פסק דין 1. התובע, יליד שנת 1952, עבד במועד התאונה נשוא כתב התביעה, ואשר תפורט להלן, כעובד שכיר של הנתבעת במפעלה בקיסריה (להלן: "המפעל"). 2. הנתבעת, חברה בע"מ, עוסקת על פי הנטען בייצור ושיווק מוצרי חשמל ואלקטרוניקה, והיתה, כאמור, ביום התאונה מעבידתו של התובע. ארוע התאונה. 3. התאונה נשוא כתב התביעה אירעה ביום 10.6.02 (להלן: "יום התאונה"). 4. התובע, בתצהיר עדותו הראשית (ת/5) ובחקירתו הנגדית מתאר את התאונה כדלקמן: א. ביום התאונה התבקש התובע על ידי מנהל העבודה של הנתבעת לעבוד על מכונה לכיפוף פח המשמש לייצור רפלקטורים לתאורה בשם "BREAK PREES" (להלן: "המכונה"). ב. לטענת התובע זו הייתה אחת הפעמים הבודדות בה התבקש לעבוד על המכונה, בעוד שברגיל עבד על מכונה אחרת. ג. טוען גם התובע כי ביום התאונה זו הייתה הפעם הראשונה, בה התבקש להפעיל את המכונה תוך עבודה עם דוושת רגל, דבר אשר היה חדש לו ואליו לא היה רגיל. בעבר, כשהפעיל את המכונה, עשה זאת באמצעות היד (דוושת יד). בלשונו של התובע בחקירתו הנגדית - "על השולחן היה סטנד, עם יד ימין הייתי מפעיל את המכבש...אני זוכר שעבדתי עם הרגל פעם ראשונה..." (עמ' 13 לפרו' ש' 6-9). ד. ביום התאונה התבקש התובע לכופף באמצעות המכונה פח עבה במיוחד (בעובי של 0.67 מ"מ - עמ' 13 לפרו' ש' 26). זמן קצר לאחר תחילת העבודה נתפס הפח על גבי סכין המכונה והיה צורך לחלץ אותו. במהלך נסיונות החילוץ כאמור שעשה התובע באמצעות שתי ידיו, ירדה סכין המכונה ופגע בידיו (אודות פרטי הפגיעה נעמוד להלן). לעניין תיאור זה גם ראה חקירתו הנגדית של התובע עמ' 13 לפרו' ש' 25-29. ה. כשנשאל התובע בחקירתו הנגדית כיצד קרה שהסכין ירדה על אצבעות שתי ידיו בזמן נסיון חילוץ הפח, והשיב כי יתכן ולחץ על דוושת הרגל אשר גרמה לירידת סכין המכונה (עמ' 13 לפרו' ש' 30-32, ועמ' 14 לפרו' ש' 1). 5. מהתובע נגבתה הודעה על ידי המשטרה ביום התאונה, הודעה שצורפה כנספח לת/5. בהודעה זו מסר התובע כי "אני לא יודע מה קרה היום אני המום. אני לא זוכר מה קרה" (ש' 9-10 להודעה). 6. התובע צרף חוו"ד מומחה בטיחות מטעמו, של המומחה ד"ר אלעזר איל - ביקלס (ת/1). בחוו"ד מתאר המומחה את התאונה באופן שמסר לו התובע, וכפי שמפורט בס' 4 לעיל (ראו חקירתו הנגדית של המומחה עמ' 3 לפרו' ש' 10-21). 7. המומחה ביקלס תיאר בחוו"ד את המכונה, תוך שהוא מכנה את המכונה כ"מכבש כיפוף", כיוון שמיועדת לכיפוף פח. ד"ר ביקלס מדגיש בחוו"ד כי הפעלת המכבש נעשית באמצעות דוושת רגל. 8. בחקירתו הנגדית מציין ד"ר ביקלס כי אם לא לוחצים על דוושת הרגל המכונה לא עובדת (עמ' 5 לפר' ש' 10). לכן מניח ד"ר ביקלס כי התאונה אירעה כשסכין המכונה הייתה למעלה, והנתבע שלח את שתי ידיו לעבר הפח שבתוך המכונה על מנת לחלץ אותו. דא-עקא באותו רגע, כשידיו היו נתונות בתוך המכונה, הוא לחץ בהסח הדעת על דוושת הרגל והפעיל את המכונה. ברגע זה, ועקב הפעלת המכונה, ירדה הסכין על ידיו של התובע ופצעה אותן (עמ' 8 לפרו' ש' 8-19). 9. כשאני מחבר לעצמי את עדותו של התובע (בתצהירו ובחקירתו הנגדית) ואת האמור בחוו"ד של ד"ר ביקלס, לרבות חקירתו הנגדית, סבורני כי קיבלתי תמונת מצב מוכחת לנסיבות התאונה. לטעמי נסיבות התאונה המוכחות הן כדלקמן: ביום התאונה עבד התובע על המכונה, תוך שהוא מפעילה באמצעות דוושת הרגל. עבודתו של התובע על המכונה הייתה לצורך כיפוף פח. תוך כדי עבודתו, כשסכין המכונה נמצא למעלה, הכניס התובע את שתי ידיו לתוך המכונה על מנת לחלץ ממנה פח אותו כיפף או התכוון לכפף. תוך כדי ניסיונו לחלץ את הפח לחץ בטעות על הדוושה, לחיצה שהפעילה את המכונה וגרמה לסכין המכונה לרדת על ידיו ולפצוע אותן. 10. כאמור אלה נסיבות התאונה שהוכחו ע"י התובע ברמה הנדרשת במשפט אזרחי. 11. בסיכומיה טוענת הנתבעת כי התובע לא הוכיח את פרטי אירוע התאונה, באשר לא הביא לעדות מי מחבריו לעבודה אשר יתמכו בגירסתו, ובעצם נותר עד יחיד להוכחת אירוע התאונה. משכך, ובהיותו עד יחיד לאירוע התאונה אשר הינו בעל דין, הרי מכח ס' 54 לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א-1971, יש צורך בסיוע לעדותו, אך סיוע כנ"ל לא נמצא בראיות התביעה. לטעמי אין ממש בטענה זו של הנתבעת. אכן ס' 54 לפקודת הראיות קובעת כי אם ביהמ"ש פוסק במשפט אזרחי על פי עדות יחידה של בעל דין, יפרט בהחלטתו מה הניע אותו להסתפק בעדות זו. במקרה דנן ציינתי במפורש לעיל כי, לטעמי, התובע הוכיח את גרסתו לא רק על ידי עדותו הוא, אלא גם בהסתמך על חוו"ד של ד"ר ביקלס, אשר קיבלן בחוו"ד, וגם בחקירתו הנגדית, כסבירים את תיאור נסיבות התאונה כפי שקיבל