פסק דין א. בפנינו ערעור וערעור שכנגד על החלטתו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת י. וילנר) מיום 29.12.03 ב-ת.א. 18823/97, פסק דינה מיום 3.6.04 והחלטה נוספת מיום 11.7.04. המערער, יליד שנת 1937 מהנדס אינסטלציה בהכשרתו שנפצע בתאונת עבודה מיום 5.5.97 עת חדר לעינו הימנית גוף זר. מומחה רפואי מטעם בית המשפט העריך את נכותו הצמיתה של המערער בשיעור של 18.5% לצמיתות. החלטתו של בית משפט קמא מיום 29.12.03 מתמקדת בשאלת החבות. כב' השופטת קמא מפרטת את הגירסאות שמסר התובע באשר לאירוע התאונה בהזדמנויות שונות: בכתב התביעה המקורי טען התובע שהתאונה ארעה עת עסק בתיקון מכשיר הנקרא "קונגו" [וליתר דיוק: מכשיר מסוג פטיש חציבה "מקיטה 1200"] לעינו הימנית. בכתב התביעה המתוקן הוסיף התובע וטען כי נתבקש על ידי מנהל העבודה לתקן את ה"קונגו" בואפן שהיה עליו לשחרר את אזמל הקונגו ממקומו. תוך כדי דפיקת פטיש בחלקו החיצוני של האזמל (יתד) ניתז רסיס מתכת לעינו. בתצהירו חזר התובע על גירסה זו והצהיר שהתאונה ארעה עת נתבקש על ידי מנהל העבודה לשחרר אזמל של ה"קונגו" באמצעות דפיקות פטיש על האזמל. בטופס הודעה על פגיעה בעבודה שעליו חתומה המעבידה-הנתבעת (נ/4) נרשם מפי התובע כי נתבקש לתקן את ה"קונגו" משום שהאזמל השתחרר ותוך כדי שהתובע דפק על פטיש כדי להכניס את האזמל ל"קונגו" ארעה התאונה. כב' השופטת קמא קבעה שגרסאותיו של התובע אינן שונות במהותן אלא בפרטים שוליים בלתי משמעותיים. עוד קבעה כי שוכנעה מעבר לכל ספק כי התובע נפגע בתאונת עבודה במועד שנפגע שעה שגוף זר חדר לעינו הימנית תוך כדי עבודתו בתיקון ה"קונגו". גירסתו הבסיסית של התובע חוזרת בטופס גביית עדות שהוגש על ידי הנתבעת. לפי טופס העדות נחקר עובד הנתבעת (אפרים ברנד) ואישר שבעת התאונה סיפר לו התובע כי חדר לו שבב לעינו שעה שדפק עם פטיש על אזמל. העד ברנד ראה שעינו של התובע אדומה, והוא הפנה את התובע לטיפול רפואי (מוצג נ/7). במכתב שנכתב סמוך לאחר התאונה (מוצג ת/2) אישר העד אפרים ברנד גירסה זו. בנוסף ציינה כב' השופטת קמא שהנתבעת חתמה על טופס ההודעה על פגיעה בעבודה לביטוח הלאומי ללא הסתייגות, ובכך אישרה למעשה הנתבעת את אירוע התאונה ונסיבותיה. בכל אלה ראתה כב' השופטת קמא סיוע לגירסתו של התובע לפיה ארעה לו תאונת עבודה שעה שעסק בתיקון ה"קונגו" ודפק עם פטיש על האיזמל ואזי נכנס גוף זר לעינו הימנית. כב' השופטת קמא הוסיפה שהתובע עולה חדש שאינו קורא וכותב עברית. בנוסף, נסיבות התאונה כפי שפורטו במסמכים לא נכתבו על ידי התובע עצמו, והוא אף לא קרא אותם. ב. לגבי שאלת החבות קבעה כב' השופטת קמא שביצוע העבודות הנדונות: תיקון ה"קונגו" ושחרור האזמל, בשיטה בה נקטה הנתבעת, אינו מהווה כשלעצמו סיכון לעובד, ובלבד שהעובד מרכיב משקפי מגן. לבית המשפט קמא הוגשו חוות דעת של מומחים, דהיינו, מר יוסף בר-נוי מטעם התובע ומר ב. מוגילבקין מטעם הנתבעת. כב' השופטת קמא סברה שאין בחוות דעת אלה כדי לסייע או לתרום במשהו לבירור נסיבות התאונה ושאלת החבות, אך הוסיפה שגם בחוות דעת המומחה מטעם התובע נכתב שהשימוש בפטיש במהלך העבודה, לצורך חילוץ האזמל, הינו הגיוני מקצועית, ומקובל מעשית. הטענה היחידה שכב' השופטת קמא ראתה בה ממש