פסק דין 1. התובע הגיש תביעה נגד הנתבעים, לפיצוי נזיקין בגין תאונת עבודה שאירעה לו ביום 27.11.91 [להלן: התאונה]. 2. אין מחלוקת לגבי הכיסוי הביטוחי, אולם הנתבעים כפרו בחבותם לפצות את התובע ועלי אפוא לדון בשאלת אחריות הנתבעת מס' 1 וכן בגובה הנזק. שאלת האחריות 3. התובע, טפסן במקצועו, ותוך כדי עבודתו אצל הנתבעת והנחת רשתות ברזל לצורך יציקת בטון על גג הבנין בו עבד התובע, צעד אחורנית ודרך על קוץ מוט מברזל שחדר לסוליית נעליו אל כף רגלו הימנית [להלן: התאונה]. 4. יש לציין כי על כל הגג ביצבצו קוצי מוט ברזל אשר בלטו באורך בין 5-20 ס"מ, שנחתכו בעזרת דיסק חיתוך קודם לכן. 5. בסיכום חוות דעתו של מהנדס הבטיחות, מר אפרתי זאב, ת/1, נקבע כי התובע לא תודרך כראוי ע"י מעבידו, כנדרש בתקנות ארגון הפקוח על העבודה ולא סופק לו ציוד מגן אישי, נעלי בטיחות מתאימות, דבר אשר היה עשוי למנוע את התאונה. 6. בעדותו בפני חזר מר אפרתי על חוות דעתו והוגשו הוראות בטיחות בקשר להגנה על רגליים, ת/2. 7. אין לי ספק כי הנתבעת, בהיותה מעבידתו של התובע, חייבת בחובת זהירות מושגית והיה עליה לנקוט בצעדים סבירים כדי למנוע מהעובד סכנות מיותרות וקיימות [ראה בנדון ע"א 663/88 יהודה שירזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ פ"ד כרך מ"ז(3), עמ' 225]. 8. הנתבעת, בנוסף לחובתה המושגית, חייבת כלפי התובע בנקיטת זהירות קונקרטית ולספק לו מקום עבודה בטוח, בו לא יבלטו קוצי ברזל מסוכנים ולא להסתפק בתדרוך של התובע, כפי שהעיד על כך ראש צוות העבודה מטעם הנתבעת, מר אבו שהין. 9. היה על הנתבעת לצפות מראש את הסכנה הנשקפת אשר קיימת על גג הבנין, כאשר היה צורך להניח רשת ברזל במקום לא בטוח [ראה בנדון ע"א 417/81 מלון רמדה נ' אמסלם, פ"ד ל"ח(1), עמ' 72]. 10. תקנה 15 לתקנות הבטיחות בעבודה [עבודות בניה], תשמ"ח - 1988, מחייבת כל מבצע עבודת בניה להרחיק מכשולם משטח העבודה, דבר אשר לא נעשה במקרה הנוכחי. 11. כמו כן, לא סופקו לתובע נעלי בטיחות, בניגוד לתקנה 192 לתקנות הבטיחות, בעבודה הנ"ל. 12. אמנם, נכון כי המדובר בתובע בעל ותק בעבודה וניתן לסמוך עליו לנקוט באמצעי הגנה ואין צורך לספק לו הדרכה, אך נסיונו של התובע לא יכול לפטור את הנתבעת מאחריותה לספק לו מקום עבודה בטוח או נעלי בטיחות תקניים, ועל כן, אחראית היא, לדעתי, על אירוע התאונה. אשם תורם 13. לטענתה החלופית של הנתבעת, יש להטיל "אשם תורם" על התובע בשיעור של 75%, שכן המדובר באדם בעל נסיון רב בעבודת טפסנות והוא יכול היה להבחין בברזלים אשר בלטו ולנקוט בהתאם בצעדי זהירות ולא לדרוך עליהם. 14. התובע היה טפסן בנין ותיק ובקיא בעבודתו ועסק, כבר מנעוריו, כפועל בנין והוא יכול היה להיזהר בצעדיו אחורה תוך כדי הנחת רשת הברזל ולהבחין מבעוד מועד בקיומם של מוטות הברזל שבלטו בין 5 עד 20 ס"מ. 15. קיימת נטיה בפסיקה כאשר המדובר בתאונת עבודה אשר בה נפגע עובד יש לדקדק דווקא עם המעביד בכל הנוגע בהטלת אחריות על העובד ולהקל במידה רבה עמו בייחוס רשלנות [ראה בנדון ע"א 655/80 מפעלי קרון בצפון בע"מ נ' מרציאנו, וכן ע"א 435/85 מחמוד בע"מ נ' אטדגי, שאוזכרו בסיכומי ב"כ התובע]. 