פסק דין 1. זוהי תביעה בגין נזקי גוף שהגישה התובעת, שטוענת שנפגעה בתאונת עבודה ביום 5.5.99, בעת עבודתה כעובדת ניקיון בבי"ח אסף הרופא, שהוא בבעלות ובניהול הנתבעת (להלן: "התאונה"). התובעת טוענת כי היא נחבלה קשה בתאונה ונותרה לה נכות גבוהה לצמיתות ולטענתה הנתבעת ברשלנותה אחראית לפצותה בגין נזקיה. בעקבות בקשתה של הנתבעת, שכפרה בנסיבות התאונה כפי שתוארו ע"י התובעת, פוצל הדיון ופסק הדין החלקי מתייחס לשאלת החבות והאחריות בלבד. נסיבות התאונה 2. אין חולק כי התובעת עבדה כעובדת נקיון במשך כ-16 שנה בבי"ח אסף הרופא, כאשר ביום התאונה בעת שהיא עבדה בנקיון במכון "אינדו", לאחר שעות הפעילות של המכון, היא נכנסה למכון בעזרת המפתחות שהיו ברשותה, סגרה ונעלה את הדלת והחזירה את המפתחות לכיסה כפי שנהגה לעשות מידי יום. התובעת מתארת בסעיפים 5-4 לתצהירה את נסיבות התאונה כדלקמן: "ביום 5/5/99 בשעות הצהריים סמוך לשעה 14:30, היה עלי במסגרת עבודתי אצל הנתבעת לנקות את מכון אינדו אשר נמצא בבית חולים אסף הרופא. המכון נמצא על קומת הקרקע, זהו מבנה בנוי על הקרקע ומחולק לחדרים...למבנה יש חלונות ללא סורגים, וחלונות עם סורגים. למכון אינדו שתי כניסות, כניסה ראשית בחזית וכניסה שניה צדדית. בכניסה השנייה בדר"כ ישנם מפתחות אשר נשארים בחור המנעול... דלת המכון הייתה נעולה ופתחתי אותה בעזרת המפתחות שהיו ברשותי...פתחתי את דלת המכון ונכנסתי פנימה ונעלתי את הדלת והחזרתי את המפתחות לכיס של חולצתי... פניתי לנקות את החדר שליד השירותים, תוך כדי ניקיון החדר שמעתי רעשים מכיוון המכון...ראיתי אדם שהיה בעצם הפורץ בתוך המכון וחשבתי שהוא אחד מהרופאים. הפורץ היה לבוש עם חולצת טריקו לבנה ומכנסי ג'ינס ופתחתי בשיחה עם הרופא שהיה בעצם הפורץ כאשר באתי לנקות את החדר שממנו יצא הפורץ. הפורץ ניסה לתקוף אותי ולתפוס אותי בחולצתי, ואז התחלתי לרוץ לעבר דלת של הכניסה הצדדית של המכון. המפתחות היו כבר בתוך דלת המנעול של הכניסה השנייה. אני פתחתי את הדלת ויצאתי בריצה החוצה מהמכון ותוך כדי ריצה נפלתי בגרם המדרגות כשלוש מדרגות במספר, כאשר רגלי במדרגה השלישית העליונה וגופי משתרע על יתר המדרגות וראשי על משטח הרצפה. בלמתי את הנפילה ביד שמאל בעיקר וכן ביד ימין והחזה ונגרם לי שפשוף בצד הימיני של המצח. המדרגות נמצאות בסמוך לכניסה השנייה הצדדית, והפורץ רץ אחרי קפץ מעלי וברח..." 3. בכתב ההגנה הכחישה הנתבעת את נסיבות התאונה "למעט העובדה כי התובעת אכן פנתה לממונה הישיר ודיווחה על האירוע כפי שהיה לטענתה (לא היו עדים נוספים)". יצויין כי התובעת חזרה גם בסע' 4 לכתב תביעתה על העובדה כי "לאחר נפילתה, רצה לממונות עליה לדווח על האירוע, היתה מבוהלת ומפוחדת והממונות עליה לקחו אותה לקבלת טיפול ראשוני". בסע' 5 לכתב ההגנה הנתבעת הודתה בכל האמור בסע' 4 לכתב התביעה. הנתבעת טוענת כי התובעת לא הוכיחה את תביעתה, היא לא הוכיחה כלל שהיה פורץ במקום, ולטענתה כל גירסתה