היתה שהנתבעת לא הקפידה על החובה להרכיב משקפי מגן גם בזמן ביצוע עבודות שאינן כרוכות בהכרח בהפעלת ה"קונגו", כגון: תיקון הקונגו, טיפול באזמל וכו'. בענין זה הפנתה כב' השופטת קמא לעדות התובע בעמ' 15 לפרוט' ועדות העובד אפי ברנד בעמ' 19 לפרוט'. כב' השופטת קבעה שהימנעות הנתבעת מלעמוד על מילוי ההוראות בדבר הרכבת משקפי מגן גם בזמן ביצוע עבודות תיקון ה"קונגו" מהווה התנהגות רשלנית הואיל ואילו היה התובע מרכיב משקפי מגן, היתה התאונה נמנעת. עוד הוסיפה כב' השופטת קמא שאין די במתן הוראה כללית להרכבת משקפי מגן בזמן ביצוע העבודה, לרבות תליית שלטי אזהרה, הואיל ועל הנתבעת לוודא ששיטת העבודה הבטוחה תקויים הלכה למעשה. ג. יחד עם זאת, שוכנעה כב' השופטת קמא שהתובע התרשל רשלנות של ממש שתרמה להתרחשות התאונה ולכן יש להטיל עליו אשם תורם בשיעור גבוה בשים לב לכך שהתובע עסק בעבודות אינסטלציה מזה עשרות שנים והיה עובד ותיק ומנוסה (עדות התובע בעמ' 14 לפרוט'), התובע גם היה מודע לחובה להרכיב משקפי מגן בזמן ביצוע עבודה עם "קונגו" (עמ' 16 לפרוט'). כב' השופטת קמא דחתה את נסיונו של התובע לאבחן בין החובה להרכיב משקפי מגן בזמן ביצוע עבודה באמצעות ה"קונגו", לעומת העדר חובה כזו בזמן תיקונו של ה"קונגו". כב' השופטת קמא קבעה שאבחנה זו שמנסה התובע לעשות "רשלנית" היא ואינה עולה בקנה אחד עם נסיונו הרב של התובע. במקום העבודה היו תלויים שלטים המורים על החובה להרכיב משקפיים. לתובע היה זוג משקפיים על מצחו, וזוג נוסף בכיס. בנסיבות אלה הטילה כב' השופטת קמא על התובע תרומת רשלנות בשיעור של 30%. ד. ביום 3.6.04 ניתן פסק דינה של כב' השופטת קמא באשר לגובה הנזק ושיעורו של הפיצוי. התובע אושפז עקב התאונה למשך 11 ימים ואובחן כסובל מפצע חודר של הקרנית בעין ימין, וגוף זר מתכתי תקוע בדופן אחורית של גלגל העין. התפתח זיהום תוך עיני עקב הפציעה. התובע עבר ניתוח מורכב של כריתת הזגוגית והעדשה, והגוף המתכתי הזר נשלף מן הרשתית. כעבור מספר חודשים עבר התובע השתלת עדשה מלאכותית. ביום 6.4.03 עבר התובע ניתוח נוסף להשתלת קרנית, וביום 29.9.03 אושפז שוב בבית החולים עקב סימני דחיית השתל בעין ימין, ושוב אושפז מאותה סיבה ביום 14.10.03. מומחה רפואי בתחום רפואת עיניים מטעם בית המשפט פרופ' ב. מילר קבע שלאחר שני הניתוחים הראשונים שעבר התובע השתקמה עין ימין היטב, אך ראייתו של התובע בעין הפגועה היא 6/15 בלבד. נכותו הצמיתה של התובע לפי קביעת המומחה הרפואי: 18.5% לצמיתות. ה. עובר לתאונה השתכר התובע בממוצע סך של 4,673 ₪, סכום זה משוערך למועד פסק דינו של בימ"ש קמא עמד על כ-6,000 ₪. התובע נעדר מן העבודה עקב התאונה למשך כחמישה חודשים וזכאי לכן לפיצוי של 30,000 ₪. בתום תקופת אי הכושר חזר התובע לעבודה מלאה אצל הנתבעת ועבד בשירותה עד דצמבר 1998, מועד בו פוטר מחמת שינויים ארגוניים שהתבצעו אצל הנתבעת. התובע טען שעם שובו לעבודה לאחר תקופת אי הכושר המלא ירדה תפוקתו באופן משמעותי כמו גם יכולתו לעבוד, ולכן, כך טען, פוטר מעבודתו, ומאז לא חזר למעגל העבודה. התובע, לפי קביעת כב' השופטת קמא, לא הוכיח כי שכרו נפגם עקב התאונה. התובע המשיך לעבוד בהיקף של משרה מלאה, כולל שעות נוספות, ולכן נקבע שאין הוא זכאי