פסק דין עניינה של התביעה שבפניי בזכאותם של תובעים להפרע מנתבע בגין תביעות סרק קודמות שהגיש נגדם ואשר נדחו על ידי ערכאה קמא וערכאת ערעור. או, במילים אחרות, האם ניתן לקבוע, כי בתובע שהגיש תביעת סרק, נתקיימו יסודותיה של עוולת הרשלנות. ההליכים הקודמים 1. א. התובעים 2 עד 3 שהינם עורכי דין, ייצגו בעבר, בתקופות שונות את הוועדה המקומית לתכנון ובניה של עירית צפת (להלן הוועדה המקומית). התובע 1, הוא זה שהגיש בזמנו תלונות לוועדה המקומית בעקבות בנייה ללא היתר, כך לטענתו, של אבי הנתבע כאן. ב. אביו של הנתבע כאן, הורשע בתיקים פליליים הקשורים כולם לעבירות לפי חוק התכנון והבניה תשכ"ה 1965. ג. הנתבע שלא נחה דעתו מתוצאות גזרי הדין שהוטלו על אביו ובתוכם, גם צו הריסה שבוצע לבסוף, הגיש בקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט נגד התובעים כאן, בקשה לכפות עליהם בקנס או במאסר, לציית להחלטת בית המשפט. ד. תביעה זו נדחתה על הסף, תוך שבית המשפט שם לא ראה לנכון לעשות צו להוצאות וכל שקבע הוא, היה כי "באם תוגש בקשה נוספת יישקל ענין ההוצאות בקפידה יתרה". התובעים כאן, לא הגישו ערעור על אי פסיקת הוצאות לזכותם ואולם, הנתבע הגיש ערעור על החלטת בית המשפט השלום בצפת, ערעור שנדחה אף הוא על הסף, וגם זאת ללא צו להוצאות. ה. מכאן איפוא, תביעת התובעים כאן, הן בעוולת הנגישה והן בעוולת הרשלנות. עוולת הרשלנות 2. בהחלטתי מיום 10.8.04 קבעתי, כי עוולת הנגישה לא חלה. נותרו איפוא לדיון שתי עילות נוספות , האחת הנזק שנגרם לתובעים כתוצאה מהצורך להתגונן בפני תביעות הסרק והשניה , כמנוסח בסעיף 21.3.4 לכתב התביעה , נזק בגין "עוגמת נפש ו/או פגיעה בנוחות ו/או פגיעה ברווחה גופנית ו/או הטרדה ו/או פגיעה בשמם הטוב....." . 3. לעניין העילה הראשונה, מבין השתיים הנוספות שנותרו לדיון, נתתי החלטה מפורטת ביום 23.9.04 ובה קבעתי, כי ביחס לשאלת הנזק שנגרם לתובעים עקב הצורך להתגונן בפני הליכי הסרק הקודמים, חל הכלל של מעשה בית- דין ולפיכך, מנועים התובעים מלתבוע הוצאות בגין ההליכים הקודמים. 4. התרתי אז לתובעים להמשיך תביעתם איפוא, אך ורק בעילת הרשלנות ובגין הנזק הכללי שנגרם לשמם הטוב של התובעים וכן בגין עוגמת הנפש שנגרמה להם. 5. לעניין זה הגישו הצדדים תצהירים , נתקיים דיון בפני , בו נחקרו המצהירים על תצהיריהם, והצדדים סיכמו טענותיהם בעל פה. 6. יש עוד להקדים ולומר, כי הנתבע לא היה מיוצג , לא בהליכים שבפניי ולא בהליכים הקודמים. יתר על כן, הנתבע לא טען לחלותו של הכלל בדבר מעשה בית -דין וכן, לא טען כלל בשאלה, האם עוולה הנגישה חלה בנדון שבפנינו. עם זאת, ומאחר וביהמ"ש מוסמך לדון, ואפילו ביוזמתו, בשאלה האם כתב התביעה, כפי שהוא, מגלה עילה תביעה, דנתי בשאלה זו ונימוקים לכך ניתנו בהחלטתי מיום 10.8.04 . ואולם, מכאן אין להסיק, כי בית המשפט פותח בפני הנתבע "פתח כפתחו של אולם" וכי מכאן ולהבא ישמש בית המשפט כפה לנתבע. בבואי לדון בתיק לגופו, עומדת לנגד עיניי השיטה האדוורסרית הטהורה, ולפיה, אין טוענים לבעל דין, טענות שהוא עצמו לא טען. 7. על מנת לעמוד על טיעוניו של הנתבע, יש לחזור ולהדרש לטענותיו בכתב ההגנה, בתצהירו ובסיכומים מטעמו. 