פסק דין 1. בית-משפט השלום (כב' השופט מאיר שנהב) פסק לטובת המשיב-מערער שכנגד (להלן: "המשיב") פיצויי נזיקין בעקבות פגיעתו בתאונת עבודה שנגרמה בעת נסיון להורדת מטען באמצעות מלגזה בה נהג. המערערות תוקפות בערעורן את גובה הפצוי, שעה שהמשיב בערעור שכנגד גורס כי היה מקום להעמיד את הפצוי על סכום גבוה יותר. 2. המוסד לבטוח לאומי קבע למשיב נכות צמיתה בשיעור של 30% ועל כך הוסיף 15% בהסתמך על תקנה 15 לתקנות המל"ל. השופט המלומד קבע כי נכותו הרפואית של המשיב הינה בשיעור של 45%. סכומי הפיצויים שנפסקו בסופו של דבר הסתכמו בסכום של כ- 850,000 ₪, ולאחר נכוי גימלאות המל"ל בסך של כ-600,000 ₪ נותרה יתרה של כ-250,000 ₪. בצוע פסק-הדין עוכב בשל טענת המשיב כי חלה החמרה במצבו וכי בכוונתו לפנות למל"ל בתביעה להחמרה, אך משהחליט שלא לעשות כן בוטל העיכוב והחוב הפסוק שולם במלואו. 3. המשיב עתר לבית-המשפט להתיר לו הגשת ראיות נוספות המכוונות להצביע על החמרה במצבו הרפואי, אך עתירתו נדחתה. הטעם לכך הוא כי אין לחרוג בנסיבות המקרה מכלל סופיות הדיון (השוה ע"א 597/89 טוויטו נ' כמאל פ"ד מז(2) 784). אין מדובר בשנוי נסיבות קיצוני, מה גם שהנכות נקבעת במקרה מעין זה ע"י המל"ל בהתאם להוראת סעיף 6ב' לחוק הפלת"ד והמערער לא פנה בכל עתירה למל"ל להחמרת נכותו, אלא נמנע מכך. 4. לאחר ששמענו את טיעוני באי כח הצדדים שהתייחסו לפריטי הנזק השונים, יש לציין בראש ובראשונה כי אין בידינו לאמץ את טענת המערערות כי פסק-הדין נסמך על עדותו היחידה של המערער אשר, לפי קביעת הערכאה הדיונית, לקתה במגמתיות ובהפרזה. לא זו בלבד שאין מדובר בעדות יחידה, אלא בעדות שלוותה במסמכים רפואיים ותלושי שכר, אלא שיש גם להדגיש כי השופט קמא הדגיש כי אף שמדובר בעדות מגמתית, הרי שאין מדובר בזדון מצד המשיב וכי בנסיבות אלה נבחנה גירסתו בזהירות רבה. 5. אשר לשיעור הפיצויים - יש לבחון סוגיה זו לאור אמות המידה שנקבעו בהלכה הפסוקה ולפיהן "הלכה היא מלפני בית-המשפט, כי אין בית-משפט שלערעור מתערב בהערכת הנזק של הערכאה הראשונה ולא ימיר את הערכתה של הדרגה הראשונה בהערכתו שלו, אלא אם סכום הפיצויים שנפסק הוא בלתי סביר, או משנתגלתה טעות בולטת בשיקולי בית-המשפט" (ע"א 2904/92 עיריית ת"א נ' עזבון לטרהויז פ"ד נ(1) 754; ע"א 2245/91 ברנשטיין נ' עטיה פ"ד מט(3) 709, 724; ע"א 778/83 סעידי נ' פור פ"ד מ(4) 628). "אף במקרים בהם נראה לבית משפט שלערעור כי בפריט זה או אחר הוא היה קוצב סכום שונה במעט מזה שנפסק, עדיין לא יתערב, כאשר אין לגלות פגם בולט בשיקוליה של הערכאה הראשונה (ע"א 18/81 קלייר נ' גולדנברג פ"ד לז(4) 656). אין להפוך כל פריט נזק נושא לפלוגתא בדרגת ערעור, אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בכגון דא (ע"א 663/84 עטיה נ' הסנה פ"ד מד(3) 720): "בית משפט שלערעור אינו נכנס לבדיקה ולבירור מלאים ומפורטים של חישובי הנזק. הערעור נועד לתיקון טעויות בולטות ולבחינת סבירותו, בעובדות המקרה, של הסכום הכולל שנפסק" (ע"א 577/88 מירון נ' ישראלי פ"ד מו(2) 286). כך גם מצינו כי אין פסול בדרך כלל בקביעת פיצוי בראש הנזק של הפסד השתכרות בעתיד בדרך של אומדן גלובלי, אך כשאומדן גלובלי זה נראה סוטה בצורה משמעותית מהפיצוי הראוי, רשאית ערכאת הערעור להתערב בו (ע"א 722/86 יונס נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב פ"ד מג(3) 875, 879). בית המשפט לערעורים לא יתערב באומדני נזק ופיצוי של ערכאה קודמת, לא כל שכן כאשר אלה נקבעים בדרך של הערכה גלובאלית, אם הוא סבור כי הסכום שנפסק הוא סביר ותואם את המציאות העובדתית ומשתלב במדיניות הפיצוי הנהוגה במקרים דומים (ע"א 574/85 קרן נ' חברת הר חרמון בע"מ פ"ד מג(3) 428). שעה שבוחנים מקרה זה לאור אמות המידה הפסוקות הנ"ל המסקנה היא כי אין הצדקה להתערב בפריטי הנזק השונים, וגם אם נפסק פצוי גבוה במקצת בפריט זה, הרי שנפסק פצוי נמוך יתר על המידה באחר. הפצוי היחיד בו יש להתערב הינו הפיצוי בגין הוצאות הנסיעה והניידות בעתיד בשיעור של 200,000 ₪. ברי ששיעור זה חורג מתחום הסבירות עד כדי הצדקת התערבותנו בו, מה גם שאין כל הנמקה מבוססת לקביעה זו. יש לציין כי המערער עצמו בתצהירו נקב בסכום של 15,000 ₪ עבור הוצאות רפואיות ונסיעות בעתיד. לאחר איזון ושקלול נוספים על כל פריטי הנזק, יש לדעתנו להפחית את סכום הפיצוי בפריט זה ולהעמידו על סך של 110,000 ₪ נכון למועד מתן פסק-הדין נשוא הערעור, כך שסכום זה יבוא במקום הסך של 200,000 ₪. כל יתר סכומי הפיצויים יישארו על כנם. שכ"ט עו"ד יופחת באופן יחסי להפחתה זו. כמו כן על המשיב-מערער שכנגד לשלם למערערת הוצאות ושכ"ט עו"ד בערעור בסך של 15,000 ₪ + מע"מ והפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום. פיצוייםנזיקיןתאונת עבודה