פרסום טלפון שגוי - מודעת מין בעיתון - פיצויים

פסק דין בפני תביעה כספית על סך 40,000 ₪, אשר הוגשה בסדר דין מהיר. הנתבעת 1 הינה עיתון שבועי המתפרסם בישראל, כמגזין בידור וכמדריך טלוויזיה (להלן: "המגזין"). ביום 23/01/03 פורסמה במגזין מודעה (להלן: "המודעה") שהוזמנה ע"י הנתבע 6 במסגרת המדור "דיסקרטי" בזו הלשון: "הולנדית יפהפיה ומרוקאית צברית מארחות בדירתן בדיסקרטיות ***-***-053 ******** - 03" דא עקא, מספר הטלפון שפורסם הינו מספר הטלפון שבביתו (להלן: "הדירה") של התובע 1 שהינו אדם שומר מסורת. כתוצאה מהפרסום החלו להתקבל בדירה עשרות טלפונים ובהן בקשות להיענות למודעה, שיחות אלו כאמור אף התקבלו במשך כל שעות היום ואף בשעות הלילה המאוחרות. באותה תקופה היו שרויים התובעים בתקופה של שנת האבל על מות אם המשפחה. בלית ברירה נאלץ התובע 2 שהינו בנו של התובע 1 המשתייך לקהילה החרדית לנתק תכופות את הטלפון בדירה,ולא באופן רציף על מנת להיות בקשר עם התובע 1 מפאת גילו המתקדם (72) שאינו מרבה לצאת את הדירה. כתוצאה מהניתוקים התכופים של קו הטלפון נגרמו לתובעים נזקים שכן בני המשפחה ומכרים התקשו לתקשר עמם. מיד כשגילו את מקור המודעה פנו התובעים למערכת המגזין הודיעו על הטעות וביקשו לפתור את הבעיה, אך הדבר לא הפסיק את קבלת שיחות הזימה לדירה. ביום 10/03/03 פנה ב"כ התובעים אל הנתבעים 5-1 בדרישה לפיצוי בגין הנזקים שנגרמו להם בגין פרסום המודעה באופן שגוי. תגובת הנתבעים הייתה כי אין הם אחראים לפרסום והפנו את התובעים אל הנתבעת 6 מזמינת הפרסום. ביום 16/03/03 פנה ב"כ התובעים אל הנתבעת 6 בדרישה לפיצוי בגין הנזקים בגין הפרסום, לא נתקבלה תגובה על הדרישה, וזאת חרף העובדה כי משפנה התובע 2 אל הנתבעת 6 הודתה האחרונה באחריותה לביצוע הטעות. התובעים הסתמכו על פס"ד של כב' השופטת שבח בת.א 180656/02 שם בנסיבות דומות נקבע כי הפרסום המזיק אינו יכול לשמש עילת תביעה לפי חוק איסור לשון הרע, אך יחד עם זאת נקבע כי כשעוסקים במדור לשירותי מין יש להעלות את רף הבקרה ולהקפיד הקפדה יתרה על הדיוק בפרסום. ביום 08/06/03 פנו התובעים בשנית לאור פס"ד שדלעיל אל הנתבעת 6 בהצעה לסיים את העניין מבלי להגיע לבית המשפט, והעמידו את דרישת הפיצוי על סך של 20,000 ₪. משסירבה הנתבעת 6 לקבל את ההצעה הוגשה התביעה. הנתבעים 5-1 (להלן: "הנתבעים") טענו בכתב הגנתם כי טעות הדפוס שנפלה במודעה, לא ארעה עקב רשלנות של מי מהם אלא המודעה הועברה בנוסחה הסופי כפי שפורסם אל הנתבעים מאת הנתבעת 6. הנתבעים טוענים כי לאחר שקיבלו את פניית התובעים פנו אל הנתבעת 6 שהודתה בטעות והעבירה את המספר הנכון, ומשכך תיקנו הנתבעים את הטעות כבר במגזין שפורסם כשבוע לאחר הפרסום הראשוני. עוד טוענים הנתבעים להיעדר יריבות עם התובע 2 שכן אינו מתגורר בדירה וע"פ חשבון הטלפון שצורף לכתב התביעה עולה כי התובע 1 הוא הבעלים היחידי של קו הטלפון המדובר. בנוסף טענו כי התובעים יכלו להקטין את הנזק בכך שהיו מחליפים מספר או משתמשים במענה קולי שמבהיר את הטעות במודעה והפנייה למספר טלפון חלופי. טענה נוספת שהעלו הנתבעים הייתה כי קיימת סתירה במשך הזמן שהוטרדו התובעים שכן בסעיף 5 לכתב התביעה נאמר כי משך השיחות היה למעלה מחודש ימים ואילו בסעיף 7 נאמר כי משך השיחות היה שבועיים. כמו כן התובעים לא הוכיחו את הנזק שנגרם להם והסכום הנתבע מופרז. הנתבעים אף הם התייחסו לפס"ד של כב' סגנית הנשיאה, השופטת שבח וחזרו על דבריה "...