מהתובע. ד"ר ביקלס בחקירתו הנגדית, כפי שציינו לעיל, גם חיווה דעתו כיצד אירעה התאונה. על כן יש לומר כי לצורך הוכחת פרטי התאונה, מהווה חוו"ד של ד"ר ביקלס וחקירתו הנגדית, סיוע לעדותו היחידה של התובע. לא נעלם מעיני כי בהודעתו במשטרה ציין התובע, כפי שגם הזכרנו לעיל, כי אינו יודע ואינו זוכר מה קרה, אך בתצהיר עדותו הראשית ובחקירתו הנגדית מסר את פרטי אירוע התאונה. אודות סתירה זו נשאל התובע בחקירתו הנגדית והשיב, כי בדיעבד הוא יודע כיצד אירעה התאונה. לגבי הודעתו למשטרה כי אינו יודע ואינו זוכר מה קרה, השיב כי חוקרי המשטרה הגיעו אליו ביום התאונה כאשר עוד היה המום ובשוק. לכן אמר להם כי אינו זוכר ואינו יודע כיצד אירעה התאונה. אולם בהמשך הימים הוא זכר כיצד אירעה התאונה, והתיאור הוא כפי שמסר בתצהיר (חקירתו הנגדית של התובע עמ' 13 לפרו' ש' 19-28). לטעמי הסברו של התובע הגיוני וסביר. חוקרי המשטרה גבו את הודעתו ביום אירוע התאונה בשעה 17:30 לערך, כאשר התאונה הייתה בשעה 14:00 לערך (השעות מפורטות במסמך ההודעה). סמיכות זמנים זו שבין אירוע התאונה לגביית ההודעה יכולה ללמד על בלבול והלם (לא במובן הרפואי) אצל התובע, באופן שתשובתו לשוטרים הייתה כי אינו זוכר ואינו יודע כיצד אירעה התאונה. אולם בחלוף הימים, כשהתובע נרגע מעט ועשה סדר במחשבותיו, סביר כי יזכור, כפי שאף טוען כך, את נסיבות התאונה כפי שהצהיר עליהן בתצהירו. 12. בסיכומיה גם טוענת הנתבעת כי התובע נמנע מלהביא עדים (חבריו לעבודה) אשר היו גם יכולים להעיד על נסיבות התאונה. משכך, הימנעות זו, צריכה לשמש לחובתו של התובע. גם טענה זו של הנתבעת דינה להדחות שכן התובע ציין במפורש בהודעתו למשטרה ביום התאונה (אליה התייחסנו גם לעיל) כי בזמן התאונה "לא היה איש על ידי" (ש' 11 להודעה). משכך, לא היה לו לתובע עדי ראיה אודות נסיבות התאונה, וזו הסיבה, כנראה, כי לא הביא מי מחבריו לעבודה לעדות על נסיבות התאונה. אחריות הנתבעת. 13. לאור נסיבות התאונה כפי שקבענו לעיל כי ארעו, נשאלת השאלה האם קיימת אחריות של הנתבעת לאירוע התאונה. 14. אין ספק כי קיימת חובת זהירות מושגית של מעביד כלפי עובד, ובמקרה דנן של הנתבעת כלפי התובע. השאלה היא האם קיימת חובת זהירות קונקרטית, והאם הפרה הנתבעת חובת זהירות זו כלפי התובע. 15. לטעמי קיימת חובת זהירות קונקרטית של הנתבעת, כמעביד, כלפי התובע, לספק לו מקום עבודה ותנאי עבודה בטוחים. האם עמדה הנתבעת בחובת זהירות קונקרטית זו, או שמא הפרה אותה כלפי התובע? לטעמי הפרה הנתבעת את חובת הזהירות הקונקרטית אותה היא חבה כלפי התובע, וזאת מהטעמים הבאים: א. מציין ד"ר איל ביקלס בחוו"ד (ת/1) כי המכונה לא הייתה מגודרת לבטח, באופן המתחייב בס' 37 לפקודת הבטיחות בעבודה (נוסח חדש) תש"ל-1970. לטעמו של ד"ר ביקלס, כפי שרשם בחוו"ד וכפי שגם העיד בחקירתו הנגדית, ניתן היה לגדר לבטח את המכונה הנדונה, מבלי שהדבר יפגע בהפעלתה. לעניין זה נפנה לשיטות הגידור אותן ציין המומחה ביקלס בחקירתו הנגדית (עמ' 4 לפרו' ש' 17-22) למשל: תא פוטואלקטרי, קרן אור, מגן אוטומטי (ששרטוט שלו צורף לחוו"ד כחלק ממפרט מכון התקנים, שגם צורף לחוו"ד, בעמ' 19) שגם מהווה הגנה וגם מאפשר ראייה ועבודה על המכונה. ד"ר ביקלס מציין כי אם היה מותקן גידור לבטח כנ"ל במכונה, כי אז לחיצה בטעות על דוושת הרגל של המכונה (כפי שאירעה במקרה דנן) לא הייתה מפעילה את המכונה ולא הייתה גורמת לסכין לרדת על ידיו של התובע. היינו התאונה הייתה נמנעת (עמ' 4 לפר' ש2 20-22). שוכנעתי מטעמו זה של המומחה ביקלס, כי ניתן היה להתקין על המכונה גידור לבטח, באופן שהיה מונע את התאונה. בכל מקרה לא הוכח לי על ידי הנתבעת כי לא ניתן היה להתקין על המכונה גידור לבטח כנ"ל. משכך אני קובע כי הנתבעת הפרה את חובת הזהירות הקונקרטית כלפי התובע, בכך שלא התקינה או דאגה כי יותקן, על המכונה גידור לבטח. ב. כשמסר התובע את הודעתו למשטרה ביום התאונה, נשאל מה ההכשרה שקיבל על המכונה עובר להפעלתה, והשיב כדלקמן: 1. מר ניסים לוי, מנהל המחלקה שלו במפעל, הסביר לו כשהתקבל לעבודה בחודש אוקטובר 2000, את כל הפעולות והוראות הבטיחות לגבי הפעלת המכונה. 2. מטעם משרד העבודה היו מגיעים מידי פעם למפעל, והיו מעירים על הנקודה הרגישה של פגיעה בידיים. 