של התובעת היא שקרית. דיון 4. שתי שאלות עומדות לפתחו של ביהמ"ש. השאלה הראשונה היא שאלה עובדתית - האם אכן אמינה גירסת התובעת והתאונה אירעה כתוצאה מחדירת פורץ או אדם זר שתקף אותה באלימות וגרם לפציעתה הקשה. השאלה השניה היא שאלה משפטית - האם קיימת חובת זהירות מושגית אשר מחייבת את המעביד למגן את מקום העבודה ולדאוג לעובד למקום עבודה בטוח, והאם קיימת במקרה זה חובת זהירות קונקרטית שהופרה ע"י הנתבעת. באשר לנסיבות התאונה - העדות היחידה באשר לנסיבות התאונה היתה של התובעת. עדותה של התובעת היתה עקבית ואמינה. אני מאמינה לתובעת שהיא לפתע שמעה רעשים, ואני מאמינה שהדלת היתה סגורה ונעולה. מדובר במבנה בקומת קרקע שהחלון בו היה פתוח, ועל כן הזר נכנס דרך החלון ומכאן הרעש ששמעה התובעת. עדותה של התובעת שתחילה סברה שזה אחד הרופאים אותו איננה מכירה, וניסתה לפנות אליו ובתגובה הוא התנפל עליה והפילה ארצה - היתה אמינה לחלוטין. די היה להתרשם משפת הגוף של התובעת, כדי לראות שלא מדובר באירוע מבויים. יתרה מכך, אין חולק שמיד היא דיווחה לממונים עליה. באשר לטענת הנתבעת שאין להאמין לתובעת בשל אי דיוקים בעדותה, ייאמר כי מדובר באי דיוקים זניחים שאינם פוגמים באמינותה של התובעת. ראשית נטען לגבי המועדים - כאשר לטענת התובעת היא עבדה כשעה במכון עד לתאונה והיא החלה בערך בשעה 14:00, כאשר על פי תעודת חדר מיון מסתבר שהיא התקבלה לחדר מיון בשעה 14:33. עוד מבקשת הנתבעת להסתמך על כך שהתובעת לא דיווחה בעת הקבלה לחדר מיון על הנסיבות החריגות של התאונה ובתעודת חדר מיון לא מופיע כל זכר לטענתה של התובעת כי היא הותקפה. כל שמצויין הוא שהיא נפלה ונחבלה. אי הדיוקים שהיו, אם אכן היו, בעדותה של התובעת היו זניחים לחלוטין. ביהמ"ש שעה שהוא בא לבחון מהימנות של עד, צריך להביא בחשבון בראש ובראשונה את התרשמותו מהעד על פי שפת הגוף שלו, על פי אופן הצגת הדברים ולבדוק אם גירסתו תואמת את הגירסה שמסר בעבר. ביהמ"ש לא יסתמך על אי דיוקים זניחים (ראה לעניין זה ע"פ 1258/03פלוני נ' מדינת ישראל, תק-על 2004 (1) 3557 וכן י. קדמי, על הראיות, תשס"ד - חלק שלישי, עמ' 1598 - 1592). העובדה שבתעודת חדר מיון לא צויינו נסיבות התאונה אינה יכולה כשלעצמה להוות משקל נגד לאמינותה של התובעת. יש לזכור שתעודת חדר מיון נכתבת ע"י הרופא שמקבל את החולה, ובכל מקרה העדר פרטים מסוימים בתעודת חדר מיון לעולם לא יהוו ראיה שניתן להסתמך עליה לבד כדי לקבוע מה הגירסה שמסר החולה. כך במקרה זה העובדה שלא צוין במפורש בתעודת חדר מיון שהתובעת הותפקה על ידי פורץ - אינה מהווה הוכחה לכך שהסיפור הוא בדוי (ב"ל (חיפה) 2723/03, דר' אורי גורליק-פאד נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2004 (2) 2732). כדי להוכיח שהתובעת לא מסרה פרטים אלה בעת קבלתה לחדר המיון, יכולה היתה הנתבעת להביא לעדות את הרופא שערך את התעודה. במקרה זה הנתבעת הודתה בעובדה שהתובעת הגיעה לחדר מיון יחד