התובע הפריז באשר למידת המטרד" וכן "שהתובע אף לא גילה נכונות לסיים מחוץ לכותלי בית המשפט ונחפז לטעמי בפנייתו לערכאות.." התובעים דחו כל הצעת פשרה הגיונית ודרשו סכומים אסטרונומיים. הנתבעת 6 בכתב הגנתה טוענת כי לא היא הזמינה את המודעה, אלא הייתה חלק משרשרת העברת המודעה עד שהגיעה לנתבעים 5-1 ונוסח המודעה כמות שהוא הגיע אליה מחברת D.T.A תקשורת. כן טוענת הנתבעת 6, כי התובע 2 לא הוכיח את בעלותו על מספר הטלפון נשוא התביעה, התובעים לא צירפו כל מסמך להוכחת טענתם בדבר כמות השיחות ותדירותן. הנתבעת 6 טוענת לחוסר יריבות עם התובעים. לטענתה, המדובר בטעות דפוס שמקורה בשגגה וכל אדם מן הישוב היה מסתפק בהתנצלות. התביעה שלהלן נוהלה ב"סדר דין מהיר", על כן יהיה פסק דין זה מנומק בתמצית בלבד כהוראת תקנה 214טז(2) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד- 1984. דיון בהתאם להחלטתי מיום 23/08/04 נמחקה התביעה כנגד הנתבעים 4, 3, 1 והתביעה כנגד הנתבעים 2, 5, ו- 6 נותרה על כנה. הכלל הוא כי הטוען טענה החשובה לעמדתו במשפט נושא בנטל השכנוע להוכחתה, כך תובע המבקש סעד, נושא בנטל השכנוע שנתקיימו כל העובדות המהוות את עילת התובענה, קרי, עובדות אשר את התקיימותן מתנה הדין המהותי על מנת לזכות בסעד המבוקש, (ראה ע"א 642/61 טפר נ' מרלה פ"ד 1000, 1005 - 1004 וכן עא 641/66 שפיר נ' קליבנסקי פ"ד כ"א (2) 358, 364). אכן בתיק זה, כבכל הליך תביעה שיגרתי, התובעים הם בבחינת "המוציא מחברו עליו הראיה" ולפיכך נטל ההוכחה להוכיח את טענותיהם עליהם הוא מוטל. רמת הנטל היא כמובן זו המקובלת במשפט אזרחי דהיינו מאזן ההסתברות או הוכחת הגרסה "המסתברת יותר". לאחר עיון בכתבי הטענות, בתצהירי הצדדים, בעדויות אשר הושמעו בפני ובסיכומי הצדדים, שוכנעתי כי דין התביעה כפי שהוגשה בפני להתקבל בחלקה וכפי שיפורט להלן: התובעים במקרה דנן הרימו את נטל ההוכחה שעה שהוכיחו כי אכן במודעה שפורסמה במגזין מיום 23/01/03 נפלה טעות ומספר הטלפון שפורסם היה בבעלות התובע 1 שאין מחלוקת כי אינו מזמין המודעה. הנני מאמין לתובעים 1 ו-2 על כי הוטרדו ימים ולילות כתוצאה מלקוחות שפנו לאותו מספר ודרשו שירותי מין עפ"י המודעה. לגבי טענת הנתבעים 2 ו- 5 כי מרגע שקיבלו את הזמנת הפרסום מאת הנתבעת 6 ביררו את מספרי הטלפון לפי ההזמנה יצאו ידי חובה אינה מקובלת עליי. אמנם מר בנטוב נציג הנתבעים 2 ו- 5 ווידא כי המספר הסלולרי שנרשם אכן שייך לבעל המודעה שגם אישר את תוכנה כפי שהוגשה לו. טענתו כי משניסה מספר פעמים לצלצל למספר קו הבזק ולא התקבל מענה, הסיק כי זה המספר הנכון ובעל המודעה הוא האדם איתו דיבר קודם לכן במספר הסלולרי שפורסם, ומשכך נהג כמפרסם סביר ולא התרשל, אינה מקובלת עלי. עליו היתה מוטלת החובה