל תפקידה התמצא בגיוס עובדים והבאתם לארץ. אין חולק כי נאות גולן, היא חברת כח אדם של עובדים זרים, היא שהביאה את התובע לארץ לצורך עבודה, והיא שחתמה עימו על הסכם עבודה, בו נקבעו תנאי שכרו, דאגה לשיבוצו בעבודה בארץ, לתנאי מגוריו ולהסעתו לעבודה וממנה - עדות התובע בע' 24 ש' 23 - ע' 25 ש' 5 וכן בע' 26 ש' 29; עדות מר סימסה ליביו, מטעם נאות גולן בע' 52 ש' 9-13, 17-18, ע' 56 ש' 16-23. מתברר, ועל כך אין מחלוקת, כי נאות גולן היא החתומה כמעסיקתו של התובע החל מיום 16.11.97 כפי שעולה מה"ההודעה על פגיעה בעבודה" שהוגשה למוסד לביטוח לאומי ביום 27.5.98 - ת/2. אין מחלוקת גם כי נאות גולן התקשרה ביום 20.9.95 עם סולל בונה בהסכם, לפיו התחייבה לספק לסולל בונה עובדים זרים. כמו כן, נאות גולן נטלה על עצמה את כל העניינים והחובות המוטלים על מעביד בכל הקשור להעסקת העובדים הזרים שיוזמנו ע"י סולל בונה (סעיף 4.2 להסכם). למרות שתוקף ההסכם הוא לשנה בלבד, יחסי הצדדים - על פי ההסכם - נמשכו לפחות עד שנת 2000 - עדות ליביו בע' 59 ש' 24-26; עדות אנגרס בע' 87 ש' 28 עד ע' 88 ש' 9, ע' 91 ש' 3-11. ואולם, לגרסת ליביו, בע' 62 ש' 16, עד ע' 63 ש' 7, כניסתו של העובד לארץ ואשרת השהייה שלו היא על שם הקבלן והוא זה שמוחזק, מבחינת רשויות המדינה, כמעסיקו. אנגרס, מטעם סולל בונה, הכחיש גירסה זו וטען שאם התובע היה על אשרת עבודה של סולל בונה, כי אז היא היתה זו שמנפיקה לו את תלוש המשכורת - ע' 87 ש' 1-2 ואולם, בשלב מאוחר יותר, התברר כי אשרות העבודה הן על שם הקבלן, סולל בונה, ולא על שם חברת כח האדם שמגייסת עבורו עובדים - ע' 96 ש' 23-28. יצוין כי אף אחד מהצדדים לא דאג להמציא לבית המשפט העתק אשרת העבודה של התובע. בהעדר ראיה בעניין זה אתעלם מהמבחן המוצע לבחינת מערכת היחסים בין התובע, מצד אחד, לבין סולל בונה ונאות גולן, מהצד השני. על פי עדויותיהם של ליביו ואנגרס כמפורט לעיל, שאין ביניהם מחלוקת ביחס לתוקפו של ההסכם, אני קובע כי ההסכם היה בתוקף בעת אירוע התאונה. מחומר הראיות שמונח בפני סבורני שלא צריכה להיות מחלוקת שסולל בונה היתה המעבידה או המעסיקה בפועל של התובע, בתקופה הרלוונטית לתאונה, וככזו, היא שקבעה את חלוקת העבודה במקום, תנאי העבודה ופיקחה על העובדים - עדות ליביו בע' 59 ש' 14. בנסיבות אלה, לפי ס' 2 פקודת הנזיקין [נוסח חדש], הגדרת "המעביד", חוקי הבטיחות בעבודה, על פי חוק ארגון הפיקוח על העבודה, התשי"ד-1954 והתקנות על פיו, סולל בונה היא מעבידתו של התובע. משכך, מוטלת על כתפיה חובת הזהירות המושגית והקונקרטית כלפי התובע. לעניין זה יפים דבריו של כב' השופט בך, בע"א 663/88, שירזיאן יהודה נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3) 225, בע' 229-230: "היום אין עוד צורך לבחינת שאלת עצם קיומה של חובת זהירות מושגית בין מעביד לעובדו. חובה זו מוכרת יפה בפסיקה ענפה ועקבית. קיימים רק הבדלים בין פסקי-הדין השונים ביחס למימדיה של אותה חובה וביחס להדגשים בדבר גורמיה השונים. יש ומדובר בחובה לנקוט בצעדים סבירים כדי למנוע מהעובד סכנות מיותרות, במקרים אחרים