פסק דין כללי 1. התובע הינו חקלאי מישוב יסוד המעלה, והוא מחזיק ומעבד, בין היתר, מטע אגס בשטח כולל של כ-8 דונם, המצוי מזרחית לכביש גדות-גונן, באזור המכונה "דרדרה" (להלן: "המטע"). המטע נטוע ברובו (6.65 דונם) עצי אגס מזנים ספדונה (80%) וקוסטיה (20%), במרווחי נטיעה של 5 x 2.5 מ' ובסה"כ 532 עצים מנטיעות שנת 1986, (להלן: "המטע הבגיר"), ובחלקו האחר (1.35 דונם), נטוע בעצי אגס מזן ספדונה, (108 עצים), מנטיעות שנת1997 (להלן: "המטע הצעיר"). 2. הנתבעת 1 (להלן: "הקיבוץ"), אגודה שיתופית רשומה, לפי הוראות פקודת האגודות השיתופיות, ובבעלותה עדר בקר המונה, נכון לחודש אוגוסט 2000, - 1,160 ראשים (להלן: "עדר הבקר"). על פי חוזה הרשאה לרעייה, מרשה מינהל מקרקעי ישראל (להלן: "המינהל"), לקיבוץ להשתמש בחלקות קרקע במספר אזורים ברמת הגולן, ובהיקף כולל של 26,364 דונם לערך למטרת רעיית עדר הבקר בלבד. (להלן: "שטחי המרעה"). חלק משטח המרעה (כ-5,000 דונם), נמצא באיזור הקרוי דרבשיה. (להלן: "דרבשיה"). 3. הנתבעת 2 (להלן: "המבטחת"). אגודה שיתופית רשומה, לפי הוראות פקודת האגודות השיתופיות, מעניקה שירותי ביטוח לקיבוצים, ומי שביטחה את הקיבוץ, במועדים הרלוונטיים לתביעה, בין היתר, מפני נזקים שייגרמו ע"י עדר הבקר. 4. צד שלישי 1, הסוכנות היהודית לארץ ישראל (להלן: "הסוכנות"), דואגת, במסגרת תפקידיה, גם להעמדת מקורות פרנסה (אמצעי ייצור), עבור היישובים שבטיפולה, מתוך מטרה לתמוך בהתיישבות באזור הפריפריה. 5. בשנים 1981 ו- 1986, הכשירה הסוכנות קרקע בדרבשיה לצורך נטיעתה בעצים נשירים והעמדתה, כאמצעי ייצור, לישוב יסוד המעלה (להלן: "מטעי יסוד המעלה"). מטעי יסוד המעלה, ניטעו בשנת 1986, ע"י הסוכנות כיחידה אחת, ומחולקים לחלקות, כאשר שטח כל חלקה הוא 8 דונם לערך. הסוכנות תמכה והשקיעה במטעים האמורים עד ניבה. גידור המטעים נעשה, בזמנו, ע"י הסוכנות, בגדר רשת היקפית סביב כל המטעים. הגדר מיועדת למנוע כניסת בעלי חיים ומזיקים. גובהה כ- 180 מטר, כאשר כ-1/2 מטר נמצא בתוך האדמה. על חלקה החיצוני מחוברים שני פסי תיל דוקרני מעל הרשת. מטע התובע נמצא בתוך מטעי יסוד המעלה האמורים. התובענה 6. התובע טוען, כי בתחילת חודש אפריל 2001, חדר עדר הבקר מתוך שטחי המרעה שבדרבשיה אל המטע, וגרם לו נזקים כבדים, אשר התבטאו, בין השאר, באכילת פרי ברוב העצים במטע, שבירת ענפים ראשיים ומשניים של העצים, פגיעה קשה בצימוחים החדשים, ופגיעה במערכת ההשקייה. שמאי מומחה, מר איל שפירא, (להלן: "המומחה שפירא"). העריך את הנזקים למטע בסך של 87,086 ₪, נכון ליום 22.10.01. 7. התובע מבסס את עילת תביעתו על שתי עוולות: הרשלנות, לפי סעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], תשכ"ח-1968 (להלן: "הפקודה"), והסגת גבול במקרקעין, לפי סעיף 29 לפקודה. וכן, טוען התובע, כי במקרה בו עסקינן, חל הכלל בדבר "חובת הראיה ברשלנות לגבי חיה", לפי סעיף 40 לפקודה וגם הכלל בדבר "חובת הראיה ברשלנות כשהדבר מעיד על עצמו", לפי סעיף 41 לפקודה. 8. פרטי הנזק הנתבעים הם אלה: א. נזק לפי חוות דעת המומחה שפירא: א.1. נזקים והפסדים בגין אובדן יבול - 80,096 ₪ א.2. נזקים והפסדים בגין שיקום העצים - 5,760 ₪ א.3. נזקים והפסדים בגין שיקום מערכת ההשקיה - 1,230 ₪ ב. עלות חוו"ד שמאי - 5,293 ₪ 92,379 ₪ 9. הנתבעות מכחישות, למעשה, את מרבית טענותיו המהותיות של התובע. הן כופרות בחבותן לפצות את התובע על נזקיו, המוכחשים. טענותיהן העיקריות, בקליפת אגוז, הן אלה: א. בזמנים הרלוונטיים לכתב התביעה, רעה עדר הבקר בשטחי מרעה הסמוכים לשטחי אש, במרחק מספר קילומטרים מזרחית למטע; ב. בסמוך למטע, רועים עדרי בקר אחרים שבבעלות הישובים מרום הגליל, גונן ומשפחת בריק. העדר לא גרם לנזקים הנתבעים. ג. על-פי חוזה בכתב מיום 24.5.81, התחייבה הסוכנות לגדר את שטחי המטעים של יסוד המעלה, באופן שימנע חדירת פרות מעדר הבקר למטעים, והיא הסירה כל אחריות מהקיבוץ, במקרה ועדר הבקר יפרוץ את הגדר ההיקפית האמורה (להלן: "הגדר ההיקפית"). ד. על-פי סיכום דברים מיום 1.6.86 בין הקיבוץ לבין הישוב יסוד המעלה, בו חבר התובע, אין הקיבוץ חב באחריות כלשהי על נזקים, אשר יגרמו ע"י עדר הבקר למטעי יסוד המעלה. ה. התובע נושא באשם-עצמי תורם, עד כדי מלוא הנזקים הנתבעים. אשמו מתבטא באלה: ה.1. לא תחזק כראוי את גדרות המטע, מיום הקמתן ועד לקרות מקרה הנזק, וזאת חרף התראות הקיבוץ, דבר שאפשר לפרות לחדור למטע; ה.2. באמצעות טרקטורים, הוא ערם את כל גזם המטע על הגדר, דבר שגרם להריסתה; ה.3. שרף את הגזם של המטע על הגדר, דבר שהסב לה נזקים; ה.4. לא פעל בהתאם להתראות הקיבוץ; ה.5. לא נקט במידת הזהירות הראויה לבעל מטע מנוסה שכמותו. ההודעה לצדדים שלישיים 10. בהודעתן לצדדים השלישיים, טוענות הנתבעות, כי במידה והן תחוייבנה בתשלום כלשהו לתובע, על הצדדים השלישיים לשפותן ו/או להשיב להן כל סכום בו יחוייבו לשלם לתובע וזאת מהנימוקים הבאים: א. על-פי סיכום דברים מיום 24.5.81, בין הקיבוץ לבין הסוכנות, מאשרת האחרונה, כי מטעי יסוד המעלה יגודרו באופן שימנע כניסת פרות מעדר הבקר למטעים האמורים, והיא פוטרת את הקיבוץ מכל אחריות, במקרה ועדר הבקר יפרוץ את הגדר; ב. הצדדים השלישיים התרשלו בכך שלא תחזקו כראוי את הגדר שמסביב למטעי יסוד המעלה מיום הקמתה, דבר שאפשר כניסת עדר-הבקר למטע התובע, והכל מבלי להודות כי המדובר בעדר הבקר. (שבבעלות הקיבוץ). ג. על-פי סיכום דברים בכתב מיום 1.6.86, בין הקיבוץ והצדדים השלישיים, הוסכם, כי אין לקיבוץ אחריות על נזקים שיגרמו למטעי יסוד המעלה, כתוצאה מפעילות עדר הבקר. 11. הצדדים השלישיים, מכחישים, למעשה, את טענותיהן המהותיות של המודיעות. הסוכנות טוענת, בין השאר, כי תביעת המודיעות לקיים הזכות, המוכחשת כשלעצמה, על-פי סיכום הצדדים מיום 24.5.81 התיישנה. לחילופין, ההתחייבות האמורה, הותנתה בכך שיוקמו גדרות אשר ימנעו כניסת עדר הבקר לשטח מטעי יסוד המעלה; היא לא התחייבה להיות אחראית ו/או ערבה ו/או מבטחת כלפי הקיבוץ בגין נזקים שיגרמו לכל מאן דהוא, כתוצאה מעוולה שנעשתה ע"י מי מהמודיעות; וכן, הקיבוץ לא דאג להצבת גדרות ו/או לתחזוקתן במצב תקין. יוצא, כי ההתחייבות האמורה לא ניתנה לעולמי עד, וללא כל תנאים. זאת ועוד, ההתחייבות האמורה ניתנה ע"י אדם שלא הורשה ו/או הוסמך ליתן התחייבות שכזו ובוודאי שלא לנצח נצחים. זאת גם זאת, ההתחייבות האמורה בוטלה ביום 3.1.00, בטרם קרות אירוע הנזק נשוא התובענה. 