לפיצוי ממועד שובו לעבודה ועד פיטוריו. כב' השופטת הוסיפה וקבעה שאין קשר בין פיטוריו של התובע לבין מצבו הרפואי והאיל והתובע פוטר מחמת שינויים ארגוניים אצל הנתבעת. בתקופה הרלוונטית פוטרו כ-80 עובדים מתוך 100 עובדים שעבדו בשירות הנתבעת. ו. התובע, שהיה במועד פיטוריו כבן 61, טען שיש להעמיד את נכותו התפקודית על 100% ולפסוק לו הפסד השתכרות מלא עד הגיעו לגיל 67. במהלך עדותו העיד התובע שהוא אינו מחפש עבודה הואיל והוא חושש שהארוע יחזור על עצמו ושייפגע שוב בעיניו. כב' השופטת קמא דחתה טענתו זו של התובע בשים לב לעובדה שהתובע שב לעבודה מלאה וסדירה בתום תקופת אי הכושר. התובע עבד (לאחר תום תקופת אי הכושר) למעלה משנה בהיקף מלא וסדיר ומכאן שהתובע מסוגל לבצע את העבודה. מסקנת כב' השופטת קמא היתה שהתובע לא עשה מאמץ כלשהו להקטין את נזקו, שהרי התובע העיד שכלל לא חיפש עבודה אחרת לאחר פיטוריו. התובע קיבל לאחר פיטוריו דמי אבטלה מלאים. לדעת השופטת קמא מסוגל התובע לבצע עבודות שונות למרות הנכות בעינו, ולכן אין לפסוק לו פיצוי מלא בגין הפסד השתכרות ביחס לתקופה שלאחר פיטוריו. בנוסף ציינה כב' השופטת קמא שנקבעו לתובע 19% נכות צמיתה בביטוח הלאומי עקב ליקויי שמיעה ללא קשר לתאונה הנדונה (עמ' 9 לפרוט'). כב' השופטת קמא קבעה שראוי לפסוק לתובע פיצוי על דרך האומדן לתקופה שמועד פיטוריו עד הגיעו לגיל 65 בסכום של 60,000 ₪. הנתבעת טענה שכל העובדים בשירותה פרשו בהגיעם לגיל 65 ולכן לא נפסק לתובע פיצוי ביחס לתקופה שלאחר גיל 65. ז. כב' השופטת קמא הוסיפה וקבעה שלא הוכחה זכאותו של התובע לפנסיה אלמלא התאונה. לא הוכח שנגרמו לתובע הפסדי פנסיה עקב התאונה. בגין עזרה לעבר ולעתיד פסקה כב' השופטת קמא פיצוי גלובלי לעבר ולעתיד בסכום של 8,000 ₪. בגין כאב וסבל נפסק לתובע פיצוי בסכום של 45,000 ₪. בגין הוצאות שונות פסקה כב' השופטת קמא פיצוי בסכום גלובלי של 2,500 ₪ בגין נסיעות לקבלת טיפול רפואי, והוצאות שאינן מכוסות ע"י הביטוח הלאומי. סה"כ סכום הנזק לפי פסק דינו של בית משפט קמא עומד על 145,500 ₪, ולאחר ניכוי 30% אשם תורם : 101,850 ₪, ובניכוי תגמולי מל"ל. בהחלטה נוספת שניתנה ביום 11.7.04 במסגרת בקשה להבהרת פסק הדין קבעה כב' השופטת קמא שיש להפחית את תגמולי המל"ל שקיבל התובע עקב התאונה, דהיינו, דמי פגיעה וקצת נכות בלבד, אשר ינוכו מסכום פסק הדין בתוספת הפרשי הצמדה למדד. ח. שני הצדדים מיאנו להשלים עם תוצאות פסק הדין. תמצית טענות הנתבעת בערעורה: 1) עדות התובע היתה עדות יחידה של בעל דין ולא היה מקום ליתן משקל לעדותו. כמו כן לא שם בית המשפט קמא לבו לסתירות ותמיהות בדבריו של התובע. 2) בכתב התביעה המקורי לא נטען כלל שהתאונה ארעה עקב פגמים באזמל ולא הוזכרו פטיש או דפיקות בפטיש. 3) ב"כ הנתבעת עמד בהודעת הערעור על סתירות והבדלי גירסאות בין האמור בכתב התביעה המקורי לעומת כתב התביעה המתוקן,תצהיר התשובות לשאלון, והאמור בטופס התביעה לביטוח הלאומי לדמי פגיעה (נ/4), וכן האמור בחדר המיון ומחלקת עיניים. 4) טעה בימ"ש קמא כאשר ייחס רשלנות כלשהי לנתבעת, ולמעשה היה מקום לדחות את התביעה גם לפי האמור בחוות דעתו של המומחה מטעם התובע. 