מצויינת החובה להזהיר את העובד בפני סכנות קיימות, ולעתים מודגשת החובה למנוע מהעובד סיכונים בלתי רגילים." כפי שפורט בהרחבה לעיל, במקרה זה הפרה סולל בונה את חובת הזהירות הקונקרטית החלה עליה, בין היתר כאשר לא וידאה בטרם התחיל התובע לעבוד עם הדיסק, אם ובאיזה מידה הוא יודע להפעיל את הדיסק ולהימנע מהסיכונים הכרוכים בעבודה איתו. משכך, חבה סולל בונה באחריות הנובעת ממחדליה כמפורט בפסק הדין. 22. מערכת היחסים בין סולל בונה לבין נאות הגולן אין מחלוקת כי סולל בונה היתה מבוטחת על ידי חברת אליהו בפוליסת ביטוח חבות מעבידים שהיתה תקפה למועד קרות התאונה. נשאלת השאלה האם היא זו שחייבת בתשלום הפיצויים לתובע, לאור היחסים החוזיים שבין סולל בונה לבין נאות גולן בהתאם לתנאי ההסכם? בהסכם בין סולל בונה לבין נאות גולן, שהיה בתוקף בעת אירוע התאונה, הוסכם בין הצדדים כי נאות גולן היא שתשא באחריות לכל העניינים והחובות המוטלים על מעביד. עוד התחייבה נאות גולן לשפות ולפצות את סולל בונה בגין כל תביעה שתוגש על ידי מי מהעובדים ושעילתה נזק גופני, ס' 4.10 ו-6.2 להסכם. עוד נקבע בהמשכו של אותו סעיף כי: "בתביעת נזיקין כנ"ל שתוגש ע"י מי מהעובדים... המכוסות ע"י החברה (נאות גולן - ר. ג'.) בפוליסות ביטוח בהתאם לתנאים שנקבעו בהסכם זה - תועבר התביעה לטיפול בתיאום עם חברת הביטוח." בהתאם לס' 4.7 להסכם, התחייבה נאות גולן לבטח את עובדיה, ביניהם התובע, בין היתר, בביטוח כנגד כל נזק העלול להיגרם לגופו במהלך עבודתו, בנוסף לביטוח רפואי ואשפוז. לפי ס' 4.8 להסכם התחייבה נאות גולן לצרף את סולל בונה כמוטב נוסף בפוליסת ביטוח כנ"ל, עם התחייבות של חברת הביטוח שלא תחזור אליהו בתביעת שיבוב, כשבפוליסת הביטוח יצוין "ביטוח ראשוני לא מותנה ולא מושפע מהעבודה כי מזמין פוליסות ביטוח." (כך במקור - ר.ג') לאחר שבחנתי את הוראות ההסכם שהיה בתוקף בעת התאונה ולאחר ששקלתי את טענות ב"כ הנתבעות וצדדים ג' ו-ד' בשאלת האחריות הביטוחית של צדדי ג' ו-ד', הגעתי למסקנה שגם אם סולל בונה היא האחראית לפיצוי התובע בגין התאונה, בהיותה מעבידתו בפועל, הרי שנאות גולן התחייבה לשאת בעלות הנובעת מאחריותה של סולל בונה. נאות גולן היתה מבוטחת אצל סהר. לעניין זה נפסק כי "..... מקום ששניים התקשרו מרצון בחוזה והסכימו ביניהם שאחד מן השניים ישא במלוא הנזק, תהא אשר תהא מידת אשמתו של השני, מה טעם יתערב בית המשפט וישנה את תוצאות ההסכם". (ראו ע"א 675/75 צינורות המזרח התיכון בע"מ נ' סלים שעבי, פ"ד לא(3), 225, שם מצוטטים, בהסכמה, דברי כב' השופט זוסמן בע"א 541/67, חברת מקורות בע"מ נ. נועה שלתיאל ואח', פ"ד כב(1) 625. באותו עניין גם כן קיבלה על עצמה עגור אחריות מלאה לכל תביעת פיצויים או נזיקין של עובד ונקבע שם שכאשר קיים חיוב לשיפוי "או שההתחייבות תופסת במקרה כמו זה שלפנינו, ואז השיפוי חייב להיות מלא ושלם, או שאינה תופסת ואז אין כל חבות לפי דיני החוזים". לאור האמור בהסכם, הרי שנאות גולן נכנסת לנעליה של סולל בונה בכל הקשור לחבותה של סולל בונה לפצות את התובע בגין פגיעתו בעבודה אצלה. 23. מהות הבטוחים כפי שכבר