פסק דין 1. תביעת פיצויים עקב נזקים שנגרמו לתובעת בתאונת עבודה ביום 16/12/90 (להלן: התאונה) במפעל בישוב נס-עמים, המנוהל על ידי נס-עמים לניהול בע"מ, (להלן: הנתבעת) שהייתה מבוטחת על ידי הנתבעת מס' 2 המגן חברה לבטוח בע"מ (להלן: המגן). התובעת היא אזרחית ותושבת הולנד, שנולדה ביום 17/04/72 והגיעה לישראל באוגוסט 1990 כמתנדבת, לאחר שגילתה התעניינות בעם היהודי ובמדינת ישראל. התובעת התנדבה לעבוד בפרחיה של הנתבעת בנס-עמים. במהלך עבודתה בפרחיה, ביום 16/12/90 הניחה התובעת את ידה על המכונה הקוצצת גבעולי הפרחים (להלן: המסור), ואז קטע המסור את כף ידה השמאלית. טיפול רפואי דחוף הצליח לאחות את כף היד אל היד, אף כי התפקודים של כף היד נפגעו באורח משמעותי. הצדדים מסכימים כי הנכות הרפואית שנגרמה לתובעת עקב התאונה מגיעה לכדי 50%. (יש על כך תיעוד רפואי). התובעת טוענת שהחבות כולה בגין התאונה מוטלת על הנתבעות מן הנימוקים שעוד יפורטו, הנתבעות טוענות שהאחריות כולה לתאונה מוטלת על התובעת עצמה, ולחילופין נטען כי יש לה אשם תורם לתאונה. בפסקות הבאות אדון בשאלת החבות. 2. יאמר מיד שלדעתי חובת הראייה להוכחת פטור הנתבעות מהאחריות לתאונה שנגרמה לתובעת היא על הנתבעות. זאת, בהסתמך על סעיף 38 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], (להלן: "פקודת הנזיקין"), בהיות המכונה שאותה הפעילה או השתמשה בה התובעת עובר לתאונה, חפץ מסוכן וכי הנתבעת הייתה בעלו של החפץ או ממונה עליו בעת התאונה. כמו כן, חובת הראיה על הנתבעות להוכיח כי לא חלה עליהם אחריות לתאונה מבוססת גם על סעיף 41 לפקודת הנזיקין, שכן, לתובעת לא הייתה ידיעה או לא הייתה לה יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק, וכי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבעות היה שליטה מלאה עליו ונראה לבית המשפט שארוע המקרה שגרם לנזק התיישב יותר עם מסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה, מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה. לחילופין, נראה לי שגם הוכח באופן פוזיטיבי כנדרש בהליך אזרחי, שהחבות והאחריות לתאונה חלות על הנתבעות. הדברים יפורטו בפסקאות הבאות. 3. נסיבות התאונה שפרטיהן מבוססים על תצהירה של התובעת ת/1א כדלקמן: התובעת עמדה על משטח עליו הצטברו מים וחלקי פרחים רטובים, לדבריה המשטח היה חלקלק ולא הותקנו עליו פסים מגומי או מכל חומר אחר למניעת החלקה כמו כן לא היו סביבו גדר או מעקה מכל סוג שהוא ולא היה בסביבה שום מאחז שיכולה הייתה התובעת להאחז בו כדי למנוע החלקה או נפילה. העבודה התבצעה באמצעות שני עובדים שעבדו במקביל, אחד מול השני, כל אחד מצד אחר של המכונה לגיזום פרחים (להלן: המכונה). עובד אחד ממיין את הורדים (הפרחים) והשני מניח ורד אחד בכל מגש ממגשי המסוע (שהוא חלק מן המכונה). על העובדים לדאוג שכל הוורדים המונחים על המגשים יהיו בקו ישר ולהקפיד שיהיה ורד אחד בכל מגש. עובד אחד מניח ורד בכל מגש שבו מותקן