תאונת דרכים של נהג משאית סמיטריילר

פסק דין רקע עובדתי והשתלשלות ההליכים 1. התביעה שלפני היא לפיצויים בגין נזקי גוף בתאונת דרכים שנגרמו לתובע ביום 20/12/92. התובע הוא יליד 15.6.52, נהג משאית במקצועו. הנתבעת מס' 2 היתה חברה בע"מ, שעסקה בביצוע עבודות עפר. התאונה ארעה במהלך עבודתו של התובע אצל הנתבעת 2. אופן אירוע התאונה אינו שנוי במחלוקת: התובע הועסק על ידי הנתבעת 2 כנהג סמיטריילר. התאונה ארעה כשהתובע חזר מנסיעה וביקש לפרוק גלגל בו היה תקר מעגלה נגררת של הסמיטריילר על מנת להעבירו לתיקון. התובע שחרר את הברגים וכדי לפרק ולהוריד את הגלגל דפק עליו בפטיש. הטבעת המחזקת את הצמיג לחישוק (הג'נט) עפה ממקומה, ועמה עפו חלקים נוספים של הגלגל ופגעו בפניו של התובע. כתוצאה מכך נפגע התובע בראשו ובפניו. 2. בסעיף 5 לכתב תביעתו, טען התובע כי התאונה היא "תאונת דרכים", כמשמעותה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "חוק פלת"ד). לחילופין, טען כי התאונה נגרמה ברשלנותה של מעבידתו, הנתבעת 2, כאשר חברת הביטוח "איילון", הנתבעת 1, היתה המבטחת הן של הנסיעה ברכב והן של הנתבעת 2 בביטוח מעבידים או צד ג'. לכן, בין אם יקבע כי התאונה היא "תאונת דרכים" ובין אם יוחלט שהיא ארעה ברשלנותה של הנתבעת 2, הנתבעת 1 תשא בפיצויים. בסיכומיו, הפך התובע את היוצרות וטען, כעילה עיקרית, שהוכחה רשלנותה של הנתבעת 2 וכי יש לקבוע שהיא אחראית כלפיו על פי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן - פקודת הנזיקין). לחילופין טען, כי התאונה היא "תאונת דרכים" על פי חוק פלת"ד. הנתבעות אישרו כי המדובר ב"תאונת דרכים" על פי החלופה של "תיקון דרך המהווה תאונת דרכים" (סיכומיהם עמ' 2). הנתבעות הוסיפו, כי בא-כוחן הקודם, אף לא מצא לנכון לחקור את התובע בדבר נסיבות התאונה כיוון שנראה כי היתה הסכמה שזו תאונת דרכים. עוד טענו הנתבעות, שאם אין האירוע "תאונת דרכים", הרי לא נפל אשם בהתנהגותה של המעבידה ואין היא חבה לפצות את התובע. 3. משטען התובע, כעילה ראשית לתביעתו (בעוד שהעילה על פי פקודת הנזיקין היתה חלופית), כי התאונה היא "תאונת דרכים", ומשהסכימו לכך הנתבעות, יש לקבוע כי התאונה היא אכן "תאונת דרכים" על פי חוק פלת"ד. לפיכך, לא אבוא לקיים דיון בשאלה אם הנתבעת 2 התרשלה (ואם יש לתובע תרומת רשלנות), ואני קובעת כי התאונה היא "תאונת דרכים". 