12. צד שלישי 2, (להלן: "ישוב יסוד המעלה"), טוען, בין השאר, כי הוא אינו בעל דינן של המודיעות. וכן, התביעה לקיים הזכות לפי סיכומי הצדדים בכתב, המוזכרים בהודעות, התיישנה למעשה, ובמקרה זה לא יזדקק בית המשפט להודעה. מסכת הראיות 13. מטעם התובע, העידו שלושה עדים: המומחה שפירא, עובד התובע, מר יוחאי מילר (להלן: "יוחאי"), והתובע. וכן, הוגשו מטעמו 4 מוצגים: ת/1- חו"ד המומחה שפירא; ת/2- תצהיר עדות ראשית של המומחה שפירא, ת/3- תצהיר עדות ראשית של יוחאי ות/4 - תצהיר עדות ראשית של התובע. 14. גם ראיות ההגנה כללו ראיות בעל-פה (עדויות) ומסמכים. שניים הם עדי ההגנה: מר שיפמן אסף, שמאי מומחה (להלן: "המומחה שיפמן") ומר מאיר רייכרט, מרכז ענף הבקר בקיבוץ (להלן: "מאיר"). וכן, הוגשו, מטעם ההגנה, 4 מוצגים: נ/1 - סימן אות "ש", נ/2 - אות הטביעות של פרות הקיבוץ, נ/3 - חו"ד המומחה שיפמן ונ/4 - תצהיר עדות ראשית של מאיר. 15. בהודעה לצדדים שלישיים, המודיעות לא הגישו ראיות נוספות לאלו שהוגשו במסגרת התביעה העיקרית. מטעם הסוכנות, צד שלישי 1, העיד מר יוסף גבריאלי (להלן: "יוסף"), גזבר מרחב צפון של הסוכנות, וכן הוגשו מטעמה 4 מוצגים: ש/1 - מכתב עו"ד קופרשמיט לעו"ד שלו מהלשכה המשפטית של הסוכנות, ש/2 - הצעת הסוכנות לקיבוץ לסילוק חוב פיגורים; ש/3, מכתב תשובה ל- ש/2 וש/4 - תצהיר עדות ראשית של יוסף. צד שלישי 2, לא הביא ראיות כלשהן מטעמו. בעל הבקר 16. האם הוכח, כי הקיבוץ הוא הבעלים של הבקר אשר חדר למטע? התשובה היא בחיוב. עובדה זו הוכחה הן במישרין והן בעקיפין - באמצעות ראיות נסיבתיות. כידוע, ראיה נסיבתית מוכיחה במישרין קיומה של נסיבה, המשמשת בסיס לקיומה של עובדה, על דרך הסקת מסקנות שבהיגיון, בשכל הישר ובנסיון החיים. כוחה של ראיה נסיבתית ככוחה של ראיה ישירה. אין לקבוע ממצא על-יסוד ראיה נסיבתית, אלא אם כן ממצא כזה מתחייב הגיונית מן הנסיבה או הנסיבות שהוכחו, כמסקנה הגיונית אחת ויחידה. כאשר מדובר במקבץ של ראיות נסיבתיות עם ראיות רגילות, אין לבדוק את כוחה הראייתי של כל ראיה נסיבתית בנפרד ובאורח עצמאי, אלא לאור הראיות האחרות. במקום שמבקשים להוכיח ממצא על מקבץ של ראיות נסיבתיות, אין הכרח כי כל ראיה נסיבתית, כלשעצמה, חייבת להספיק לכך. ניתן להוכיח הממצא מתוך צירופן של כמה ראיות נסיבתיות, שכל אחת מהן אינה מספקת כשלעצמה. כוחה של ראיה נסיבתית מותנה בהעדר הסבר סביר ותמים שבכוחו להשמיט את הבסיס מתחת למסקנה ההגיונית האחת והיחידה והלכאורית, המתחייבת מן הנסיבות. (ראו -קדמי, על הראיות-הדין וראו הפסיקה, (תשס"ד, חלק שני), 688 -720 והפסיקה המצוטטת שם). 17. יוחאי העיד, כי המטע מצוי במטעי יסוד המעלה, המהווים מעין אי בתוך שטחי המרעה בדרבשיה. המטע, נמצא בפינה צפונית מערבית של מטעי יסוד המעלה, בסמוך למי מעיין הפג'ר המשמשים את עדר הבקר לשתיה. בתחילת חודש אפריל 01', ובמספר הזדמנויות, חדרו פרות מעדר הבקר למטע, תוך שהן מכופפות את הגדר ההיקפית. המדובר במספר אירועים (3-2), כאשר באירוע החמור ביותר, הוא מצא בתוך המטע 25 - 30 פרות, מעדר הבקר, שגרמו הנזקים הנתבעים. בכל פעם שחדרו הפרות מעדר הבקר למטע, הוא תיקן את הגדר במקום ממנו חדרו הפרות, אך הן שבו וחדרו שוב, ממקום אחר. וכן, חדירה של מספר פרות בודדות מעדר הבקר, אירעה מספר פעמים נוספות גם קודם למקרה האמור ובכל הפעמים, שהוא נכח במקום, הוא זיהה בוודאות שמדובר בפרות מעדר הבקר. (ת/3, עמ' 10, ש' 11). גם בחקירתו שתי-וערב, חזר יוחאי והדגיש, כי "אני נתקלתי בפרות של שניר שם. באזור הזה, לא נתקלתי בפרות אחרות" (עמ' 10, ש' 18-19). וכן: "יש סיכוי שהפרות נכנסו למטע של התובע לא בחלק הגדר ההיקפית הגובל עם המטעים שלו. אני ראיתי את האירוע. הפרות ישנו בלילה בחלקה במטע. אני ראיתי בבוקר והוצאתי אותן. אני ראיתי את הפרות בפנים. לא ראיתי כשהן נכנסו למטע. אני הוצאתי את הפרות מהמטע במשך חצי שעה. אני לא התקשרתי לתובע באותו רגע, קודם הוצאתי את הפרות כדי שלא יעשו נזק למטעים שלו ושל השכנים שלו. קודם כל צריך להוציא אותן החוצה שלא ימשיך הבלגאן. על הפרות היו סימנים של כוויות. היה את האות "ש" (נ/1 - ש.ס) בחלק האחורי של הפרה ומס' של 3 ספרות. .... אם אתה אומר לי שהסימן שהוטבע על הפרות של קיבוץ שניר הוא הסימן שאתה מציג בפניי (נ/2 - ש.ס) אני אומר שראיתי על הפרות את האות "ש" ולא את הסימן שאתה מציג לי, על גבי דף נייר. יכול להיות גם מצב שעם צמיחת השערות הכוויה תימחק לגמרי". (עמ' 11, ש' 5-21). וכן: "יש שער ראשי שדרכו נכנסים למטעים [של יסוד המעלה -ש.ס]. שער ראשי עם מעבר בקר, השער נמצא בצד הדרומי. החלקות של התובע נמצאות בצד השני, זה השער הראשי היחידי שעם רכב אפשר להיכנס דרכו. יש שם שער מנע בקר שימנע את הבקר מלהיכנס לתוך המטעים. כשראיתי את הפרות, לא ראיתי מאיפה נכנסו. כשבאתי ראיתי את הפרות כבר בפנים. הפרות יצאו בפעם הראשונה מהצד הצפוני מזרחי בחלקה של רפי חן. הלכתי אחרי הפרות עד שיצאו. הייתה פרה אחת שהסתבכה ברגל אך השתחררה לבסוף. לא חתכתי את הגדר על מנת שהפרות יעברו. החלקה של רפי חן היתה חלקה סמוכה. ..... ..... במצב הראשוני, פרות יכלו להיכנס אך לא מהגדר היחסי של התובע. מהגדר של רפי חן יכלו להיכנס הפרות. ואחרי שהוצאתי אותן סידרתי את הגדר". (עמ' 12, ש' 5-19). 18. התובע, העיד בין השאר, כי המטע נמצא בתוך מטעי יסוד המעלה המוקפים, בשטח המרעה בדרבשיה. מסביב למטעי יסוד המעלה ישנה גדר רשת היקפית. במהלך השנים, היו מספר מקרים בהם חדרו פרות מעדר הבקר למטע ולמטעים אחרים של חקלאים אחרים מיסוד המעלה, וגרמו נזקים למטעים. למטע, נגרמו, בד"כ, נזקים קטנים יחסית. בחלק מהמקרים, הם יצרו קשר עם האחראים בקיבוץ וביקשו מהם להגיע ולסלק את הפרות מהמקום, וכך היה. חקלאים אחרים, להם נגרמו נזקים משמעותיים, תבעו את הקיבוץ. במחצית הראשונה של חודש אפריל 01', הודיעו יוחאי, כי חדרו פרות מעדר הבקר, דרך הגדר ההיקפית, לתוך המטע וגרמו נזקים. בפעם האחרונה, הודיעו יוחאי, כי מצא מספר רב של פרות מעדר הבקר בתוך המטע, אשר גרמו לו נזקים כבדים מאוד. גם בחקירתו שתי-וערב, חזר התובע והוסיף, כי: "אני יצרתי כמה פעמים קשר עם קיבוץ שניר שיבואו ויטפלו בגדר כי הפרות שלהם עושות נזקים, והם לא התייחסו וזלזלו בנו. לא אכפת להם. אני עצמי לא ראיתי את הפרות. אני לא ראיתי מאיפה נכנסו הפרות. הפרות מסתובבות סביב החלקות שלנו כל הזמן". (עמ' 14, ש' 6-10). וכן: "הגדר ההיקפית שהייתה עד עכשיו לא הספיקה כדי להגן על החלקה מפרות. הפרות [מעדר הבקר - ש.