16. לאחר ושקלתי את מכלול הנסיבות - אני מעריך את "האשם התורם" של התובע, בשיעור של 20% בלבד. המצב הרפואי 17. לאחר התאונה, הועבר התובע לבית חולים בילינסון, לחדר מיון, ושוחרר עם המלצה להמשך טיפול. התפתח זיהום בעצב העקב הימני של רגלו. הוא אושפז במחלקה האורטופדית של בית החולים העמק בעפולה מיום 1.4.95 עד ליום 6.4.95, ונותח ובוצעה הטריה וניקוז של ציסטה בעצם העקב. 18. בית המשפט מינה בהסכמה את ד"ר אבנטוב להיות מומחה רפואי אשר בדק את התובע והגיש חוות דעתו, מ/1, בה קבע הוא כדלקמן: "בעקבות הפגיעה נגרמה פציעה בכף רגל ימין שהסתבכה בזיהום כרוני בעצם העקב שהצריך ניתוח [הטריה וניקוז] כארבע שנים לאחר התאונה. נותרה הגבלה קלה בתנועות הקרסול והמפרקים האחוריים של כף הרגל המהווה נכות צמיתה בשיעור של 10% [עשרה אחוזים] לפי סעיף 35(1) ב' מותאם או לחילופין סעיף 49(2) 1 חלקי של תקנות הבטוח הלאומי". 19. ב"כ התובע הזמין את ד"ר אבנטוב לחקירה על חוות דעתו, אשר במהלכה צפינו בקלטת וידיאו, בה נראה התובע חוצה את הכביש [פעמיים] בריצה, ללא כל הגבלה לכיוון מכוניתו, שעמדה בצד השני. 20. לאור הקלטת הנ"ל בדק המומחה את התובע פעם נוספת, ביום 16.11.99, והגיש חוו"ד נוספת, מ/2, בה קבע את נכותו הרפואית של התובע בשיעור של 5%, לצמיתות. 21. אני מקבל את חוות דעתו של המומחה, מ/2, וקובע כי לתובע נותרה נכות רפואית צמיתה בשיעור של 5% בלבד. 22. הנכות הרפואית אינה זהה לנכות התפקודית ועל ביהמ"ש לקבוע את הנכות התפקודית בהתאם למכלול הראיות המובא בפניו, בשים לב לסוג הנכות ולמקצועו של התובע. 23. בע"א 646/77 לוי נ' אמיאל, פ"ד כרך ל"ב(ד), עמ' 589, נקבע כדלקמן: "הלכה פסוקה היא שאחוזי נכות רפואית אינם מצביעים בהכרח על אבדן מקביל של הכושר לבצע עבודה, הכל תלוי בטיב עבודתו והתעסקותו של המערער ובטיב הפגיעה בבריאותו...יתכן והפגיעה היא חמורה אך בכל זאת מסוגל הניזוק להמשיך בעיסוקו ללא הגבהלה". 24. בע"א 516/86 אררט נ' אזולאי, פ"ד כרךמ(4) עמ' 690, נקבע כדלקמן: "יש שקיים פער, לפעמים פער של ממש בין מגבלותיו של הנפגע מבחינה רפואית, המתבטאת בדרגת הנכות הרפואית שנקבע לו, לבין יכולתו של אותו נפגע לתפקד, לעבוד ולקיים את עצמו". 25. כב' השופט קציר בספרו פיצויים בשל נזקי גוף, מהדורה רביעית, עמ' 191, קובע כדלקמן: "נכויות בישעור נמוך של 5% או אפילו 10% מטבען שאינן עלולות להשפיע על כושר התפקוד בנוגע להשתכרות אצל אדם מן הישוב: במקרים כאלה הנטיה היא שלא לפסוק את הפיצוי לפי אחוז הנכות, אלא מקום שבית המשפט משתכנע שאפשר שהנכות תהיה בעלת משמעות תפקודית, הוא עשוי לפסוק סכום גלובלי בפריט נזק זה". וכן בע"א 586/84 מקלף נ' זילברברג מ"ג(1) בעמ' 157, קובע כב' השופט בייסקי, כדלקמן: "אך העיקר הוא, כי נכות בשיעור 5% מהסוג שנקבע אצלה אין לה כל השפעה או השלכה על תפקוד בעבודה ואף רופא לא קבע אחרת. בפריט נזק זה של הפסד שכר בעבר בעתיד דין ערעור המערערים להתקבל ואת החיובים בנדון יש לבטל". 26. מדובר בנכות רפואית קטנה בשיעור של 5% אשר אינה עשויה להשפיע על תפקוד התובע בעבודתו, שכן כפי שצפיתי בקלטת, מסוגל התובע לרוץ בלא כל הגבלה ועדותו בפני על מגבלותיו, מוגזמת. 