3. הוא אינו חושב שיש הוראות בטיחות על המכונה ודרך הפעלתה. בחוו"ד מציין ד"ר ביקלס כי התובע לא קיבל הדרכות והוראות בטיחות ולא ידע מהם הסיכונים בעבודה עם דוושת רגל (עמ' 2 לת/1). בחקירתו הנגדית הבהיר ד"ר ביקלס כי כך נמסר לו על ידי התובע, והוא לא שאל את נציגי המעביד, בעת ביקורו במפעל, אודות הדרכות, אם בכלל , אותן קיבל התובע. התובע גם ציין בחקירתו הנגדית כי עובר לתאונה, עבד על המכונה מספר פעמים, אך זו הפעם הראשונה בו נדרש להשתמש עם דוושת רגל, כאשר עד כה השתמש בדוושת יד (עמ' 13 לפרו' ש' 3-9). לאור הודעתו של התובע במשטרה לעניין ההדרכה כמפורט לעיל, ולאור דבריו של התובע למומחה ביקלס אודות העדר הדרכה, ציפיתי כי הנתבעת תביא לעדות מי ממנהלי המפעל, או לפחות את מנהל המחלקה, מר ניסים לוי, על מנת שיפרטו את כל פעולות ההדרכה ו/או הוראות הבטיחות שניתנו לתובע בכלל, ועובר להפעלת המכונה עם דוושת רגל בפרט. אולם, הנתבעת בחרה שלא להביא עדים מטעמה, ובכך בעצם לא סתרה את טענת התובע כי לא הודרך כלל ו/או במידה מספקת אודות הפעלת המכונה והוראות בטיחות. בנסיבות אלה גם ניתן להפעיל על הנתבעת את החזקה הקיימת בפסיקה כי, הימנעות מהבאת עד רלוונטי לעדות, אשר הוא בשליטתו של בעל הדין שנמנע מהבאתו, פועלת לחובתו וממילא לטובת גירסת הצד שכנגד. ההשלכה למקרה דנן ברורה. לאור כך ולאור הראיות שבפניי, אני קובע כי התובע לא הודרך בצורה מספקת ו/או ראויה אודות אופן הפעלת המכונה באמצעות דוושת הרגל, עובר להפעלת המכונה, וגם לא קיבל הדרכה בתדירות ראויה אודות הוראות בטיחות בעבודה עם המכונה. גם במחדלה זה הפרה הנתבעת את חובת הזהירות הקונקרטית אותה היא חבה כלפי התובע. 16. לאור כל האמור בסעיף 15 לעיל אני קובע כי הנתבעת ביצעה כלפי התובע את עוולת הרשלנות, כמובנה וכמשמעותה בפקודת הנזיקין (נוסח חדש), התשל"ה-1971. רשלנות תורמת. 17. הנתבעת טוענת בסיכומיה כי לתובע רשלנות תורמת רבה בגרימת התאונה, שלטעמה היא בשיעור של 50%, בעוד שלגרסת התובע אין להטיל עליו רשלנות תורמת כלל. 18. אין מחלוקת בין הצדדים כי התובע הפעיל את המכונה בעבר (אם כי לגרסת התובע הפעלת המכונה עד ליום אירוע התאונה הייתה באמצעות דוושת יד). 19. סבורני גם כי אין מחלוקת בין הצדדים (וגם לא נטען אחרת) כי התובע ידע להדליק ולכבות את המכונה באמצעות הלחצנים המתאימים הקובעים בה, כמתואר בחוו"ד של ד"ר ביקלס. 20. אין גם מחלוקת, ובכך מודה גם ד"ר ביקלס (עמ' 4 לפרו' ש' 4-5), כי אם עובר לפעולת חילוץ הפח היה התובע לוחץ על לחצן המכבה את המכונה, התאונה הייתה נמנעת. 21. כפתור כיבוי המכונה (הכפתור האדום שרואים בתמונה מס' 3 בתמונות שצורפו לת/1) היה מצוי במרחק של כמטר עד שני מטר ממקום עמידתו של התובע עובר לאירוע התאונה (עדותו של ד"ר ביקלס עמ' 4 לפרו' ש' 3). 22. על כן, לכאורה, כל שהיה על התובע לעשות, עובר להכנסת ידיו לתוך המכונה בזמן אירוע התאונה, היה להושיט את ידו, ללחוץ על הכפתור האדום ולעצור את המכונה. לטענת הנתבעת פעולה כזו דורשת מידה מינימלית של זהירות ותשומת לב מצד התובע. ומשלא פעל כן התרשל רשלנות תורמת רבה. 23. בנדון נשאל גם ד"ר ביקלס והשיב שבאופן עקרוני היה יכול התובע לעצור את המכונה באמצעות לחיצה על הכפתור האדום, עובר להכנסת ידיו לתוך המכונה. אולם הוסיף ד"ר ביקלס כי "השאלה היא האם נהוג לעשות כך, אם הודרך העובד לעשות כך" (עמ' 4 לפרו' ש' 4-6). נשאל המומחה האם לדעתו עובד לא צריך להפעיל מינימום של שיקול דעת בעת תקלה, במיוחד כשכבר עובד שנתיים במפעל והשיב "גידורי המכונות הם בדיוק לסיטואציות האלו. לו העובדים היו נעצרים כאשר יש תקלה, חושבים מה לעשות, לא היה צריך גידורים למכונות. אלא שהדברים לא כך, ולכן אנחנו לא סומכים על היגיון העובד " (עמ' 4 לפרו' ש' 7-10). 24. נשאל התובע בחקירתו הנגדית מדוע לא כיבה את המכונה עובר להכנסת ידיו לתוכה והשיב "אף פעם לא עבדנו ככה. זה מקום עבודה שדרש מאיתנו לעבוד על הספקים... לא היינו סוגרים מכונה באמצע. המטרה הייתה להספיק כמה שיותר. מתוך חרדה שלנו למקום העבודה היינו צריכים לעשות כמה שיותר מהר עבודה. היינו צריכים לכופף אלפי חלקים ביום" (עמ' 14 לפרו' ש' 2-6). 25. לאחר ששקלתי את שאלת הרשלנות התורמת, סבורני כי בנסיבות המקרה דנן אין להטיל רשלנות תורמת בשיעור כלשהו על התובע. טעמיי הם כדלקמן: א. נאמר לא אחת בפסיקה כי במקרה של תאונת עבודה, בה נפגע עובד, יש לדקדק דווקא עם המעביד בכל הנוגע להטלת האחריות לתאונה, ולהקל במידה רבה עם העובד בייחוס רשלנות שגרמה או תרמה לתאונה. היסוד הרעיוני לקביעת הלכה זו הוא בכך שהמעביד הוא זה שהופקד על המפעל או העבודה שבמסגרתה מבצע העובד את המוטל עליו, ומתפקידו לדאוג שתנאי העבודה ושיטות העבודה יהיו בטוחים, והעובד יודרך כראוי כיצד לבצע את עבודתו (לעניין זה ראה למשל - ע.