ס] חדרו מהגדר ההיקפית בתביעות קודמות. אני ידעתי שהיו חדירות קודמות למטעים אחרים הסמוכים אלי. לא ידעתי שיהיה מצב כזה של נזק כזה גדול שעדר שלם נכנס למטע ועושה נזק כזה. היה מצב שפרות בודדות נכנסות. אני שמעתי שהיו חדירות של פרות בודדות ואת זה סיפר לי יוחאי. ...... סמוך למטע שלי יש פינת האכלה של המרעה. יש שם את נחל פג'ר שהפרות באות ושותות שם מים. בעבר, כשלא היה להן מספיק מה לאכול, קיבוץ שניר היה מביא אוכל לשם. הנחל זורם שם גם היום. הפרות באות לשתות במקום. אני ידעתי שיש שם פינת האכלה. הפינה הזאת מיועדת לריכוז הפרות." (עמ' 15, ש' 2-12). בהמשך, הוסיף התובע: "אני דיווחתי לקיבוץ שניר מס' פעמים לפני כן, שיבואו להוציא את הפרות שלהם והם זלזלו בנו ולא התייחסו אלינו.... ...... אני לא זוכר אל מי פניתי בקיבוץ שניר לפני האירוע. אני אמרתי להם שיבואו לתקן את הגדר כי הפרות נכנסות לחלקה שלי ולחלקות אחרות. ביקשתי שיתקנו את הגדר ההיקפית, את כלל הגדר שמסביב לכל המטעים. האחריות היא של קיבוץ שניר כי הפרות הן שלהם". (עמ' 16, ש' 2-8). 19. כאן המקום לציין, כי עדויות התובע ויוחאי, בעניין זה, היו, בעקרון, סבירות ומהימנות, ובהן לא מצאתי סתירות מהותיות והיורדות לשורשו של עניין. זאת ועוד, מצאתי תימוכין, חיזוק ואישור לעדויות אלה גם בעדות מאיר. ויודגש, עדות מאיר, במיוחד בחלקיה שלא עולים בקנה אחד עם הראיות הקבילות ובעלות משקל בתיק, אינה מהימנה עליי. בעדות זו, מצאתי סתירות מהותיות ויורדות לשורשו של עניין. המעיין יעיין. בענייננו, העיד מאיר, במהלך חקירתו שתי-וערב ואישר, בין השאר, ובניגוד מוחלט לאמור בתצהיר עדותו הראשית (נ/4, סעיפים 2-5), כי: "מספר ימים אחרי האירוע התקשר אליי אייל שפירא והודיע לי טלפונית על המקרה בזמן שהפרות היו בתוך המטע זה זמן אמת, אך לא כך היה. אני לא זוכר אם שלחתי שמאי לבדוק את המטע. אם אני זוכר נכון הודעתי לחברת הביטוח, כי כך אני מחוייב. לא אישרתי שהפרות הן שלי בשיחה אישית עם אייל, לא אמרתי לאייל שזה לא מעניין אותי כי אני לא אחראי מאחר ואין לי אחריות על הגדר. יכול להיות שאמרתי לאייל שאין לנו אחריות בנושא של הגדר אך אני לא זוכר אם זה נאמר בהקשר למקרה הנוכחי". (עמ' 28, ש' 9-15, ההדגשה שלי - ש.ס). וכן: "העברתי את העדר בסוף מרץ תחילת אפריל אני זוכר שהעברתי את העדר בטווח שבין 20.3 ל- 10.4. אני לא זוכר באיזה שנה. אם אני אסתכל ברישומים אני אוכל לומר את התאריכים המדוייקים".! (עמ' 28, ש' 24, עמ' 29, ש' 1-2). ובהמשך: "בהעברה עצמה אני לא סופר את הפרות. אני לא יכול לדווח באותו רגע כמה פרות אני מעביר. אני לא זוכר שאמרתי לשמאי שנשארו פרות בשטח אך אם זה רשום ואני חתום על זה אז אני לא מכחיש. אני לא זוכר שנשארו פרות בשטח. באופן כללי כשמעבירים עדר קורים מקרים שלא כל העדר מצליח לעבור, לגבי המקרה הזה אני לא זוכר. המטעים של יסוד המעלה מוקפים בשטח המרעה שלנו. אנו לא מאשרים לעדרים אחרים לרעות בשטח המרעה שלנו. שטח המרעה שלנו מוקף גדר בקר שאנו מתחזקים. שטחי המרעה של גונן מצויים בערך 3-4 ק"מ צפונית מהמטעים והם מוקפים בגדר משותפת בנוסף לגדר של שטח המטעים. יש בערך 500-600 מטר גדר אחת מסביב לתל אילן. מסביב למטע אין גדר פנימית. פרה מעדר גונן, במידה ותגיע למטע של התובע, צריכה לעבור 3 גדרות. פרה של מרום הגליל צריכה לעבור 3 גדרות כדי להגיע למטע של התובע, פרה של בריק צריכה לעבור 2 גדרות". (עמ' 29, ש' 3-14. ההדגשות שלי - ש.ס. וראו גם עמ' 31, ש' 24-26, עמ' 32, ש' 1-2). וכן, מאשר מאיר, שהיו מקרים בהם חדרו פרות מעדר הבקר למטעי יסוד המעלה, והקיבוץ פיצה את החקלאים הניזוקים. (עמ' 30, ש' 21-23, עמ' 31, ש' 5, ש' 13-15). כמו כן, אישר מאיר, כי: "זה נכון שהתובע פנה אליי והתריע על חדירת פרות למטעים" (עמ' 32, ש' 6). מאיר אף אישר, כי לקיבוץ היה שיג ושיח עם התובע ואנשים נוספים, במטרה למנוע חדירת פרות מעדר הבקר למטעי יסוד המעלה. בלשונו: "מסביב למטעים לא בנינו גדר מרעה. חוץ מראש המועצה שביט וצור, דיברתי עם התובע וביחד ניסינו לקצר את העניין הזה של הנזקים. ישבנו לאחר האירוע אצל שוטר קהילתי בגליל עליון. ישבנו בעקבות איום של התובע מה יעשה לפרות, ותוך כדי דין ודברים הגענו להבנה שנעשה הכל כדי לקדם את העניין ולצמצם את הנזקים. הכוונה הייתה לעשות גדר טובה ותקינה ולא שורפים גדר ודברים אחרים. התוכנית הייתה שכל בעלי המטעים ישתתפו. הרעיון שאני ובעלי המטעים נממן את עלות הגדר התקינה". (עמ' 32, ש' 16-22). לבסוף, השמאי שפירא, העיד, כי מאיר לא הכחיש כי הנזק למטע נגרם ע"י פרות מעדר הבקר. (ת/2, סעיף 5). שאלת האחריות 20. סעיף 40 לפקודה, שעניינו חובת הראייה ברשלנות לגבי חיה, קובע כהאי לישנא: "בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שתי אלה: (1) הנזק נגרם על ידי חיית-בר, או על ידי חיה שאינה חיית-בר אלא שהנתבע ידע, או חזקה עליו שידע, כי היא מועדת לעשות את המעשה שגרם את הנזק; (2) הנתבע היה בעל אחת החיות האמורות או היה ממונה עליה - על הנתבע הראיה שלא הייתה לגביה התרשלות שיחוב עליה". שלושה תנאים מצטברים לתחולת סעיף 40 האמור: האחד, בעלות הנתבע על החיה המזיקה; השני, מועדותה של החיה לעשות המעשה המזיק; והשלישי, שהנתבע ידע או חזקה עליו שידע, כי החיה מועדת. המונח מועדות, משמעותו נטייה להזיק. לצורך קביעת המועדות, די בנסיונות קודמים מצד החיה לגרום נזק מהסוג בו מדובר. (ע"א 448/83 קורנהויז ואח' נ. מלך וערעור שכנגד, פ"ד מב (2), 573, 579-580; ע"א 733/77 גיאור נ. חנן, פ"ד לד (3), 533, 535-538; ע"א 50/62 קליין נ. רוזנברג, פ"ד טז (3), 1572, 1575). 21. בענין בו עסקינן, התקיימו שלושת התנאים הדרושים להחלת סעיף 40 האמור. ראשית, כפי שקבעתי דלעיל, פרות מעדר הבקר, שבבעלות הקיבוץ, נכנסו בתחילת חודש אפריל 01' למטע וגרמו את הנזק. שנית, הוכחה בפני כדבעי, מועדות עדר הבקר לעשות את המעשה שגרם את הנזק. בעבר היו מקרים זהים, בהם חדרו פרות מהעדר למטעי יסוד המעלה, ובכלל זה למטע וגרמו, בפועל, נזק מהסוג בו מדובר (ת/3, סעיפים 5-8; ת/4, סעיפים 5-6; פרוטוקול, עמ' 10, ש' 11, עמ' 13, ש' 23-25, עמ' 14, ש' 6-9, ש' 23-25, עמ' 15, ש' 3-6, עמ' 30, ש' 21-24, עמ' 31, ש' 5, 13-16). ולבסוף, הקיבוץ ידע, באופן פוזטיבי, או למצער חזקה עליו שידע, כי עדר הבקר מועד לחדור למטעי יסוד המעלה בכלל ולמטע בפרט, ולגרום את הנזק. הקיבוץ ידע היטב ובפועל, על הסכנה הממשית במועדות עדר הבקר, וניסה, אף לנקוט באמצעי זהירות, אך לא מספיקים, למנוע את התממשותה. כך למשל, הנחת מנע לכניסת עדר הבקר למטעי יסוד המעלה, ותיקון הגדר ההיקפית מסביב למטעים אלה, ותחזוקתה, אך לא באופן שוטף. (עמ' 30, ש' 26, עמ' 31, ש' 1, ש' 5-6, ש' 15-16, עמ' 32, ש' 3-5, ש' 16-17). 