תגמולים רטרואקטיבי מכח חוק הנכים

פסק דין ב. גילאור, שופטת [אב"ד] 1. בפנינו ערעור על פסק-דינה של ועדת ערר לפי חוק הנכים, תגמולים ושיקום, תשי"ט - 1959 (נוסח משולב) (להלן: "חוק הנכים"), אשר ניתן בע.נ. 758/00 ברשות השופט וגנר, מיום 29.4.02, ובו נדחה עררו של המערער ואושרה החלטת המשיב מיום 13.7.00 כי זכאותו של המערער לתגמולים היא בגין דרגת נכותו החדשה 50% ותהיה מיום 12.3.97, היום שבו הוחלט להעביר את הדיון בתביעותיו של המערער לועדה רפואית מדרג ראשון. 2. עניינו של הערעור בשאלת זכאות נכה לקבלת תגמולים רטרואקטיבי מכח חוק הנכים ומהו יום התביעה כמועד שיקבע לתחילת הזכאות לתגמולים - דהיינו האם יש לשלם למערער את התגמולים רטרואקטיבית מיום הגשת תביעתו המקורית 2.7.90, מועד אותו קבעה הועדה הרפואית העליונה כמועד תחילת הנכות, או שהמועד לגבי הזכאות לקבלת תגמולים הוא מועד פתיחת ההליך אשר הוליד את שיעור הנכות המוגדל ביום 12.3.97. נראה שאין חולק כי מצבו הרפואי של המערער לא השתנה מאז נפגע בתאריך 16.8.89 במסגרת שירותו הצבאי וכי סבל מאותם סימפטומים ומאותן מגבלות - שיתוק רגלו השמאלית של המערער, כאשר נבדק ע"י ועדות רפואיות שונות אשר קבעו לו 20% נכות זמנית או 10% נכות זמנית, והן כאשר נבדק ע"י הועדה הרפואית העליונה מיום 28.10.99 שנכותו של המערער היא בשיעור 50% לצמיתות. 3. המערער יליד 1965, גוייס לצה"ל ב-30.8.87, נפצע בתאונת דרכים ביום 16.3.89 שארעה במהלך שירותו הצבאי והגיש תביעה להכרת זכות על פי חוק הנכים ביום 7.2.90, יום לאחר שחרורו מצה"ל. המערער הוכר כנכה וביום 2.7.90 קבעה הועדה הרפואית 20% נכות זמנית. על החלטה זו ערער בפני ועדה רפואית עליונה וערעורו נדחה ביום 9.6.91. ביום 28.7.91 ביקש לעמוד בפני ועדה רפואית חוזרת וביום 29.10.91 החליטה הועדה להפחית את דרגת נכותו ל10%-. המערער ערער על ההחלטה בפני ועדה רפואית עליונה וביום 22.3.92 קבעה ועדה רפואית עליונה כי למערער 20% נכות זמנית. בקביעתה רשמה הועדה (נספח ה' לכתב התשובה של המשיב בועדת הערר), כי למערער שיתוק פונקציונלי בגפה השמאלית בצורה בינונית בגין תגובה נפשית קונברסיבית לאחר חבלה. שונו סעיפי הנכות עפ"י המקור הנפשי של ההפרעה (סעיף 34ג. לתוספת לתקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגת נכות) תש"ל - 1969) (להלן: "תקנות הנכים"). 4. ביום 28.10.92 הגיש המערער בקשה להחמרת מצב, הועמד בפני ועדה רפואית אשר דנה בעניינו ביום 4.8.93. נכותו בפניה נותרה בשיעור 20% זמני. המערער הגיש ערעור על החלטה זו בפני הועדה הרפואית העליונה וערעורו נדחה ביום 6.3.94 (נספח ז' לכתב התשובה בפני ועדת ערר). ביום 16.6.94 פנה המערער לבדיקה חוזרת בפני ועדה רפואית, וביום 31.10.94 החליטה הועדה הרפואית שנכותו 20% נכות בגין השיתוק הפונקציונלי עקב תגובה נפשית לתקופה של שנתיים. המערער הגיש ערעור על החלטה זו לועדה הרפואית העליונה וזו קיבלה את הערעור בהתייחס לשיתוק הפונקציונלי שנמצא על ידה בצורה ניכרת, המשפיע על כושר התפקוד, העמידה את שיעור הנכות על 30% לצמיתות לפי סעיף 33ד. לתוספת שעניינו כמו סעיף 34 בפרק הרביעי המתייחס להפרעות נפשיות ונכות גופנית המלווה בהפרעות נפשיות. הדיונים בועדה הרפואית העליונה התקיימו ב26.3.95-, 27.6.95 ו12.9.95-. ההחלטות צורפו כנספח ט' לכתב התשובה. 