המסור והממיין יושב בצד השני. פעולת המכונה מתבטאת בפעולת המגשים ופעולת המסור, והיא מתמשכת כל זמן שלא מפסיקים את פעולתה. המכונה ניתנת לעצירה על ידי כיבויה או הפסקת פעולתה באמצעות מפסק שהותקן בצד השני של המכונה (הצד הנגדי למקום שבו עבדה התובעת). כך שהתובעת לא הייתה יכולה להפסיק את פעולת המכונה עובר לשליחת ידה למסור. לפתע, החליקה התובעת על המשטח ובמטרה למנוע את נפילתה היא החזיקה במכונה, פגעה במסור וכך נקטעה כף ידה. ידה של התובעת הגיעה למסור כי המכונה לא הייתה מגודרת. באשר למה שארע בתאונה הוגש רק תצהירה של התובעת שלא נסתר ולכן באשר לאירוע רק "מפיה אנו חיים". המומחה מטעם הנתבעות הגיעה למסקנה כי התובעת עצמה אחראית לתאונה מתוך שקבע את העובדות הבאות (נ/6): המכונה עצמה אינה מסוכנת כלל, והחלקים הטעונים גידור היו מגודרים. במהלך עבודה רגיל נמצא העובד בריחוק ממקום הסכנה. התובעת צריכה ויכולה הייתה לדעת כי נמצא במקום מסור ויש להתרחק ממנו. הוא קבע כי גרסתה של התובעת כאילו החליקה לתומה, נתפסה במסוע וזה משך ידה לעבר המסור איננה מקובלת על דעתו של המומחה. לפי הערכתו נראה כי התאונה ארעה מחוסר תשומת ליבה של התובעת או פעולה רצונית שלה, בלי קשר למהלך הרגיל של העבודה. תאור התאונה על ידי התובעת מהימן עליי, ואני מעדיף אותו על ההנחות וההשערות של מוגילבקין שלא היה עד ראיה לתאונה והתבסס בחלקו על אינפורציה מכלי שני. כאן יאמר מיד כי, כפי שעולה מתצהיר התובעת והתמונה נספח ב(3), הרי שהמסור שהיה מותקן על המכונה לא היה מגודר במלואו ונותר בו חלק חשוף אליו הגיעה ידה של התובעת כאשר בקשה להימנע מלהחליק על המשטח. הכלל הוא כי סעיף 37 לפקודת הבטיחות בעבודה מפיל על המעביד חובה מוחלטת להתקין אמצעי גידור לבטח, במובן זה שעל אמצעי ההגנה לתת בטחון מלא לעובד הבא במגע עם המכונה המסוכנת (ע"א 240/87 קריכלי נ. א.פ.ל בע"מ פד מג(3) 507, 509, 510). באנגליה פסקו בתי המשפט וחזרו ופסקו במשך עשרות בשנים… כי החובה לגדור מכונות לבטח היא חובה אבסולוטית, במובן זה שהביטחון שהגידור צריך לתת הוא מוחלט, היינו, שהוא צריך לתת בטחון מלא לפועלים הבאים במגע עם המכונה שלא יפגעו על ידה. אין מחזיק בבית חרושת יוצא ידי חובה זו גם כשהוא גודר את המכונה המסוכנת לפי השיטה החדישה והטובה ביותר הידועה באותו הזמן, אם למעשה אין היא מוגנת כך כהלכה. כשם שאינו יוצא ידי חובתו שאיננו נותן את הבטחון הדרוש לפועלים משום שאי אפשר להשיגו מבחינה טכנית או שלא כדי היה הדבר מבחינה מסחרית, במקרים כאלה אין ברירה אלא להוציא את המכונה מהשימוש. 4. התרחשות התאונה ונסיבותיה, כשלעצמן, מצביעות על כך כי המכונה שעליה ולידה עבדה התובעת לא הייתה מגודרת דייה למנוע את התאונה שנגרמה לתובעת. יתרה מכך, לא היתה הקפדה של המעביד למנוע החלקה במשטח הקרוב למכונה. לכן, ובהתחשב בכך שהנתבעת הייתה מעבידתה של התובעת החבות לתאונה חלה על הנתבעות. יתרה מכך, לא מצאתי אף שמץ של אשם תורם לתובעת בארוע התאונה. בשעה שהחליקה היא פעלה אינסטנקטיבית ושלחה את ידה כדי להמנע מנפילה, והתאונה ארעה כהרף עין. אם הייתה המכונה מגודרת לא הייתה יכולה התובעת לשלוח ידה למסור ולא הייתה נגרמת התאונה. מכאן לפסיקת גובה הנזק שנגרם לתובעת. 