8. בכתב הגנתו טוען הנתבע, כי "לא התרשל כלפי התובעת, כי פעל ועשה כפי שכל אדם סביר היה פועל בנסיבות העניין" כי "לא יצר סיכון בלתי סביר" . וכי, "אין כל קשר סיבתי בין האירועים הנטענים ו/או המעשים שנעשו על ידי התובע לבין הנזקים ו/או ההפסדים הנטענים על י די התובעים.....". (סעיף 3 לכתב ההגנה) . לאחר מכן טוען הנתבע, כי לא הגיש הליכי סרק וכי למרות פסקי הדין נגדו (בשתי הערכאות) עדיין סבור התובע שפסקי דין אלו, היו מוטעים וכי התובעים עוולו כלפיו בהליכים שננקטו על ידם כנגדו, בתיקים הפליליים. בתצהירו שב וטוען הנתבע, כי טענותיו במסגרת פקודת הבזיון היו אמת לאמיתה, כי בית המשפט המחוזי קיבל את מרבית טענותיו תוך שהוא שב וחוזר על "תיאור המעשה" כלשונו, שבגינו הוגשה על ידו הבקשה על פי פקודת הבזיון. יאמר, כי חזרה זו הינה בניגוד להחלטתי מיום 31.10.04 ולפיה " לא תהיה התייחסות בתצהירים לתקיפת ההליכים הקודמים ולנכונותם.....". עוד טוען הנתבע בתצהירו, כי למעשה תביעת התובעים הינה לעניין ההוצאות שנגרמו להם ובעניין זה כבר הוחלט שלתובעים אין עילת תביעה. בסיכומיו בעל פה, שב וטוען הנתבע, כי מאחר ולא נפסקו לתובעים הוצאות בהליכים קודמים, הרי לעניין זה חל הכלל של מעשה בית דין. לעניין הרשלנות טוען הנתבע בקצרה, כי ההליך שננקט בהגשת בקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט, היה הליך סביר ומתאים. לאחר מכן, טען הנתבע לנזקים שנגרמו לו והוסיף, ושב וטען שזכה בהליכי הערעור. מאחר שהנתבע חזר שוב ושוב על דבריו בסיכומיו, הוריתי על הפסקת טיעוניו. דיון ומסקנות 9. הגם שהנתבע לא טען לאי תחולת עוולת הרשלנות והגם שאיני בטוח כלל שצריך אני לדון בשאלה זו, הרי שמפאת חשיבותה אדון תחילה בשאלה, האם באופן מושגי ניתן לבסס תביעה בעילת רשלנות נגד מי שנוקט בהליכים בבית משפט. לאחר מכן אדון בשאלה, וככל שיהיה בה צורך, האם עוול הנתבע בעוולת הרשלנות, ובהתאם לתוצאות הדיון בשתי השאלות הקודמות, אדון בשאלת הנזק. 10. לעניין זה, והגם שעדיין ולמיטב ידיעתי טרם ניתן פסק דין, דומה, כי המצב המשפטי השורר כיום, במיוחד לאחר פסקי הדין בעניין גורדון וסחר-ים (ע"א 243/83 עיריית ירושלים נגד אלי גורדון פ"ד ל"ט 1, 113 ורע"א 1565/95 סחר ושירותי -ים בע"מ נ' חברת שלום וינשטיין בע"מ), הינו, כי באופן עקרוני ניתן לבסס תביעה בעוולת רשלנות כנגד תובע הנוקט הליך סרק כנגד בעל דין יריב. כך נקבע כאמור באופן עקרוני בעניין גורדון