27. נכותו של התובע יכולה, לכל היותר, לגרום לו לאי נוחות בעבודה, אך היא אינה תפקודית-משמעותית. 28. לא התרשמתי בחיוב מעדותו של התובע ואת גובה הנזק אבסס אך ורק עפ"י מסמכים ומוצגים, אשר הוגשו. אבדן שכר בעבר 29. משכורת התובע לפני התאונה היתה בסך של 3922 ₪ לחודש, ברוטו, הוא קיבל את משכורתו מאת הנתבעת במלואה עד סוף דצמבר 91', כאשר שב לעבודתו, אצל הנתבעת ועבד עד לסיום הפרויקט בחודש מרץ 1993, כשנה ורבע לאחר התאונה. 30. התובע פוטר ממקום עבודתו ללא קשר לתאונה, שכן הפרויקט בו עבד הסתיים. 31. מיום פיטוריו של התובע ועד ליום הניתוח, 1.4.95, עבד התובע אצל אבו שהין מחמוד במשכורת נמוכה, אך לדעתי אין לעובדה זו כל קשר לתאונה, שכן באותה תקופה קבעה הועדה הרפואית של המל"ל שלא נותרה לתובע כל נכות ואבו שהין לא יכול לקבוע באם תפקודו של התובע קשור לתאונה. 32. בתקופת הניתוח ולאחריה, לא היה התובע מסוגל לעבודה והמל"ל קבע לו נכות בשעור 100% מיום 1.4.95 ועד 31.12.95, 30% מיום 1.1.96 ועד 31.3.96. 33. אני מוכן ללכת לקראת התובע ולקבוע כי לא היה מסוגל לעבודה במשך שנה, לפי משכורת משוערכת של 4000 ₪ לחודש, ובסך הכל 48,000 ₪ עבור תקופה זו. 34. מיום 1.4.96 ועד היום, אני מוכן לפסוק לתובע סכום גלובלי נוסף בסך של 10,000 ₪ עבור אבדן הכנסה, כך שהפסד שכרו של התובע בעבר מסתכם בסך של 58,000 ₪. אבדן הכנסה לעתיד 35. התובע יליד 1.4.1953, עובד כיום בחברה לעבודות עפר בשם הרי הגולן בע"מ, ולדעתי אין כל קשר בין נכותו לבין טענתו שהוא עובד אך ורק חצי יום. 36. לאחר וקבעתי כי נכותו הרפואית של התובע בשעור של 5% אינה תפקודית ולכל היותר יכולה לגרום לו לאי נוחות בעבודה, ולמען הזהירות בלבד - אני מעריך הפסד הכנסתו בעתיד בסכום של 30,000 ₪. עזרת צד ג' 37. אין לי ספק כי התובע לאחר התאונה וכן לאחר הניתוח נעזר בבני משפחתו והוא זכאי לפיצוי בגין עזרה זו [ע"א 177/98 עוז נ' לזרוס, פ"ד כרך נ"ב, עמ' 3]. 38. אני מעריך ראש נזק זה בסך 3000 ₪. כאב וסבל 39. התובע יליד שנת 1953, אושפז במשך ששה ימים ונכותו הרפואית נקבעה בשיעור של 5% בלבד. 40. אני מעריך ראש נזק זה בסך של 25,000 ₪ כולל ריבית עד היום. הוצאות נסיעה 41. אין לי ספק כי התובע נאלץ להיעזר במוניות ואוטובוסים לשם טיפול רפואי, ואני מעריך ראש נזק זה בסך של 1000 ₪. ניכויים 42. התאונה הוכרה ע"י המל"ל כתאונת עבודה והתובע קיבל גמלאות בסך של 142,629 ₪, סכום שיש לנכותו מסכום הפיצויים המגיעים לו בהתאם לשערוך הסכומים המופיע ב - נ/6. 43. נזקי התובע, הינם כדלקמן: א. סך של 58,000 ₪ - אבדן הכנסה בעבר; ב. סך 30,000 ₪ - אבדן הכנסה לעתיד; ג. סך 3000 ₪ - עזרת צד ג'; ד. סך 25,000 ₪ - כאבים וסבל; ה. סך 1000 ₪ - נסיעות. סך הכל: 117,000 ₪. 44. לאחר הפחתת סך 23,400 ₪, 20%, בגין "אשם תורם", נותר סך של 93,600 ₪. 45. מאחר וגמלאות המל"ל בסך 142,629 ₪ עולים על נזקי התובע, אין מנוס מדחיית התביעה. 46. לאור האמור לעיל, אני דוחה את התביעה ומחייב את התובע לשלם לנתבעים הוצאות כוללות בסך 5000 ₪ - בהמלצה שלא יגבו את הסכום הנ"ל. מוט מברזלברזלרגלייםתאונת עבודה