התחשמלות בבית ספר

פסק דין 1. בפני שלוש תביעות שהגישו ש., ו., ו-ס. (להלן - ש., ו., ס., או התובעים), לפיצוי על נזקים שנגרמו להם בתאונה שארעה בעת הפסקה בבית הספר "כנסת יהודה", בו למדו. התביעות הוגשו נגד בית הספר, נגד משרד החינוך ונגד ענבל - חברה לביטוח בע"מ (להלן - בית הספר, משרד החינוך, המדינה או הנתבעים). הנתבעים הגישו הודעת צד ג' נגד עירית ירושלים ונגד חברת החשמל לישראל בע"מ. 2. בהחלטה מיום 17.9.00, שניתנה בהסכמת הצדדים (בש"א 3833/00), אוחד הדיון בשלושת התביעות שהגיש כל אחד מהתובעים, ש., ו. ו-ס.. 3. ביום 21.8.02 הגישו הנתבעים וחברת החשמל בקשה מוסכמת לפיה הודעת צד ג' נגד חברת החשמל תידחה. בפסק דין חלקי (מיום 22.8.02) ניתן תוקף של פסק דין להסכמה זו. 4. וזה קיצור הרקע העובדתי הנדרש לענייננו: התובעים (קטינים) למדו בבית הספר תלמוד תורה "כנסת יהודה" הנמצא ברחוב סנהדריה המורחבת 140 בירושלים. ביום 28.4.99, במהלך הפסקה בלימודים, שיחקו התובעים במוט אלומיניום באורך 4.7 מטר אשר פגע בחוטי מתח גבוה שנמצאו מעל גדר בית הספר וכתוצאה מכך התחשמלו התובעים (להלן - התאונה). התאונה ארעה בשטח שמחוץ לגדר שהקיפה את בית הספר וכל אחד מהתובעים נפגע בגופו כתוצאה מההתחשמלות. 5. התובעים טוענים כי הנתבעים אחראים כלפיהם מכח עוולת הרשלנות וכי הנתבעים הפרו את חובת הזהירות כלפיהם בכך שלא דאגו כי יהיה מורה שישגיח עליהם בעת ההפסקה, שער בית הספר היה פתוח בהפסקות, התלמידים היו נוהגים לשחק בהפסקה מחוץ לבית הספר, לא מנעו את יציאתם מבית הספר ולא הזהירו אותם באשר לסכנות שביציאה למשחק בשטח הסמוך לבית הספר. 6. הנתבעים טוענים כי לא חלה עליהם אחריות לתאונה. לטענתם, התאונה ארעה במקום בו עובר קו מתח גבוה שהמרחק בינו לבין הקרקע קצר מן הנדרש, בשל שינוי תוואי הקרקע בשל השלכת פסולת של בנייה במקום. לטענתם, התאונה ארעה בשעה שהתלמידים יצאו מחצר בית הספר בניגוד להנחיות שנתנו להם והם לא צפו ולא יכלו לצפות את ארוע התאונה ונסיבותיה. לטענתם, האחריות על התאונה מוטלת על התובעים ולחילופין הם תרמו לארוע ברשלנות בלעדית, או בשיעור של 45% לפחות. עוד טוענים הנתבעים כי על עירית ירושלים מוטל אשם מכריע בכך שלא מנעה ביצוע עבודות בשטח הסמוך לבית הספר, לא ביצעה פיקוח מתאים על העבודות שהתבצעו במקום ולא מנעה השלכת פסולת במקום ו/או סילוקה. הנתבעים טענו עוד כי עירית ירושלים בחרה להעלים עין מן הפסולת שנערמה בצמוד לבית הספר, למרות שגבתה עשרות אלפי שקלים לקופתה כדי להתיר שפיכת פסולת במקום. לטענתם, עירית ירושלים נתנה היתר לשפיכת פסולת מבלי לעמוד על הסיכונים הטמונים בפסולת בניין ולא דאגה לבדוק כי מקבל היתר השפיכה פינה את הפסולת בתום תקופת ההיתר. 7. עירית ירושלים טענה כי האחריות לתאונה כולה מוטלת על הנתבעים שהתרשלו בצורה חמורה בהשגחה על התובעים. לטענתה, המרחק בין הקרקע לחוטי החשמל היה תקני ובכל מקרה האירוע התרחש כאשר התובעים עמדו בצמוד לגדר שבנה בית הספר בשטח שפולס על ידי הנתבעים ולא על ערמה של פסולת בניין. לטענתה, בית הספר הציב מבנים ארעיים ללא היתר כחוק וחיבר את המבנים לחשמל ולמים בעצמו, ללא כל אישור. לטענתה הוכח כי אזור התאונה היה נקי מפסולת, שפיכת הפסולת נעשתה בידי הנתבעים והופסקה כחודשיים לפני האירוע. עוד טוענת עירית ירושלים כי מוט האלומיניום נלקח על ידי התובעים משטח בית הספר וכי לא מוטלת עליהם כל אחריות לתאונה. העיריה טוענת עוד כי מוטלת אחריות על התובעים עצמם שהיו כבני 14 בעת האירוע והיו מודעים לסיכון הטמון במעשיהם. 8. השאלות הדרושות הכרעה בתיקים שאוחדו בפני, נוגעות לאחריות הנתבעים לתאונה, לשיעור האשם התורם של התובעים וכן לאחריות עירית ירושלים לתאונה. לאחר קביעת האחריות ושיעורה, יש לקבוע מהו שיעור הנזק שנגרם לכל אחד מהתובעים וסכום הפיצוי המגיע להם מהצדדים האחראים לתאונה - בהתאם לשיעור האחריות שיקבע. להלן אדון בשאלות אלה, תוך בחינת המסמכים והעדויות שנשמעו בפני, טיעוני הצדדים והמצב המשפטי. אחריות הנתבעים 9. התובעים מבססים את תביעתם לפיצוי על עוולת הרשלנות והפרת חובת הזהירות מצד הנתבעים. עוולת הרשלנות מבוססת על שלושה יסודות: חובת זהירות, הפרת חובת הזהירות וקיומו של נזק הנובע מהפרה זו. בתי המשפט חזרו וקבעו כי, ככלל, מהות החובה של מורה לפקח על תלמידיו, זהה לחובתו של הורה. מימדיה והיקפיה של חובת הפיקוח משתנים בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה ומקרה ובכלל זה גילו ותכונותיו של הנתון לפיקוח. בע"א 715/79 גדעון דניאלי נ' אורט ישראל, קובע כב' השופט שמגר את כללי