5) התובע למד 4 שנים באוניברסיטה בהכשרה כמהנדס, עבד 40 שנה כמסגר ומהנדס, ואצל הנתבעת עבד 8 שנים, מכאן שבסה"כ צבר התובע 52 שנות נסיון (עיוני ומעשי), ולכן עובד בעל כישורים כאלה אינו זקוק להדרכה, אך למרות זאת קיבל התובע הוראות איך לעבוד והדרכה מלאה כעולה מעדות הפנסיונר סימון אריה, שהיה בזמן התאונה רכז העבודה במפעלה של הנתבעת. 6) ב"כ הנתבעת הוסיף והצביע על כך שפחות מחודשיים לפני התאונה שופצו הפטישים שיפוץ מלא. כחודש לפני התאונה נרכשו אזמלים חדשים לשני מכשירי החציבה ("הקונגו"), וחמישה ימים לפני התאונה בוצע שרות מלא לפטיש, וכן נרכש אזמל שטוח ארוך. 7) ב"כ הנתבעת מפנה לחוות דעתו של המומחה מטעם הנתבעת מר ב. מוגילבקין שביצע שחזור של התאונה ולפי דעתו מדובר בפעולה פשוטה וקלה. האזמל משתחרר על ידי נענוע קל, ואין צורך להכות בפטיש כדי לשחרר את האזמל. בנוסף, מכות קלות (כפי שתיאר התובע) אינן גורמות להעפת חלקיקים מן האזמל. כמו כן, על קירות בית המלאכה היו שלטים המורים לעובדים להרכיב משקפיים. על השלטים היה ציור גדול של משקפיים ועל לוח הכלים בבית המלאכה היו תלויים ארבעה זוגות משקפיים. 8) ב"כ הנתבעת מפנה להוראת תקנה 9 של תקנות הבטיחות בעבודה (ציוד מגן אישי), תשכ"ט-1968, בדבר חובת עובד שסופק לו אישית ציוד מגן להשתמש בציוד המגן להבטחת בטיחותו. 9) לדעת ב"כ הנתבעת יש לדחות את טענת התובע לפיה לא הודרך כיצד לבצע את העבודה, הן משום שלתובע 52 שנות נסיון בעבודה, והן משום שעסקינן בעבודה פשוטה ביותר שאינה מצריכה הדרכה. בין היתר מפנה ב"כ הנתבעת גם לע"א 371/90 סובחי נ' רכבת ישראל, פ"ד מ"ז(3), 345. 10) לעניין גובה הנזק טוען ב"כ הנתבעת, על דרך החילופין, שהתביעה "נבלעת". סכום הפיצוי כפי שקבעה כב' השופטת קמא הוא 145,500 ₪. לאחר ניכוי 30% אשם תורם נותר סכום של 101,500 ₪. מסכום זה יש להפחית את תשלומי הביטוח הלאומי כשהם משוערכים (דמי פגיעה ודמי אבטלה) שערכם במועד פסק הדין היה 115,331, ולכן, כך נטען, התביעה נבלעת. 11) הערעור מתייחס גם להחלטת בית משפט קמא מיום 11.7.04 בדבר תיקון טעות סופר (בש"א 12945/04), לפיה יש להפחית רק את תשלומי הביטוח הלאומי [ללא דמי אבטלה] שקיבל התובע עקב התאונה, דהיינו: דמי פגיעה וקיצבת נכות בלבד בתוספת הפרשי הצמדה למדד, משמע, ללא ריבית. 12) לדעת ב"כ הנתבעת לא היה מקום לפסוק לזכות התובע הפסד השתכרות כלשהו הואיל ולמעלה משנה לאחר החלמתו עבד התובע בעבודתו הקודמת באופן מלא, לרבות שעות נוספות. הנכות שנגרמה לתובע אינה תפקודית. הפיצוי בסכום של 60,000 ש"ח בגין הפסד שכר לעתיד (ממועד פיטורי התובע עד הגיעו לגיל 65) נפסק תוך התעלמות מכך שהתובע קיבל בתקופה זו דמי אבטלה משוערכים בסכום של 28,268 ₪. כמו כן, טעה בימ"ש קמא כשסבר שיש להתחשב בעובדה שלתובע נקבעו 19% נכות בגין פגיעה אחרת (שמיעה), ומאידך גיסא לא התבטאה קביעה זו בהפחתת הפיצוי. 