5. על החלטה זו הגיש המערער ביום 6.11.95 ערעור לבימ"ש השלום ע.נ. 282/95. הערעור נמחק מחוסר סמכות ביום 25.11.96, אולם ביום 9.12.96 ניתנה החלטה על יסוד בקשה מוסכמת של הצדדים להעברת הדיון בערעור לביהמ"ש המחוזי בחיפה, שהוא ביהמ"ש שהיה מוסמך לדון בו, הוא הערעור ע.נ. 162/96 (מחוזי חיפה). ביום 27.11.96 ביקש העורר לזמנו לועדה רפואית בגין החמרה במצבו וצרף להודעתו חוות דעת רפואית של ד"ר קאופמן מיום 15.2.96. ביום 24.12.96 (נספח יב' לכתב התשובה), הודיע המערער למשיב שלא לדון בבקשת ההחמרה כי הוא ממשיך במסלול הערעור שהגיש לביהמ"ש. 6. מתיק ע.נ. 162/96 (שנמצא רק בחלקו בפנינו) עולה כי הערעור נפתח ב19.12.96- נקבע לדיון בתחילה ב22.1.97- ואח"כ ל12.3.97- ונדון בפני השופט (בדימוס) אריאל - ולא כרשום בסעיף 7 לפסק-הדין של ועדת הערר, כי רק ביום 5.3.97 הגיש המערער את ערעור ע.נ. 162/96. בערעורו התמקד המערער בטענה שיש לקבוע את נכותו בכל הנוגע לפגימה ברגלו השמאלית בהתאם למבחנים המתייחסים לנכות אורטופדית המתאימה למצבו של המערער, בגין שיתוק מלא ומוחלט של רגלו השמאלית וכי מצבו מתאים לנכות בשיעור 70% או לכל הפחות בשיעור 50%. לקראת הדיון שנקבע שם, טען המשיב בעיקרי הטיעון (נספח יד' לכתב התשובה), שהערעור הוגש באיחור ויש למחוק אותו על הסף וכי המקום להתייחס לטענות המועלות בהודעות הערעור הוא בועדה רפואית מדרג ראשון שעל המערער לפנות אליה. בפסק-הדין שנתן תוקף להסכמת הצדדים (נספח טו' ונמצא גם בתיק ע.נ. 162/96 שבפנינו), נקבע ש: "הערעור ימחק והעניין יועבר לועדה רפואית מדרג ראשון אשר תידון מחדש על כל תלונתיו של המערער ותקבע את הנכות המתאימה ותנמק את החלטתה כראוי. באי כח הצדדים יגישו את כל המסמכים לועדה ויהיו רשאים להופיע בפניה". 7. ביום 14.4.97 הועמד המערער בפני ועדה רפואית ראשונה שהותירה את דרגת הנכות על 30% בהתבסס על סעיף 33ד. ערעורו של המערער לועדה רפואית עליונה התקבל וביום 11.6.98 נקבעו למערער 50% נכות לצמיתות בגין שיתוק חלקי בצורה קשה על רקע הפרעה נפשית לפי סעיף 32(7)ה שבתוספת, המופיע בפרק השלישי המתייחס לתסמונות נוירולוגיות והפרעות פירכוסיות (נספח יז'). הועדה הרפואית העליונה לא קבעה את תאריך תחילת דרגת הנכות, אולם נוכח החלטתה קבע המשיב ביום 28.7.98 כי נכותו של המערער 50% לצמיתות מיום 1.4.97, תחילת החודש בו התקיימה הועדה הרפואית הראשונה, תחילתו של ההליך האחרון בו נקבעה הנכות, כאמור. הודעת המשיב בעניין - נספח יח'. 8. המערער הגיש ערעור על החלטה זו של המשיב ביום 7.12.98 אשר נדון במסגרת ע.