הפיקוח החלים על בית הספר בכל הנוגע לשמירה ואחריות על התנהגות התלמידים הנמצאים במשמורתם: (א) מידת הפיקוח הדרושה היא פועל יוצא של הנתונים, כגון: גיל הילדים, תנאי השטח, אופי העיסוק והסיכון, הנובע ממנו, וכיוצא באלה. (ב) בעת הפסקה, משחקים וכדומה, בהם נוטים ילדים להשתובבות ואף לפראות, מתחייב, בדרך כלל, פיקוח כללי, אך אם אין נסיבות מיוחדות לאור הנתונים מן הסוג המוזכר בסעיף-קטן (א), אינו מתחייב פיקוח צמוד דווקא, המכסה כל פינה, אלא מספיקה נוכחות בקרבת מקום, כי הידיעה בדבר נוכחות המורה, יש לה, בדרך כלל, השפעה מרסנת, אף אם המורה אינו נראה בכל רגע בכל אתר, אך נמצא, כאמור, בקרבת מקום. (ג) ראוי שהמורה יהיה בקרבת מקום, כדי שיוכל להתערב במידת הצורך בקטטה או בפעולה מסוכנת אחרת, או כדי שניתן יהיה להזעיקו על אתר; אך מובן, מאידך גיסא, כי המורה אינו יכול למנוע פעולת פתע או תגובה ספונטאנית, שאינה צפויה מראש. במשחקי ספורט, למשל, אין הפיקוח יכול למנוע, בדרך כלל, מעידה בעת ריצה או התנגשות בין מתחרים, הרצים זה בקרבת זה, אם אלו הם תולדה של אופי המשחק ולא של נסיבות או תנאים יוצאי דופן, אותם ניתן לצפות מראש, כדי למנוע את המשחק או את קיום הנסיבות והתנאים האמורים. (ד) כאשר נבחנה שאלת הפיקוח והשפעתה על אירועו של נזק, נבחן נושא זה בשני שלבים: ראשית, נשאלת השאלה, אם היה פיקוח נאות, וכאשר התשובה שלילית, אם יש ליחס את הנזק שנגרם להעדרו של הפיקוח" (פ"ד לה(2) 764, 771-772). 10. שלושת התובעים מסרו תצהירי עדות ראשית והעידו על נסיבות אירוע התאונה. חקירתם הנגדית היתה קצרה בעניין זה והתמקדה בעיקר בשאלות הנוגעות לנזקים שנגרמו להם כתוצאה מהתאונה. מהעדויות עולה כי התאונה ארעה בעת ההפסקה כאשר התובעים יצאו מחוץ לגדר בית הספר ושיחקו בשטח הצמוד לבית הספר. התובעים מצאו מוט של אלומיניום באורך של כ-4.7 מטר וביקשו לשים את המוט בתוך הגדר שהקיפה חלק מבית הספר. התובעים הרימו את המוט כדי לשים אותו בתוך הצינור של הגדר והמוט נגע בכבל החשמלי שהיה מעל השטח שבו שיחקו. כתוצאה ממגע המוט בכבל החשמלי, התחשמלו התובעים ונפגעו בצורה קשה. 11. מהראיות בפני עולה בבירור כי סדרי הבטיחות והשמירה על תלמידי בית הספר בכלל ובמיוחד בכל הנוגע לשמירה בהפסקות היתה לקויה ורשלנית בצורה חמורה במיוחד. התובעים העידו ועדותם בעניין זה לא נסתרה, כי הם היו נוהגים, כדבר שבשגרה, לצאת בהפסקות מחוץ לשער בית הספר ולשחק במקום שהיה צמוד לבית הספר. עוד התברר כי השער ממנו יצאו התלמידים היה פתוח משך כל שעות היום. העיד בעניין זה ש.: "ש. יצאת מבית הספר מסביב לגדר? ת. כן. שם היינו משחקים. ש. לא היה בכלל שער בגדר? ת. היה שער פתוח. בלילה נראה לי היו נועלים אותו. ש. וביום? ת. השער היה פתוח. ש. היה שומר ליד השער הזה? ת. לא. ש. בחצר ליד הקראוונים היה בהפסקות רב ששמר עליכם? ת. היה בפנים הקראוון רב (עמ' 17 לפרוטוקול ישיבה מיום 5.9.02). גם ס. העיד בעניין זה: "ש. השער בגדר היה פתוח במשך שעות היום או סגור? ת. כל שעות היום היה פתוח. ש. היה שומר בשער הזה? ת. לא. ש. היה רב שהשגיח על התלמידים בחצר בזמן ההפסקה? ת. לא. ש. אתם אומרים ששיחקתם מחוץ לגדר, הרבה ילדים היו עושים את זה? ת. כולם. ש. אי פעם יצא רב החוצה ואמר להכנס חזרה ואסור לצאת מן הישיבה? ת. לא" (עמ' 34-35 לפרוטוקול ישיבה מיום 5.9.02). 12. הנתבעים העידו מטעמם עד אחד בלבד, הרב מלין שלמעשה לא היה מעורה בנסיבות אירוע התאונה. עדותו היתה מבולבלת ולא אמינה ולקתה בסתירות ותמיהות. הנתבעים בחרו שלא להעיד עדים מהותיים מבחינתם ובמיוחד, לא הציגו תשתית עובדתית מבוססת ואמינה לגבי סדרי הבטיחות והשמירה על הילדים בבית הספר, בהפסקות בכלל ובמועד האירוע בפרט. 13. בעדותו הראשית הצהיר הרב מלין כי בבית הספר היו שני שערים, באחד מוצב שומר והשני נעול. לטענתו, במהלך ההפסקות נמצאים מורים תורנים בחצרות של בית הספר והתלמידים הונחו שלא לצאת בזמן הלימודים ובהפסקות אלא באישור בכתב. עוד הצהיר הרב מלין כי בית הספר הציב במקום קרוונים בתחילת שנת 1999 וכי טרם הצבת הקרוונים בוצעו עבודות עפר ופילוס השטח והתקבל לכך היתר מן העיריה. עוד הצהיר הרב מלין כי בשכנות לבית הספר התבצעה בנייה במועד הרלבנטי לתביעה, והקבלנים שפכו שם פסולת. בחקירה הנגדית התברר כי הרב מלין אינו מעורה בנסיבות האירוע, לא היה בשטח בזמן האירוע והוא לא היה מי שחתם על הדו"ח שפרט את נסיבות אירוע התאונה והוגש למשרד החינוך. טענתו בתצהיר כי השער היה נעול נסתרה לאחר שבבית המשפט אישר כי השער היה פתוח בהפסקות (עמ' 92 לפרוטוקול מיום 