13) לדעת ב"כ הנתבעת לא היה מקום להיעתר לבקשה לתיקון טעות סופר ולגרום באמצעותה לשינוי החלטת בית המשפט, על ידי כך שנקבע בהחלטה מיום 11.7.04 שאין לנכות את דמי האבטלה, אלא דמי פגיעה וקצבת נכות בלבד הנובעים מן התאונה. ע"י כך הופחת כמובן הסכום שיש לנכותו מן הפיצוי בגין תשלומי ביטוח לאומי. עד כאן תמצית נימוקי הנתבעת בערעורה. ט. התובע הגיש ערעור-שכנגד ותמצית טענותיו הן: 1) לדעת התובע אחריותה של הנתבעת לארוע התאונה מלאה ואין להטיל עליו אשם תורם כלל. כאשר נבחנת שאלת רשלנותו התורמת של העובד יש להקפיד דווקא עם המעביד. אמנם, התובע היה בעל נסיון רב בעבודה, אך אין המדובר בעובד בכיר ועסקינן בפעולת תיקון מכשיר שהתובע לא היה אמור לבצע. מכל מקום בודאי שאסור היה לבצע עבודה זו ללא משקפי מגן. 2) ב"כ התובע מצביע על דברי מומחה הבטיחות מטעם התובע מר יוסף בר-נוי, המצביע על הוראות ההפעלה של מכשיר ה"קונגו" שם נכתב שלצורך תיקון המכשיר יש להביאו לחנות ממנה נרכש. דא עקא, הנתבעת לא דאגה לאסור על התובע לבצע את פעולת תיקון המכשיר, והתובע מעולם לא הונחה לנהוג אחרת. התובע מעולם לא הודרך להרכיב משקפי מגן בזמן ביצוע פעולות הנלוות לעבודתו (כגון התיקון הנ"ל), לכן, לדעת התובע יש לבטל את חיובו באשם התורם. 3) לדעת ב"כ התובע הסכום שנפסק לזכותו בגין כאב וסבל נמוך במידה המצדיקה התערבותה של ערכאת הערעור, בשים לב לאשפוזיו הרבים, הניתוחים, והטיפולים שהיו מנת חלקו והעובדה שמדובר בפגיעה בעין, איבר רגיש ביותר בגוף האדם, מה עוד שהתובע סבל מזיהומים רבים, ודחיית שתל העדשה שבעינו, ועד היום סובל התובע מראיה ירודה ולקויה. 4) לטענת ב"כ התובע, שגה בימ"ש קמא כשקבע שלא נגרם לתובע הפסד השתכרות מלא לעתיד עקב התאונה. לטענת ב"כ התובע לא התאפשר לתובע למצוא עבודה מחמת פגיעתו הקשה, אשפוזיו החוזרים ונשנים, ומצב בריאותו. אדם בגילו של התובע לא יוכל למצוא פרנסה בנקל הואיל ויכולתו לבצע עבודה פיסית-מוגבלת. התובע עולה חדש שאוצר המילים שלו מצומצם. אמנם, עד פיטוריו המשיך התובע לעבוד פחות או יותר בהיקף בו עבד טרם התאונה, ואולם מצבו הרפואי של התובע התדרדר עם הופעת סימני דחיית השתל ולכן אין התובע כשיר לעבודה. לדעת ב"כ התובע היה מקום לפסוק לזכות התובע פיצוי בגין הפסד השתכרות מלא של 7,610 ₪ לחודש, החל מיום פיטוריו עד הגיעו לגיל 65, תקופה של 61 חודשים. 5) בנוסף, טוען ב"כ התובע שהיה מקום לפסוק לזכות התובע פיצוי בגין הפסד זכויות סוציאליות לפי 22.5% ממשכורתו של התובע, משמע, 1,346 ש"ח לחודש, ממועד פיטוריו של התובע עד יום הפרישה זאת לאחר שהוכח כי הופקד תשלום חודשי משכרו של התובע לקרן פועלי בנין. לענין זה הובאה עדותו של חשב הנתבעת, העד מר דב קורנר (עמ' 2 לפרוט'), וכן ניתן לראות זאת בתלוש השכר של התובע. 6) לטענת ב"כ התובע קופח התובע בפסיקת פיצוי נמוך יתר על המידה בגין עזרת צד ג', וכן בראש הנזק של הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה לעבר ולעתיד. עד כאן תמצית טענות ב"כ התובע בערעור-שכנגד. י. לקראת הדיון בערעור (ביום 5.4.05) הגישו בפנינו ב"כ שני הצדדים עיקרי טיעון מפורטים ותיקי מוצגים. בישיבת הערעורים חזר כל אחד מב"כ הצדדים על עמדתו, לרבות עיקרי הטיעון שהוגשו מטעמו. לא נותר בידינו עתה אלא להכריע במחלוקת שנפלה בין הצדדים, אשר חלקו על כל קביעה, ממצא, ומסקנה אשר בפסק דינו של בית המשפט קמא. יא. בשאלת החבות נתנו דעתנו לקביעותיו, נימוקיו ומסקנותיו של בית משפט קמא כפי שפורטו בהחלטה מיום 29.12.03. אין בידינו אלא להצטרף לעמדתה של כב' השופטת קמא לפיה נושאת הנתבעת, מעבידתו של התובע, בחבות לארוע התאונה. אין לקבל את טענת הנתבעת