א. 655/80 מפעלי קירור צפון בע"מ נ' מרציאנו ואח', פד"י ל"ו (2), 592). במקרה דנן לא הוכח לי על ידי הנתבעת כי תנאי העבודה ושיטות העבודה היו בטוחים, וגם לא הוכח לי כיצד, אם בכלל, הודרך התובע לבצע את עבודתו. להזכיר גרסתו של התובע היא (כפי שגם צויינה בין היתר בס' 24 לעיל) כי שיטת העבודה לא הייתה בטוחה אלא תחת לחץ, וכי לא הודרך כראוי לבצע את עבודתו. אולם הנתבעת בחרה לא להעיד עדים על מנת לסתור או להזים גרסתו זו של התובע. ב. לא כל פעולה מוטעת של עובד, שנעשתה בלהט ביצוע העבודה, מצדיקה הטלת אשם תורם על העובד. עלינו להביא בחשבון כי עובד עלול בלהט העבודה גם לטעות בהפעלת שיקול דעת נכון, אך אין לראות בכך בהכרח רשלנות תורמת (לעניין זה ראה: ע.א. 477/98 בוארון נ' עיריית נתניה, פד"י מ"ב (1), 413). כאמור במקרה דנן, וכפי שמתואר בס' 24 לעיל, התובע עבד בלהט, תוך מטרה להספיק כמה שיותר, ולכן גם לא כיבה את המכונה עובר להכנסת ידיו אליה, מה גם שלפי גרסתו לא היה נהוג אצלם במפעל לכבות מכונה באמצע היום וגירסה זו לא נסתרה ע"י הנתבעת. ג. גם דברי המומחה ביקלס, המפורטים בס' 23 לעיל, שיכנעוני כי אין מקום להטיל על התובע אשם תורם כלשהו במקרה דנן. פרטי הפציעה של התובע וקביעת נכותו הרפואית. 26. כפי שכבר ציינו לעיל נפגע התובע באצבעות שתי ידיו. 27. לתיאור פציעתו והוכחת נכותו הרפואית, צרף התובע את חוו"ד של פרופסור יואל אנגל, מומחה בתחום כירורגיה של היד, שתאר את הפציעה של התובע כדלקמן: יד ימין: פגיעה באצבעות 3+4: קטיעה של הכריות, חסר של כ- 1.5 ס"מ, קיימות שאריות ציפורן, אין כיסוי טוב לעצם מתחת לגדם באצבע 3. יד שמאל: אגודל - TF. אצבע 3 - חסר של כ- 0.5 ס"מ מהכרית, אין כיסוי טוב לעצם מתחת לגדם. 28. מציין פרופ' אנגל בחוו"ד כי לא מדובר רק בקטיעה של יותר מחצי הגליל המרוחק ב- 3 אצבעות, אל גם בהפרעות תחושתיות בקצות האצבעות הללו, הנובעות, בין היתר, מחוסר ריפוד מתאים של קצות הגדמים כאשר העצם קרובה לקצה האצבע. 29. פרופ' אנגל גם מציין כי קיימת צלקת כתוצאה מהשתלת עור חופשית, ויש עיוות של מיטת הציפורן, ממצאים שיש להם גם השלכה אסטתית. 30. לאור כל האמור לעיל סבור פרופ' אנגל כי לתובע נותרו כתוצאה מפציעתו בתאונה, 19% נכות משוקללים לפי פירוט כדלקמן: 5% נכות - בעבור אצבע 3 משמאל, לפי תקנה 43 ( 3) (ד). 5% נכות - בעבור אצבע 3 מימין, עפ"י אותה תקנה. 5% נכות - בעבור אצבע 4 מימין, עפ"י אותה תקנה. 5% נכות - בגין צלקות, עפ"י תקנה 75 (1) (א) מותאמת. 31. הנתבעת בדקה התובע על ידי מומחה רפואי מטעמה, פרופ' יעקב נרובאי, אורטופד, אשר חולק על פרופ' אנגל בשתי נקודות כדלקמן: א. לדעתו של פרופ' נרובאי אין להעניק 5% בעבור צלקות, כיוון שהצלקות לא גורמות לשום הפרעה. ב. לדעתו של פרופ' נרובאי גם אין קטיעה של מחצית הגליל באצבע 3 ביד שמאל, אלא רק של הקצה. לכן לטעמו יש לתת בעבור הפגיעה באצבע 3 ביד שמאל רק 2.5% נכות בלבד. 32. על כן סבור פרופ' נרובאי כי לתובע 12.98% נכות משוקללים בלבד, וזאת כאשר הוא משמיט את הנכות אותה העניק פרופ' אנגל לתובע בגין צלקות (5%), וכאשר בגין הפגיעה באצבע 3 ביד שמאל הוא נותן רק מחצית הנכות שנתן פרופ' אנגל. 33. התאונה הנדונה הוכרה ע"י המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל") כתאונה עבודה. ועדה רפואית מטעם המל"ל, אשר בדקה את התובע, קבעה לו 14.27% נכות צמיתה משוקללת, לפי פירוט כדלקמן: 5% - בגין הפגיעה באצבע 3 ביד ימין. 5% - בגין הפגיעה באצבע 4 ביד ימין. 5% - בגין הפגיעה באצבע 3 ביד שמאל. 34. לאחר שבחנתי את חווה"ד של פרופ' אנגל ופרופ' נרובאי, מול הנכות שנקבעה במל"ל כעולה מפרוטוקול הועדה הרפואית מיום 24.2.03 (שהוגש כראיה במסגרת תעודת עובד ציבור מטעם המל"ל מיום 7.9.04 - אשר סומנה ת/6), שוכנעתי לאמץ דווקא את הנכות כפי שנקבעה ע"י המל"ל. טעמיי הם כדלקמן: א. הועדה הרפואית של המל"ל בעצם מהווה שילוב בין חווה"ד של פרופ' אנגל ופרופ' נרובאי. ב. הועדה הרפואית של המל"ל אמורה להיות אובייקטיבית יותר. 35. לאור כל האמור לעיל אני קובע כי נכותו הרפואית של התובע עקב פציעתו בתאונה, היא 14.27% נכות. נכותו התפקודית של התובע. 36. התובע טוען לנכות תפקודית הגבוהה מנכותו הרפואית, בעוד אשר הנתבעת סבורה כי נכותו התפקודית פחותה מנכותו הרפואית. 37. התובע מבקש להוכיח כי נכותו התפקודית גבוה מנכותו הרפואית, מעצם העובדה כי גם ועדה רפואית של המל"ל קבעה כי אינו מסוגל לחזור לתפקוד במסגרת עבודתו הקודמת, ולכן הגדילה את נכותו, על פי תקנה 15 עד ל- 19% נכות, אשר מהווים את המקסימום במקרה הנדון (פרוטוקול הועדה הרפואית צורף כנספח ו' לת/5). 