5.9.02). הרב מלין גם אישר כי חובה על בית הספר לדאוג לכך שבהפסקות יהיה מורה שישגיח על התלמידים בחוץ (עמ' 90 לפרוטוקול מיום 5.9.02). מעדותו התברר כי הרב פוריס היה המורה של התובעים במועד הרלבנטי וכי הוא המורה שתפקידו היה להיות בחצר בזמן ההפסקה ולהשגיח על התלמידים במועד התאונה (עמ' 81 לפרוטוקול מיום 5.9.02). אין ספק שמדובר בעד מהותי וחשוב, ולמרות זאת הוא לא הוזמן כעד מטעם הנתבעים. מדובר במורה שעד לאחרונה לימד בבית הספר ולא היתה כל מניעה מצד הנתבעים להעידו (עמ' 82 לפרוטוקול). התברר כי לא בכדי לא הוזמן הרב פוריס למתן עדות בבית המשפט שכן, ככל המסתבר, במועד התאונה הוא כלל לא היה בחוץ בעת ההפסקה ולפיכך לא היה מורה ששמר על התובעים וראה כי הם יוצאים משער בית הספר לשחק והעיקר - לא היה מורה שיכול היה למנוע את יציאתם. מעדותו של הרב מלין עולה כי בית הספר היה מודע לעובדה שהתלמידים נוהגים לשחק מחוץ לגדר בית הספר: ת. אמרתי קודם שליד המנ"ד היה שם שטח מרוצף של צריפים, זה היה פעם צריף של בית הספר ומבחינה בטיחותית היו צריכים לסגור את הצריף ומשרד החינוך לא איפשר ללמד שם יותר, ובשטח שליד המנ"ד הילדים היו משחקים. ש. האם ידוע לך שהילדים שיחקו מחוץ לגדר שהקיפה את המנ"ד. ת. זה מגדר לגדר, זה מרחק של 2 מטר מגדר לגדר, זה היה שטח רחב ידיים ולא היו צריכים להצטמצם בשטח של המנ"ד" (עמ' 81 לפרוטוקול ישיבה מיום 5.9.02). 14. בעדותו בבית המשפט לא היתה בפי הרב מלין גירסה מסודרת ואמינה או מידע מדויק מכלי ראשון אודות סדרי השמירה על הילדים בבית הספר. כך, לשאלה אם נאמר לילדים על ידי המורים שלא לצאת בהפסקה מחוץ לבית הספר, השיב כי יתכן והמורים לא אמרו, אך הפנה להוראות שניתנו - לא על ידו - בתחילת השנה (עמ' 82 לפרוטוקול מיום 5.9.02). תשובה זו אין בה כדי לעזור שכן גם אם נאמר לילדים בתחילת השנה מהם הנוהלים (ולא מפי הרב מלין) אך ברור הוא כי ללא פיקוח יום יומי וצמוד כי ההוראות אכן מבוצעות הלכה למעשה, הן נותרו כאות מתה. היתה זו חובתו של בית הספר לוודא כי הילדים לא ישחקו מחוץ לגבולות בית הספר במהלך ההפסקה, אולם בית הספר לא עמד בחובה זו. 15. הרב פורמן היה המנהל של בית הספר בעת אירוע התאונה, הוא גם היה מי שמילא את הדו"ח על התאונה עבור משרד החינוך והיה לו מידע ומעורבות ישירה בנהלים ובענייני הבטיחות בבית הספר. למרות חשיבותו המרכזית של עד זה, לא מצאו הנתבעים לנכון לזמנו כעד מטעמם. לפיכך נאלצה עירית ירושלים לזמן את הרב פורמן לעדות בבית המשפט. ואכן עדותו של הרב פורמן שפכה אור נוסף על מחדלם של הנתבעים בשמירה ובפיקוח על תלמידי בית הספר בכלל ועל התובעים בפרט. 16. בעדותו בבית המשפט הגדיר הרב פורמן את אירוע התאונה כ"פשוט וברור", לכן - לדבריו - לא היה צריך לערוך בדיקה כלשהי בעקבותיו: "ת. מאד פשוט היה מגודר, הילדים לא היו צריכים לצאת, והיה מישהו שהסתובב שם, זה היה תקן מאז מימים ימימה, גדרות בתוך גדרות, בתוך גדרות, חצרות בתוך גדרות וזה היה פשוט הכל היה רגוע, והכל היה שקט, ואני שהילדים יצאו למה יצאו, עד היום אני לא יודע למה יצאו, מה היה בדיוק. אבל זה מה שהנוהל התקין היה, לומדים, הכל סגור, נמצאים שומרים, רגיל" (עמ' 128 לפרוטוקול מיום 16.10.02) ובהמשך: "ש. ...השער שמוביל לכיוון הוואדי היה קיים באותו זמן, ואם הוא היה קיים הוא היה פתוח או סגור? ת. אני חושב, אני לא יודע אם פתוח, אני אומר גם בתוך הסברה שהשער בוודאי שהיה, נעול או לא נעול, אני לא יודע, אני לא יכול להגיד לך" (עמ' 129 לפרוטוקול). ובהמשך: "ש. אתה יודע שהזיזו את הגדר של הקרוואנים לאחר האירוע הזה? ת. לאחר האירוע הזה סידרו, טרחו סידרו את - אולי הייתה איזה פרצה, כדי לא לצאת, כן. לחבר את המנ"דים לדירה שם, אז עשו את זה אחר כך" (עמ' 131 לפרוטוקול מיום 16.10.02). ובהמשך: "ת. כן, אמרו, שאתה תעשה את זה, שאנחנו נעשה את זה. אבל היו ערים לזה, היה איזה ביקורת, שאני אומר הייתה ביקורת אחרונה שהייתה שאני הכרתי, שהיה שם איזה סמובר, המקום לא כל כך - המקום הייתה, עשינו כל הזמן שינויים ושיפוצים לבטיחות, זה היה בעקבות מישהו, אני לא יודע. אבל בטיחות זה היה. עשינו סורגים, פעם באו לעשות מנעולים, בכל כיתה יש סורג פתוח. עשו שינויים כל הזמן, גובה, של חצרות, של גדרות, כל הזמן הנושא הבטיחותי תמיד היה צמוד. הוא היה צמוד, אני לא יכול להגיד לך כי זה גם לא היה תאריך, לא היה חשוב אף פעם מי עומד מאחורי המבקשים" (עמ' 138 לפרוטוקול מיום 16.10.02). מעדותו של הרב פורמן עולה כי הוא - מנהל בית הספר - אינו יודע אם שער בית הספר היה נעול או פתוח וניכר היה