לפיה התבסס בית המשפט קמא על עדותו היחידה של התובע. בית משפט קמא נתן דעתו לשונות מסויימת בגירסאותיו של התובע וקבע כי השונות היא בפרטים שוליים, בלתי משמעותיים, ואין המדובר בשוני מהותי. בית המשפט קמא שבפניו העיד התובע שוכנע בנכונות גירסתו של התובע, ופירט את החיזוקים שמצא לעדותו. כידוע, קובעת ההלכה שאין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעות ובממצאים עובדתייים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית לה היתה ההזדמנות להתרשם התרשמות בלתי אמצעית מן העדים שהופיעו בפניה, אלא במקרים יוצאים מן הכלל, כגון, כאשר התשתית הראייתית אינה מתיישבת עם הממצאים שנקבעו. אין זה המקרה שבפנינו. י"ב. נימוקיו של בית משפט קמא להטלת החבות על הנתבעת מקובלים עלינו, ומטעמיו. אנו מפנים לאמור ב-ע"א 663/88 שירזיאן נ' לבידי אשקלון, פ"ד מ"ז(3) 225, בעמ' 229: "כאשר נשמעת הטענה מטעם מעבידים, שחובתם כלפי עובדיהם מצטמצמת לנקיטת אמצעים למניעת סכנות בלתי רגילות ויוצאות דופן במקום עבודתם, הרי טיעון זה אינו מקובל עלי. אין חובת המעביד כה מצומצמת. לדעתי, קיימת חובה כללית וגורפת מצד המעביד לנקוט את כל האמצעים הסבירים כדי לוודא שעובדיו יוכלו לבצע את עבודתם בתנאי בטיחות אופטימאליים, אך שותף גם אני לדעה, כי מהותם, ומידתם של אותם אמצעי זהירות משתנות לאור טיבו, שכיחותו וחומרתו של הסיכון, שהמעביד מודע לו או חייב להיות מודע לו...". שותפים אנו לעמדתה של כב' השופטת קמא לפיה הימנעותה של הנתבעת מלעמוד על מילוי ההוראות בדבר הרכבת משקפי מגן גם בזמן ביצוע עבודות התיקון ב"קונגו" מהווה התנהגות רשלנית. אין ספק שאילו היה התובע מרכיב משקפי מגן היתה התאונה נמנעת. מעביד אינו יוצא ידי חובה ע"י מתן הוראה כללית להרכיב משקפי מגן בזמן ביצוע העבודה, גם לא ע"י תליית שלטים בענין זה, הואיל וחובת המעביד היא לוודא שמשקפי המגן אכן יורכבו הלכה למעשה בזמן ביצוע העבודה. אנו דוחים את טענותיה והשגותיה של הנתבעת בערעורה בכל הנוגע להטלת החבות עליה. יג. באשר לערעור-שכנגד שהוגש מטעם התובע סבורים אנו שהיה מקום להטיל על התובע אשם תורם, וזאת מן הנימוקים שפירטה כב' השופטת קמא בהחלטתה, דהיינו, נסיונו הרב של התובע והיותו עובד ותיק ומנוסה, קיומם של השלטים התלויים המורים על החובה להרכיב משקפי מגן, והעובדה שלתובע היה זוג משקפיים על מצחו, וזוג נוסף בכיסו. יחד עם זאת, נראה שאחוז האשם התורם שהוטל על התובע מחמיר עמו יתר על המידה. אנו מפנים לע"א 477/85 בוארון נ' עירית נתניה, פ"ד מ"ב(1), 415, בעמ' 425: "עד שאנו באים לקבוע אשם תורם מצד העובד הנפגע ולכרסם כתוצאה מכך בפיצוי המגיע לו עקב הפגיעה שנפגע בגין אחריותו ורשלנותו של המעביד שלמענו עבד ובשירותו של זה נפגע עלינו להביא בחשבון, שהעובד עלול בלהט עבודתו גם לטעות, אולם אין לראות בכך בהכרח רשלנות תורמת ”. בהמשך הדברים ציטט, שם, בית המשפט העליון מדבריו של כב' השופט (בדימוס) מ. לנדוי מתוך ע"א 5/65 המוסד לביטוח לאומי נ' שירותי נמל מאוחדים פ"ד י"ט(3), 205, בעמ' 211-212: "עובד העושה עבודה מסוכנת למען מעבידו אינו נותן את דעתו תמיד רק על בטחונו האישי שלו. אין זו ממידת הסבירות לדרוש ממנו שינהג כן, ולבוא אלא בטענה שאילו עשה הכל