4. ניהולו של תיק זה התארך מעבר למקובל, כאשר תחילתו לפני שופט אחר. במהלך הדיונים נסעה המומחית מטעם ביהמ"ש, הפסיכיאטרית פרופ' קפלן דינור, לחו"ל, ולאחר מכן חלתה במחלה קשה, ולא יכלה להגיע למתן עדות (ולמיטב ידיעתי נפטרה בינתיים). בהמשך, התעכב התיק זמן רב בשל בקשתו של התובע כי תועלה דרגת הנכות במל"ל, בקשה אשר נדונה אף בערכאת ערעור. עוד התעכב התיק בשל כך, שדר' בן אפרים, אשר מונה במקום פרופ' קפלן-דינור, נתן חוות דעת אחת, ואחר כך, בשל טענות של התובע להרעה במצבו, נתן חוות דעת שניה. תרמתי גם אני לעיכוב בכך שפסק דיני התאחר עקב עומס עבודה ומתן קדימה לתיקי הרכב של פשעים חמורים. הנכויות: בתחום רפואת אף אוזן גרון 5. דר גורביץ, מומחה בתחום א.א.ג שמונה על ידי ביהמ"ש, קבע (ב-23/1/96), כי נותרה נכות לצמיתות בשיעור של 5% עקב תזוזה של מחיצת האף. כן קבע המומחה, כי ניתן לתקן ליקוי זה בניתוח שעלותו 3,000 ₪ לאשפוז של יום אחד. אם יבוצע הניתוח, לא תיוותר מעת ביצועו לתובע נכות כלשהי. המומחה הוסיף, כי הניתוח הוא ניתוח פשוט וקל, שנעשה בהרדמה מקומית ואין בו סיכון. המומחה חווה דעתו, כי התובע מוגבל לכל עבודה הדורשת נשימה מאומצת כל עוד לא יעבור את הניתוח, כיוון שאין לו מספיק יכולת לנשום עקב מצב האף. התובע לא עבר, ככל הנראה, את הניתוח ואף הכסף עבור הניתוח לא שולם לו. לאורך התקופה מיום התאונה ועד היום, יש להניח כי נגרם לתובע כאב וסבל ואף מגבלה מסויימת בעבודות פיזיות. מנגד, אין כל סיבה מדוע לא יעבור עתה ניתוח פשוט זה (וראו לעניין זה: "ניתוח שאין בו סיכון בספרו של ד' קציר "פיצויים בשל נזקי גוף" בעמ' 1205-1206 וע"א 252/86 גולדפרב נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מה(4) בעמ' 50-56). בנסיבות אלה, אני פוסקת לתובע תחת ראש נזק זה פיצוי, הכולל את עלות הניתוח ואת שני המרכיבים אותם הזכרתי, מוגבלות מסויימת בעבודה וכאב וסבל לעבר, בסכום כולל של 20,000 ₪. רפואת הפה והלסת 6. בתחום רפואת הפה והלסת הוגשה חוות דעת של פרופ' לאופר, גם הוא במינוי של בית המשפט. פרופ' לאופר קבע שלתובע נותרה נכות של 3% בשל היפואסטזיה (תחושה פתוחה) בחניכים של הלסת העליונה מימין, וזאת על פי סעיף 29(5)א לתקנות המל"ל. בתחום הנוירולוגיה 7. בתחום הנוירולוגי מונה על ידי ביהמ"ש פרופ' אברמסקי, והוא חיווה דעתו שלתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור של 20% על-פי סעיף 34ג לתקנות המל"ל ובשל פגיעה באונת המח הקדמית ושברים בקדמת המצח. פרופ' אברמסקי כתב בחוות דעתו מיום 7/4/95, כי התובע הוא "אולי מעט מניפולטיבי", אולם בהתחשב בכך שהוא הפסיק את עבודתו ולא חזר אליה, קבע כי הנכות ההולמת היא, כאמור, 20% לצמיתות. בתחום הפסיכולוגיה 8. הסוגיה העובדתית העיקרית שיש להכריע בה במשפט זה, היא מהי נכותו של התובע בתחום הפסיכיאטריה. בעוד התובע טוען כי נכותו הגיעה עד כדי אובדן כושר השתכרות מלא עקב מצבו שהלך והחמיר במשך השנים, טוענים הנתבעים, כי התובע התחזה בבדיקות הפסיכיאטריות והקוגניטיביות וכי נכותו התפקודית אינה עולה על 20%. כן חלוקים הצדדים בשאלה, אם הנכות הפסיכיאטרית חופפת או מצטברת לנכות הנוירולוגית. 