כי אינו מגלה אחריות מספקת על הנעשה בבית הספר. 17. עד חשוב נוסף שהנתבעים נמנעו מלזמן הינו הרב צבי בורשטיין. גם הוא הוזמן להעיד על ידי עירית ירושלים ומעדותו עולה תמיכה נוספת לרשלנותם של הנתבעים. תפקידו של הרב בורנשטיין היה "המפקח" בבית הספר. בורנשטיין אישר כי השער היה פתוח וכי התלמידים היו נוהגים לצאת כעניין שבשגרה כדי לשחק (עמ' 92 ועמ' 106 לפרוטוקול מיום 16.10.02). בורנשטיין גם אישר כי היו חייבים להיות מורים שתפקידם להשגיח על התלמידים בזמן ההפסקות, בין היתר כדי שלא יצאו לשחק מחוץ לבית הספר (עמ' 97-98 לפרוטוקול). אולם, לדבריו, אין הוא יודע אם היה מורה כזה במועד האירוע. בהמשך עדותו, הסיר מעצמו כל אחריות וטען כי תפקידו לא היה לפקח על המורים, כי זה היה תפקידו של המנהל ואילו הוא עצמו היה "רק" מפקח (עמ' 107-108 לפרוטוקול). 18. ראיה נוספת התומכת בעדויות לפיהם התלמידים נהגו לשחק בקביעות מחוץ לבית הספר, מתחת לקווי החשמל, ניתן למצוא בדו"ח הועדה לבדיקת אירוע התאונה שהוכן על ידי חברת החשמל (מיום 9.5.99) והוגש על ידי הנתבעים (מוצג נ/9). בפרק "המימצאים" של הדו"ח נאמר: "3.4 בעת ביקור במקום הארוע מיד לאחר קרות הארוע התברר לחברת החשמל לראשונה כי ישיבת כנסת יהודה הוסיפה מבנים ארעיים בשטח לכיוון רשת החשמל, וזאת עבור תלמוד תורה לילדים. כתוצאה מקירבתם של המבנים הארעיים לרשת החשמל, שימש השטח הפתוח אשר מתחת למוליכי הרשת כשטח בו שיחקו הילדים מפעם לפעם. 3.5 יצויין כי ישיבת כנסת יהודה, אשר הוסיפה את המבנים הארעיים, לא פנתה לחברת החשמל בבקשה לחבר את המבנים הארעיים לרשת החשמל של חברת החשמל, אלא חיברה אותם בעצמה לרשת החשמל הפרטית של הישיבה. לפיכך חברת החשמל לא יכולה היתה לדעת על הוספת המבנים הארעיים הנ"ל. 3.6 בעת הוספת המבנים הארעיים האמורים הוגבהו פני הקרקע, ונוצר מצב בו במספר מקומות התקצר המרחק שבין מוליכי הרשת לפני הקרקע. יחד עם זאת, בנקודה בה עמדו הילדים והניפו את מוט האלומיניום המרחק האנכי בין מוליכי הרשת לפני הקרקע היה תיקני, דהיינו 5.10 מטר" (סעיפים 3.5,3.4 ו-3.6 לדו"ח). עוד נכתב בדו"ח כי הגורם המרכזי להתרחשות התאונה הינו: "הנפת מוט אלומיניום באורך 4.70 מ' ויצירת מגע עם מוליך רשת מ"ג במתח 33 ק"ו" והגורם המשני הוא: "הוספת מבנים ע"י ישיבת כנסת יהודה לכיוון קווי החשמל מ"ג ומתן אפשרות לילדי תלמוד התורה לשחק מתחת למוליכי הרשת". בפרק "המסקנות וההמלצות" נאמר: "על חברת החשמל להדגיש בפני ראשי הישיבה כי מצב של משחק ילדים מתחת למוליכי רשת החשמל עלול להיות מסוכן, ולפיכך עליהם למנוע כל גישה של ילדים מתלמוד התורה לשטח הפתוח שמתחת למוליכי רשת החשמל" (סעיף 6 לדו"ח, מוצג נ/6). 19. לסיכום האמור עד כה עולה כי הנתבעים התרשלו בחובתם לשמור על ילדי בית הספר בכלל ועל התובעים בפרט. הוכח כי אחד השערים של בית הספר היה פתוח בשעת ההפסקות, כי הילדים היו נוהגים לצאת מהשער ולשחק במתחם הסמוך לגדר בית הספר וכי המורה שהיה אמור להיות נוכח בחוץ ולשמור על הילדים לבל יצאו מבית הספר, לא היה נוכח במקום. חובת המורים לשמור על ילדים בעת ההפסקה ולפקח על מעשיהם היא חובה אלמנטרית וברורה. על המנהל והמורים לוודא כי בית הספר יהיה מקום מוגן ובטוח עבור התלמידים וכי בשעת ההפסקה הם יוכלו לשחק במתחם סגור וללא סיכונים וכי המורים ישגיחו עליהם בדרך אפקטיבית שתבטיח את בטחונם. בענייננו, מדובר בשלושה תלמידים ששיחקו בעת ההפסקה ואין ספק כי לבית הספר היתה חובה להשגיח עליהם ולצפות במתרחש בעת ההפסקה, כדי למנוע כי יפגעו. בית הספר הפר את חובתו כלפי התלמידים ולא נקט מבעוד מועד אמצעים סבירים. מדובר בתאונה שארעה בעת שהתובעים שיחקו במוט שניתן היה למנעה בקלות יחסית, תוך צפייה במתרחש, אם - כמתחייב - היה נמצא מורה בסביבתם הצופה בהם ומשגיח על משחקם. אחריות משרד החינוך 20. ב"כ הנתבעים טענה כי משרד החינוך (נתבע מס' 2) אינו אחראי לתאונה שכן בית הספר (נתבע מס' 1) הינו "מוסד פטור" - מוסד חינוך מוכר שאינו רשמי - השייך לעמותה פרטית ואינו מהווה חלק אינטגרלי מרשת החינוך הכלל ארצית. לטענתה, המוסד החינוכי אינו כפוף לפיקוח משרד החינוך לא מבחינה פדגוגית ולא בבחירת עובדי ההוראה. לטענתה, אגף הבטחון במשרד החינוך הוא גוף מנחה בלבד ובית הספר חייב לקיים בדיקה שוטפת ולהיות ער ואחראי לסיכונים. טיעון זה אינו מבוסס ויש לדחותו. 