22. הנתבעות לא הביאו ראיות מהימנות ובעלות משקל להוכיח, כי הקיבוץ נקט בכל האמצעים הסבירים על מנת למנוע את אירוע הנזק. הן אף נמנעו, מדעת, מהעדת מר עלי בריק, שהוא עד קרדינלי - להוכחת גירסתן, והכל ללא הסבר סביר ומהימן. דין ההימנעות, כדין הודאה בכך שאילו הובא העד האמור, היה מעיד לחובתן ובכך מחזק הוא את ראיות התביעה. (ע"א 641/87 קולגר נ. החברה הישראלית לטרקטורים וציוד בע"מ ואח' פ"ד מד (1),239, 245; ע"א 27/91 קבלו נ. שמעון עבודות מתכת בע"מ ואח', פ"ד מט (1), 450, 457). מכאן מסקנתי ההגיונית האחת והיחידה: הנתבעות לא עמדו בנטל המוטל עליהן להראות שלא הייתה התרשלות מצד הקיבוץ בגינה יחוייב. מכאן אחריותן לנזק, הקיבוץ - כמזיק, והמבטחת - כמבטחת המזיק, בביטוח אחריות. 23. מעל לצורך, אוסיף, כי הוכח בפניי כדבעי ובאופן פוזטיבי, כי הקיבוץ התרשל כלפי התובע וגרם לו נזקים. לפיכך, הוא אחראי לפצות את התובע בגין נזקיו, והכל לפי סעיפים 35 ו-36 לפקודה. במכלול נסיבות העניין, חב הקיבוץ חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי התובע. הקיבוץ התרשל, בכך שהוא הפר את סטנדרט ההתנהגות הסבירה. התרשלותו התבטאה, בעיקר, באי-תחזוקת הגדר ההיקפית, באופן סביר ושוטף, דבר שגרם לחדירת פרות מעדר הבקר לתוך המטע ולגרימת הנזק. הקיבוץ ישב כמעט באפס מעשה, גם לאחר שקרו בעבר מקרים זהים, וחרף ההתרעות החוזרות ונשנות של חקלאי יסוד המעלה ובכללם התובע על המועדות של עדר הבקר לחדור למטעיהם ולגרום נזקים. כתוצאה מההתרשלות האמורה, נגרם נזק למטע (אכילת פרי, שבירת ענפים ונזק למערכת ההשקיה). (ראו - ע"א 145/80 ועקנין נ. המועצה המקומית בית שמש ואח', פ"ד לז (1), 113, 122-134; ע"א 3124/90 סבג נ. אמסלם ואח', פ"ד מט (1) 102, 107-109, 113). פטור מאחריות - האמנם? 24. הנתבעות טוענות, בכתב הגנתן, כי על-פי סיכום מיום 1.6.86 (צירוף נ/2 למוצג נ/4) בין הקיבוץ לבין הישוב יסוד המעלה, בו חבר התובע, אין הקיבוץ חב באחריות כלשהי על נזקים, אשר יגרמו בגין כניסת עדר הבקר למטעי יסוד המעלה, ובכלל זה למטע. בלשון אחרת, הקיבוץ פטור, מכוח חוזה, מאחריות למעשה הנזיקין שעשה וגרם את הנזק. מאידך, מסר התובע, כי אין בכוחו של הישוב יסוד המעלה, כאגודה שיתופית, לוותר על זכויותיו לתבוע פיצויים בגין נזקים אישיים, להבדיל מנזקים לאגודה האמורה, וכל התחייבות שניתנה על-ידי הישוב יסוד המעלה, אם ניתנה כלל, אינה מחייבת אותו. בעניין זה, תמים דעים אני עם התובע, ודין טענתן זו של הנתבעות להידחות. ראשית, הנתבעות זנחו למעשה את טענתן זו בכתב הסיכומים מטעמן. טענה זו פשטה צורה ולבשה צורה אחרת: מטענת פטור מ אחריות בנזיקין לטענת שיפוי (סעיפים 9-15 לכתב הסיכומים מטעם הנתבעות). שנית, וזה העיקר, התובע אינו צד לסיכום האמור, וכל האמור בו אינו מחייבו כלל ועיקר. 25. לא מצאתי ממש בשאר טענות הנתבעות, בכל הקשור לשאלת האחריות, ודינן להידחות. גובה הנזק א. המסגרת הנורמטיבית א.1. מטרת הפיצוי בדיני הנזיקין 26. המטרה הכללית של הפיצוי בדיני הנזיקין היא, בראש ובראשונה, לתקן את הנזק אשר נגרם על-ידי העוולה. על-כן, כלל-העל והרחב לגבי פיצויים בנזיקין הוא, כי יש לפסוק לניזוק הספציפי את אותו פיצוי אשר יש בו כדי להעמידו במקום שהיה בו אלמלא בוצע כלפיו מעשה הנזיקין. עמד על כך השופט (כתוארו דאז) א. ברק בע"א 237/80 ברששת נ. האשאש ואח', פ"ד לו (1), 281, 296: "מטרת הפיצויים היא להעמיד את הניזוק, לאחר העוולה, באותו מצב, בו היה נתון לולא העוולה..." באופן דומה, נפסק בע"א 930/90 עיריית נתניה נ. צימרמן (לא פורסם): "מטרתו של הפיצוי בנזיקין היא, כידוע, השבת המצב לקדמותו, היינו העמדתו של הניזוק במצב בו היה בטרם קרות הנזק. הערכת הנזק בכל מקרה ספציפי צריכה להיגזר מעיקרון זה..." (וראו גם - ע"א 5610/93 זלסקי ואח' נ. הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ראשון לציון, פ"ד נא (1), 68 ,80-81; ע"א 1261/89 מפרק קופל טורס בע"מ נ. חברת מלונות דן בע"מ, פ"ד מו (3), 441, 453). גישה זהה מצאנו גם בספרות המשפטית. עמד על כך פרופ' ברק בחיבורו "פיצויים" בתוך טדסקי (עורך), דיני הנזיקין, תורת הנזיקין הכללית (ירושלים תשל"ז), 571: "מטרת הפיצויים היא להשיב את המצב לקדמותו (restitutio in integrum). מטרה זו תושג אם יהא סכום הפיצויים שהניזוק יקבל מהמזיק כדי להעמיד את הניזוק במצב שבו היה נתון בשעת הדיון אלמלא בוצע כלפיו מעשה הנזיקין". כמבואר, נועד הפיצוי בדיני הנזיקין להחזיר על כנו את הסטאטוס קוו, אלמלא מעשה העוולה. השבת המצב לקדמותו - מה משמע? בע"א 273/80, מדינה ואח' נ. כהן ואח', וערעור שכנגד, פ"ד לז (2), 29, 45, נפסק: "הכלל המנחה נעוץ בעיקרון של 'החזרת המצב לקדמותו' (restitution in integrum) היינו, שמצבו של הניזוק ביחס לרכוש שנפגע יושווה, במידת האפשר, למצב, בו היה נתון לפני מעשה העוולה, שיהיה מצבו לא גרוע מזה, אך גם לא עדיף מזה" (וראו - רע"א 2672/96 מדינת ישראל נ. קיבוץ חפץ חיים ואח', פ"ד נב'(2), 247 257-259 ; G. Tedeschi - "On The Date For Assessing Damage" 13 Is.L.Rev 10, 26-27 (1878)) ויודגש, לפי תורת הנזיקין הכללית, "הדין מבוסס על ההתמקדות בנזק האינדיווידואלי שהתרחש לניזוק, ואשר לגביו אחראי המזיק, ובצורך להשיב את המצב לקדמותו" (ע"א 357/80 נעים ואח' נ. ברדה ואח', פ"ד לו (3), 762, 775). וכן, אין בדין הנזיקין הכללי, "תקרה או מפתח נוסחתי להערכת הנזק" (א. ברק "הערכת הפיצויים בנזקי גוף: דיני הנזיקין המצוי והרצוי" עיוני משפט ט', (תשמ"ד), 253; וראו גם - ע"א 8757/02 אוזל ואח' נ. אילן זגגות רכב בע"מ וערעור שכנגד (פסק - דין מיום 15.2.05 - טרם פורסם). א.2. הוכחת הנזק 27. לפי ההלכה הפסוקה, בתביעת פיצויים, הן לפי דיני הנזיקין והן לפי דיני החוזים, חייב התובע להוכיח, לפי מבחן הטיית מאזן ההסתברות (הוודאות הסבירה), הן את היקף נזקו והן שיעור הפיצויים, שיהיה בו כדי לפצותו על נזקו. יחד עם זאת, במקרים בהם לא ניתן להוכיח, במדוייק, את מידת הנזק ושיעור הפיצויים, וזאת מסיבה הנעוצה בטבע הנזק ובאופיו, אין בכך כדי להכשיל את התביעה, ודי לו לתובע שיביא בפני בית-המשפט נתונים, אשר ניתן באופן סביר להביאם, ובית-המשפט, בשיקול דעתו, ישלים את החסר ויאמוד את הנזק. ודוק וקרא: במקרים בהם ניתן להביא נתונים שלמים ומדוייקים על הנזק ושיעור הפיצויים, והתובע, במחדלו, לא עשה כן, תידחה התביעה. (ע"א 711/72 מאיר נ. הנהלת הסוכנות היהודית לא"י, פ"ד כח (1), 393, 400; ע"א 525/74 אבסטוס וכימיקילים בע"מ נ. פזגז חברה בע"מ וערעור שכנגד, פ"ד ל (3), 281, 288; ע"א 355/80 נתן אניסימוב בע"מ נ. מלון טירת בת שבע בע"מ , פ"ד לה (2), 800, 806 , 808-810). א.3. ראיה מדעית 28. הראיה היא אמצעי להוכחת עובדה בבית-המשפט. שלושה