נ. 370/98 וביום 6.7.99 נקבע ע"י ועדת הערר כי החלטת המשיב ניתנה בחוסר סמכות והחזירה את התיק לדיון בפני הועדה הרפואית העליונה על מנת שתקבע את המועד לתחילת דרגת הנכות בהתאם לסמכותה על פי תקנה 12 לתקנות הנכים. פסק-הדין של ועדת הערר בע.נ. 370/98 - נספח יט'. ועדה רפואית עליונה קבעה את תחילת נכותו של המערער מיום 2.7.90 ונימקה החלטתה בכך שנכות בשיעור כזה היתה קיימת כבר בבדיקה של הועדה הרפואית מ2.7.90- (נספח כ' לכתב התשובה). בעקבות החלטת ועדה רפואית עליונה שילם המשיב למערער הפרשי תגמולים רטרואקטיבית עבור התקופה שהחל מ2.7.90-. משפנה המערער בדרישה להפרשי תגמולים, בגין תשלומי הטבות שונים, התקבלה תשובת המשיב ביום 13.7.00 כי זכאות המערער לתגמולים בגין דרגת נכות בשיעור 50% תהא החל מ12.3.97- וכי הפרשי התגמולים ששולמו לו, שולמו בטעות, וכי אלו ינוכו מתגמוליו העתידיים של המערער. החלטה זו היתה ביסוד הערעור שהוגש לועדת הערר בע.נ. 758/00. 9. לטענת המערער דרגות הנכות השונות אשר נקבעו לו במשך השנים נובעות אך ורק מפירוש והתייחסות שונים של הועדות הרפואיות ל"סיווג המשפטי" של מצבו הרפואי וכי מבחינה עובדתית אין למעשה מחלוקת שהמערער סבל מאותם סימפטומים ומאותן מגבלות, כאשר נבדק לראשונה ע"י הועדה הרפואית אשר קבעה לו 20% וגם ע"י הועדה הרפואית האחרונה אשר קבעה לו לבסוף 50%. לאורך כל הדרך, ובכל ההליכים שהתקיימו בעניינו, התייחסו הועדות הרפואיות לפגימה המקורית המוכרת ממנה הוא סובל מאז תאונת הדרכים, ובאף שלב לא היה דיון במסלול נפרד (כגון פגימה מוסבת), כל הדיונים וההליכים התמקדו בסיווג ובהערכת שיעור הנכות בקשר עם שיתוק רגלו השמאלית של המערער על רקע נפשי, לרבות המעבר מהמסלול הפסיכיאטרי למסלול האורטופדי שהיה על דרך של התאמת סעיף הליקוי על פי תקנה 11(ב) לתקנות הנכים. מאחר ומדובר בהליך אחיד ורציף מיום הגשת התביעה בשנת 1990, ופרט להגשת התביעה המקורית להכרת זכות בשנת 1990 לא הגיש המערער כל תביעה נוספת או חדשה, חייב היה המשיב מכח הוראת סעיף 18 לחוק הנכים, לשלם למערער תגמולים לפי נכותו החל ממועד הגשת התביעה או החל מ2.7.90-, קביעת הועדה הרפואית העליונה. 10. במרכז טענותיו של המשיב נטען שהמועד הקובע לתשלום התגמולים הינו מועד פתיחת ההליך אשר הוליד את דרגת הנכות המאוחרת וועדה רפואית מאוחרת אינה יכולה שנים רבות מאוחר יותר מועדה רפואית ראשונה לקבוע מה היה המצב הרפואי מספר שנים קודם לכן. כל הליך של ועדה רפואית הינו הליך בפני עצמו, התגמולים משולמים מיום פתיחת ההליך ואף אם הוכח שנפלה טעות כלשהי בקביעת הועדה הרפואית הקודמת, אין בה כדי להקנות לנכה זכות לקבל תגמולים רטרואקטיבים. לעמדת המשיב, דרגת הנכות המוגדלת בשיעור 50% התקבלה בעקבות החלטת ביהמ"ש המחוזי בע.נ. 162/96 אשר כתוצאה ממנה התקיים הליך של עיון מחדש בתיק ובסופו קיבלה הועדה הרפואית העליונה את ערעורו של המערער ועל כן יש לראות בע.