עם העובדות האחראיות עליה שהן בשליטתה של הנתבעת, ולא היה כל קושי להביאן לעדות. הלכה פסוקה היא שהימנעות מלהביא ראיות מטעמו של צד, תפעל לרעתו בעת בדיקת מאזן הראיות. סיוע לעדותה של התובעת 5. עוד טוענת הנתבעת שאין להסתמך על עדותה של התובעת, שהייתה עדות יחידה, בהיעדר סיוע. אני סבורה שבמקרה זה קיים סיוע ממשי לעדותה של התובעת בכך שמייד ובסמוך למקרה היא פנתה לרוזה וגם לאחראית עליה, רומה לוי (ר' בפרוטוקול בעמ' 20) וסיפרה להן על המקרה. עדות זו לא נסתרה, להיפך - כפי שצויין לעיל הנתבעת הודתה במפורש בכך שמייד לאחר התאונה פנתה התובעת לממונות עליה, התלוננה והן אלה שליוו אותה לחדר מיון. העובדה שדברים אלה לא נסתרו, והעובדה שהנתבעת נמנעה מלהביא את העובדות האלה שבשליטתה לעדות - מהווה סיוע של ממש (ע"א 224/78, חמישה יוד תכשיטנים בע"מ נ' פיירמנס, פ"ד לג (2) 90 וכן י. קדמי בספרו, חלק שלישי, עמ' 1238 - 1233) הנתבעת מלינה עוד על כך שהתובעת לא מצאה לנכון להתלונן על התאונה במשטרה ולטענתה די בכך כדי ללמוד על חוסר אמינותה. על כך ייאמר שדי בכך שהתובעת התלוננה על המקרה אצל הממונה עליה. אם היה מקום לדווח למשטרה, הרי שמחובת הנתבעת היה לעשות כן. אני סבורה שהתובעת נהגה כשם שכל אדם סביר היה נוהג במקומה, שעה שהתלוננה מייד אצל הממונים עליה במקום ופנתה מייד לקבלת טיפול בחדר מיון. מדובר בתקיפה של פורץ שאירעה במקום ציבורי בו עבדה התובעת. במקרה כזה מתפקידם של הממונים עליה היה לפנות למשטרה, אם סברו שיש צורך בכך, על אף שהפורץ נמלט מהמקום. 6. שאלת האחריות - מטעם הנתבעת הוגש תצהיר אחד בלבד, של גיא אזולאי, שציין בתצהירו כי הוא משמש כקצין הבטחון של בית החולים (בעדותו הוא אישר כי הוא משמש כסגן קצין הבטחון של בית החולים). העד אישר בחקירתו הנגדית שהוא החל עבודתו בבית החולים רק לאחר התאונה, וכל האמור בתצהירו לגבי אמצעי המיגון בעת התאונה, והנהלים בעת התאונה ידועים לו אך ורק ממה שנמסר לו. אין ספק שמשכך, מדובר בעדות שמיעה שאיננה קבילה (ראה לעניין זה י. קדמי, על הראיות, חלק ראשון, עמ' 386). ב"כ הנתבעת טענה בסיכומיה כי הואיל והעד הוא קצין הבטחון במקום, הרי שהוא יכול להעיד גם על אמצעי המיגון שהיו קיימים, אם היו קיימים, בעת התאונה, שכן לדבריה הוא יכול היה להסתמך על מסמכים שמצויים בבית החולים. לצערי, אף מסמך לא הוגש בעניין זה, לא בצירוף לתצהירו של העד וכך גם לא בגילוי המסמכים. כל עדותו של העד היתה עדות שמיעה, לא משכנעת, ומשכך היא פסולה ואין לה כל משקל. יש לציין כי לא היתה כל מניעה להביא ראיות לגבי המיגון ולגבי המצב של מקום התאונה ע"י עובדים שעבדו באותה עת וע"י קצין הבטחון ששירת באותה עת. הנתבעת לא עשתה מאמץ, ולו הקטן ביותר, כדי לנסות ולהוכיח את גירסתה. משכך, אני מאמצת את עדותה של התובעת גם בענין אמצעי המיגון, וקובעת שהחלונות לא היו מסורגים, לא היתה אזעקה במקום, לא היה כפתור מצוקה ולא היה ברשותה ביפר. 7. השאלה היא - האם בהעדר אמצעי מיגון ולאור אמינות גירסתה של התובעת, האם בנסיבות אלה הפרה הנתבעת את חובת הזהירות המוטלת עליה? אחריות הנתבעת כלפי התובעת, נובעת מיחסי עובד-מעביד, ואולם היא אינה מוחלטת ונבחנת על פי שתי חובות מצטברות שהם מיסודותיה של עוולת הרשלנות המוגדרת בפקודת הנזיקין: חובת זהירות מושגית וחובת זהירות קונקרטית. חובת זהירות מושגית נקבעת על פי מבחן הצפיות שבבסיסו השאלה האם אדם סביר, ובמקרה זה מעביד סביר, צריך היה לצפות את התרחשות הנזק (ע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח', פ"ד לז(1) 113). חובת המעביד כלפי העובד רחבה והנתבעת, כמעבידה, לא עמדה בנטל זה, כדברי הנשיא ברק בע"א 707/79 וינר את טיקו נ' אמסלם, פ"ד לה(2) 209: "הלכה פסוקה היא כי המעביד חב חובת זהירות לעובדיו ותוכנה של חובה זו היא בין השאר דאגה לשיטת עבודה ופיקוח יעיל (ע"א 171/56). חובה זו של המעביד היא כפולה: להנהיג שיטת עבודה בטוחה ולדאוג לקיומה עליו לרכז פיקוח ולוודא ביצוע (ע"א 707/79 וינר את טיקו נ' אמסלם, פ"ד לה(2) 209, 212-211)". במקרה זה קיימת חובת זהירות מושגית המחייבת את הנתבעת לצפות אפשרות של קרות נזק לתובעת. מחובתה של הנתבעת כמעבידה לדאוג לתובעת לסביבת עבודה בטוחה, ועליה לנקוט באמצעים סבירים על מנת למנוע נזק כזה (ראה לעניין זה ע"א 5425/97 עירית קרית מוצקין נ' נטליה דביר, פ"ד נג (3) 172; ע"א 663/88 שירזאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז (3) 225; ע"א 477/85 בוארון נ' עיריית נתניה ואח', פ"ד מב (1) 415; ע"א 686/77 מקורות חברת המים לישראל בע"מ נ' מרג'י ואח', פ"ד לד (4) 371). 8. קיומה של חובת זהירות קונקרטית נקבעת אף היא בהתאם למבחן הצפיות. השאלה היא האם אדם סביר, יכול היה לצפות בנסיבות המקרה את התרחשות הנזק. על הנתבעת כמעבידה מוטלת החובה לספק מקום עבודה בטוח, ולוודא שהעובדים יכולים לבצע עבודתם בתנאי בטיחות אופטימליים בהתאם לנסיבות. בתנאי עבודתה של התובעת כעובדת נקיון בבית החולים שמורכב היה מביתנים רבים שמרוחקים אחד מהשני, צריך היה המעביד לדאוג לאמצעי מיגון הולמים. יפים לעניין זה דברי כב' השופט בך בע"א 663/88 שירזיאן יהודה נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3), 225 "לדעתי קיימת חובה כללית וגורפת מצד המעביד לנקוט בכל האמצעים הסבירים כדי לוודא שעובדיו יוכלו לבצע את עבודתם בתנאי בטיחות אופטימאליים. אך שותף גם אני לדעה, כי מהותם ומידתם של אותם אמצעי זהירות משתנות לאור טיבו, שכיחותו וחומרתו של הסיכון, שהמעביד מודע לו או חייב להיות מודע לו. כך, אם המדובר בסיכונים גלויים לעיין, שאינם יוצאי דופן במיוחד, הרי ייתכן ומספיק להזהיר את העובד בפניהם ולהדריך אותו לגבי אופן מניעתם. במידה שהסיכון חמור יותר, או נסתר יותר, או בלתי רגיל יותר, הרי במקביל גוברים מידתם, גיוונם ותיחכומם של אמצעי הזהירות שמעביד סביר חייב לנקוט בהם. לשון אחר: אמצעי הזהירות הסבירים