9. תחילה נבדק התובע על ידי פרופ' ע. קפלן-דינור, אשר נתנה חוות דעת ביום 20/5/97 . מומחית זו חזרה ונתנה חוות דעת ביום 12/8/97, לאחר שהתובע אושפז במחלקתה לצורכי אבחון. לעמדתה, התובע התחזה. כאמור, הוחלט למנות מומחה רפואי אחר, לאחר שפרופ' קפלן-דינור לא יכלה להתייצב לחקירה על חוות דעתה. דר' בן אפרים קבע בחוות דעת ראשונה, מיום 2/1/00, כי התובע מתחזה, ועקב התחזותו לא ניתן להעריך אם נשארה לו נכות נפשית ולמה לשייכה. המומחה הוסיף, כי "לאור האנמנזה ניתן להצביע על בעיה בעודה (כך במקור, ש.ש) שההחמרה הקשה הופיעה באם אכן קיימת כשלוש שנים לאחר התאונה". המומחה תיאר את הסיבות שהביאו אותו לקביעה כי התובע מתחזה: "קיים קושי אבחנתי ניכר הנובע מחוסר שת"פ של הנבדק וחברתו. הנבדק אינו משתף פעולה הוא מסתיר מידע ובולטים פערים שלא ניתן להסבירם לדוגמא: במסמך שהיה בין ניירותיו אותם הציג לי היה מסמך שהנבדק וחברתו העידו שהנבדק חתם עליו (בקשת דחיה מבית משפט), החתימה בכתב רוסי ברור כל אות מופרדת והקו בטוח אחיד וזורם, החתימה על השורה. כאשר הנבדק נתבקש על ידי לכתוב את המספר 15 הוא כתב 123456768 ספרות גדולות כשל ילד שרק התחיל לכתוב לא מסודרות על השורה, הקו רועד ולא רציף. הפרש הזמן בין שני המאורעות חודש. לפני שעוזב מארגן היטב את ניירותיו. זוכר בבדיקה השניה היטב היכן נמצאים השירותים במשרדי. הירידה המשמעותית במצבו הופיעה לאחר שנת 95. בשנה זו נסע לבדו לאוסטרליה וחזר והציג פרוטוקול בית משפט בו התבטא באופן בהיר ומאורגן. לאור חוסר העקביות, היעדר כל הגיון קליני בתלונותיו, האבחנה היחידה שניתן להגיע אליה היא התחזות. למרות נסיוני לשכנעו לשפר את שת"פ הנבדק לא שינה את התנהגותו" 10. לאחר בדיקה נוספת, נתן דר' בן אפרים, ביום 24/7/02, חוות דעת נוספת, והפעם, על אף שחזר על הקושי באבחון אצל התובע בשל העדר שיתוף פעולה, העניק המומחה לתובע 30 אחוזי נכות, בקובעו, כי: "קיים קושי להעריך את נכותו. לאחר שלמדתי את כל החומר עולות העובדות הבאות: הנבדק נפגע בתאונת עבודה בראשו, לפגיעה זו היה אישור ב-CT מוח. מאז היתה ירידה בתפקודו. אני מעריך את נכותו הנפשית הכוללת והמלאה בשיעור של 30% לפי סעיף 34ד לתקנות המל"ל". בתשובה לשאלת הבהרה הסביר המומחה את השוני במסקנות בין חוות הדעת הראשונה לשניה היה כיוון ש: "בחו"ד הראשונה החלטתי שלא לקבוע את נכותו עקב חשד כבד להתחזות, בחו"ד השניה גיבשתי דעה שהנבדק סובל מנכות לאור החומר שהצטבר בין התקופות, והעדר שינוי בתמונה הקלינית. אמנם הנבדק לא שיתף פעולה אך התמונה הקלינית הקונסיסטנית תומכת בקיום הפרעה". 