21. אם ביקשה ב"כ המדינה (הנתבעים) להסיר מעצמה כל אחריות לבית הספר ולקטינים הלומדים בו, היה עליה להציג תשתית עובדתית ומשפטית מסודרת ומשכנעת הנתמכת בראיות. ב"כ המדינה לא עשתה כן. אדרבה, ביום 3.5.00 הגישה בקשה לבית המשפט בה טענה כי נתבעת 3 (ענבל, חברה לביטוח בע"מ) העבירה לידיה את התביעה על מנת לייצגה וכן את מדינת ישראל ואת בית הספר (נתבע 1): "רק אם האחרון הינו בית ספר בפיקוח של משרד החינוך, ובכפוף לתנאים נוספים" והוסיפה כי "טרם נסתיים ברור השאלה אם הנתבע מס. 1, בית ספר מהמגזר החרדי, הינו בית ספר בפיקוח משרד החינוך ואם מתקיימים התנאים הנוספים המזכים אותו בייצוג מטעם המדינה". ביום 13.6.00 הגישה ב"כ הנתבעים בקשה להארכת מועד להגשת כתב הגנה וטענה כי היא וגורמים במשרד החינוך עמלים לבירור השאלה אם בית הספר נמצא בפיקוח של משרד החינוך ואם מתקיימים התנאים המזכים אותו בייצוג מטעם המדינה. בסופו של דבר קיבלה על עצמה את ייצוג המדינה, את ייצוגו של בית הספר ואת ייצוג חברת הביטוח. כתב ההגנה הוגש מטעם בית הספר כמו גם מטעם המדינה. משמע כי בית הספר עמד בקריטריונים שהציב משרד החינוך ואשר את תוכנם לא טרחה ב"כ הנתבעת לפרט. זאת ועוד, כתב ההגנה שהגישה ב"כ הנתבעים כלל רובו ככולו הכחשות כלליות וגורפות. כך נטען כי בית הספר אינו אישיות משפטית ויש למחוק אותו, טענה עליה, בצדק, לא חזרה וכן הכחשות גורפות וסתמיות הכוללות הכחשה בדבר שמם וגילם של התובעים, מיקום בית הספר, העובדה כי התובעים למדו בו ועוד. היה מקום לצפות כי אם המדינה מתכחשת לאחריותה לבית ספר בו לומדים מאות תלמידים כי תציג למצער, תשתית עובדתית ומשפטית מלאה לבסס טענות אלה. מדובר בעניין בעל השלכות מהותיות לשלומם ולבטחונם של קטינים ואין זה ראוי כי עניין זה יוותר לוט באפילה. 22. זאת ועוד, בדו"ח על התאונה הנושא כותרת "מדינת ישראל משרד החינוך והתרבות", עליו חתום מנהל בית הספר הרב פורמן, נכתב תחת הכותרת "הבעלים": "משרד החינוך" (מוצג צד ג' 2). מדובר למעשה בהודאת בעל דין והתובעים היו רשאים לסמוך על דו"ח זה ממנו ניתן ללמוד על אחריותו של משרד החינוך על בית הספר. משרד החינוך (נתבע מס. 2) נמנע מלהציג מצידו את תמונת המצב העובדתית ובמיוחד נמנע מלהעיד ולו עד אחד מטעמו שישפוך אור על מערכת היחסים, הנהלים והפיקוח השוררים בין בית הספר ומשרד החינוך. לא למותר לציין את ההלכה הפסוקה הקובעת כי הימנעות מלהביא עד רלבנטי יוצרת חזקה לרעת גירסתו של בעל הדין שנמנע מלהביא את העד ולחשוף אותו לחקירה נגדית על ידי בעל הדין שכנגד. 23. בענייננו, נאלצה עירית ירושלים להזמין בעצמה את כל העדים שמשרד החינוך נמנע מלהזמין (ולו עד אחד מטעמו). מהעדויות עולה בבירור כי הגורם המפקח על בית הספר הוא משרד החינוך. העיד בעניין זה רותם זהבי, הממונה על הבטיחות של משרד החינוך (להלן - זהבי): "משרד החינוך מחולק למחוזות, יש מחוז שהוא מוכר ולא רשמי, שבו יש לכל מוסד חינוך תיק, באגף המוכר ולא רשמי. שבו בתיק הזה של הבית ספר כנסת יהודה, תוכל לבדוק אם יש עוד דברים. אני לא בקיא בתיק הזה, הוא הגיע לידי, מתוך הדברים שמצאתי שם, יש שם דו"ח בטיחות אחד משנת 96, בוודאי תשאל אותי בשאלות בהמשך בוודאי אני אוכל לספר לך מה זה אומר. אבל יכול להיות שיש בתיק הזה עוד דברים שיכולים לעניין אותך. אבל זה תיק שבו למשל כשהמוסד החינוכי רוצה לעשות רשיון, לחדש את הרשיון הוא פונה לאגף המוכר ולא רשמי, ואומר - אני רוצה לחדש את רשיוני לשנת כזו וכזו כמוסד חינוך, ועל פי חוק הפיקוח הוא מחויב לחדש את רשיונו ובין היתר יש לו שם מחויבות לעמוד בנושא הבטיחות כפי שמשרד החינוך מחייב" (עמ' 45-46 לפרוטוקול ישיבה מיום 16.10.02). בהמשך עדותו התברר כי זהבי אינו מכיר את נסיבות ארוע התאונה שכן הוא לא עבד בתפקיד זה במועד הרלבנטי (עמ' 52 לפרוטוקול מיום 16.10.02). 24. זהבי העיד עוד כי מוסד מוכר ולא רשמי חייב לקבל רשיון לפעילותו ולצורך זה עליו לקבל אישור ממשרד החינוך כי הוא עומד בקריטריונים למתן הרשיון ולחידושו, בהתאם לחוק. הוא אישר כי משרד החינוך עורך תוכנית כוללת הבודקת מעת לעת את מוסדות החינוך ומפקח על נושא הבטיחות. עם זאת, זהבי חזר ואמר כי אינו יודע "איך זה נעשה באותה תקופה, קשה לי להגיד לך כי אני לא הייתי מנהל בעניין הזה. הדברים האלה עברו שינויים גדולים מאד מרגע שנכנסתי לתפקיד...". ובהמשך טען כי יש אבחנות רבות בין המוסדות של "המוכר ולא רשמי" וכי הוא אינו מתמצא בכך והציע: "אולי כדאי להביא מישהו שיותר מתמצא" (עמ' 53 לפרוטוקול מיום 16.10.02). אכן היה על ב"כ המדינה להעיד עד מטעם משרד החינוך המצוי היטב בנוהלי הפיקוח ובפרטי התאונה. ב"כ משרד החינוך נמנעה גם מלהגיש את כל המסמכים הנוגעים לבית הספר ומצויים במשרד החינוך ולהעיד את מי שממונה במשרד החינוך על פעילותו של בית הספר (ראה עמ' 45-46 לפרוטוקול מיום 16.10.02). הימנעות ב"כ המדינה מלזמן עדים מטעם משרד החינוך אינה עניין פורמלי בלבד, וכך ניתן לראות כיצד מנסה ב"כ המדינה לדלות פרטים בחקירה נגדית מפי זהבי, הממונה על הבטיחות במשרד החינוך, אודות הבעלים או הפיקוח על אותו בית הספר, אך ללא הועיל (ראה עמ' 57-58 לפרוטוקול מיום 16.10.02). אין לקבל דרך זו שגרמה לערפול העובדות, כולן בידיעת המדינה, ולבזבוז זמן מיותר. 