הם אמצעי ההוכחה העיקריים: עדים, מסמכים וחפצים (א. הרנון, דיני ראיות, חלק ראשון, האוניברסיטה העברית בירושלים, 1985, 18). מדע - הטבע הוא, למעשה, הנסיון לגלות את הסיבה הפועלת (Causa Efficiens) (להבדיל מהסיבה התכליתית, Causa Finalis) של המציאות הטבעית, באמצעות מיתודה אותה יצרה המחשבה האנושית. הראיה המדעית היא, למעשה, הגנבת טלאולוגיה לתוך המדע. המשפט, כמדע, אורגאניזמים הם. (להגדרת המושג "אורגאניזם" - ראו - ישעיהו ליבוביץ, בין מדע לפילוסופיה, הוצאת אקדמון בע"מ, 2002, 24-38). להלן, דוגמאות לראיות מדעיות: בדיקת טביעות אצבע (ע"פ 6/54 גולדנברג נ. היועהמ"ש, פ"ד י(1) 268, 269; ע"פ 161/77 זוהר נ. מ"י, פ"ד לב(1), 326, 331; ע"פ 612/76 מ"י נ. פרץ ואח', פ"ד לא(3), 365); בדיקת עקבות נעליים (ע"פ 351/80 חולי נ. מ"י, פ"ד לה (3), 477, 483); בדיקת סיווג רקמות לקביעת אבהות (ע"א 313/68 פלוני נ. פלוני, פ"ד כב(2), 1020, 1026, ע"א 548/78 שרון ואח' נ. לוי, פ"ד לה(1), 736, 746-748); בדיקות נשק ותחמושת (ע"פ 112/69 חליחל נ. מ"י, פ"ד כג(1), 733; ע"פ 410/72 מ"י נ. קיזל, פ"ד כח(1), 256, 261); בדיקות דגימות שתן ונוזל טבילת אצבעות לגילוי סמים מסוכנים (בג"צ 129,27/86 לוברטובסקי ואח' נ. בית הדין הצבאי לערעורים, פ"ד מ(3), 757, 759); סליל הקלטה (ע"פ 28/59 פלוני נ. היועהמ"ש וערעור שכנגד, פ"ד יג(2), 1205, 1209; ע"פ 24/73 מייזל נ. מ"י, פ"ד כז(2), 421, 423; ע"פ 123/75 מלכה ואח' נ. מ"י, פ"ד ל(1), 665, 668-669); בדיקה גרפולוגית לאימות חתימה (ע"א 46/77 בוכוולד נ. בנק ברקליס דיסקונט בע"מ, פ"ד לג(1), 715, 719, 722); מדידת מהירות נסיעה ברכב באמצעות ממל"ז (ת"פ (י-ם) 3-527722-0 מ"י נ' קז, פ"מ תשמ"ד (ג) 177; ע"פ 4682/01 לוי ואח' נ. מ"י (פ"ד נח(1), 304); שיטת זיהוי עפ"י תצלומים - ת"פ (י-ם) 373/86 מ"י נ. דמיאניוק, פס"מ תשמ"ח חלק (ג), 285-290). כאן, נשאלת השאלה מהו המבחן לקבילות הראיה המדעית? בפסק-הדין אשר ניתן ע"י השופט ואן אורסדל (Van Orsdel, A.J) מבית המשפט הפדרלי לערעורים במחוז קולומביה, בשנת 1923, נקבע, כי: “ Just when a scientific principle or discovery cross the line between the experimental and demonstrable stages is difficult to define. Somewhere in this twilight zone the evidential force of the principle must be recognized, and while courts will go along way in admitting expert testimony deduced from a well- recognized scientific principle or discovery, the thing from which the deduction is made must be sufficiently established to have gained general acceptance in the particular field in which it belongs.” (Frye v. U.S, 293 F. 1013, 1014 (Emphasis added)) יוצא, כי התיזה המדעית קבילה כראיה בבית-המשפט אם היא עברה את השלב הניסויי וזכתה בהכרה כללית בקהילה המדעית המתאימה. בפרשה זו, החליט בית-המשפט, כי ממצאי בדיקת הפוליגרף אינם קבילים כראיה בבית-המשפט, הואיל והמכשיר טרם זכה להכרה מדעית כללית מצד הקהילה המדעית בתחומי הפיזיולוגיה והפסיכולוגיה. מבחן ה- "general acceptance" אומץ על-ידי מספר רב של בתי-משפט פדרליים בארצות-הברית, וקנה לו אחיזה ממשית בהלכה הפסוקה ברוב מדינות ארצות-הברית. למעשה, מבחן זה, היה המבחן הדומיננטי לקבילות הראיות המדעיות בבית-המשפט, עד לביטולו על-ידי בית-המשפט העליון של ארצות-הברית בעניין Daubert v. Merrell Dow Pharmaceuticals Inc. 509 U.S,579 (1993). השופט בלאקמון Blackmun J.)) פסק, כי הילכת Frye, שהיא יציר הקומון לאו, נדחית מפני חוק החרות - Federal Rules of Evidence (סעיפים 402 ו- 702 לכללי הראיות הפידרליים). סעיף 702 לכללי הראיות הפידרליים, מחייב את הערכאה הדיונית, כשומרת סף, לוודא, כי עדות המומחה תעמוד בדרישה כפולה: רלבנטיות ומהימנות. וכלשונו: "Ensure that any and all scientific testimony... is not only relevant, but reliable" (Daubert, Ibid, 589) בית-המשפט קבע רשימה של ארבע אמות מידה לקבילות ראיה מדעית: א. האם התיאוריה או התיזה המדעית ניתנת לבדיקה או כבר נבדקה באופן מדעי? (“Can be (and has been) tested”) ב. האם התיאוריה או התיזה המדעית עמדה בביקורת עמיתים ופרסום מדעי? (“has been subjected to peer review and publication”) ג. בקשר לתיזה המדעית הספציפית, מהי מידת ההסתברות לטעות ומהי מידת יציבות המחקר המדעי עליו מושתתת התיזה המדעית? (“known or potential rate of error” and whether there are “standards controlling the techniques operation”) ד. האם התאוריה או התיזה המדעית זוכה להכרה כללית בתוך הקהילה המדעית הרלבנטית? (“general acceptance” within a “relevant scientific community”) (Daubert, Ibid, pp592 - 594) יוצא, כי הילכת Daubert "באה להבטיח כי תיזה מדעית וחוות-דעת היא מהימנה מבחינה אמפירית, מוכרת לקהילה המדעית ועומדת במבחן הביקורת. היא אמנם הקלה בדרישות קבילות הראיה המדעית אך החמירה במבחנים הפנימיים של משקל ומהימנות הראיה המדעית ע"י הטלת התפקיד של "שומר הסף" (gaterkeeper) על הערכאה הדיונית" (יונתן דייויס, "קבילות ומשקל ראיות מדעיות במשפט - האם יש מקום לייבא את הלכת דאוברט?" רפואה ומשפט, גליון מס' 29, 2003, 50, 56). מאוחר, הורחבה הילכת Daubert על כל חוות-הדעת המוגשת כראיה במשפט, לא רק בתחום המדעי (scientific knowledge), אלא גם על חוות-דעת בעלות אופי מקצועי-טכני. (technical or specialized knowledge). (ראו-Kumho Tire Co.Ltd.v. Carmichael, 526 U.S 137 (1999)). 29. אצלנו, לא אומצה הילכת Frye בשיטת משפטנו. בע"פ 639/79, 665 אפללו ואח' נ. מ"י, פ"ד לד(3), 561, 571 פסק כב' השופט ברק (כתוארו דאז), כי: "אכן שערי בית-המשפט אסור להם שיהיו נעולים בפני חידושי המדע, ובלבד שהוכחה אמינותם". בית-המשפט העליון חזר על פסיקתו זו, גם בע"פ 889/79 חמו נ. מ"י, פ"ד לו (4), 479, 494 והוסיף: "מאידך גיסא, קיים גם הצד האחר של המטבע; על התביעה הכללית להוכיח את אמינותם של האמצעים המדעיים החדשים, עליהם היא סומכת; הייתי אומר שכמות ההוכחה הדרושה להוכחת אמינות זו עולה ביחס ישר לחידוש שבשמוש באמצעי זה או אחר. מאידך גיסא, מקום שבו כבר הכירו בתי-המשפט במהימנותו של אמצעי מדעי, שוב לא תידרש התביעה הכללית להביא ראיה קונקרטית בענין זה". פסיקה הדוחה, באופן מפורש, את הילכת Frye, מצאנו בבג"צ 27/86, 129 לוברטובסקי ואח', שם, עמ' 759. במקרה זה פסק בית-המשפט בכל הקשור לאמינות הראיה המדעית בדבר בדיקת השתן לגילוי עקבות סם מסוכן, כי: "אלא שלטענתם, כי שבדיקה זו תתקבל