11. על השינויים שחלו בהתנהגותו ובמצב בריאותו העיד התובע בתצהירו (ת/1 מ-29/7/98): מצב בריאותו הלך, לטענתו, והתדרדר, כאשר התפתחו אצלו תופעות אותן לא הכיר קודם לכן, כמו "אובדן זכרון, הפרעה בריכוז, מצב רוח ירוד, בלבול, מתח רב, נטייה להתפרץ ופגיעה בכוח הגברא. מאז פציעתי וכתוצאה ממנה איני מסוגל לעבוד באופן מסודר, אני מתקשה לקום בבוקר, יש לי הפרעות בשינה במהלך הלילה ואיני מוסגל לתפקד במשך שעות היום..". התובע טוען כי מאז שנפלט ממקום עבודתו אצל הנתבעת 2, הוא לא הצליח להתמיד במקום עבודה אחר. עוד מסר התובע בתצהירו, כי הוא התקבל לעבודה אצל הנתבעת 2 כשנתיים לפני התאונה, כנהג סמיטריילר. לאחר התאונה לא עבד עד סוף חודש יוני 1993, ובאותו חודש חזר לעבודה אולם לא כנהג. עקב התופעות המתוארות לעיל, לא יכול היה להמשיך לעבוד. הוא עבד לסירוגין, ולא הצליח להחזיק מעמד יותר מחודשיים. מאז 1994 ועד 1996 עבד לא יותר מכ-4 חודשים. הוא חזר לעבודה בראשית 1996 ואז איפשרו לו לנהוג ברכב כבד, אולם הוא גרם לתאונות ופוטר. מאז אמצע 1996 לא הצליח למצוא לעצמו מקום עבודה, פרט למספר חודשים בהם הועסק בחברת אייל, תמורת שכר זעום של כ-2600 ₪ לחודש. היום אין לו יכולת לעבוד, והוא מטופל בתרופות להרגעה ולשיפור מצב הרוח, כמו פרוזק. 12. שוכנעתי, כי התובע מגזים בתיאור מחלתו הפסיכיאטרית בנסותו להציג מצג לפיו אובדן כושר העבודה שלו מגיע לכדי 100%. כעולה מעדותו של דר' בן אפרים, יש חשד כבד כי התובע העצים את ניכותו. דר' בן אפרים העיד על כך (עמ' 66 לפ' מש' 19): "אפשרי התחזות לאורך זמן אף באופן כללי. שנית לגבי התובע שלנו, יתכן וכך הערכתי לפי כל המידע שהיה בידי, שלתובע אכן הפרעה אך הוא מתאמץ להעצים את ההחמרה על ידי התחזות. סימולציה של החמרה". התובע הוא גרוש (יש לו שתי בנות מנישואין קודמים ומקשר עם אשה אחרת) והוא חי לבדו. הנתבעות הגישו תמלילים וקלטות וידאו של התובע, בהן נצפה כאשר הוא עורך קניות. חדרו נמצא נקי, ונמצאו בו אף מכשירי התעמלות לפיתוח כושר. נראה כי הוא עבד חלק ניכר מהתקופה, לרבות כנהג, ורשיון הנהיגה שלו נשלל ממנו בשל כך שלא התייצב לפני המכון לרישוי על אף שזומן. יצויין כי התובע, לטענת החוקרים כפי שעלה מהדוחות שלהם, ניסה להעלים את כתובתו ואת מספר הטלפון שלו. בניגוד להופעתו המרושלת באופן קיצוני בבדיקתו לפני דר' בן אפרים, נצפה התובע כשלבושו נקי ומסודר והוא משוחח עם אנשים אחרים. העד דדון, מעבידו של התובע בתקופה מסויימת לאחר התאונה, מסר, כי התובע עובד כנהג משאית אך לא באופן קבוע, אלא כסותם חורים בלבד , וכי הוא לוקח רכבים לתיקון ונוהג בהם לצורכי עבודה (עדותו נמסרה באוקטובר 2002 והתייחסה לזמן קצר לפני מועד העדות). התובע עבד אצל דדון ללא תלוש וללא רישום. דדון לא ידע לספר כי הבחין בהתנהגות המראה כי התובע