כדי להישמר לנפשו, היתה הסכנה חדלה להיות סכנה. בודאי עליו להיזהר בעבודתו. אבל יש להכיר בכך שדווקא אצל העובד הטוב קיים הרצון לעשות את מלאכתו היטב, ולשם כך הוא מוכן אפילו לקבל על עצמו סיכוני גוף. ועוד הכירו בתי המשפט בכך שכרגיל העובד אינו עושה את עבודתו בתנאים המאפשרים לו לשקול בישוב הדעת את הסיכונים לעומת הצורך לעשות את המלאכה, כדרך שאנו עושים לאחר מעשה באווירה השקטה של אולם המשפטים". בענייננו, יש מקום להטיל על התובע תרומת רשלנות מן השיקולים והנימוקים שפירטה כב' השופטת קמא בפסק דינה, אך נראה לנו שהיה מקום להעמיד תרומת רשלנות זו על שיעור של 20%, וכך אנו מחליטים. יד. באשר לגובה הנזק, ולאחר שנתנו את דעתנו להשגותיהם של ב"כ שני הצדדים לא ראינו הצדקה להתערב בקביעותיה של כב' השופטת קמא המקובלים עלינו, למעט בראש הנזק של כאב וסבל. איננו מקבלים את טענת ב"כ התובע לפיה היה מקום לפצות את התובע בגין הפסד השתכרות מלא עד מועד פרישתו, כשם שאיננו מקבלים את טענת הנתבעת לפיה היה על בית המשפט קמא להימנע מלפסוק לתובע סכום כלשהו בגין הפסד השתכרות לעתיד. אכן , התובע שב לאחר תקופת ההחלמה (5 חודשי אי כושר) לעבודה סדירה לתקופה של למעלה משנה עד פיטוריו, שבאו על רקע שינויים ארגוניים שנעשו אצל הנתבעת. לפי קביעת כבוד השופטת קמא היה התובע מסוגל לבצע עבודות שונות למרות הנכות בעינו, לכן נמנעה כב' השופטת קמא מלפסוק לתובע פיצוי מלא בגין הפסד השתכרות. צדק בית משפט קמא בקביעתו כי נכותו של התובע היה בה כדי להקשות עליו במציאת מקום עבודה חלופי, ואף ניתן להבין את חששותיו של התובע מביצוע עבודות בתחום האינסטלציה עקב התאונה שעבר, והחשש שעינו השניה תיפגע אף היא. הפיצוי, על דרך האומדנא בגין הפסד כושר השתכרות, בסכום של 60,000 ₪ לתקופה שמפיטורי התובע עד הגיעו לגיל 65 סביר בנסיבות הענין ואיננו מצדיק התערבות. ט"ו. טוען התובע בערעור שכנגד ששגה בית משפט קמא כשנמנע מלפסוק לתובע פיצוי בגין הפסד פנסיה, חרף העובדה שהתובע הביא לעדות את חשב החברה מר דב קורנר שהעיד על כך שמשכרו של התובע הופרש תשלום לקרן הפנסיה לפועלי בנין, כפי שגם עולה מתלושי המשכורת של התובע. כזכור, פוטר התובע ממקום עבודתו עקב שינויים ארגוניים אצל הנתבעת, ללא קשר לתאונה הנדונה, משמע, שגם אלמלא התאונה היתה נפסקת הפרשת התשלומים עבור התובע לקרן הפנסיה. בנסיבות ספציפיות אלה אין מקום לפסיקת פיצוי בגין הפסדי פנסיה. לא ראינו מקום להתערב בשיעורי הפיצוי שפסק בית המשפט קמא בגין עזרת צד ג', לעבר ולעתיד בסכום גלובלי של 8,000 ₪, וכן פיצוי גלובלי של 2,500 ₪ בגין הוצאות. ט"ז לעומת זאת סבורים אנו שהפיצוי שנפסק לתובע בראש הנזק של כאב וסבל (45,000) ₪ מחייב התערבותנו. בהתחשב בנכותו הצמיתה של התובע בגילו, ובשים לב למהות הפגיעה בעינו של התובע, האשפוזים, הניתוחים והטיפולים, סבורים אנו שיש להעמיד את הפיצוי בראש נזק זה על סך של 60,000 ₪, כשבקביעתו של הסכום כבר לקחנו שראש נזק זה נושא הפרשי ריבית כחוק החל ממועד היווצרות עילת התביעה (5.5.97). י"ז בסיפא של פסק דינו מיום 3.6.04, קבע בית משפט קמא: "מסכום זה יש לנכות את תגמולי המל"ל כשהם משוערכים למועד פסק הדין". בהחלטה נוספת שניתנה ביום 11.7.04, במסגרת בקשה להבהרת