כראיה בהליך שיפוטי, ובמיוחד פלילי, לא די במידת אמינותה הגבוהה, אלא צורך יש תחילה ב"תקופת הרצה" מסויימת, עד שהקהיליה המדעית הבינלאומית תענה אחריה אמן, ובמשך "תקופת הרצה" זו לא די בבדיקה האמורה כראיה יחידה אלא דרושה הוכחה נוספת מסויימת. טענה זו אינה נהירה לנו ואינה מקובלת עלינו...". לאחרונה, הטילה לה הילכת Daubert עוגן בהלכה הפסוקה בישראל. בע"פ 9724/02 אבו-חמאד נ. מ"י, פ"ד נח(1), 71, 80, נפסק, כי: "מכל אלה נדע כי שומה עליו, על בית-המשפט, לבחון יסודות מספר ולהשיב על שאלות אחדות עד שיתיר לראיה מדעית להיותה ראיה קבילה וראויה בהליכי משפט. האם מקובלת התאוריה בקרב הקהילייה המדעית שלעניין, ועד כמה מקובלת היא? מהו שיעור הטעויות הידוע או הפוטנציאלי? האם הבדיקה שנערכה במקרה הספציפי היתה בדיקה אמינה וראויה? שלא כבעבר, אין נדרש כיום כי התיאוריה תהא מקובלת על הקהילייה המדעית כולה, ואולם חילוקי דעות ישפיעו על משקלה של הראיה. דבר אחרון, והוא מן העיקרים: תקֵפות התאוריה המדעית שלעניין תולה עצמה - לעולם - באפשרות הפרכתה על-ידי ראיות אמפיריות סותרות ובהיותה נתונה לביקורתם של מומחים (והרי זה נייר הלקמוס של כל תאוריה מדעית)". (וראו - בש"פ 2343/00 כהנא נ. מ"י, פ"ד נד(2), 65, 67; ע"פ 6482/01 לוי ואח' נ. מ"י, פ"ד נח(1), 304; רע"פ 2216/01 מ"י נ. פלר (טרם פורסם); ב"ש 73/95 מ"י נ. כהן, תק-מח 98(2), 157; ב"ש 76/93 מ"י נ. אל עביד, תק-מח 96(1), 1; פ' 2014/00 (צפת) מ"י נ. אלון (טרם פורסם); להרחבה, ראו - א. סהר "האם חל שינוי במבחני ראייה בעניין שבמדע", רפואה ומשפט, גליון 30, 2004, 166-173). 30. הראיה המדעית מוכחת בבית-המשפט, ע"י עד מומחה בשטח המדעי הרלוונטי והוא בעל ידע עיוני רחב כמו גם נסיון מעשי. "אמינותה של הבדיקה" המדעית - כשלעצמה - מהווה תנאי מוקדם לקבילות תוצאותיה; וזאת, לפני ולצד בחינת אמינותו ומהימנותו של המומחה" (יעקב קדמי, על הראיות , הדין בראי הפסיקה, חלק שני, תשס"ד - 2003, 683. וראו - Mc Cormick - On Evidence, ST. Paul, 5th ed. 1999, pp 58 - 64; Holmgren V. Massey - Ferguson Inc. 516 F-2d, 856 (8th Cir. 1975)). תיזה מדעית אשר התפרסמה ברחבי תבל כתורת אמת, נהפכת לחלק מידיעתו השיפוטית של בית-המשפט, ואין צורך להוכיחה, שוב, באמצעות עד-מומחה. (ע"א 313/68 פלוני נ. פלוני וערעור שכנגד, פ"ד כב(2), 1020, 1026). העד המומחה, כמוהו ככל עד אחר, ומהימנותו מסורה, כולה, לשיקול דעתו של בית-המשפט. (ע"א 558/96, 1240 חברת שיכון עובדים בע"מ נ. רוזנטל ואח', פ"ד נב(4), 563, 570). וכן: "העקרון הוא שאין בית המשפט כבול לחוות דעתו של המומחה. הערכת הראיות וההכרעה ביניהן נשארת לעולם בידי השופט, גם אם היא קשורה בשאלה מקצועית. אין בית המשפט מחוייב לקבל את חוות הדעת של מומחה אחד או של מספר מומחים, אפילו אין חוות דעת נוגדת" (אליהו הרנון, דיני הראיות, האוניברסיטה העברית, חלק שני, 1977, 305; ע"פ 800/85 ברדה נ. מ"י, פ"ד מ(4), 266, 270); ע"א 433/82 בחרי ואח' נ. פדלון, פ"ד לט(3), 533). בית-המשפט לא יזקק לחוות-דעת מומחה, שאין בה כדי להועיל לבית-המשפט (ע"פ 495/69 עומר נ. מ"י, פ"ד כד (1), 408, 412-414). ב. מן הכלל אל הפרט 31. להוכחת גובה הנזק ושיעור הפיצויים, שיהיה בו כדי לפצותו על נזקו , הגיש התובע חוות-דעתו של המומחה שפירא (ת/1). וכן, נחקר המומחה האמור על חוות-דעתו. מנגד, הגישו הנתבעות חוות-דעת נגדית, הלוא היא חוות-דעתו של המומחה שיפמן (נ/3). גם המומחה שיפמן נחקר על חוות-דעתו. 32. בעניין שלפנינו, אין בכיולתי לאמץ את חוות-דעתו של המומחה שפירא, ואין ביכולתי להעניק לה משקל ראייתי כלשהו. על-פי התרשמותי הישירה מהמומחים, וגם לפי מבחן הסבירות, ההגיון ונסיון החיים, מבכר ומעדיף אני את חוות-דעתו של המומחה שיפמן על זו של המומחה שפירא. ויודגש, לא אמרתי ואינני אומר, כי חוות-דעתו של המומחה שיפמן, מושלמת היא. מודע אני לעובדה, כי היא נערכה לא בזמן אמת, בסמוך לאירוע שגרם את הנזק, אלא בזמן מאוחר. ברם, דע נדע, כי פסילת חוות-דעת זו , תגרום בהכרח, לדחיית התביעה. למעשה, עם פסילת חוות-דעתו של המומחה שפירא, תגיע הישועה לתובע, דווקא, מחוות-דעתו של המומחה שיפמן. ראשית, המומחה שפירא, לא פרש כדבעי בפני בית-המשפט את "ניירות העבודה", את יריעת שיקוליו ואף את ספקותיו והיסוסיו ולא שיתף את בית-המשפט בהליכי קליטת וקביעת התשתית העובדתית שבבסיס חוות-דעתו ובהליכי מחשבתו והסקת מסקנותיו המקצועיות (השוו - ע"פ 450/72 קיזל, שם, 256; ב"ש 897/82 מ"י נ. אלימלך, פ"ד לו (4), 441, 444; ע"א 46/77 בוכוולד, שם , 714). בחוות הדעת (ת/1), לא צויין גובה העצים שבמטע, ואין פירוט ותיעוד מהימן להיקף הנזק אשר נגרם למטע. בתצלומים המצורפים לחוות-הדעת (ת/1), אין אישור ותימוכין לנזקים המפורטים בגוף חוות-הדעת האמורה (ת/1, סעיף 3.5), לא כל שכן, תיעוד ופירוט מלאים ומדוייקים לנזקים האמורים. שנית, חוות-הדעת האמורה (ת/1), אינה מתמקדת בנזק האינדיווידואלי של התובע ואשר נגרם לו בפועל כתוצאה מהעוולה. עניינה, בנזקו של ניזוק היפותטי נורמטיבי. על-כן, היא לא עולה בקנה אחד עם כלל היסוד בדיני הנזיקין בדבר השבת המצב לקדמותו. גובה הנזק, כאמור בחוות-הדעת (ת/1) אינו מחזיר על כנו את הסטאטוס קוו, אלמלא מעשה העוולה. הפיצויים הנאמדים בחוות-הדעת האמורה, מעשירים שלא כדין, את התובע, ומהווים, למעשה, פיצוי יתר. בהקשר זה, העיד המומחה שפירא ואישר, כי, חוות-דעתו מבוססת על "מדגם מייצג"! (עמ' 4, ש' 4 - ש.ס). וכן, "לגבי ההוצאות הנחסכות, ביססתי את המחיר על נתוני בתי אריזה ולא על נתונים של התובע" (עמ' 6, ש' 20-21). ובהמשך: "התובע לא מנהל רישום של כל חלקה וחלקה, לכן לא הסתמכתי על הנתונים שלו לא על ההכנסות שלו ולא על ההוצאות שלו. כנקודת מוצא, התובע נחשב בין החקלאים הטובים ביסוד המעלה והתחשיב בנוי על חקלאי נורמטיבי. התובע יכול להיות שהוא נורמטיבי ויכול להיות שלא". (עמ' 7, ש' 22-25, ההדגשות שלי - ש.ס). ואם לא די בכך, הרי העיד התובע והודה, ברחל בתך הקטנה, כי: "אני עוסק מורשה. יש לי מסמכים ויש לי רואה חשבון. יש לי מסמכים לגבי הוצאות והכנסות. יש לי 300 דונם של מטעי אגס. יש לי תעודות משלוח והכל. לא כתוב בתעודות משלוח מאיזה מטע הפרי. המומחה לא התעניין בהוצאות ובהכנסות שלי". (עמ' 17, ש' 6-8, ההדגשה שלי - ש.