נ. 162/96 את מועד פתיחת ההליך שממנו על פי סעיף 18 לחוק משולמים התגמולים. 11. אני סבורה כי יש לקבל את הערעור על פי העובדות כפי שהוצגו בפני ועדת הערר ובפנינו, ולא נוכל להיות מושפעים מטענת המשיב כי לפסק-הדין עלולה להיות השלכה תקציבית על עשרות מקרים אחרים שאינם שונים ממקרה זה - עם כל הכבוד זו איננה טענה משפטית ראוית דיון. 12. שלוש עובדות חשובות מכריעות את הכף לזכותו של המערער - א. החל מ7.2.90-, ולאורך כל השנים, התלונן כי כתוצאה מתאונת הדרכים שארעה לו ב16.8.89-, נגרם לו שיתוק ברגלו השמאלית - תלונה שנתאשרה ע"י הועדות הרפואיות השונות, כמתואר לעיל, כהפרעה נפשית עם סימנים אוביקטיביים, חלקן קבעו כי התגובה חורגת מהרגיל, אינה אופיינית לשיתוק אורגני, ולכן הוערכה כתגובה נפשית קונברסיבית לאחר חבלה. רציפות התלונות באותו עניין עולה בכל בקשה שהגיש המערער לעמוד בפני ועדה רפואית לבדיקה חוזרת ובין אם תאר את הבקשה כבקשה להחמרה, בכולן חזר וטען שיש להכיר בשיתוק רגלו השמאלית ממקור נפשי, על פי סעיף ליקוי אורטופדי נוירולוגי ולא לפי סעיף ליקוי פסיכיאטרי, והוא התייחס גם בחלק מבקשותיו לגובה הנכות. ב. בע.נ. 162/96 שהוגש על החלטת ועדה רפואית עליונה שקבעה את נכותו בשיעור 30% לפי סעיף 33ד. התייחס המערער לטעות המשפטית לה הוא טוען אשר לא סיווגה את הפגימה ממנה סבל לסעיף הליקוי הנכון. באת כח המשיב מסכימה בעיקרי הטיעון שהגישה כי במידה רבה יוכרע דינו של הערעור על פי המסקנה או המשמעות שיש ליתן להסכמת הצדדים שקיבלה תוקף פסק-דין במסגרת ע.נ. 162/96. לעמדתי, לא ניתן לנתק בין מהותו של הערעור שהוגש ע"י המערער בע.נ. 162/96 ושענינו היה הסיווג האורטופדי בהקשר לשיתוק המלא ומוחלט של רגלו השמאלית לבין משמעות ההסכמה שהושגה בין הצדדים לפיה תועבר ההכרעה בנושא לועדה רפואית מדרג ראשון לדיון מחדש בכל תלונותיו של המערער ולקביעת נכותו המתאימה. לא מדובר בניתוק מסכת האירועים עד כה ופתיחת הליך חדש העומד בפני עצמו, אלא בהמשך ישיר ומתחייב מתביעתו של המערער, ובהתייחס לסעיפי הליקוי האורטופדי או הנוירולוגי, כנטען על ידו בע.נ. 162/96. אין לראות בהסכמה למחיקת הערעור, כאילו המערער נבדק מחדש במשמעות סעיף 37 לחוק הנכים, שהרי בדיקה כזו ממילא עומדת לזכותו של המערער לפי סעיף 37ב. לפיו חייב קצין התגמולים להורות על בדיקתו מחדש אם הנכה דרש כך, אם עברו לפחות 6 חודשים מיום קביעת דרגת נכותו האחרונה. הסכמת הצדדים קשורה להליכים שהתקיימו קודם לכן ובמיוחד להחלטת בועדה הרפואית העליונה שאת קביעותיה תקף המערער בע.נ. 162/96. על פי פסק-הדין הוזמן המערער לועדה רפואית ביום 14.4.97 שלא שינתה מההחלטות הקודמות שניתנו בשנת 1995 והותירה את דרגת הנכות על 30% בהתבסס על סעיף 33(ד) לתוספת. ג. ועדה רפואית עליונה שקבעה ביום 11.6.98 נכות צמיתה בשיעור 50% בגין שיתוק חלקי בצורה קשה על רקע הפרעה נפשית לפי סעיף 32(7)ה לתוספת, קיבלה את ערעור של המערער אך לא קבעה את תאריך תחילת הנכות. משקבע המשיב את מועד תחילת הנכות ב1.4.97- הגיש המערער את ע.