פסק הדין, קבעה כב' השופטת קמא שיש להפחית את תגמולי המל"ל שקיבל התובע עקב התאונה: דמי פגיעה וקיצבת נכות בלבד, בתוספת הפרשי הצמדה למדד. ב"כ הנתבעת מלין בערעורו על כך שבמסגרת בקשה לתיקון "טעות סופר" שינה בית משפט קמא את קביעתו בענין הפחתת תשלומי המל"ל במובן זה שבית המשפט קמא הורה שלא להפחית את דמי האבטלה שקיבל התובע. עוד מלין ב"כ הנתבעת על כך שבימ"ש קמא הורה להפחית את תשלומי המל"ל בצירוף הפרשי הצמדה בלבד בעוד ששאר הסכומים שוערכו בצירוף ריבית והצמדה. אין בידינו לקבל טענותיו אלה של ב"כ הנתבעת. בית המשפט קמא לא קבע בפסק דינו שיש להפחית את דמי האבטלה בנוסף לדמי הפגיעה, וקצבת הנכות. בדין הבהיר בית משפט קמא בהחלטתו מיום 11.7.04 שכוונתו היא לניכוי תגמולי הביטוח הלאומי שקיבל התובע עקב התאונה, משמע, דמי הפגיעה וקצבת הנכות בלבד, שהרי דמי האבטלה שקיבל התובע אינם נובעים עקב התאונה, הואיל ובית משפט קמא קבע, כזכור, שפיטוריו של התובע נבעו משינויים ארגוניים אצל הנתבעת, ולא עקב התאונה, וממילא גם לא קיבל התובע פיצוי בגין הפסד השתכרות מלא אלא פיצוי גלובלי בלבד, כמתואר כבר לעיל. הגשת בקשתו של ב"כ התובע לבית-המשפט קמא להבהרת סוגיה זו היתה מוצדקת בעליל, ובדין נעתר לה בית המשפט. גם החלטת בימ"ש קמא לפיה יופחתו תגמולי המל"ל בצירוף הפרשי הצמדה למדד (ללא ריבית) סבירה ואינה מצדיקה התערבותנו. י"ח אם לסכם את כל האמור לעיל: באשר לגובה הנזק יש לדחות הן את טענות הנתבעת שבערעור, והן את טענות התובע בערעור שכנגד, פרט לכך שבראש הנזק של כאב וסבל אנו מקבלים חלקית את הערעור שכנגד ומורים על העמדת הפיצוי בראש נזק זה על סך של 60,000 ₪ (במקום 45,000 ש"ח). לפיכך יעמוד סה"כ סכום הנזק שקבע בית משפט קמא על סך של 160,500 ₪. אנו דוחים את טענות הנתבעת שנטענו בערעור בכל הנוגע לשאלת החבות, מקבלים חלקית את הערעור-שכנגד, ומפחיתים את האשם התורם של התובע מ-30% ל-20%. לפיכך, אחרי ניכוי 20% אשם תורם יעמוד סכום הנזק על 128,400 ₪. מסכום זה יש להפחית את תגמולי המל"ל (נכון למועד מתן פסק דינו של בית משפט קמא) בסכום של 68,030 ₪, ומכאן שהיתרה שהתובע זכאי לקבל תועמד על 60,370 ₪. י"ט. התוצאה מכל האמור לעיל היא שאנו דוחים את ערעורה של הנתבעת. אנו מקבלים חלקית את הערעור שכנגד על פי המפורט לעיל, ומעמידים את סכום הפיצוי שהתובע זכאי לקבל מן הנתבעת על הסכום של 60,370 ₪, נכון למועד מתן פסק-דינו של בית-משפט קמא (3.6.04), בתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור של 17% מן הסכום שנפסק, מע"מ על שכר הטרחה והחזר אגרת בית משפט השלום - משוערכת. קביעותיו של בית משפט קמא באשר להחזר הוצאות בגין חוות הדעת הרפואיות והמקצועיות בעינן עומדות ללא שינוי. כמן כן תשלם הנתבעת לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד (כולל) בגין הליך הערעור בסכום של 5,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק שישאו הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל . ככל שהמערערת הפקידה פקדון בבית המשפט להבטחת הוצאות הערעור תעביר מזכירות בית המשפט את סכום הוצאות הערעור שנפסקו לעיל, מתוך הפקדון, לידי ב"כ המשיב עוה"ד י. ריינפלד, עבור מרשו. נכותאחוזי נכותגוף זר