סובל מבעיות פסיכיאטריות. דר' בן אפרים קבע בחוות דעתו, כי "בהנחה שכל המידע שעמד בפני הוא נכון, אני מעריך שיכולתו לעבודה פשוטה, במסגרת מוגנת קיימת. מעבר לכך אני בספק אם הוא יצליח לעבוד מעבר לתנאים האלה". עוד פרופ' בן אפרים כי עקב נכותו של התובע, אין ליתן לו לנהוג ברכב כלל, קל וחומר ברכב כבד. דר' בן אפרים אישר, כי חוות דעתו ניתנה על פי המידע שמסר לו התובע והתרשמותו ממנו במהלך הביקורת. 13. על שאף שאני ערה לחוסר הוודאות באשר להתחזותו של התובע, סבורה אני שיש להשאיר את הנכות הרפואית כפי שקבע אותה דר' בן אפרים, דהיינו נכות של 30%. באשר לנכות התפקודית, דעתי היא שיש להעמיד אותה על 45%. העמדתי את הנכות התפקודית על שיעור זה, בלוקחי בחשבון את הנכות הרפואית ואת העובדה שהתובע לא עובד באופן רציף מאז התאונה וכי יש ספק רב אם יוחזר לו רשיון הנהיגה אי פעם, בהתחשב בנכות שנקבעה לו הן על ידי המומחים מטעם בית המשפט במשפט זה והן על ידי המל"ל. האם הנכות הפסיכיאטרית חופפת לנכות הנוירולוגית 14. הקושי לקבוע אם הנכות הנוירולוגית חופפת את הנכות הפסיכיאטרית או מצטברת לה, נובע מכך ששני המומחים נשאלו אם הנכות שקבעו חופפת או מצטברת לנכות בתחום האחר, וכל אחד מהם הפנה אל המומחה האחר. כך, פרופ' אברמסקי קבע, כי ההערכה שלו התייחסה אמנם להיבט הנוירולוגי, אולם יש לחזור אל המומחה בתחום הנפשי כדי לקבוע אם יש חפיפה. דר' בן אפרים ענה בתשובה לשאלות הבהרה, כי לדעתו אחוזי הנכות שקבע פרופ' אברמסקי חופפים לשלו, מה גם שפרופ' אברמסקי השתמש בסעיף הליקוי בתחום הפסיכיאטריה, אולם למען הסר ספק יש לפנות לפרופ' אברמסקי. מעיון בסעיפי הנכות בתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז-1956, עולה בבירור, כי שני המומחים התייחסו לאותן פגימות או ליקויים בריאותיים של התובע. כזכור, פרופ' אברמסקי קבע לפי סעיף 34ג לתוספת לתקנות אלה, ואילו דר' בן אפרים קבע, לפי סעיף 34ד לתוספת. להלן נוסחן : "34. הפרעות פסיכונוירוטיות ... ג. ישנם סימנים אוביקטיביים וסוביקטיביים המגבילים באופן בולט את ההתאמה הסוציאלית וכושר העבודה 20%. ד. ישנם סימנים קליניים ברורים המגבילים באופן ניכר את ההתאמה הסוציאלית ואת כושר העבודה 30%". מדובר, אם כן באותם הליקויים, כאשר ההבדל הוא אך ורק במידת חומרתם. לפיכך אני קובעת, כי מדובר בנכויות חופפות. הנכות הרפואית תועמד, לכן, על 32.1%, ואילו הנכות התפקודית על 45%, כפי שפירטתי לעיל. הנזק כאב וסבל 15. סכום הפיצוי תחת ראש נזק זה, לפי 32.1% אחוזי נכות ובתוספת 16 ימי אשפוז יהיה 76,077.25 ₪ נכון להיום. הפסד השתכרות לעבר 16. מתלושי השכר של התובע אצל הנתבעת 2 ושקדמו בשלושה חודשים לתאונה (4,667 ₪, 4,916 ₪ ו-5,250 ₪) עולה, כי שכרו הממוצע לשלושת החודשים האלה עמד על 4945 ₪. בהפחתת מס ההכנסה בשיעור של 20%, יעמוד שכרו על 3955 ₪. בשערוך של 80% להיום, יועלה הסכום להיום ל- 6,914.16 ₪. 