מפי כב' השופט (תוארו אז) ברק. "על כן , אפילו לא מתקיים יסוד זה או אחר של עוולת הנגישה, עדיין יש מקום לבחון, אם אין מקום לגבש אחריות בנזיקין על -פי עוולות אחרות, כגון איסור לשון הרע או רשלנות. כך, למשל, אם הליך פלילי או אזרחי הוגש ברשלנות, אין אחריות במסגרת עוולות הנגישה, אך אין בכך כדי למנוע, א-פריורי, אחריות בעוולת הרשלנות, ובלבד שיסודותיה של זו נתקיימו" ובהמשך, עוסק כב' הנשיא ברק, בהרחבה ביסודותיה של עוולת הרשלנות ובהחלתה על "מזיק" אשר הזיק כתוצאה מנקיטה בהליכים משפטיים. סופו של דבר, קובע הנשיא ברק שם, לאחר ניתוח חובות הזהירות, הן זו המושגית והן זו הקונקרטית, כי שתיהן תלויים במבחן הציפיות ושתיהן חלות באופן עקרוני גם ביחסים שבין תובע פוטנציאלי לבין נתבע פוטנצאלי (ראה בסיפא לסעיף 25). פרשת גורדון עסקה בחיובי הזהירות שבין רשות ציבורית לבין הפרט. בעניין סחר-ים הרחיב השופט מצא, חובות זהירות אלו, גם במערכת יחסים שבין כל תובע פוטנציאלי לבין כל נתבע פונציאלי (ראה שם בסעיף 13,15 ו-25 לפסק הדין) ובמיוחד ראה בסעיף 18 שם, וכדלהלן : "לצורך ההכרעה בערעור שלפנינו די לנו לקבוע, שמאז פסק הדין בעניין גורדון אין עוד מקום לפקפק, כי נפגע מהליך שיפוטי, אשר ננקט על -ידי יריבו תוך הפרת חובת הזהירות המוטלת עליו (בהנחה וככל שהיא חלה), עשוי למצוא את תקנתו במסגרת עוולת הרשלנות. הוא הדין במי שנפגע מהליך שיפוטי שננקט נגדו במזיד, תוך שימוש לרעה בזכות הגישה לבית המשפט. זאת, לא רק מפני שפגיעה במעשה מכוון היא, בעליל, יותר חמורה מפגיעה שנגרמה עקב מעשה רשלני, אלא גם מפני שיסוד ההתרשלות כולל, מניה וביה, גם מעשים מכוונים." 11. עוד ראה לעניין זה בספרו של ש. לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית- מבוא ועקרונות יסוד (ירושלים , תשנ"ט 1999 ) עמ' 47. מקובל לחשוב שאין קיימת בישראל תרופה נזקית כנגד מי שיוזם או מנהל נגד יריבו MALA FIDE הליך סרק, אלא לפי סעיף 60 לפקות הנזיקין; דא עקא שהיקפו של סעיף זה מצומצם להגשת קובלנה פלילית, הליכי פשיטת רגל והליכי פירוק שלא כדין ואין הוא מתפרש על הגשת הליכים בדרך כלל. ההתפתחויות בשנים האחרונות בדיני הנזיקין, אפשרו במידה מסויימת להרחיב את היקף פרישתה של עוולת הרשלנות גם על מצבים חדשים, שאינם כלולים בגדרו של סעיף 60 האמור; במסגרת זו מותר אולי לטעון שמי שעושה שימוש לרעה ב'זכות' לתבוע או להתגונן עשוי להיתבע בנזיקין מקל וחומר; אם הרשלן צפוי להיתבע בודאי שכך הפועל במזיד שלא נהג כראוי." 