38. התובע גם מבקש להוכיח את נכותו התפקודית באמצעות חוו"ד של פרופ' אנגל, אשר המליץ בנספח לחוו"ד (מיום 25.4.03) על הפעלת תקנה 15 לעניינו של התובע במלוא שיעורה, וגם לאור האמור בחוו"ד עצמה (מיום 10.4.03) כדלקמן: "כתוצאה מפגיעתו קיימת אצל הנתבע ירידה הן בכח האגרוף והן בכח הצביטה בשתי הידיים. התחושה בקצות הגדמים לוקה בחסר. בפעולות של מוטוריקה עדינה, כפי שעולה מבדיקת פרדו. ביד ימין מתקשה... בלפיתה של חוסר יכולת לאגרוף מלא..." (ציטוט מעמ' 6 לחווה"ד). בנקודה זו ראוי לציין כי פרופ' אנגל, המומחה הרפואי מטעם התובע, קבע לו 19% נכות רפואית משוקללים, כאשר 5% מהם בגין צלקת, אשר לטעמי אינה תפקודית. 39. מן העבר השני ציין פרופ' נרובאי, מומחה הנתבעת, בחוו"ד מיום 25.12.03, כי מבחינה רפואית אין כל סיבה מדוע התובע אינו עובד עקב פציעתו (עמ' 3 לחווה"ד). 40. לעניין קביעת הנכות הרפואית, ראוי להזכיר את ההלכה הידועה כי ביהמ"ש אינו כבול, לצורך קביעת נכותו התפקודית של תובע, לנכות הרפואית, וגם אינו כבול לנכותו הכוללת של תובע כפי שנקבעה ע"י ועדת מל"ל לאחר הפעלת תקנה 15. אומנם הנכות הרפואית היא מרכיב חשוב אך לא ייחודי בקביעת הנכות התפקודית. ביהמ"ש נעזר ברגיל בקביעת הנכות התפקודית גם בהתרשמותו מן התובע, מחומרת פציעתו ומאפשרויות תעסוקתו בהתאם לפציעתו ומגבלותיו. לעניין זה ראה: ע.א. 4986/91, המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלמה נחום, דינים עליון ל"ח, 213. ע.א. 516/86 אררט חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' אזולאי ואח', פד"י מ' (4), 687. 41. התובע בתצהיר עדותו הרשאית ציין כי רופא תעסוקה קבע כי אינו יכול לחזור לאותה עבודה בה עבד עובר לתאונה, וכתוצאה מכך פוטר ממקום עבודתו. כן ציין התובע בתצהיר עדותו הראשית כי פנה אל לשכת התעסוקה במטרה למצוא מקום עבודה אשר יסכים להעסיק אותו, אולם לא נמצא בעבורו מקום עבודה כזה. התובע גם ציין כי בתום תקופת אבטלה, פנה למחלקת השיקום של המל"ל, על מנת למצא באמצעותם מקום עבודה המתאים לפציעתו ומגבלותיו, אולם גם באמצעות מחלקת השיקום, לא נמצאה עבודה מתאימה לו. 42. בחקירתו הנגדית ציין התובע כי מיום התאונה ועד היום הוא לא עובד, ובחלק מהזמן קיבל דמי אבטלה (עמ' 11 לפרו' ש' 20-27). ציין התובע גם בחקירתו הנגדית כי במחלקת השיקום של המל"ל הוצע לו ללמוד לימודי הנדסאות במשך שנתיים, מתוכן יממן המל"ל שנה אחת והשנה השנייה תהיה על חשבונו. התובע דחה הצעה זו בהעדר תקציב מצידו (עמ' 12 לפרו' ש' 5-8). יצויין כי התובע העיד את שהעיד על מחלקת השיקום של המל"ל, מבלי שצרף כל אסמכתא לכך, אגב שניירת בנדון קיימת בידיו אך הוא לא טרח להביאה לדיון או לצרפה לתצהירו (עמ' 12 לפרו' שורות 9-10). 43. התובע מציין כי היה אצל רופא תעסוקה רק פעם אחת (כשקבע שאינו יכול לחזור למקום עבודתו הקודם), אך לא המשיך ללכת לרופא תעסוקה כיוון שלדבריו אמרו לו "אם אני לא עובד אין לי אפשרות ללכת לרופא תעשייה" (עמ' 14 לפרו' ש' 13-15). 44. כשנשאל התובע מדוע אינו חוזר לעבודה השיב: "איך אני יכול? התחום שלי טכני. איך אני יכול לעבוד? איך אעשה הסבה מקצועית אם אין לי אפשרות לממן שנת לימודים? ביקשתי מהביטוח הלאומי... אמרתי למנהלת מחלקת שיקום... אמרתי לה שהשיקום שלי מגיע לי שנה אחת מהם וגם שכר לימוד ואולי תשלומים. אמרתי לה שתחלק לשנתיים והיא אמרה בשום פנים ואופן לא ושחבל לי על הזמן. התקשרו אלי אתמול ואמרו שמוכנים לתת לי יישומי מחשב ללא שכר, אלא רק לממן את שכר הלימוד שלושה חודשים ונסיעות. פניתי לביטוח לאומי בבקשה לעשות הסבה למחשבים כדי לעסוק בתחום הזה, כיוון שאיני יכול לעבוד בעבודה טכנית" (עמ' 14 לפרו' ש' 16-23). 45. התובע גם העיד כי מאז התאונה אינו יכול לעבד את גינתו, ואף נופלים לו דברים מהידיים. הוא גם לא יכול לנקות אבק בבית או לבצע עבודות משק בית, כיוון שהרופא המליץ לו להימנע מעבודות כנ"ל שיש בהן לכלוך. כשנשאל התובע האם הוא יכול להראות אישור רפואי כזה השיב כי יש אישור כזה במרפאה אבל אין לו אותו כאן. כמו כן ציין התובע כי אינו יכול להחזיק מטאטא ביד ולטאטא את הריצפה, כיוון שעושה כן, הידיים שלו מתבקעות ושותתות דם. לטענת התובע הידיים שלו פצועות מפעולות יומיומיות שהוא עושה (כל האמור לעיל נזכר בעדותו של התובע בעמ' 15 לפרו'). 