ציינתי בפתח פסק הדין, קיימות פוליסות ביטוח המכסות את סולל בונה ונאות גולן, והשאלה היא מה מהות הבטוח בין שתי החברות על פי הפוליסות כמפורט לעיל. טענתה של סהר היתה שאם ייקבע כי נאות גולן היא שצריכה לשאת בפיצוי התובע, אזי חלים עליה שתי פוליסות ביטוח לאותו עניין - האחת, זו של סהר והשניה, של אליהו, שחלה עליה מכח היות נאות גולן קבלן משנה של סולל בונה. אין חולק כי נאות גולן הינה קבלן כ"א. ככזו אין היא יכולה להיכנס לגדרה של ההגדרה "קבלן משנה" שבפוליסה, שכן מדובר בשתי פונקציות שונות מופרדות אחת מהשניה. חברת כח אדם מתחייבת לספק עובדים אך לא מתחייבת לספק שירותים. בנסיבות אלה, אינה יכולה, בשום אופן, להיות קבלן משני של סולל בונה. המסקנה היא, אפוא, כי נאות גולן התחייבה על פי ההסכם לפצות את סולל בונה באם תחויב סולל בונה בתשלום פיצויים לעובדיה. לאור התוצאה אליה הגעתי, לא אדון בטענות חברות הביטוח, כפי שהועלו בסיכומיהם אך אעיר כי מקובלות עלי טענותיהם של ב"כ אליהו והפרשנות שנתנו להוראות בפוליסות, ולמערכת היחסים בין בעלי הדין. לדעתי, לא מדובר כאן כפל ביטוח או בביטוח שיורי ומכאן מסקנתי שיש לדחות את הודעת צד ג' ששלחו הנתבעות לאליהו. 24. לסיכום: לאור כל האמור לעיל, אני פוסק לתובע את הסכומים הבאים: הפסד השתכרות לעבר 182,856 ₪ הפסד השתכרות לעתיד 42,110 ₪ הוצאות רפואיות 10,000 ₪ כאב וסבל 100,000 ₪ סה"כ 334,966 ₪ להיום. מסכום זה יש לנכות את תשלומי המל"ל ששולמו לתובע על פי חוות דעתו של מר שי ספיר, משוערכים להיום, סך של 147,296 ₪. 334,966 - 147,296 = 187,670 ₪ להיום. על סכום זה יש להוסיף הוצאות המשפט, לרבות שכ"ט עו"ד בשיעור של 20%, בצירוף מע"מ כחוק. ב"כ התובע יגיש בקשה שומת ההוצאות שהיו לתובע בהליך זה. 25. הערה לפני סיום: תשומת לב באי כח הצדדים מופנית לשיבוש ברישום מספרי עמודי הפרוטוקול. הישיבה שהתקיימה ביום 12.6.03 הוקלדה על ידי הקלדנית ונפל שיבוש במספרי העמודים. בית המשפט תיקן את השיבוש במיספור העמודים כדלקמן: במקום ע' 52 צריך להיות ע' 104, במקום ע' 53 צריך להיות ע' 105 ובמקום ע' 54 צריך להיות ע' 105. בית המשפט חתם ליד התיקון, וציין את תאריך התיקון, 29.4.05. ב"כ הצדדים מתבקשים לתקן את הפרוטוקול בהתאם. 26. סוף דבר התוצאה היא שאני מחייב את סולל בונה לשלם לתובע את הפיצוי כמפורט לעיל, כתוצאה מהתאונה. נאות גולן חייבת לשפות ולפצות את סולל בונה בסכום שנפסק בהתאם להסכם, סהר חייבת, על פי הפוליסה של סהר, בהיותה המבטחת של נאות גולן, לשלם בהתאם לפוליסה את הסכום שנאות הגולן חייבת לשלם לסולל בונה על פי ההסכם. על כן, אני מחייב את חברת סהר, חברה לביטוח בע"מ, לשלם לתובע את הסכום של 187,670 ₪ להיום. על סכום זה יש להוסיף הוצאות המשפט, לרבות שכ"ט עו"ד בשיעור של 20%, בצירוף מע"מ כחוק. ב"כ התובע יגיש בקשה לשומת ההוצאות שהיו לתובע בהליך זה. אני דוחה את הודעת צד ג' ששלחו הנתבעות לאליהו חברה לביטוח בע"מ, ומחייב אותן ביחד ולחוד, לשלם לה הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 7,500 ₪ להיום ועוד מע"מ כחוק. מסורבנייןתאונת עבודה