17. התובע חזר לעבודתו אצל הנתבעת מס' 2 לאחר ששה חודשים של אי כושר. בששת החודשים הראשונים שלאחר התאונה ועד למועד חזרתו של התובע לעבודה בשרות הנתבעת בחודש יולי 1993 מסתכם הפסדו בסכום 41,484.96 ₪. לסכום זה תתווסף ריבית כחוק החל מאמצע התקופה, דהיינו מיום 15/5/93, והתוצאה שתתקבל תיהיה 67,647.34 ₪. 18. בתקופה שתחילתה בחודש יולי 1993 וסיומה בחודש מאי 1994, התובע הועסק ע"י הנתבעת 2 ואינו מבקש פיצוי בגין תקופה זו. 19. החל מחודש יוני 1994 ועד לחודש ינואר 1996 התובע לא עבד. הנתבעות סבורות כי התובע יכול היה למצוא עבודה בתחום אחר שיתאים לו ולאו דווקא בנהיגה, אולם הוא בחר לשבת באפס מעשה בביתו, ומשכך מציעות הנתבעות לחשב את הפסדו בגובה מחצית הנכות שנפסקה לו. לדעתי, יש לחשב את הפסדיו לפי שעור הנכות התפקודית שפסקתי לו, דהיינו בשיעור של 45% משכרו. לפיכך יהיה החישוב כדלקמן: 18 חודשים X (6,914.16) X 45%, ובתוספת ריבית כחוק מאמצע התקופה (15/03/95), יתקבל הסכום של 84,849.47 ₪. 20. עם תום התקופה הכתובה בסעיף הקודם, דהיינו החל מינואר 1996, השתכר התובע סכומי כסף בעבודות מתחלפות שונות ובלתי רציפות ולטענתו שלא במקצועו. על פי אחוז הניכות אותו קבעתי, נלקחה בחשבון יכולת השתכרות מסויימת של התובע. לפיכך, החל מינואר 1996 אחשב את יתרת הפסדיו לעבר לפי אחוז הנכות התפקודית אותו קבעתי, דהיינו 45% ניכות. סה"כ הפסד ההשתכרות לתקופה זו, ובתוספת ריבית חוקית מאמצע התקופה, יעמוד על 426,544.89 ₪. 21. סך כל הפסד השתכרותו לעבר של התובע מסתכם ב- 584,041.7 ₪ . הפסד השתכרות לעתיד 22. הפסד השתכרותו של התובע לעתיד ייעשה על בסיס של 45% נכות במקדם היוון של 137,699 ועד הגיע התובע לגיל 67, על פי חוק גיל פרישה, התשס"ד-2004 (וראה ת.א. [ת"א] 2761/99 עזבון המנוח אילן צוקרניק נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ) סה"כ הפסד השתכרות לעתיד יעמוד על הסכום 428,433.28 ₪. יצויין, כי התובע לא טען לעניין הפסד פנסיה והפסדי תנאים סוציאליים. קל וחומר שלא הוכיח אותם. לפיכך, לא ייפסקו לו תחת ראש נזק זה פיצויים. עזרה צד ג' (עבר + עתיד) 23. התובע טוען כי הוא אינו מסוגל לתפקד בבית מאז פציעתו בתאונה הנדונה, והוא נזקק לעזרת צד ג' בביתו, אולם לא היו לו מקורות למימון ההוצאות הכרוכות בכך. הוא תבע תחת ראש נזק זה סכום גלובאלי של 350,000 ₪. הנתבעות טוענות, כי התובע לא הביא כל ראיה לכך שנזקק לעזרת הזולת. בעדותה של חברתו לחיים שלוותה אותו לכל המומחים, מספרת זו כי כשהתובע זקוק לעזרה הוא בא אליה. , אך אין כל