ס). שלישית, המומחה שפירא, התיימר בחוות-דעתו (ת/1) להביא בפני בית-המשפט לא רק "עובדות" שעל פיהן בית-המשפט - והוא לבדו- מסיק את המסקנות המסכמות והמכריעות, בשאלות הטעונות הכרעה, אלא גם מסקנות ו"הכרעות", כאילו המדובר בחוות-דעת של מומחה שהוא "אורים ותומים" ואף "הלכה למשה מסיני". כך, לדוגמא בלבד, "פסק" המומחה שפירא, כי התובע "עושה את כל האריזה והמיונים בשטח. יש לו מדיד שהוא נותן לפועלים, ועם הקטיף עצמו הם ממיינים והוא עושה קטיף סלקטיבי" (עמ' 6, ש' 4-6) - גם שעה שלא הובאה ראיה כלשהי מטעם התובע עצמו בעניין זה!. זאת ועוד, המומחה שפירא הגדיל לעשות, שעה ש"פסק", בחוות-דעתו, כי "מסביב לשטח החלקה, שטח המרעה של פרות קיבוץ שניר, כאשר את החלקה מקיפה גדר" (ת/1, סעיף 3.4). ואף העיד, בעניין זה, והבהיר, כי: "כשאני כותב בסעיף 3.4 שאת החלקה מקיפה גדר, אני מתכוון שמסביב לחלקה של התובע הייתה גדר. כמו שאני זוכר, הייתה גדר בקר. זאת אומרת, גדר עם חוטי תיל של 4 או 5 תילים בגובה של 1.5 (מ') לערך, לפי איך שראיתי, הגדר הייתה במצב טוב"!. והכל, כאשר אין חולק, כי במועדים הרלוונטיים לתביעה ומסביב לחלקה של התובע (המטע), אין ולא הייתה גדר בקר כלל ועיקר. אין לבכר מילים, כי ב"הכרעותיו" וב"פסיקתו" זו, העיד המומחה שפירא על עצמו, כלאו עד מהימן ואובייקטיבי. רביעית, בחוות-דעתו ציין המומחה שפירא, בסעיף המתייחס לבדיקתו בשטח המטע, כי: "העצים בחלק העליון, אזור שלא נפגע מהפרות, היו עמוסי פרי, גורם שאפשר לבצע הערכה לכמות הפוטנציאלית של הפרי במטע, לפני הפגיעה של הפרות" (ת/1, סעיף 3.5). מממצא עובדתי זה, אין להסיק, בהכרח, את המסקנה שבחוות-הדעת, בכל הקשור לגובה הנזק ושיעור הפיצויים. בלשון אחרת, מסקנת המומחה שפירא, כאמור בחוות-דעתו, אינה הכרחית ואינה אמיתית. המומחה שפירא, ניסה, במהלך עדותו, להסביר, כי כוונתו בממצא זה היא לכמות הפרי בחלק העליון של העצים שבמטע ולא לחלק העליון של המטע. (עמ' 5, ש' 14-17), אך עניין לנו בנסיון בלתי צליח ובהסבר מיתמם בלבד. הממצא האמור, מהווה אחד הממצאים, כתוצאה מבדיקת המומחה את שטח המטע, ולא חלקי העצים שבמטע, כפי שצויין בסעיף 3.5 לת/1. זאת ועוד, בממצא עצמו, צויין "..בחלק העליון, אזור שלא נפגע מהפרות". והמומחה עצמו משתמש במילה אזור בציון מיקום שטח מקרקעין ולא חלק בעץ. כך לדוגמא: "המושבה יסוד המעלה שוכנת בגליל העליון באזור עמק החולה" (סעיף 3.1 לת/1); וכן: "מטע האגס שבנדון, שוכן באזור המכונה 'דרדרה', אזור הנמצא מזרחית לכביש גדות-גונן..." (ס' 3.3 לת/1).; וכן: "באזור הצפון המערבי של החלקה "פינת האכלה" של הפרות, סמוך לאזור חלקתו של התובע מר פריגן" (ס' 3.4 לת/1). זאת גם זאת, בממצא נרשם "העצים בחלק העליון" ולא נרשם "בחלק העליון של העצים". (ראו - עמ' 4, ש' 15-20). אלא בכך לא סגי. המומחה שפירא בדעה, כי מירב הפרי של עץ האגס נמצא בחלק האמצעי שלו ולא בחלק העליון.(עמ' 5, ש' 21). אם כך הוא הדבר, יוצא, כי החלק העליון של העץ, לעולם לא יהיה, "עמוס פרי", ומדד להערכת הכמות הפוטנציאלית של הפרי במטע.!! אשם - תורם 33. היש לייחס לתובע רשלנות תורמת? התשובה היא בחיוב. שניים הם המבחנים המרכזיים אשר עוצבו בהלכה הפסוקה לבחינת האשם התורם, מצד התובע: "א. האם אדם סביר היה נזהר יותר (מבחן האדם הסביר); ב. מבחן חלוקת האשמה: בית המשפט ישקול מבחינה מוסרית את מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק בהצבתם זה מול זה, כדי להשוות ולהעריך, מבחינת האשמה המוסרית, את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד'". (ע"א 542/87 קופת אשראי וחסכון אגודה הדדית בע"מ נ. עוואד ואח' פ"ד מד (1), 422, 438; וראו - ע"א 2590/90 ניסים נ. דניאלי וערעור שכנגד, פ"ד מח (3), 846, 854; ע"א 2245/91 ברנשטיין ואח' נ. עטיה וערעור שכנגד, פ"ד מט (3), 709, 723; ע"א 2904/92 עיריית תל-אביב-יפו נ. עיזבון המנוח לטרהויז ואח' וערעור שכנגד, פ"ד נ (1), 754, 763). 34. בענייננו, התובע ידע, עובר לאירוע המזיק, כי הגדר ההיקפית, אינה תקינה ובטוחה דיו מפני חדירת פרות מעדר הבקר למטע, וגרימת נזק. בפועל, היו חדירות כאלה, והוא ידע עליהן. הוא גם ידע, באופן פוזיטיבי, כי "כשהפרות רואות משהו ירוק הן ניגשות אליו לאכול". (עמ' 15, ש' 12). דא עקא וחרף הסיכון הממשי לגרימת הנזק, הוא ישב באפס מעשה. בלשונו: "לפני האירוע לא עשיתי דבר, רק אחרי המקרה עשיתי גדר". (עמ' 11, ש' 12-13). רק לאחר האירוע, הוא חיזק את הגדר ההיקפית, בקטע הגובל את המטע. זאת ועוד, התובע העיד בפניי, בין השאר, כי "אני לא הנחתי אף פעם גזם על הגדר. יש לי עובדים שעושים את זה" (עמ' 16, ש' 14-15, ההדגשה שלי - ש.ס). אין חולק, כי הנחת גזם על הגדר ההיקפית, מזמינה את הפרות למקום, ויוצרת סיכון לגרימת נזק למטע. זאת גם זאת, כחקלאי סביר, ובהתחשב במכלול נסיבות העניין, היה על התובע, לדאוג בעצמו, להצבת גדר מסביב למטע, ואין לסמוך רק על הגדר ההיקפית, במיוחד כאשר הוא יודע היטב, כי: "יש מטע ירוק וזה בולט להן [לפרות] לעין והן נכנסות. הן ישכיבו את הגדר ויכנסו לאכול" (עמ' 14, ש' 2-3). 35. בהתחשב במכלול נסיבות העניין, אני מייחס לתובע אשם תורן בשיעור של 20%, בגרימת התוצאה המזיקה. סכום הפיצויים 36. להלן, סכום הפיצויים המגיעים לתובע, נכון להיום: א. סכום הפיצויים, לפי חוו"ד המומחה שיפמן, לאחר שערוך - 40,371. ב. פחות אשם תורם, 20% - 8,074. סה"כ - 32,297 ₪. ההודעה לצדדים השלישיים 37. כאמור, בהודעתן לצדדים השלישיים, טוענות המודיעות, כי ביום 24/5/81 נערך סיכום דברים בין הקיבוץ לבין הסוכנות, לפיו הסוכנות מאשרת, כי שטח מטעי יסוד המעלה, ובכללו שטח המטע, יגודר, כך שתימנע חדירת פרות מעדר הבקר לשטח האמור, והיא, הסוכנות, מסירה כל אחריות מהקיבוץ במקרה ועדר הבקר יפרוץ את הגדר ההיקפית (צירוף נ/1 למוצג נ/4). (להלן: "המסמך הראשון"). וכן, הצדדים השלישיים, הסוכנות והישוב יסוד המעלה, התרשלו, בכך שהם לא תחזקו כראוי את הגדר ההיקפית, דבר שאפשר, כנראה, כניסת פרות מעדר הבקר למטע. לבסוף, ביום 1/6/86, נערך סיכום דברים בין הצדדים השלישיים לבין הקיבוץ, לפיו, אין אחריות לקיבוץ לנזק שייגרם למטעי יסוד המעלה, כתוצאה מפעילות עדר הבקר (צירוף נ/2 למוצג נ/4). (להלן: "המסמך השני"). 38. הסוכנות טוענת, בין השאר, כי תובענת המודיעות לקיום זכות הקיבוץ, על-פי המסמך הראשון, המוכחשת כשלעצמה, התיישנה ובית-המשפט לא ייזקק לתובענה זו. לחילופין, הקיבוץ הוא האחראי, באופן בלעדי, לתחזוקתה במצב תקין של הגדר ההיקפית. וכן, התחייבות הסוכנות, נשוא המסמכים, הראשון והשני, אינה לעולמי עד, שאינה מוגבלת בזמן וללא כל תנאים, כפי שטוענות המודיעות. לבסוף, ההתחייבות האמורה, בוטלה ע"י הסוכנות, בתאריך 3/1/00, בטרם קרות מעשי הנזיקין, נשוא התביעה. 39. ישוב יסוד המעלה, טוען גם, כי תובענת המודיעות, המוכחשת כשלעצמה, התיישנה, ובית-המשפט לא ייזקק לה. הוא לא צד לשני המסמכים, הראשון והשני. 