5. כבר אמרנו שאין חולקין על כך שהנכות הרפואית שנגרמה לתובעת עקב התאונה מגיעה לכדי 50%. באשר לנכות התפקודית של התובעת, מאמץ אני את חוות דעתה של המומחית מטעם בית המשפט, ד"ר פרבר (ת/5). עיקרי חוות דעתה של המומחית בנדון כדלקמן: "מדובר באישה צעירה בת 29 אשר נפגעה, בעת עבודתה, כמתנדבת בקיבוץ, לפני למעלה מ-10 שנים (חוות הדעת מיום 24.4.01). כף ידה השמאלית נקטעה והושתלה מחדש בניתוח (לתובעת דומיננטיות ימנית). נשארה עם הגבלה בתנועות בשורש כף היד והאצבעות, עם בעיות תחושה ניכרות ובשל כך סובלת מהגבלה משמעותית בתפקוד היד. מתקשה בכל הפעולות הדורשות הפעלת כח (סחיבה, הרמה, אחיזת חפצים) וכן בכל הפעולות הדורשות עדינות התנועה, קואורדינציה ותחושה. נכותה נקבעה בעבר בשיעור של 50%..... אין צורך בטיפול רפואי או בטיפול פיזיוטרפי. סטודנטית שנה חמישית בלימודי הרפואה. נהנית מאוד מלימודיה ומצליחה, אך כעת מתחילה לחשוש לגורלה המקצועי. לדבריה, לא חשבה על הקשיים כאשר החליטה ללמוד רפואה (התובעת החליטה ללמוד רפואה לאחר התאונה). התובעת מבינה היטב שלא תוכל לבחור בשום מקצוע כירורגי, אך עדיין לא החליטה במה תרצה לעסוק בעתיד. מובן מאליו שצפויים לה קשיים רבים במהלך השנים הראשונות (סטאג', התמחות). בכל מקצוע רפואי שתבחר וזאת בשל הכרח בביצוע פעולות כגון, לקיחת דמים, הכנסת עירוי, השתתפות בפעולות החייאה וכו'. יחד עם זאת אני סבורה שבהמשך דרכה תוכל למצוא מקצוע מתאים למגבלותיה, למשל פסיכיאטריה, רפואת עור, רדיולוגיה, רפואה גרעינית, רפואה תעסוקתית, מנהל רפואי. (ד"ר צור מטעם התובעים צמצם עוד יותר את המקצועות הרפואיים שהתובעת תוכל לעסוק בהם). לגבי עזרת הזולת התובעת עצמאית בכל הפעולות היומיומיות. זקוקה לעזרה בעבודות משק הבית (נקיון, גיהוץ, תחזוקת הבית, עזרה חלקית בבישול ושטיפת כלים גדולים). כאשר תנשא ותלד תזדקק לעזרה בטיפול בילדיה במיוחד בגיל הרך (החתלה, רחצה, הלבשה). התובעת זקוקה לציוד ביתי שיעזור בתפקודה במשק הבית (מכונת כביסה ומכונת ייבוש, מדיח כלים, מיקרוגל, מעבד מזון, פותחן קופסאות חשמלי, ופותחן מכסים ובקבוקים). התובעת תוכל לנהוג ברכב אוטומטי ויכולה גם להשתמש בתחבורה ציבורית". ב"כ הצדדים הביאו בפני בית המשפט מומחים שהיו להם הערכות שונות באשר ליכולתה של התובעת. המומחים שהעידו מטעם התובעת "מיעטו" בכושרה לעבוד, להשתכר ולתפקד. לעומתם המומחים שהעידו מטעם הנתבעות "הגדילו" את יכולתה של התובעת לעבוד, להשתכר ולתפקד. לאחר שעיינתי בחוות הדעת של המומחים מטעם הצדדים וכן האזנתי לעדויות, אני מעדיף את גרסתה של ד"ר פרבר כתשתית להערכת גובה הנזק המגיע לתובעת. 