12. מהכלל אל הפרט, חובת זהירות קונקרטית נגזרת באופן קונקרטי בנסיבות כל מקרה לגופו. לפיכך, השאלה היא, האם הנתבע צפה או, שהיה עליו לצפות, כי התרשלותו תגרום לנתבעים נזק. דומה שגם התשובה לשאלה זו תהיה חיובית. התובע אמנם אינו עורך דין, אבל ניכר מכתבי בי-דין מטעמו, כי התובע מצוי בהליכים משפטיים. התובע ידע , או היה עליו לדעת, כי תביעתו שהוגשה על פי פקודת בזיון בית המשפט, תביעת סרק היא , התובע ידע או, היה עליו לדעת, כי ההליך שננקט על ידו, אינו ההליך המתאים וכי כתוצאה מהליך זה עלול להיגרם לתובעים נזק. בפרשת סחר-ים , הרשלנות נבעה מכך שהנתבעת שם, ביקשה עיקול זמני על נכס ששוויו היה פי שישה מסך החובות אותן חבה לה התובעת שם. דהיינו, הנתבעת שם נקטה בהליך קיצוני יותר מזה שהיה עליה לנקוט בפועל. הוא הדין בעניינינו, הנתבע יכול היה לנקוט בהליכים שונים על מנת לבטל את פסק הדין אשר לטענתו הושג על ידי התובעים במרמה. כך, יכול היה להגיש בקשה לביטולו, או אף להגיש ערעור על פסק דין זה, הנתבע לא נקט בהליכים אלו, אלא נקט בהליך קיצוני של תביעה על פי פקודת בזיון בית המשפט, אשר יש בה כדי להטיל עונש של מאסר או קנס. (ער אני לכך שהנתבע טען שלא הוא היה צד לכתבי האישום הקודמים אלא אביו, אולם, יכול היה הנתבע לפנות בשם אביו לבית המשפט אשר דן בכתבי האישום ובצווי ההריסה, ויכול היה להפנות אז את בית המשפט לכך שהוא צד נכון שלא ניתן לו יומו בבית המשפט). 13. האם היפר הנתבע את חובת הזהירות הקונקרטית שחב הוא לתובעים? כפי שקבעתי לעיל, הנתבע צריך היה לנהוג כאדם סביר, ואדם סביר, בין אם הוא מיוצג ובין אם אינו מיוצג, צריך היה לדעת מה משמעותה של תביעה, על פי פקודת בזיון בית המשפט. הנתבע ידע או, היה עליו לדעת, בשקידה סבירה, כי ההליך בו נקט אינו ההליך המתאים. הנתבע, לא נרמז על ידי בית המשפט קמא, אשר דחה טענתו ואף קבע, כי "אם תוגש בקשה נוספת כגון זו, יישקל עניין ההוצאות בקפידה יתרה" (נספח ה' לתצהיר התובעים), והגיש למרות זאת ערעור על פסק הדין , ערעור שאף הוא נדחה. חיזוק לקביעתי, כי הנתבע ידע והבין את משמעות ההליכים בהם נקט ניתן למצוא בעדותו שלו בעמ' 15 שורה 14-20 לפרוטוקול: "ש.ת - המטרה שלי הייתה בהליכים לפי נספח ד' והיא נדונה בפני ביהמ"ש השלום , היא הייתה ברורה. המטרה הייתה לפי מה שכתוב. ש.ת - מטרתי הייתה להראות לביהמ"ש את ההליכים שמר שרגיל עשה בשיתוף עם מר טרבולסי ורציתי שביהמ"ש יחייב אותם ב-200,000 ₪ נזק שנגרם כתוצאה מהליכים שנעשו. ש.ת - לא ביקשו ממני אגרה , אם היו מבקשים הייתי משלם . ביקשתי מאסר או קנס ,כי אני לא עורך דין ושהגיע אליי התקדין , למדתי משפטים דרך ההליכים שמר שרגיל עשה לי וניסיתי למצוא הליך שיהיה דומה להליך שלכם . מה שמצאתי זה הליך לפי פקודת הבזיון." חיזוק נוסף למטרותיו וכוונותיו של הנתבע ניתן למצוא גם בפרוטוקול הדיון במיום 31.10.04 שם אמר הנתבע "אני אמשיך לתבוע את עו"ד שרגיל ואני לא אעזוב אותו....." (עמ' 9 שורה 7 ). עוד אפנה לדבריו של הנתבע בדיון מיום 13.5.04 "אני טוען עדיין שיש בזיון בית המשפט, אומנם השופטים החליטו אחרת, אבל הם לא התייחסו לטענה שלי" (עמ' 1 שורה4-5). 