46. א. אין ספק כי פציעתו של התובע היא לא סימפטית. אולם הרושם שלי הוא כי התובע מחמיר בהצגת תפקודיות פציעתו. ב. לא ראיתי כל אישור רפואי האוסר על התובע לבצע פעולות משק בית (טאטוא ו/או שטיפת הבית), וגם לא הוכחה לי טענת התובע כי כשמבצע פעולות אלה מתבקעות ידיו ושותתות דם. מאותו נימוק גם לא ברור לי מדוע מוגבל התובע בעבודות גינון בביתו. אומנם איני רופא, אך לא התרשמתי כי התובע מוגבל ו/או מנוע (מסיבה רפואית או אחרת) מביצוע עבודות משק בית ו/או גינון, כפי שביצע בעבר, לטענתו. להזכיר - פרופ' נרובאי מטעם הנתבעת לא מצא כל מגבלה תפקודית אצל התובע. יותר מזה - גם לא מצאתי בחוו"ד של פרופ' אנגל כל מגבלה או מניעה, מצד התובע לביצוע עבודות משק בית ו/או גינון. אומנם פרופ' אנגל ציין מספר מגבלות אצל התובע (אותן ציינתי בס' 38 לעיל), אך אלה אין בהן בכדי למנוע או להגביל את התובע בעבודות משק בית ו/או גינון. ג. באשר לאפשרויות התעסוקה של התובע לאור פציעתו - אם אקבל את דברי התובע כפי שהם, הרי הוצעה לו אפשרות של לימודים מטעם מחלקת השיקום של המל"ל, באופן שירכוש מקצוע אחר אשר יתאים לפציעתו ולמגבלותיו. כמדומני שהתובע עצמו הזכיר לימודי הנדסאות ו/או יישומי מחשב אשר הוצעו לו על ידי מחלקת השיקום של המל"ל. כל המניעה של התובע הייתה, העדר תקציב (כפי שצויין לעיל, התובע גורס כי המל"ל לא הסכים לממן את כל הלימודים אלא רק את חלקם, באופן ששנת לימודים אחת לפחות הייתה צריכה להיות מוטלת על כתפיו). משמעות עדותו זו של התובע היא כי יש באפשרותו של התובע ללמוד מקצוע, באופן שהמקצוע שילמד יאפשר לו לעבוד ללא כל מגבלה על אף פציעתו. ההנחה שלי היא, כי התובע ינצל חלק מכספי הפיצויים שאפסוק לו בתובענה זו, ויממן את יתרת מחיר הלימודים שלא יממן לו המל"ל. ד. בכל מקרה גם כל שהעיד התובע באשר לדו-שיח שהיה לו עם מחלקת השיקום של המל"ל, לא הוכח בכתובים, על אף שבידי התובע יש אסמכתאות לכך (ראה ס' 42 לעיל). בנדון אי הגשת מסמכי המל"ל, מחלקת שיקום, שבידי התובע כראיה בתיק זה, צריכה לשמש לחובתו, באופן שאני קובע כי דבריו לעניין חיובו בתשלום חלק מדמי הלימוד של מקצוע חדש לא הוכחו בפני. ה. הרושם שהתקבל אצלי הוא כי התובע בחר מרצונו ומיוזמתו הוא, לא לעשות מאמץ כלשהוא על מנת להתקבל לעבודה אחרת. התובע אמנם מציין כי פנה ללשכת התעסוקה, אך זו לא מצאה לו עבודה מתאימה. אולם התובע טוען זאת בסתמיות, ללא שצרף כל אסמתכא מלשכת התעסוקה כי כך אכן היה. התובע גם לא טרח לצרף חוו"ד רפואית תעסוקתית, על מנת שרופא תעסוקה מומחה יפרט בה את מידת תפקודו במומו, מגבלותיו המעשיות וסוגי המלאכות שביכולתו לעסוק בהן. ו. מאידך - התרשמתי כי נותרה מגבלה תפקודית מסויימת לתובע, במיוחד בכל הקשור לעבודת כפיים פיזית ו/או פעולות הקשורות במוטוריקה עדינה (ראה דברי פרופ' אנגל, אשר הוא מומחה כף יד, סעיף 38 לעיל). התובע, במרבית חיי העבודה שלו, עבד בעבודת כפיים בלבד (ראה עמ' 14 לפרו' ש' 9-11). אמנם התובע יכל ללמוד מקצוע חדש, אשר יתאים למגבלותיו הנובעות מהתאונה, אך יקח פרק זמן עד שילמד את המקצוע החדש, ואין בטחון או ודאות כי ימצא בקלות את מקומו בשוק העבודה החדש, גם לאור גילו (יליד שנת 1952 וכיום בגיל 53 שנים). ז. לאור השיקולים הנ"ל, ולאחר שהתרשמתי באופן אישי מהתובע ופציעתו, סבורני כי נכותו התפקודית עולה מעט על נכותו הרפואית, ואני מעמידה על 19%. שכרו הקובע של התובע לצרכי חישובי הנזק. 47. טרם שנעסוק בנזקי התובע, נברר מהו שכרו של התובע לצרכי חישובי הנזק בתובענה זו. 48. התובע ביסס את חישוביו בסיכומיו על שכר קובע בשיעור של 4,268 ₪, ללא כל הסבר כיצד הגיע לשיעור שכר זה, ובסיכומי הנתבעת אין כלל התיחסות לשיעור השכר הקובע. 49. לתצהירו של התובע צורפו ששה תלושי שכר לחודשים דצמבר 2001-מאי 2002, עובר לתאונה, מהם עולה כי שכרו הנומינלי הממוצע של התובע הוא 4,072 ₪. מאידך, שכרו הרבע שנתי של התובע, כפי שנקבע ע"י המל"ל (ראה תעודת עובד ציבור שבתיק), עמד על סך של 12,490 ₪, שבחישוב חודשי עומד על סך של 4,163 ₪ נומינלית. 50. בנדון סבורני כי יש להעדיף את השכר הרבע שנתי כפי שבא לידי ביטוי ברישומי המל"ל, כיוון שחושב כנראה על בסיס נתונים רחבים יותר מאלה שעמדו בפני ביהמ"ש, ובכל מקרה המרחקים בין שני נתוני השכר הנ"ל שוליים. 51. על כן כאמור אני קובע כי שכרו של התובע לצורכי חישובי הנזק בתובענה זו, הינו סך של 4,163 ₪ נומינלית, בצירוף הפרשי הצמדה מיום התאונה (10.6.02). (באשר לצירוף הפרשי הצמדה בלבד לשכרו של התובע עובר לתאונה, ראה דוד קציר, פיצויים בשל נזק גוף, מהדורה רביעית, עמ' 283). 