רמז במה היא עוזרת לו ו/או האם חבר או בן משפחה עזרו לו. דר' בן אפרים ענה בתשובות לשאלות ההבהרה מיום 8.10.02 כי "הנבדק אינו זקוק לשמירה, התרשמתי שרמת ההתמצאות שלו איננה דורשת שמירה". הנתבעות העריכו את צרכיו של התובע בראש נזק זה הן לעבר והן לעתיד בסך 45,000 ₪, גם בהתחשב בכך שהפיצוי בראש נזק זה יכול ויבוא לו (באם ימצא זכאי) במסגרת ביטוח נכות הקיים בחוק הביטוח הלאומי (ע"א 442/78 מ"י נ' רחמים פד"י ל"ג(1), 208 וע"א 1098/90 ישראל נ' פיטוסי, דינים עליון כ"ז, 470). עמדתן זו של הנתבעות מקובלת עלי. לפיכך, אני פוסקת לתובע תחת ראש נזק זה של עזרת צד ג' לעבר ולעתיד, את הסכום של 50,000 ₪ (הכולל את הסכום שהנתבעות הציעו בתוספת ריבית חוקית והפרשי הצמדה מיום הצעתן). הוצאות רפואיות (עבר + עתיד) 24. התובע העיד כי הוא משלם כ-100 ₪ לחודש לצורך רכישת התרופות להן הוא נזקק מאז פציעתו. הוא לא הציג כל קבלה או ראיה אחרת על הוצאה זו. לעמדתו הפיצוי הראוי הוא בסכום של 20,000 ₪. הנתבעות הסתמכו על תשובתו של דר' בן אפרים לשאלות ההבהרה מיום 8.10.02 לפיהן, התובע מקבל טיפול רפואי במסגרת קופת החולים הציבורית. כאשר עמדתן של הנתבעות מעוגנת בפסק-הדין המוביל בתחום זה: ע"א 5557/95 סהר נ' אלחדד, פ"ד נ"א(2) 724. התובע מקבל תרופות, וביניהן, לטענתו, אף תרופות להרגעה ולטיפול בדכאון. אמנם את רוב התרופות והטיפולים יקבל התובע מקופת החולים, בה הוא חבר אולם ניתן להניח כי יהיו תרופות שלא יוכל לקבל חינם מקופת החולים, ואני מעמידה הפיצוי בגין כך על סכום גלובאלי של 15,000 ₪. יצויין עוד, כי תביעתו של התובע להחזרת הוצאות בגין טיפולים כנגד העדר אונות, לא הוכחה. לא הובאה כל ראיה שהתאונה גרמה לתובע לנזק הנטען, ולפיכך לא נפסקו לו פיצויים כלשהם לענין זה. שכ"ט אפוטרופוס ממונה 25. ב"כ התובע טוען כי מן המידע שנתקבל אודות התובע ומהערכותיהם של המומחים הרפואיים בתחום הנוירולוגי ובתחום הפסיכיאטרי עולה שהתובע זקוק לאפוטרופוס על רכושו. שכ"ט אפוטרופוס נקבע בתקנות הכשרות המשפטית והאפוטרופסות (כללים בדבר קביעת שכר לאפוטרופסים) תשמ"ט-1988, ומסתכם עתה בסכום משוערך של כ-800 ₪ לחודש, ובסה"כ לאחר היוון, בכ- 177,600 ₪. התובעים טוענים, כי אין לפסוק לתובע פיצוי כלשהו תחת ראש נזק זה, כיוון שהוא לא הוכח. מקבלת אני את עמדת הנתבעות. דר' בן אפרים ענה בתשובות לשאלות ההבהרה מיום 8.10.02 בסעיף ה' כי: "הנבדק אינו זקוק לשמירה, התרשמתי שרמת ההתמצאות שלו איננה דורשת שמירה". מעבר לכך, הפיצוי בגין שכ"ט אפוטרופוס לא נתבע בכתב התביעה ואף לא הובאו ראיות לעניין זה. לפיכך התביעה בראש נזק זה נדחית. הפחתת תגמולי המל"ל 26. התאונה היתה תאונת עבודה, ולתובע הוכרה על ידי המל"ל נכות, ככל