14. יש צורך כמובן גם להוכיח קיומו של קשר סיבתי, בין רשלנותו של הנתבע לבין הנזק שנגרם לתובעים. לעניין זה העידו התובעים ולא הייתה לי סיבה לפקפק בעדותם, כי עקב הגשה התביעה ברשלנות, על ידי הנתבע נגרם להם נזק של עוגמת נפש. נזק זה נגרם אך ורק עקב תביעת הסרק שנקט נגדם הנתבע. יוער, כי איש מהנתבעים באופן אישי לא היה צד להליכים הקודמים אותם תקף הנתבע. התובעים 2 ו-3 הינם עורכי דין שפעלו כשלוחים של הוועדה המקומית לתכנון ובניה או, של עיריית צפת, התובע 1 , היה בסך הכל זה שהתלונן בזמנו כנגד הבניה הבלתי חוקית של הנתבע או, של אביו . לפיכך, לו היה הנתבע נוקט בהליך המתאים, הרי שאיש מתובעים אלו לא היה נתבע באופן אישי . משבחר הנתבע בהליך לא סביר כנגד התובעים, ומשנגרם להם נזק (ולעניין הנזק עוד אדרש להלן) הרי שגם הקשר הסיבתי הנדרש בין הרשלנות לבין הנזק, מתקיים . הנזק 15. התובעים כולם התנבאו בסגנון אחד לגבי הנזק שנגרם להם, כך בתצהירי עדותם. ראה סעיף 20 לתצהיר התובע 1 , סעיף 18 ו23.1 לתצהיר התובע 2 וסעיף 17 ו-20 לתצהיר התובע מס' 3. התובעים כולם "עברו שעות של חרדה", לכל התובעים היה "עינוי דין עוגמת נפש ופגיעה בנוחות" ועוד. 16. בעדותם בעל פה, נפרדו דרכיהם של התובעים, כך, טען התובע 1 לנזק ממוני ולא רק לנזק לא ממוני ואמר בין השאר כך: "..... תפקודי במרפאת השיניים נפגע.... הנזק הוא בכך שאתה הולך ומספר עלי סיפורים.... וחלק מהמטופלים שלי הפסיקו לבוא למרפאה.... אתה מטריד אותי 14 שנה...... זה בגלל התביעות שהגשת נגדי...... שאני אומר שאתה ממרר לי את החיים, אני מתכוון לכך שאתה מדבר עם כל האנשים שאני פושע ורמאי וטרוריסט..... הוא פוגע לי בפרנסתי יום יום ... יש לי אנשים בעסק מינוס כמה שהשפעת עליהם" . (עמ' 12 שורות 11-20). הנה כי כן, חלק ניכר מנזקי התובע 1 לא נגרמו לו כתוצאה מההליך בו נקט הנתבע , אלא מהליכים אחרים, או, מפרסום ההליכים על ידי הנתבע, או מכך שהנתבע, לטענת התובע, ממרר לו את החיים. נזקו הלא ממוני של התובע מסתכם לחשש ערטילאי ולפיו, חש מוטרד מפסק הדין ופחד שישלח לבית סוהר. כאמור, בהחלטתי מיום 23.9.04, כל שנותר לדיון הינו נזק לא ממוני אשר נגרם לשמם הטוב של התובעים ו/או בגין עוגמת הנפש שנגרמה להם. חלק מהנזקים שנגרמו לתובע 1 וכתיאורו הוא, אינם נזקי עוגמת נפש ו/או פגיעה בשמו הטוב (כך הטענה להפסד לקוחות) וחלק מהנזקים קשורים למעשים אחרים של הנתבע כלפי התובע 1, אשר תרופתם אינה בהליך זה, הדן כאמור אך ורק בנזק ישיר, שנגרם לתובע כתוצאה מהליך הסרק בו נקט הנתבע נגדו. בכפוף לשיקולים אלו ושיקולים שעוד יפורטו להלן, אקבע בסיפא לפסק דיני את שיעור הנזק שנגרם לתובע מס' 1. 