52. שכרו הקובע של התובע, בצירוף הפרשי הצמדה מיום התאונה ועד ליום מתן פס"ד זה, הינו סך של 4,212 ₪ (אשר כמעט זהה לשכר הקובע שטוען לו התובע בסיכומיו). שכר זה נכנה להלן: "השכר הקובע". נזקי התובע. הפסדי שכר לעבר. 53. התובע בסיכומיו מבקש לפצותו על הפסדי שכר לעבר לתקופות כדלקמן: א. הפסד שכר מלא מיום התאונה ועד ליום 1.12.02. תקופה זו מחלק התובע לשניים, וטוען כדלקמן: עד ליום 21.10.02 היה באי כושר עבודה מוחלט, כעולה מאישורי המחלה שצורפו לתצהירי התובע, ותקופות אי הכושר כפי שאושרו ע"י המל"ל, כעולה מת/6. ביום 21.10.02 נבדק ע"י רופא תעסוקה, אשר קבע כי אינו יכול לחזור לאותה עבודה בה עבד לפני התאונה. לאור קביעתו זו של רופא התעסוקה, פוטר התובע, לטענתו, ממקום העבודה אצל הנתבעת, והיה באי כושר מלא עד אשר פנה ביום 1.12.02 ללשכת התעסוקה בתביעה לקבלת דמי אבטלה, תביעה שאף אושרה לו. ב. הפסד שכר חלקי מיום 1.12.02 ועד ליום 1.5.03, תקופה בה קיבל התובע דמי אבטלה בשיעור של 3,071 ₪ לחודש. הפסד שכרו (ההפרש בין השכר שהשתכר עובר לתאונה ובין דמי האבטלה שקיבל) בתקופה זו, מהווה הפסד שכר חלקי לעבר לטענתו. 54. הנתבעת בסיכומיה סבורה כי לא הוכח כל בסיס לחישובי הפסד השכר בעבר. בכל מקרה, טוענת הנתבעת כי התובע היה באי כושר 26 ימים בלבד, ובחודש ספטמבר 2002 עזב את מקום עבודתו ועד היום לא שב למעגל העבודה לפי דבריו, כאשר לא הוכח קשר סיבתי בין פיטוריו ובין התאונה. על כן, בכל מקרה, לאחר פיטוריו, במידה ונגרמו לו הפסדים, אין להם קשר לתאונה ו/או למגבלותיה. 55. התובע צירף לתצהיר עדותו הראשית (ת/5) שתי תעודות מחלה (נספחים ב- ב1), מהם עולה כי כתוצאה מהתאונה היה באי כושר מלא מיום התאונה ועד ליום 9.9.02. זאת גם תקופת אי הכושר שאושרה לו ע"י המל"ל כעולה מת/6. בסיכומי תגובה שהגיש התובע ציין כי היה באי כושר עד ליום 21.10.02 לפי הנחיית הרופאה התעסוקתית, דא עקא שלא הובאה כל ראייה מטעמו לאימות טענה זו. 56. התובע אמנם טוען כי אף טרם חלוף תקופת אי הכושר המלא בה הוא היה, במהלך חודש אוגוסט 2002, ביקש ממנהל העבודה שלו לחזור לעבוד, אולם היות ולא היה מסוגל לחזור לעבוד באותה עבודה, פוטר מעבודתו (עדותו עמ' 12 לפרו' ש' 15-25). יצויין כי התובע לא הביא לעדות מי ממנהלי מקום עבודתו, למשל מנהל העבודה שלו מר אליעזר לוי, אשר לטענתו סירב לקבל אותו לאותה עבודה בה עבד עובר לתאונה והוא זה שבפועל פיטר אותו, ובעצם לא הוכיח את טענת הפיטורין שלו. אמנם ציין התובע כי הגיש תביעה לביה"ד לעבודה בנדון, אך טרם התקיים דיון בתובענה זו (עמ' 12 לפרו' ש' 26-28). 57. במילים אחרות, התובע לא הוכיח לי כי היה באי כושר מלא, אשר היה מוצדק רפואית לאור מצבו הפיזי, לאחר יום 9.9.02. לו כך היה המצב, חזקה על רופאי התובע, כי היו נותנים לו תעודות אי כושר מעבר ליום 9.9.02, אך כאמור, לא כך הוא המצב. 58. התובע בחר שלא לחזור למעגל העבודה לאחר התאונה, ובעצם עד היום אינו עובד. בכל מקרה, התובע בחר ב- 1.12.02 להגיש תביעה לדמי אבטלה, אשר אף אושרה לו עד לחודש מאי 2003. 59. אשר על כן, בכל הקשור להפסד שכר לעבר, הרי כל שהוכח לי ע"י התובע הוא, כי היה באי כושר מלא מיום התאונה, בתאריך 10.6.02, ועד ליום 9.9.02, סה"כ 3 חודשים. משכך, זכאי הוא לפיצוי בגין הפסד שכר לעבר בגין שלושה חודשים בלבד, ובשיעור של 12,636 ₪ (4,212 ₪ X 3). 60. בכל הקשור להפסד שכר חלקי מעבר ליום 10.9.02 (בתום תקופת אי הכושר המלא), ועד ליום מתן פסה"ד, כ- 30.5 חודשים, זכאי התובע לפיצוי לפי שיעור נכות תפקודית של 19% מהשכר הקובע ולמשך תקופה זו. היינו - זכאי לסך של 24,409 ₪ לפי חישוב כדלקמן: 4,212 ₪ X 19% X 30.5 חודשים). 61. לאור האמור בסעיפים 59-60 לעיל, אני קובע כי הפסד שכרו לעבר של התובע, מיום התאונה ועד למתן פסה"ד, הינו סך של 37,045 ₪, בערכים של יום מתן פסה"ד. הפסד שכר לעתיד. 62. בסיכומיו טען התובע להפסדי שכר לעתיד, עפ"י חישוב אקטוארי, כשהחישוב הוא עד גיל 70. לעומתו, טוענת הנתבעת לפסיקת פיצוי גלובלי בראש נזק זה. 63. לאחר ששקלתי את הדברים סבורני כי מן הראוי לפסוק בראש נזק זה לפי חישוב אקטוארי עפ"י טבלאות ההיוון. 64. התובע הוא יליד שנת 1952, וצפוי היה לעבוד עד גיל היציאה לפנסיה, אשר כיום הוא גיל 67 שנים. היות ופסקנו הפסד שכר חלקי לעבר, עד ליום מתן פסה"ד, כי אז יש לבחון את הפסד השכר לעתיד מיום מתן פסה"ד ועד ליציאה לגיל הפנסיה, היינו - 14 שנים. מקדם ההיוון ל- 14 שנות עבודה הוא 137. 65. על כן, הפסד השכר לעתיד של התובע עפ"י חישוב אקטוארי (כשהשכר הקובע הוא 4,212 ₪, ומקדם ההיוון הוא 137 והנכות התפקודית היא 19%), הוא 109,638 ₪. כאב וסבל. 66. גם באשר לראש הנזק של כאב וסבל נחלקו הצדדים. התובע סבור כי פיצוי ראוי בנדון הוא כ- 48,000 ₪ (כפל תאונות דרכים), בעוד אשר ב"כ הנתבעת סבור כי ניתן להסתפק בפיצוי בשיעור של 30,000 ₪. 