25. עובד נוסף של משרד החינוך שזימנה עירית ירושלים לעדות הינו יואב כהן המכהן כקצין הבטיחות של מחוז ירושלים. מעדותו עולה כי משרד החינוך מבצע ביקורות על בית הספר, אם כי ביקורות מדגמיות בלבד, בשל כח אדם מועט (עמ' 65 לפרוטוקול מיום 16.10.02). גם במהלך עדותו של עד זה התברר כי לא הוזמן העד הרלבנטי. וכך הציע העובד של משרד החינוך לב"כ המדינה: "ת. למשרד החינוך יש גוף שנקרא האגף לחינוך מוכר שאינו רשמי. כיצד הם מטפלים במוסדות האלה, אני מציע שתזמנו את הגברת לבנה אברמוביץ. ש. אתה לא יודע - ת. שהיא מנהלת האגף, היא תיתן את כל התשובות המוסמכות לעניין, כי זאת סוגיה שלטעמי יש בה איזה שהיא בעייתיות אבל אני לא רוצה - ש. אתה לא יודע?" בשלב זה הביע ב"כ התובעים את התנגדותו לשינוי החזית שעשתה ב"כ המדינה, לאחר שהודיעה כי תעניק הגנה לבית הספר (ראה עמ' 76 לפרוטוקול מיום 16.10.02). 26. ב"כ הנתבעים ביקשה להציג חזית בין בית הספר (נתבע 1) לבין המדינה (נתבע 2) בדרך לא דרך ובלא תמיכה בתשתית עובדתית. מהנתונים והראיות בפני עולה כי מדובר בבית ספר המקבל תקציבים ממשרד החינוך כאשר חלק הארי של תקציב בית הספר בא ממשרד החינוך (ראה עמ' 87 לפרוטוקול מיום 5.9.02). עוד התברר כי משרד החינוך מפקח על בית הספר בנושאים בטיחותיים וכן בעניינים נוספים. גם העד מטעם הנתבעים, הרב מלין אישר כי "בענייני בטיחות הבית ספר שלנו שם דגש מיוחד על כל עניינים בטיחותיים. מדי פעם בא המפקח של משרד החינוך ודורש דרישות ואנו ממלאים אותן" (עמ' 78 לפרוטוקול מיום 5.9.02). ובהמשך: "אמרתי קודם שליד המנ"ד היה שם שטח מרוצף של צריפים, זה היה פעם צריף של בית הספר ומבחינה בטיחותית היו צריכים לסגור את הצריף ומשרד החינוך לא איפשר ללמוד שם יותר, ובשטח שליד המנ"ד הילדים היו משחקים" (עמ' 81 לפרוטוקול מיום 5.9.02). 27. בענייננו מדובר בבית ספר המקבל תקציבים ממשרד החינוך, רשיונו ניתן לו ממשרד החינוך ומשרד החינוך מפקח עליו מהבחינה הבטיחותית ומבחינות רבות נוספות. חובת רשיון לבית ספר קבועה בחוק הפיקוח על בתי ספר, התשכ"ט-1969 ובחוק זה מוקנות למשרד החינוך סמכויות פיקוח רחבות היקף (ראה סעיפים 9, 10 ו-30 לחוק). חובתו של משרד החינוך כלפי ציבור התלמידים נגזרת מהזכות לחינוך ועל משרד החינוך לדאוג כי התלמידים ילמדו במוסדות בטוחים ובטיחותיים. ממכתב שכתב יעקב הלמן, מפקח במשרד החינוך (מיום 2.3.00) הוא מאשר כי אף שבית הספר הינו במעמד של "מוסד פטור" הוא כלול בהסדר של ביטוח התלמידים. משמע כי גם משרד החינוך מכיר בחובתו כלפי התלמידים לבטחם מפני סיכוני פגיעה בהיותם במשמורת ובפיקוח בית הספר בו למדו. 28. בענייננו החובה והאחריות של משרד החינוך כלפי הסדרי הבטיחות של בית הספר רבה במיוחד נוכח העובדה (עליה אעמוד בהמשך) כי בית הספר עשה דין לעצמו כאשר הקים מבנים ללא היתר ובניגוד לחוק, עשה עבודות עפר והגביה את פני הקרקע, איפשר לתלמידים לשחק מתחת לקוי מתח גבוה, התחבר, ללא אישור, לרשת החשמל והמים והגביר בכך את הסיכון כלפי התלמידים. עניינים אלה היו צריכים להיות בפיקוח של משרד החינוך ובהעדר פיקוח יש לראות גם את משרד החינוך אחראי כלפי התלמידים (התובעים) שנפגעו בתאונה. 29. בית הספר אף נמנע מלערוך דו"ח מסודר ומפורט על פרטי אירוע התאונה החמורה שארעה ועל כל המעורבים בפרשה, כולל פרטים על מורה בית הספר שהיה צריך לפקח על התנהגות התלמידים בעת ההפסקה. בהעדר דו"ח כזה היו העדויות של האחראים על בית הספר ובכלל זה הרב פורמן, מנהל בית הספר מבולבלות, סותרות וחסרות מידע מדויק. כל שהוצג בבית המשפט (על ידי עירית ירושלים) הינו דו"ח עליו חתום קב"ט משרד החינוך, יואב כהן (עד שהוזמן על ידי עירית ירושלים). אולם מעדותו התברר כי הוא לא היה מי שערך את הבדיקה אלא מדובר במסמך שתוכנו הועתק מעדות שהועברה אליו על ידי אופיר כהן, הקב"ט האזורי (מוצג צד ג' 1). תוכנו של הדו"ח היה לקוני וסתמי. כך גם עדותו של כהן אשר נשאל על נוהלי הבירור והבדיקה בכלל ומה נעשה במקרה זה בפרט ותשובותיו היו מבולבלות ובלתי ברורות (ראה עמ' 67-69 לפרוטוקול מיום 16.10.02). אשם תורם 30. הנתבעים טוענים כי