6. נראה לי כי בכך שהתובעת בחרה לבחור את המקצוע הרפואי לפרנסתה, תוך שהיא היתה ערה למגבלותיה בגין התאונה, אשר כאמור מגבילה באורח משמעותי את יכולתה של התובעת להתפרנס מהמקצוע הרפואי, היא מנעה מעצמה להפחית את גובה הנזק, חובה שמוטלת עליה באורח עקרוני. כאן יאמר שבשעתו למדה התובעת ארכיטקטורה וכן מנהל עסקים, מקצועות שפחות מגבילים אותה בגין נכותה הרפואית. מכל מקום, אין לשלול את זכותה של התובעת ואת אפשרויותיה להתפרנס ממקצועה כרופאה. דא עקא, שבנסיבות כאלה אומר אני שהכנסותיה של התובעת ממקצועה הרפואי, צפויים להיות (בגלל מגבלותיה) כ-10% פחות מהשכר הממוצע של רופא. לאור נכותה הרפואית והתפקודית של התובעת, שלדעתי, לאור חוות דעת ד"ר פרבר, מגיעה לכדי נכותה הרפואית, קובע אני את הפסד השכר של התובעת בגובה של 50% מ-90% של השכר הממוצע של רופא בהולנד. אני קובע את השכר הממוצע של רופא בהולנד על פי עדותה של ד"ר ארטוס, שהעידה מטעם התובעת בענין זה ולמעשה לא נסתרה עדותה. כמובן שהתובעת זכאית לפיצוי נמוך יותר לגבי התקופה שהיא עסקה או תעסוק כמתמחה עד להסמכתה כרופאה, גם זאת לפי העקרון הנ"ל. על פי חוות דעתה של ד"ר ארטוס, שכרו הממוצע של מתמחה ברפואה בהולנד הוא 2,836 יורו לחודש. שכרו הממוצע של רופא בהולנד הוא 5,196 יורו לחודש. ערך היורו על פי חישוב היום סך של 5.66 ₪ ל-1 יורו. לפיכך, הפסד ההשתכרות של התובעת בגין התאונה יהיה כדלקמן: א. מיום 1.1.2004 ועד ליום 30.4.2005 (עד לפסק הדין) בצירוף ריבית חוקית - בסך הכל 124,865 ₪. ב. מיום 1.5.2005 עד ליום 31.12.2008 (תקופת ההתמחות) לאחר היוון - בסך הכל 253,186 ₪. ג. מיום 1.1.2009 עד ליום 31.12.2037 (מתחילת עבודתה כרופאה ועד פרישה בגיל 65 שנה) לאחר היוון - בסך הכל 2,039,819 ₪. סך הכל הפסד השתכרות - 2,417,870 ₪. 7. בהתייחס לעתירת התובעת לפסוק לה עזרת בית ועל פי המלצת ד"ר פרבר שיש להעניק לתובעת עזרה כזו, בהתחשב בנכותה הרפואית והתפקודית, נראה שבקשת התובעת להעניק לה פיצוי על עזרת בית בסדר גודל של שעתיים ליום סביר בעיניי, גם אם אני מביא בחשבון שלולא נכותה של התובעת היא היתה נעזרת בעובדת משק בית עקב עיסוקה ומעמדה, כך שהפיצוי שאני קובע בענין זה הוא על בסיס של העזרה המיוחדת בעבודת משק בית שהתובעת תזקק לו עקב נכותה. עוד יצויין כי הפיצוי יהיה על פי השכר המקובל לעובדי משק בית בהולנד לפי 17.5 יורו לשעה. אמנם ייתכן והשכר המוצע לקבוע, לעובדי משק בית, כממולץ על ידי ד"ר ארטוס קצת גבוה ומתאים יותר לעובדים במקצועות אחרים (כגון: אחיות), אך מצד שני לא הוגשו מטעם הנתבעות ראיות על שכר לעובדי משק בית נמוך יותר. לפיכך, אני קובע הפיצוי שהתובעת צריכה לקבל בגין עזרה במשק הבית לפי 2 שעות ביום על בסיס 17.5 יורו לשעה עד הגיע התובעת לגיל 81 שנים כדלקמן: א. מיום 1.11.91 ועד ליום 30.4.05 - בסך הכל 1,055,374 ₪ משוערך להיום וכולל ריבית. ב. מיום חזרתה להולנד 09.07.91 ועד ליום 31.10.91 לפי חישוב גלובלי (כי לא הוכח עד כמה נזקקה התובעת בפועל לסיוע כאשר ברור שהיא היתה בגדר נכה של 100%) - 45,000 ₪. ג. עזרה במשק בית מיום 1.5.2005 ועד ליום 30.4.2053 לאחר היוון - בסך הכל 1,569,281 ₪. סך הכל פיצוי בגין עזרת צד ג' - 2,934,738 ₪. 