67. לאחר שבחנתי את טיעוני הצדדים בנדון, התרשמתי בעצמי מפציעתו של התובע ומסבלו, סבורני כי ראוי לפסוק במקרה זה סך של 40,000 ₪ בגין ראש נזק זה של כאב וסבל, וכך אני פוסק. הוצאות נסיעה והוצאות רפואיות לעבר. 68. התובע טוען גם להוצאות נסיעה לעבר לצורך טיפולים רפואיים, בשיעור של 2,000 ₪ לפחות, אלא שלטענתו לא השכיל לשמור את הקבלות בגין הוצאות אלה. 69. התובע גם טוען להוצאות רפואיות בגין תרופות, תחבושות, משחות ומשככי כאבים, להם נזקק בעקבות פציעתו, בשיעור של כ- 7,000 ₪, אלא שלא השכיל לשמור על הקבלות. 70. הנתבעת מכחישה נזקים אלה וטוענת כי התובע לא הרים את הנטל להוכיח הוצאות אלה. בכל מקרה, הוצאות רפואיות אלה מכוסות ע"י חוק ביטוח בריאות ממלכתי והמוסד לביטוח לאומי, בהיות התאונה תאונת עבודה. 71. מקבל אנוכי את טיעוניה של הנתבעת בנדון, מהטעמים שמפורטים בסעיף 70 לעיל, ודוחה רכיבי נזק אלה בתביעתו של התובע. עזרת צד ג' לעבר ולעתיד. 72. התובע טוען כי עובר לתאונה ביצע בעצמו את כל עבודות משק הבית, הואיל ואשתו חולה ומוגבלת בתפקודיה. לאחר התאונה, וליתר דיוק מחודש ינואר 2004, נאלץ להעסיק עוזרת בית בשכר. 73. כן טוען התובע כי עובר לתאונה טיפל בעצמו בגינת הבית בו הוא גר (התובע מתגורר בבית צמוד קרקע לגינה). אולם לאחר התאונה נעזר בבניו לשם הטיפול בגינה, עד אשר אלה עזבו את הבית והוא נאלץ להעזר בגנן בתשלום. 74. לטענת התובע, זכאי הוא לקבל פיצוי בגין עזרת צד ג' זו (עוזרת הבית והגנן), לעבר ולעתיד, בשיעור של 980 ₪ לחודש, עד גיל תוחלת החיים, ובסך כולל של 223,575 ₪. 75. מן העבר השני, טוענת הנתבעת כי התובע לא הוכיח נזק זה. היינו - הנתבע לא הוכיח כי אינו יכול לבצע את עבודות משק הבית בגין הפגיעה ו/או כי אינו מסוגל לעבוד בגינה עקב הפגיעה, וגם לא צירף כל ראייה רפואית להוכחת מוגבלותו בעבודות אלה. 76. ראוי לציין כי הגם שהתובע נפצע בחודש 06/02, את עוזרת הבית הוא הביא רק בחודש ינואר 2004 (ראה עדותה של הגב' חנה דדון, עוזרת הבית, עמ' 6 לפרו' ש' 7), ואת הגנן רק מחודש מרץ 2004 (ראה עדותו של הגנן, מר אלמוג מצרפי, עמ' 7 לפרו' ש' 13). כשנשאלה רעייתו של התובע, מי ביצע את עבודות משק הבית עד לחודש ינואר 2004, השיבה "נעזרתי בבניי שמתגוררים בבית" (עמ' 9 לפרו' ש' 27). לשאלה מדוע הנתבעת צריכה לשלם עזרה בבית גם בשביל הילדים, שהם כבר בוגרים השיבה - "לא יודעת" (עמ' 10 לפרו' ש' 12). כשנשאל התובע מי עבד בגינה מיום התאונה ועד חודש מרץ 2004 השיב - "הילדים, מתי שיכלו" (עמ' 15 לפרו' ש' 3). התובע לא הביא את ילדיו לעדות על מנת לאמת נתונים עובדתיים אלה, ומחדל זה משמש לחובתו. 77. באשר להוצאות הגנן ועוזרת הבית לעבר ולעתיד - לא נותר לי אלא להפנות לדבריי בסעיפים 45-46 לעיל, ולציין שוב כי לא הוכח בפניי, ואף לא שוכנעתי, כי התובע אינו מסוגל לבצע את עבודות משק הבית ו/או הגינון, כפי שביצע אותם, לטעמי, עובר לתאונה. היינו - לא שוכנעתי, וגם לא הוכח לי, כי עזרה זו נחוצה לתובע בנסיבות פציעתו. לכן איני מוצא מקום לפסוק לו הוצאות עזרת צד ג' בגין הגנן ועוזרת הבית, לא לעבר ולא לעתיד. ויודגש - יתכן כי סמוך לאחר התאונה (כ- 6 חודשים לאחר התאונה) היה מוגבל התובע בביצוע עבודות גינון ו/או משק בית, אולם בתקופה זו לא הביא עזרת צד ג' בשכר אלא נעזר בבני משפחה (כמפורט בסעיף 76 לעיל). על עזרה זו לא דרש פיצוי, וגם לא מגיע לו פיצוי, כיוון שמדובר בעזרת בני משפחה רגילה, ולא חריגה, אשר אין מקום לפיצוי בגינה. 78. התובע לא טען לנזקים נוספים. 79. הנתבעת טוענת, ובצדק, לניכוי דמי הפגיעה ומענק הנכות שקיבל התובע מהמל"ל עקב פציעתו בתאונת העבודה הנדונה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין. סוף דבר. 80. לאור כל האמור לעיל, זכאי התובע לפיצוי בגין פציעתו בתאונה הנדונה בסכומים כדלקמן: א. הפסד שכר לעבר - 37,045 ₪ ב. הפסד שכר לעתיד - 109,638 ₪ ג. כאב וסבל - 40,000 ₪ סה"כ: 186,683 ₪ 81. מהסכום שהתקבל בסעיף 80 לעיל, יש לנכות את תשלומי המל"ל שהתקבלו בגין תאונה זו (דמי פגיעה ותשלומים בגין נכות, לרבות מענק נכות) עפ"י המפורט בת/6, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מיום קבלתן ועד ליום הניכוי בפועל, וזהו סכום הפיצוי בפועל שתישא בו הנתבעת (להלן: "סכום פסק הדין"). 82. הנתבעת תישא בהוצאות משפטו של התובע (אגרה, שכ"ט של פרופ' אנגל ושכ"ט של ד"ר איל-אלעזר ביקלס) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מיום הוצאתן ועד ליום התשלום המלא בפועל. 83. הנתבעת גם תישא בשכ"ט עו"ד של התובע, בשיעור של 20% בתוספת מע"מ כדין, מסכום פסק הדין (ראה סעיף 81 לעיל). מפעל