התובעים נושאים באשם תורם בשיעור (לפחות) של 45% בכך שיצאו משטח בית הספר בניגוד לאיסור מפורש ובכך שהרימו את המוט סמוך לקווי מתח גבוה מבלי לשים לב לסיכונים הנובעים ממעשיהם. טיעון זה יש לקבל בחלקו. בקביעת מידת הזהירות הנדרשת מקטין יש להתחשב בגילו הצעיר של הקטין, בנסיון חייו המוגבל ובנטייתם של נערים קטינים להמשך אחר דברים אסורים ומסוכנים: "העובדה כי אין לקטינים התבונה הדרושה כדי לנקוט בזהירות המקובלת על אדם מבוגר ממוצע מטילה על כל אדם הבא במגע עם קטין את החובה לכלכל את צעדיו בכושר הלקוי הזה. התוצאה המעשית מכך היא כי, במקרה של רשלנות מצד מבוגר ותרומת רשלנות מצד קטין נושא הראשון בחלק רב של האשמה" (ג. טדסקי, י. אנגלרד, א. ברק. מ. חשין, דיני הנזיקין - תורת הנזיקין הכללית, מהדורה שניה, עמ' 245). 31. בענייננו עולה בבירור כי האשם העיקרי לתאונה נעוץ במעשים ובמחדלים של הנתבעים. עם זאת, אין הצדקה לפטור את התובעים מכל אחריות לתאונה. מדובר בנערים בגיל 14 ששיחקו במהלך הפסקה במקום הסמוך לבית הספר. חלק מהתובעים אישרו כי ראו את חוטי החשמל לפני התאונה, אולם טענו כי לא היו מודעים לסכנת ההתחשמלות (ראה הודעת ס. במשטרה, מסמך 29 בתיק מוצגי העיריה ועדותו בבית המשפט, עמ' 33 לפרוטוקול מיום 5.9.02 וכן הודעת ו. במשטרה, מסמך 27 בתיק מוצגי העיריה). 32. שימוש במוט מתכת והרמתו כלפי מעלה במקום שבו נמצאים חוטי חשמל מטיל אשם תורם על התובעים, זאת גם אם לא היו מודעים לחלוטין לסכנות הטמונות במעשה. אכן החובה להשגיח על התלמידים ולהתריע מפני סיכונים מוטלת על בית הספר ועל המורים הממונים על התלמידים, עם זאת היה מקום לצפות גם מן התובעים למידה מינימלית של אחריות למעשיהם ונראה לי כי בנסיבות המקרה יש להטיל עליהם אשם תורם לתאונה בשיעור של 15%. אחריות עירית ירושלים (צד ג' 2) 33. הנתבעים שלחו הודעת צד ג' לעירית ירושלים וטענו לרשלנות ו/או פזיזות ו/או חוסר זהירות ו/או הפרת חובה שבחוק מצד עירית ירושלים. טענות הנתבעים נגד עירית ירושלים היו משוללות כל בסיס עובדתי, לא הוכחו ודינן להידחות. 34. אין חולק כי התאונה ארעה בעת שהתובעים יצאו מחוץ לשטח בית הספר, הרימו מוט אלומיניום אותו ניסו להשחיל בגדר בית הספר, המוט נגע בחוטי מתח גבוה ואז ארעה ההתחשמלות. הטענה המרכזית של הנתבעים היתה כי במקום אירוע התאונה היו ערמות פסולת שהושלכו על ידי קבלנים שעבדו בשטח וכי היה על העיריה לדאוג לניקוי המקום, דבר שלא עשתה. טיעון זה לא הוכח ויש לדחותו. אדרבה, העד היחיד שהעידו הנתבעים מטעמם, הרב מלין, סתר את האמור בתצהיר עדותו הראשית כאשר העיד בבית המשפט בבירור כי במקום התאונה לא היו גרוטאות או חפצים מסוכנים: "ש. הרב פורמן תחת הכותרת: חוו"ד המנהל הוא אומר: המקום נקי מגרוטאות וחפצים מסוכנים. התיאור הזה מתאים למציאות השטח כפי שאתה מכיר אותה. ת. בוודאי. ש. הלכת לראות את מקום התאונה אחרי שהתרחשה. ת. כן. ש. אתה מודע לזה שהתלמידים עמדו מהצד החיצוני של הגדר, לפחות לפי מה שסיפרו לך. ת. כן. ש. אני מבין שבמקום שהם עמדו לא היו לא גרוטאות ולא חפצים מסוכנים. ת. נכון. ש. ולא היו שם ערימות אשפה איפה שהם עמדו. ת. לא היו" (עמ' 83 לפרוטוקול מיום 5.9.02). 35. הרב פורמן, מנהל בית הספר כתב במפורש בדו"ח שהגיש "על התאונה" (מיום 4.5.99) תחת הכותרת "חוות דעת המנהל... על התאונה ונסיבותיה שנבדקו על ידם": "המקום נקי מגרוטאות וחפצים מסוכנים". למעשה מדובר בהודאת בעל דין המחייבת אותו. הדבר נכון במיוחד כאשר הודאה מפורשת זו באה מפי מי שמנהל מוסד ציבורי חינוכי האחראי על מאות תלמידים. בחקירה הנגדית חזר הרב פורמן על הודאה זו: "ש. ולא היו שם ערמות של אשפה שהיו בהם גרוטאות וחפצים מסוכנים? ת. ערמות שם, לא היה, אני לא זוכר אבל זה לא היה, אם זה כתוב שזה לא היה אני לא יודע באיזה רדיוס, אני לא יודע איזה רדיוס מאתים מטר. לא יודע על יד המקום, לא היה" (עמ' 124 לפרוטוקול מיום 16.10.02). 36. זאת ועוד, טענות בית הספר בעניין אחריות העיריה הועלו בחוסר תום לב לאחר שבמהלך העדויות בפני התגלה כי בית הספר ביצע בנייה בלתי חוקית סמוך למקום התאונה כאשר הציב את שני המבנים הניידים ללא היתר כחוק, עשה עבודות עפר, הגביה את פני הקרקע, שפך פסולת בנייה במקום והתחבר לחשמל ולמים בצורה פיראטית המהווה סיכון לשלומם ולבטחונם של התלמידים והמורים. 