הנראה בשיעור של 75% (וראו חוות דעת אקטוארית של שי ספיר מתאריך 21/1/03). התובע בחר לקבל גימלת נכות כללית ולא במסגרת נפגעי עבודה, על אף שבמסגרת זו היו תגמוליו גבוהים יותר. הנתבעות טוענות, כי יש לנכות ניכוי רעיוני של תגמולי המל"ל הנכונים, דהיינו במסגרת ענף נפגעי תאונות עבודה. עפ"י חוות דעת אקטוארית של שי ספיר היוון תגמולי ענף נפגעי עבודה מסתכם בסך של 681,023 ₪. התגמולים לפי קצבת נכות כללית עמדו על 458,100 ₪, והכל נכון ל-21/1/03, מועד עריכתן של חוות הדעת. הנתבעות טענו, כי האישורים על תגמולי המל"ל הוגשו כבר בישיבה מיום 28.10.98 וסומנו נ/5 ו-נ/5 א', כמו גם תעודות עובד ציבור מטעם מל"ל אשר נמצאות בתיק ביהמ"ש ומצורפות לתשובת הנתבעות שבגינה מוגשת בקשה זו, ולפיכך, הטענה כי חוות הדעת האקטואריות אין להן על מה להסתמך היא משוללות כל יסוד. מקבלת אני את עמדת הנתבעות: הנתבעות הגישו את חוות הדעת, ומשלא טרח התובע לחקור את נותנן, להביא חוות דעת נגדית או להצביע על טעות כלשהי שנפלה בחוות הדעת, יש לקבל את הכתוב בהן. מסכימה אני עם הנתבעות, כי היה על התובע לתבוע את הגימלה הגבוהה ביותר המגיעה לו (התובע, משיקוליו שלו, החליט להסתפק בגימלת ניכות כללית ולא בגמלת נפגע עבודה, שהיא גבוהה יותר), אולם עמדה זו אינה נכונה לתקופת העבר, לגביה לא יוכל התובע לדרוש הגדלת הגימלאות ותשלומן כנפגע עבודה למפרע. לפיכך, לא יוכל המוסד לביטוח לאומי לחזור אל הנתבעות ולדרוש מהן את החזר הסכומים הנוספים. מנגד, לגבי העתיד, יש לנכות מסכום הפיצויים, שנפסקו לתובע, את התגמולים בניכוי רעיוני של הגימלאות לנפגעי תאונות עבודה. על פי חוות הדעת של שי ספיר, שולמו לתובע עד ליום 31/1/03 בגין קצבה כללית 202,654 ₪. ממועד זה ואילך יש לנכות את הסכום של 463,552 ובהפחתה של 30,000 ש"ח עבור התקופה החל מ-31/1/03 ועד היום, ובסה"כ 622,206 ₪. לסכום זה יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית צמודה החל מיום 21/1/03 ובסה"כ יעמוד הסכום על 684,893.61 ₪. לסיכום אני מורה כדלקמן: ריכוז הפיצויים המגיע לתובע הוא: א. עבור הנכות בתחום א.א.ג 20,000 ₪. ב. עבור כאב וסבל: 76,077.25 ₪. ג. אובדן השתכרות עבר: 579,041.7 ₪. ד. אובדן השתכרות עתיד: 428,433.28 ₪. ה. עזרת צד ג' בעבר ובעתיד: 50,000 ₪. ו. בגין תרופות לעבר ולעתיד: 15,000 ₪. סה"כ 1,173,552.23 ₪. בהפתחתת תגמולי המל"ל 684,893.61 ₪. סה"כ 488,658.62 ₪. אני מחייבת את הנתבעות לשלם לתובעת את הסכום של 488,658.62 ₪ (מעוגל). סכום זה ישא ריבית חוקית והפרשי הצמדה החל מהיום. כמו כן אני מחייבת את הנתבעות לשלם לתובע הוצאות ושכ"ט עו"ד בשיעור של 17% + מע"מ. סכום שכר הטרחה ישא ריבית חוקית החל מהיום. תאונת דרכיםמשאיתנהג משאית