8. התובעת מבקשת לפסוק לה פיצוי נוסף, בגין עזרת בית, בהנחה שהיא תנשא ותלד ילדים. המדובר בהשערה מבלי שיש נתונים ברורים לבית המשפט להעריך מתי היא תנשא ומתי יוולדו לה ילדים וכמה יוולדו לה. לכן, גם בענין זה, אני קובע פיצוי גלובלי של 100,000 ₪. 9. התובעת מבקש לפסוק לה גם בגין כאב וסבל. אין מדובר רק בכאבים וסבל סמוך לתאונה, אלא בכאב ובהגבלה בלתי נעימים המשתרעים לאורך כל חייה מאז התאונה. עוד יצויין כי הפיצוי הקבוע בחוק הפיצויים לתאונות דרכים עשוי להגיע לכ-200,000 ₪ כאשר ברור שפיצוי זה הקבוע בחוק איננו חל על תאונת העבודה בה נפגעה התובעת. היא התובעת, מבקשת לפסוק לה בגין כאב וסבל 1,000,000 ₪. בענין זה אין מנוס לפסוק לפי "שודא דדייני". לאחר שהבאתי בחשבון את כל השיקולים, אני פוסק לתובעת, בגין כאב וסבל, 350,000 ₪. 10. התובעת ביקשה לפסוק לה גם בגין הוצאות שיקומיות וכן בגין מכשירים שהיא תזדקק להם בסך של 100,000 ₪. הנתבעות היו מוכנות לשלם בגין ראש נזק זה 50,000 ₪. בענין זה מקובלת עלי עמדת הנתבעות. מירב המכשירים החשמליים שהתובעת טענה כי היא זקוקה להם עקב נכותה, הינם אביזרים שבשימוש כמעט בכל משק בית ואינם מיועדים דווקא למי שסובל מנכות כזו או אחרת. כך שבענין זה אני פוסק לתובעת סכום גלובלי של 50,000 ₪. 11. עוד מבקשת התובעת לפסוק לה בגין הוצאות נסיעה מהולנד לישראל לצורך המשפט, הוצאות שהיה בישראל והוצאות בגין חוות דעת סך גלובלי של 50,000 ₪. אני פוסק בענין זה 35,000 ₪. עוד פוסק אני לבקשת התובעת, שעקרונית הסכימו לה גם הנתבעות, סך של 25,000 ₪, תוספת פיצוי בגין הזדקקותה לרכב אוטומטי במקום רכב רגיל (בגין נכותה). גם בענין זה מקבל אני את עמדת הנתבעות ואני פוסק לה בגין ההפרש שבין מחיר רכב אוטומטי לרכב רגיל סך של 25,000 ₪. מסך הכל שנפסק לתובעת, יש לנכות סך של 1,453,931 ₪ לפי חוות דעתו של האקטואר ספיר (נ/32) סכום משוערך של קצבאות הביטוח הלאומי שהתובעת קיבלה ועתידה לקבל בעתיד. 12. לפיכך ולאור כל האמור לעיל, אני פוסק לתובעת את הסכומים הבאים: א. הפסד השתכרות בעבר ובעתיד - 2,417,870 ₪. ב. עזרה במשק בית בעבר ובעתיד - 2,934,738 ₪. ג. עזרה בגין ילדים - 100,000 ₪. ד. כאב וסבל - 350,000 ₪. ה. הוצאות משפט - 50,000 ₪. ו. הוצאות שיקומיות - 35,000 ₪. ז. ניידות - 25,000 ₪. בסך הכל - 5,912,680 ₪. בניכוי גמלאות המל"ל - 1,453,931 ₪ בסך הכל - 4,458,677 ₪. 13. לפיכך ולאור כל האמור לעיל, מחייב אני את הנתבעות הדדית לשלם לתובעת תוך 30 יום את הסך של 4,458,677 ₪ בצירוף ריבית ודמי הצמדה מהיום ועד לפרעון בפועל. עוד מחייב אני את הנתבעות לשלם לתובעת את הוצאות המשפט (בניכוי מה שפסקתי לעיל אם עדיין נשמטה ממני הוצאה כלשהי שהוצאה) וכן שכ"ט עו"ד בשיעור של 20% ממה שנפסק לעיל. כף הידקטיעת איברמסורהתנדבותתאונת עבודה