נ. 370/98. בפסה"ד שניתן ע"י ועדת הערר נקבע שיש להחזיר את התיק בפני הועדה הרפואית אשר דנה בעניינו של המערער, על מנת שהיא תקבע את המועד לתחילת הנכות. המשיב לא ערער על פסק-דין זה והדיון הוחזר לועדה הרפואית העליונה שהחליטה ביום 28.10.99 כי מועד תחילת הנכות הינו 2.7.90. אמנם נכון כי בהתאם לתקנה 12 לתקנות הנכים מסורה לועדה הסמכות לקבוע את מועד תחילת הנכות וכי הגורם המוסמך לקבוע את תחילת הזכאות לתגמולים הוא המשיב, קצין התגמולים, אך צריכה להיות קורלציה מתאימה בין השניים, במיוחד כאשר נושא תחילת הנכות הועבר להכרעת הועדה הרפואית העליונה על פי החלטת ועדת הערר בפסק-דינה. המשיב קיבל את עמדת הועדה הרפואית העליונה ושילם למערער תגמולים החל מ2.7.90-. המחלוקת בין הצדדים נתגלתה רק כאשר ביקש המערער לשלם לו בגין זכויות נוספות המגיעות לו, כמתואר בהתכתבויות שבין הצדדים (נספח לעיקרי הטיעון של המערער, ובמיוחד מכתבו של המשיב מ13.7.00-). 13. ועדת הערר קבעה כי צירופה של חוות הדעת של ד"ר קאופמן מעידה על פנייה בתביעה חדשה למשיב שנעשתה ביום 18.12.96, ולכן מדובר בתביעה חדשה ואין לומר כי המסגרת היא של התביעה המקורית. מקובלת עלי עמדת ב"כ המערער כי חוות הדעת של ד"ר קאופמן לא שימשה את המערער ואת הועדות הרפואיות בשום שלב כי המערער זנח את בקשתו כאשר הגיש את הערעור על החלטת הועדה הרפואית העליונה וחוות הדעת של ד"ר קאופמן לא היתה הבסיס לפסק-הדין בע.נ. 162/96. באשר לחוות הדעת של ד"ר אנגל, שהוצגה לועדה הרפואית, ולא עמדה בפני הועדות הרפואיות הקודמות, נראה שאינה "ראיה חדשה" כנטען ע"י המשיבה שכן מטרתה לסיווג סעיף הליקוי הנכון ולא חומר רפואי חדש שהמערער שנזקק לו להוכחת טענותיו. לשאלה מדוע לא הסתפק בחומר הקיים, אלא היה עליו להעזר בחוות דעת חדשות אשר מטבע הדברים כאילו נבחנות בהליך של עיון מחדש, התשובה שהמהלכים אותם נקט המערער מאז ששוחרר מצה"ל ב6.2.90- והחל מיום למחרת 7.2.90, מעידים על מסכת ארוכה של בירורים הנוגעים לתלונה אחת והיא השיתוק ברגלו השמאלית ועד אשר נקבעה נכותו הצמיתה ולפי סיווג הליקוי הנכון. 14. שאלת חלוקת הסמכויות בין הועדה הרפואית מזה, לבין קצין התגמולים מזה, כבר נדונה והוכרעה בפסיקת ביהמ"ש העליון ובע"א 459/89 קצין התגמולים נ' חריטן ואח', פד"י מ"ה(5) עמ' 374, בעמ' 384 אומר הנשיא שמגר כי: "א. קצין התגמולים והוועדה הרפואית הם שניהם גופים אשר הוקמו בחוק לתכליות שונות. קצין התגמולים הוסמך להקים וועדה "כנה" והאדם המבקש כי יכירו בו כנכה שומה עליו לפנות לקצין התגמולים (סעיפים 30 ו- 31 לחוק) הגדרתו של "נכה" פועל יוצא של הגדרת נכות... וועדה רפואית הוסמכה לקבוע, מזמן לזמן, את דרגת נכותו של מי שהוכר כאמור כנכה (סעיף 10(א) לחוק). תנאי להפעלת סמכות וועדה רפואית הוא ההכרה בנכות על ידי קצין התגמולים..." ההגיון