40. אין ממש בהודעה לצדדים השלישיים ודינה להידחות. ראשית, בכתב הסיכומים מטעמן, שינו המודיעות את החזית, שלא כדין, בכל הקשור לעילת התביעה, נשוא הודעתן. במה דברים אמורים? כמבואר, מבוססת עילת ההודעה, בעיקר, על שתי טענות: האחת, טענת זכות לפיצוי בגין התרשלות הצדדים השלישיים, שהתבטאה במחדלם באי-תחזוקת הגדר ההיקפית שמסביב למטע, בצורה תקינה ותקנית. והשנייה, טענת פטור מ אחריות בנזיקין, במקרה ופרות מעדר הבקר יחדרו למטעי יסוד המעלה, ובכלל זה למטע. דא עקא, בכתב הסיכומים מטעמן, פשטו טענות אלה צורה וקיבלו צורה חדשה: מטענות זכות לפיצוי ופטור מאחריות, לטענת התחייבות לשיפוי, כהגדרתה בסעיף 16 לחוק הערבות, תשכ"ז - 1967. (סעיפים 9-15 לכתב הסיכומים מטעם הנתבעות). שנית, זכות הקיבוץ על-פי שני המסמכים האמורים, להקמת גדר היקפית ותחזוקתה במצב תקין ותקני, כפי שנטען ע"י המודיעות, התיישנה למעשה, ומסיבה זו בית-המשפט לא יזדקק להודעה. שלישית, אין חולק, והדבר אף הוכח בפניי כדבעי, כי בזמנו (שנת 1986), הקימה הסוכנות גדר היקפית מסביב למטעי יסוד המעלה - גדר תקנית וטובה המיועדת למנוע כניסת בעלי חיים ומזיקים למטעים האמורים. (ש/4, סעיפים 3-5) ; (פרוטוקול, עמ' 10, ש' 23, עמ' 12, ש' 12-16, עמ' 13, ש' 18, עמ' 14, ש' 15-23, עמ' 29, ש' 9-10, עמ' 30, ש' 21, עמ' 31, ש' 1-8, עמ' 36, ש' 8-14). זאת ועוד, בסתירה קוטבית ופוזיטיבית לאמור בהודעה, לפיו, הצדדים השלישיים הם האחראים לתחזוקתה התקנית והתקינה של הגדר ההיקפית, הודה בפניי מאיר, כי: "לא אמרתי לאייל שזה לא מעניין אותי כי אני לא אחראי מאחר ואין לי אחריות על הגדר" (עמ' 28, ש' 12-13). וכן: "בזמן הרלוונטי לכתב התביעה, עלי בריק היה עובד של שניר ותפקידו היה לתחזק את הגדר [ההיקפית - ש.ס], בין היתר. עלי בריק תחזק את הגדר שהייתה ראויה לתיקון. את הגדר המקיפה את יסוד המעלה הוא לא תחזק באופן שוטף. אם הוא מצא מקומות שצריך לתקן בגדר הוא תיקן. ישנן גדרות שהן באחריותנו ואנו לא מתחזקים אותן. כל גדר שאנו הקמנו וקיבלנו, גדרות שמקיפות 14 אלף דונם [בדרבשיה - ש.ס], וחלקות שתוחמות חלקות מסויימות, ואנו מתחזקים את הגדרות הללו. כשקיבלנו התראה מאחד החקלאים שנכנסו פרות פנימה אנו סידרנו את הגדר. את הגדר שמקיפה את המטעים של יסוד המעלה אנו לא תחזקנו באופן שוטף. אנו רק תיקנו את הגדר. הגדר מסביב למטעים, כאשר היה בה פגם, אנו תיקנו אותה כדי למנוע כניסת פרות." (עמ' 30, ש' 26, עמ' 31, ש' 1-8). רביעית, עיון בשני המסמכים, הראשון והשני, מראה בעליל, כי הישוב יסוד המעלה אינו צד לסיכומי הדברים בדבר זכויות וחובות הצדדים נשוא ההסכמים האמורים. בפניי אין ראיה קבילה ובעלת משקל לפיה, ה"ה ויקטור חן ויעקב מ. מ"הרחבת יסוד המעלה" הם הנציגים האותנטיים של ישוב יסוד המעלה, הצד השלישי 2, ופעלו בסמכות וברשות הצד השלישי 2. ויודגש, האמור, בת/4 (סעיפים 12-13), לא נסתר כלל. התובע לא נשאל שאלה כלשהי, בעניין זה. חמישית, נשאלת השאלה מה טיב ההתחייבות נשוא שני המסמכים, הראשון והשני? לדעת ב"כ המודיעות, המדובר ב"התחייבות לשיפוי", כהגדרתה בסעיף 16 לחוק הערבות, תשכ"ז - 1967. איך? לדידו, הסוכנות וישוב יסוד המעלה (הצדדים השלישיים) התחייבו לשפות את הקיבוץ (מודיע 1) בשל אי קיום חיובו של ישוב יסוד המעלה כלפי הקיבוץ ולפיו ישוב יסוד המעלה לא יתבע את הקיבוץ ולא ידרוש ממנו דרישות כספיות הן בעצמו ו/או בעלי המשקים החברים ביסוד המעלה וביניהם התובע, בגין כל נזק שייגרם למטעים עקב פעילות עדר הפרות ופריצת הגדרות על-ידו! בכל הכבוד הראוי, אין ממש בטיעון זה ודינו להידחות, פרשנותו של ב"כ המודיעות לשני המסמכים האמורים, לא רק שאינה מתיישבת עם לשון הטקסט, אלא גם לא עם תכליתם, וזאת בשים לב, לתכליתם הסובייקטיבית והאובייקטיבית. פרשנות זו אינה לגיטימית כלל ועיקר, והיא חורגת מהלשון ומהתכלית. (לפרשנות התכליתית בחוזים ראו - ע"א 4628/93 מ"י נ. אפרופום שיכון ויזום (1991) בע"מ. פ"ד מט (2), 265, 296-314). לגישתי, בשים לב ללשון המסמכים האמורים, ולתכליתם (הסובייקטיבית והאובייקטיבית) ובהתחשב בהתנהגות הצדדים לאחר עריכתם, המדובר בהתחייבות (חוזית) חד-צדדית של הסוכנות, לשפות הקיבוץ במקרה ויחוייב לשלם לישוב יסוד המעלה פיצוי כלשהו, בגין מעשה נזיקין, כתוצאה מחדירת פרות מעדר הבקר למטעי יסוד המעלה, בתנאי שהקיבוץ ישמור על תחזוקתה התקנית והתקינה של הגדר ההיקפית. תקופת ההתחייבות היא, מיום נטיעת העצים (שנת 1986), ועד שהעצים יתחילו להניב פרי הניתן לשיווק, שלב בו מפסיקה הסוכנות להשקיע במטעים ולתמוך בישוב יסוד המעלה, בכל הקשור למטעים האמורים. שישית, מכל מקום וגם אם טעיתי במסקנתי כאמור דלעיל, הרי הסוכנות ביטלה, למעשה, (ביום 3/1/00), את התחייבותה, נשוא שני המסמכים, הראשון והשני, לפני מועד קרות מעשה הנזיקין נשוא התביעה; בהודעתן לצדדים השלישיים, לא טענו המודיעות, כי הביטול נעשה שלא כדין. מה עוד, שלא הוכח בפניי כדבעי, כי נפל בביטול האמור, פגם כלשהו והוא נעשה שלא כדין. שביעית, גם אם למודיעות יש תביעה לקיים ולאכוף את זכות הקיבוץ על-פי שני המסמכים האמורים, ובהתחשב במכלול נסיבות העניין, קובע אני בזה, כי אכיפת הזכות היא בלתי צודקת, והמודיעות מתנהגות בחוסר תום לב ובדרך לא מקובלת. הקיבוץ מודה, כי הוא האחראי הבלעדי לתחזוקת הגדר ההיקפית בצורה תקנית ותקינה, והוא הבעלים של עדר הבקר. הסוכנות תמכה, תומכת ותמשיך לתמוך בו ובישוב יסוד המעלה, בהעמדת מקורות פרנסה (אמצעי יצור), להם ולחבריהם, מתוך מטרה לתמוך בהתיישבות באזור הפריפריה. המבטחת (הנתבעת 2) ביטחה את הקיבוץ, בביטוח אחריות, והתחייבה לשפותו בשל חבות כספית שהוא עשוי להיות חייב בה לצד שלישי, בגין מקרה ביטוח מעשה נזיקין שנעשה ע"י פרות מעדר הבקר, וגרם נזק. ההתחייבות האמורה ניתנה מלפני כ- 24 שנים!. בתאריך 3/1/00 ועובר לקרות מעשה הנזיקין שגרם את הנזק נשוא התביעה, הודיעה לו הסוכנות על ביטול ההתחייבות האמורה. בהודעתן לצדדים השלישיים, לא טענו המודיעות, כי הביטול האמור נעשה שלא כדין!. התוצאה 41. התוצאה היא, אפוא, כי אני נעתר לתביעה ומחייב את הנתבעות לשלם לתובע סך של 32,297 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל. כמו-כן, אני מחייב את הנתבעות לשלם לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד (כולל מע"מ) בסכום כולל בסך של 7,500 ₪. וכן, אני דוחה בזה את ההודעה לצדדים השלישיים. המודיעות, ישלמו לכל אחד מהצדדים השלישיים, הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד (כולל מע"מ), בסכום כולל בסך של 5,000 ₪. בעלי חייםמטעיםענף הבקר