17. התובעים 2 ו-3 הינם כאמור עורכי דין, טענתם הייתה לפגיעה בשמם הטוב ולעוגמת נפש. יש לאבחן בין שתי טענות אלו, פגיעה בשם טוב, היא ראש נזק שיש להוכיחו בראיות. אין די בכך שהוגשה תביעה לפי פקודת בזיון בית המשפט כדי לקבוע, כי אכן הייתה פגיעה בשם הטוב. התובע מס' 2 טען, כי הוא נחשף לביקורת ציבורית בקרב עובדי עיריית צפת, עובדי בתי המשפט ועוד. אולם, עדים לא הובאו על ידו כדי להוכיח פגיעה בשמו הטוב, הוא הדין גם ביחס לתובע מס' 3 , עדים התומכים בפגיעה בשמו הטוב לא הובאו על ידו. ככל הנראה, שמם הטוב של התובעים 2 ו-3 כלל לא נפגע ולא בכדי, לא הובאו מטעמם עדים שיתמכו בטענות אלו. עוגמת הנפש 18. נשאר איפוא לדון בעניין עוגמת הנפש. עניין זה מסור לעולם לאומדנו של בית המשפט היושב בדין. העובדה שכל התובעים כולם "התנבאו בסגנון אחד" לכולם, נגרם נזק המוערך על ידם ב-50,000 ₪, לכולם היה עינוי דין, כולם חששו ממאסר ועוד, עומדת לתובעים אלו לרועץ. כיצד נגרמה לכולם בדיוק אותה עוגמת נפש? וכלום באמת ובתמים האמינו, התובעים 2 ו-3 שהינם עורכי -דין, שיהיו צפויים למאסר בפועל כטענתם, ושדבר זה הדיר שינה מעיניהם? מסופקני! זאת ועוד, התובע 1 לפחות , טען שמרבית נזקיו אינם דווקא בהכרח כתוצאה מההליך הספציפי נשוא תיק זה שנקט נגדו הנתבע. 19. בבואי לדון בשאלת עוגמת הנפש נדרש אני שוב לעיין בכתבי התביעה על מנת לנסות ולהבין , עד כמה התובעים עצמם ייחסו מכלל תביעתם, לתביעה בגין עוגמת נפש, לעומת ראשי הנזק האחרים אותם דחיתי. יש לזכור עם זאת, כי בסופו של דבר לכל אדם ואפילו הוא עורך דין נגרמת "עוגמת נפש" עקב היותו חשוף לתביעה, לא כל שכן, לתביעה שהסנקציה בגינה היא מאסר או קנס. התובעים העמידו נזקיהם בכתב התביעה, כל אחד מהם , על נזק בסך 50,000 ₪ בגין עוולת הנגישה ונזק של 50,000 ₪ בגין עוולת הרשלנות , כאשר בתוך עוולת הרשלנות כללו התובעים שעות עבודה והוצאות עקב ההליכים הקודמים . עם זאת ולצרכי אגרה, העמידו התובעים את תביעתם על סך 50,000 ₪. משמעות הדבר, כי הנזק בגין עוולת הנגישה הועמד על סך 25,000 ₪ והנזקים האחרים הועמדו על סך 25,000 ₪. מתוך הסך של 25,000 ₪ ייחסו התובעים עצמם להוצאותיהם כ-25 שעות עבודה כל אחד, וכן התייצבות, מי פעמיים ומי שלוש, בבתי המשפט השונים. מאחר שבחלק זה של תביעתם לא הכרתי, עקב טענת מעשה בית דין, הרי שיש להפחית מסך 25,000 ₪ אשר נתבע (באופן רעיוני) על ידי כל אחד מהתובעים בגין הרשלנות את סך ההוצאות שנגרמו בהליכים הקודמים. סוף דבר 20. לאור כל השיקולים שהועלו על ידי לעיל , אני קובע, כי על הנתבע לשלם לתובע 1 פיצוי בגין עוגמת נפש בסך 1,000 ₪ . על הנתבע לשלם לתובעים 2 ו-3 פיצוי בגין עוגמת נפש בסך 5,000 ₪ לכל אחד מהם. עוד אני מחייב את הנתבע בתשלום הוצאות משפט בסך כולל של 5,000 ₪ בתוספת מע"מ אשר יחולק בין התובעים לבין עצמם בשיעור היחס שפסקתי לכל אחד מהם, בתביעת הנזיקין. תביעת סרק / הליך סרקפיצויים