העומד מאחורי ההפרדה האמורה הוא שבעוד שהמשיב בודק את כל האלמנטים הנדרשים לבירור התביעה, כמו השירות הצבאי, יום השחרור, האירוע בו נגרמה הנכות וכמתואר בסעיף 18, 30 ו31- לחוק. תפקידה של הועדה הרפואית להכריע על פי אמות מידה רפואיות בשאלות שברפואה וסמכות זו נמסרה לה על פי סעיף 10 לחוק, ופורטה בתקנות הנכים ובמבחנים שנקבעו לקביעת דרגות הנכות. תקנה 12 מעניקה לועדה הרפואית את הסמכות לקבוע תאריך תחילתה של דרגת הנכות והיא איננה מוגבלת בקביעת מועד דרגת הנכות. 15. ההתפתחות ההיסטורית של סעיף 18 לחוק הנכים מסעיף 14 לחוק הנכים תשי"ט - 1949 שם נקבע יום תשלום התגמולים היום שבו נקבעה לנכה דרגת נכות המזכה אותו בתגמול, לשינוי שנעשה ב1955- בו שונה נוסחו של סעיף 14 ליום הגשת התביעה, תיקון שנשאר גם בפרסומו של נוסח משולב של חוק הנכים וסעיף 14 הפך לסעיף 18. מתיקון זה נלמד כי במקרה של נכה שחלות עליו הוראות סעיף 18(א) לחוק אין הנכה זכאי לתגמולים אם נכותו היתה קודם ליום הגשת התביעה. 16. לטעמי, הוראות סעיף 18(א) לגבי המועד שיקבע לתשלום תגמולים, והמתואר שם "זולת אם קבעה לכך הועדה הרפואית תאריך מאוחר יותר", אינו שולל בשום אופן את סמכות הועדה הרפואית לקבוע תאריך רטרואקטיבי למועד בדיקתה (באבחנה ממועד התביעה), אלא מאפשרת לקצין התגמולים לקבוע מועד מאוחר מיום הגשת התביעה, אם ועדה רפואית מצאה לנכון לקבוע תאריך מאוחר יותר ממועד הגשת התביעה. ומהו יום הגשת התביעה - כל מקרה ונסיבותיו, והעיקר שלא ניתן לזקוף נכות שהיתה קיימת קודם ליום הגשת התביעה גם אם יש ראיה חדשה המצביעה על כך. בעניננו יום הגשת התביעה של המערער הוא 2.7.90, שאז הוכר כנכה ע"י הועדה הרפואית הראשונה וניתן לראות את כל ההליכים שהגיש אח"כ כרצף אחד הנוגעים לאותה פגימה של שיתוק פונקציונלי ברגלו השמאלית. 17. המשיב השלים עם פסק-הדין בע.נ. 370/98 שהחזיר לועדה הרפואית העליונה את קביעת המועד לתחילת נכותו ושילם למערער תגמולים רטרואקטיבית החל מ7.2.90-. התשלום נעשה לאחר שנים של התדיינות כמפורט לעיל. אין לשכוח שע.נ. 370/98 הוגש ע"י המערער לאחר שהמשיב קבע את יום התביעה כ1.4.97- וזו היתה תמצית הערעור. למרות שאין אנו נדרשים לכך בערעור, לאור עמדתי באשר לרציפות ההליך מיום הגשת התביעה בשנת 1990, אני סבורה שיש טעם לפגם בהתנהגות המשיב בדבר טענתו על הטעות שנפלה בתשלום התגמולים בגין התקופה החל מיולי 1990 ושבאה רק לאחר התכתבות ארוכה עם ב"כ המערער בדבר הזכויות הנוספות המגיעות לו בגין אותה פגיעה. לו דעתי נשמעת הייתי מציעה לבטל את פסק-הדין של ועדת הערר וקובעת שהמערער זכאי לתגמולים בגין דרגת נכותו בשיעור 50% לצמיתות החל מ2.7.90-. אין צו להוצאות. ב. גילאור, שופטת [אב"ד] השופט י. דר: אני מסכים. י. דר, שופט השופט א. שיף: אני מסכים. א. שיף, שופט הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ב. גילאור. רטרואקטיביותנכותצבאחוק הנכים (תגמולים ושיקום)