לחזור ולהתקשר למספר הסלולרי ולוודא שאכן מספר בזק הוא נכון ולקבל אישור כל כך. כמו כן דרישתם של הנתבעים כי על התובעים להחליף את קו הטלפון בדירתם מנותקת מהמציאות ואינה עולה בקנה אחד עם חובת הקטנת הנזק המוטלת על ניזוק. לגבי טענת הנתבעת 6 כי שימשה רק כצינור להעברת המודעה ולא שינתה את הנוסח לא נסתרה שעה שנעשתה השוואה בין טופס הבקשה לפרסום במגזין ע"י הנתבעת 6 (נספח ב' לכתב ההגנה מטעם הנתבעים) לבין טופס ההזמנה שקיבלה הנתבעת מחברת D.T.A תקשורת. (נספח ב' לכתב ההגנה מטעם הנתבעת 6 בעניין ההודעה לצד ג). עצם העובדה שהנתבעת 6 העבירה את הזמנת הפרסום כמות שהיא וללא בדיקה או שינוי אינה פוטרת אותה מאחריות לכך שלבסוף פורסמה והביאה לתובענה דנן. על הנתבעת 6 היה לבדוק לכל הפחות את שני מספרי הטלפון שהופיעו בהזמנה כדי לצאת ידי חובתה ומשלא עשתה כך אין לה להלין אלא על עצמה. בעניין זה מקבל אני את טענות הנתבעים 2 ו - 5 לפיהם יש הבדל משמעותי בין לקוח שפונה ישירות למגזין עם פרסום לבין פרסום המתקבל דרך מפרסם. במקרה האחרון האחריות העיקרית היא של חברת הפרסום והמגזין יכול להפחית במידת מה את תהליכי הביקורת לאור קיומו של המפרסם בינו לבין הלקוח. אין ספק כי כפי שטענו התובעים נגרמו להם נזקים ואי נעימויות כתוצאה מן הפרסום השגוי, שנגרם כתוצאה מהתרשלותם של הנתבעים. די לי בנקודה זו על מנת לקבל את התביעה, ואינני נכנס בכוונה לטענות שהועלו על הפרת חובה חקוקה. אציין רק כי לדידי, לא ניתן להפעיל את ס' 63 לפקודת הנזיקין במקרה הנוכחי. הסעיף מדבר על חיקוק ש"נועד לטובתו של אדם אחר" ולאותו "אדם אחר" נגרם נזק ואין זה המקרה שבפני. החיקוק שב"כ התובעים נתלה עליו בדבר איסור פרסומי שירותי מין, לא בא להגן על הנזקים שנגרמו לתובעים כתוצאה מטעות מצערת בפרסום, אלא על קהל הקוראים של המגזין שהתובעים לא נמנים ביניהם. בקשר להודעת צד ג' נגד נתבעת 6, הנני רואה לנכון לחלק את האחריות במסגרת פסק דיני זה בין הנתבעים לפי מידת האשם של כל אחד ולייתר בכך הצורך לדון בהודעת צד ג'. בקשר להודעת צד ג' של נתבעת 6 כלפי חברת D.T.A, לא ראיתי ששולמה אגרה בגינה, לא שוכנעתי שההודעה הומצאה כדין למקבל ההודעה אשר לא נטל חלק בדיון, ולכן איני נדרש לה כלל. הסכום שנתבע על ידי התובעים מוגזם ואינו משקף הנזק הניתן לפיצוי שנגרם להם ויש להעמידו בסך 15,000 ₪ בהתאם לסטנדרטים שנקבעו בת"א 180556/02 שכולם הסתמכו עליו. אשר על כן מקבל אני את התביעה בחלקה ומחייב את הנתבעים 2 ו-5 לשלם לתובעים בחלקים שווים סך של 5,000 ₪ + מע"מ. סך זה ישא ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל. כן הנני מחייב את הנתבעת 6 לשלם לתובעים בחלקים שווים סך של 10,000 ₪ + מע"מ סך זה ישא ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל. בנוסף ישלמו הנתבעים 2 ו-5 ו-6, לתובעים, הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 1,500 ₪ + מע"מ, הסך הזה ישא ריבית והצמדה מהיום ועד לתשלום בפועל. הסך הנ"ל יחולק בין הנתבעים לפי רמות האשם שצויינו לעיל גם בקשר לגוף התביעה. פיצוייםטלפוןמודעהפרסוםעיתונות