הינם פונקציה של אופיו יוצא הדופן של הסיכון, של מידת הסיכון, ושל מידת הסכנה לשלומו ובריאותו של העובד הנובעת מאותו סיכון באם אכן יתממש." ידוע היה כי בבית החולים היו פריצות רבות - ב"כ התובעת הציג דו"ח על כל הפריצות שהיו בסמוך למועד האירוע נשוא התביעה בבית חולים אסף הרופא (ת/1). ב"כ הנתבעת מאשרת שעל פי הדו"ח הייתה בממוצע פריצה אחת לחודש. אין לקבל את טענת ב"כ הנתבעת כי מדובר בנתון זניח. אין ספק שבנסיבות בהן הוכח שהיו פריצות חוזרות ונישנות למתקני בית החולים, הייתה חייבת להידלק נורה אדומה אצל קציני הביטחון, שהיו צריכים לדאוג לאמצעי מיגון ראויים, במיוחד כאשר מדובר במבנים בני קומה אחת שמרוחקים האחד מהשני. הישנות של פריצות למבנים במתחם בית החולים צריכים היו לבוא בגדר הצפיות הסבירה של הנתבעת והיה על הנתבעת לדאוג להקטין אפשרות זו של פריצה אליהם. מן הראוי היה לדאוג לפחות לסורגים על החלונות ולמערכת אזעקה (ראה לעניין זה ע"א 3510/99, ולעס נ' אגד, פ"ד נה (5) 826). בענין דומה בע"א 5425/97 עירית קרית מוצקין נ' נטליה דביר, פ"ד נה (5) 826, בו נפצעה עובדת נקיון בבית ספר נקבע ע"י ביהמ"ש העליון מפי השופט אריאל כי: "חובת המעביד כלפי העובד מטילה עליו להראות כי מילא את חובותיו למנוע פגיעה בעובד." עוד נאמר בפסק הדין כי: "...כאן בוודאי שהמעבידה לא דאגה לקיום השמירה ולפיקוח ולא נעשה על-ידה דבר לוודא ביצוע אמצעי הבטיחות וכל הכרוך והמשתמע מכך, כפי הנדרש בפסיקה; ההפך הוא הנכון...אין ספק שבנסיבות המקרה של גל פריצות הייתה חייבת להיות וגם הייתה צפיה לגניבה או לפריצה." (ההדגשות שלי - ר.ל.ש) 9. ב"כ הנתבעת טענה לחילופין כי לא יכלה לדאוג למיגון הולם, בין השאר, בשל בעיות תקציב. אינני סבורה שבעיות תקציב יכולות להוות במקרה זה הגנה הולמת, מה גם שלא הוצגו ע"י הנתבעת כל נתונים בענין זה, והטענה הועלתה כטענה סתמית בעלמא ללא כל ביסוס. אם רצתה הנתבעת להוכיח טענתה, היה עליה להביא נתונים וראיות כדי להוכיח את עלויות המיגון, את התקציב שהיה לבית החולים ואת רשימת הקדימויות בהוצאות. אין לשכוח כי כשם שפורץ חדר לאחד הביתנים ופגע בעובדת, באותה מידה הוא יכול היה לחדור לאחד החדרים בו מאושפזים חולים ולפגוע באחד החולים. האם גם אז היה ניתן להעלות טענת הגנה סתמית של העדר תקציב למיגון המבנים? סוף דבר 10. לאור האמור לעיל, אני סבורה שהנתבעת הפרה את חובת הזהירות הקונקרטית שהיתה לה במקרה זה כלפי התובעת, היא התרשלה בכך שלא דאגה לאמצעי מיגון אלמנטריים והולמים בנסיבות העניין, תוך שהיא מתעלמת מהתדירות הגבוהה של הפריצות בתחום בית החולים. מעבר לכך התרשלה הנתבעת בכך שלא דאגה לצייד את התובעת באמצעי הגנה כגון כפתור מצוקה או ביפר. לאור כל האמור לעיל, דין התביעה להתקבל. הנני קובעת כי הנתבעת אחראית לנזקים שנגרמו לתובעת כתוצאה מהתאונה. הנני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 30,000 ש"ח + מע"מ. רפואהעובדי ניקיוןבית חולים