37. העיד בעניין זה הרב מלין: "ש. זה נכון שאת המנ"דים שכן הצבתם לא הגשתם בגינם בקשה להיתר בנייה? ת. נכון. ש. זה נכון שאתם ביקשתם שישפכו עפר באזור שהיה קרוב לבית הספר כדי להגביה את הקרקע שאפשר יהיה להציב מנ"דים. ת. כדי להקים את המנ"דים היה צריך יישור השטח. היה צורך בשפיכה מסוימת כדי ליישר את הקרקע ליד בית הספר. ש. אבי בדק בית ביצעו את השפיכה בשבילכם. ת. נכון. ש. הם גם הקימו את המנ"דים האלה בשבילכם. ת. כן. (עמ' 78-79 לפרוטוקול מיום 5.9.03). בהסכם (מיום 16.10.98) בין בית הספר לבין חברת "אבי בדק", החברה שביצעה את העבודות עבור בית הספר, נכתב במפורש כי מדובר בעבודות "יישור שטח של 150 מטר כולל יציקת בטון וברזל בעובי 10 ס"מ..." (מסמך 4 בתיק המוצגים של עירית ירושלים). הרב בורשטיין (מפקח בית הספר) שהוזמן להעיד על ידי עירית ירושלים, אישר כי היה מעורב ברכישת המנ"דים וכי העבודה בוצעה על ידי חברת "אבי בדק בית" עבור בית הספר בהתאם להסכם שנחתם עימו (עמ' 85 לפרוטוקול מיום 16.10.02). הרב בורשטיין גם העיד כי לצורך הצבת המנ"דים היה צורך בישור השטח ובשפיכת מילוי להגבהת אזורים מסוימים בקרקע (עמ' 86-87 לפרוטוקול). 38. ב"כ הנתבעים טענה כי הקמת המבנים נעשתה עקב מצוקת מקום לאחר שהעיריה אישרה הקמת כיתות נוספות. עובדה חשובה שלא צוינה על ידי ב"כ הנתבעים הינה כי הקמת המבנים נעשתה ללא היתר כחוק. בעדותו בבית המשפט אישר הרב מלין כי הצבת המבנים נעשתה ללא היתר כחוק: ש. זה גם נכון שאת המנ"דים שכן הצבתם לא הגשתם בגינם בקשה להיתר בנייה? ת. נכון (עמ' 78 לפרוטוקול מיום 5.9.02). ובהמשך: "ש. כשאתם הקמתם את המנד"ים אתם חיברתם אותם לחשמל ולמים פשוט לבניין עצמו, לא ביקשתם אישור מחב' החשמל ולא מחב' המים, עשיתם הכל בעצמכם. נכון? ת. כן" (עמ' 85 לפרוטוקול מיום 5.9.02). יש לדחות את טענת הנתבעים כי עירית ירושלים אישרה לבית הספר הקמת כיתות נוספות. כפי שעולה מהראיות, הקמת הכיתה לא יצאה אל הפועל שכן לא הושגו האישורים הנחוצים לצורך פתיחת כיתה מעין זו (סעיף 11 לתצהיר הרב ברוך הלפגוט, מנהל מחלקת תת"ים וישיבות). 39. ב"כ הנתבעים טענה עוד כי עירית ירושלים הטילה ברירות קנס בין התאריכים 25.10.98-29.10.98 בגין שפיכת פסולת בצמוד לבית הספר, פסולת שלטענתה נשפכה על ידי אחרים וכי ביום 3.12.98 ביטלה העיריה את ברירות הקנס הנ"ל. לטענתה, מדובר בפסולת שנשפכה על ידי אחרים והעיריה נכשלה בחובתה לדאוג ולפקח על פינויה. טיעון זה למצער אינו מדויק ויש לדחותו. מהמסמכים שצרף הרב מלין לתצהירו עולה כי לבית הספר ניתן היתר לשפיכת פסולת (מיום 3.11.98-17.11.98) וכי האגרה עבור שפיכת הפסולת שולמה. טענת בית הספר כי האגרה לא שולמה על ידו אינה ברורה שכן ההיתר ניתן ל"מוסדות קול ברמה - כנסת יהודה" ובפרטי הקבלה של התשלום נכתב "מוסדות קול ברמה". 40. ב"כ הנתבעים טענה עוד (עמ' 13 לסיכומים) כי עירית ירושלים נתנה היתר לשפיכת הפסולת לגורם אחר ולא לבית הספר. טיעון זה יש לדחות. ההיתר ברור על פניו והוא ניתן לבית הספר ולא לגורם עלום אחר כטענת ב"כ הנתבעים. ההיתר לשפיכת הפסולת מעיד אף הוא כי לצורך הצבת המבנים הבלתי חוקיים שהציב בית הספר, הוא נאלץ לשפוך פסולת בניין במקום וכי בית הספר היה האחראי לעבודות אלה, שבוצעו עבורו. יש לדחות את טענת הנתבעים כי ברירות הקנס שרשמה העיריה לבית הספר (בתאריכים 25.10.98-29.10.98) ניתנו על פסולת שנשפכה על ידי אחרים. ביום 1.12.98 פנה הרב פורמן במכתב אל מחלקת הפיקוח העירוני בעניין זה וביקש כדלקמן: "רצ"ב קנסות שהוטלו בעניין שפיכה אסורה: ברצוני להבהיר: א. שלושת הקנסות האחרונים הוטלו לאחר שכבר היה מצוי אישור בידינו. ב. לגבי הקנסות הקודמים האישור היה בפועל בע"פ ומחמת בעיה טכנית במחשבי העיריה לא יכולנו פיזית להציג אותו. בהתאם לכך בקשתנו לבטל את כל הקנסות שהוטלו עלינו" (מסמך 197 למוצגי הנתבעים). בקשה זו אושרה על ידי העיריה (ראה מכתב שכתבה הממונה על הפיקוח בעיריה לבית הספר ביום 3.12.98, מסמך 199 למוצגי הנתבעים). ממסמך זה עולה בבירור כי מדובר בשפיכת פסולת שנעשתה על ידי בית הספר וכי מנהל בית הספר ביקש מהעיריה לבטל את הדו"חות שניתנו לבית הספר. נוכח מסמכים ברורים אלה, צריך מידה לא קטנה של עזות מצח לטעון כי הבקשה לביטול הדו"חות היתה עבור דו"חות שניתנו לאחרים. כך בעדותו בבית הספר טען הרב צבי בורשטיין כי הרב פורמן כתב למחלקת הפיקוח בעיריה וביקש לבטל את הקנסות בתור "טובה". לשאלת בית המשפט למי, השיב: "לאדם שלא ישלם קנסות אבל לי זה לא נצרך" (ראה גם הערת ב"כ הנתבעים בבית המשפט בעניין זה, עמ' 116 לפרוטוקול מיום 16.10.02). עדות זו כה מופרכת עד כי גם הרב פורמן השיב בשלילה לשאלת ב"כ הנתבעים בעניין זה: "לא יודע שעשיתי טובות לבטל קנסות" וכן: "לא הייתי משתמש בבלנק של כנסת יהודה, זה טובה אישית, זה בקשה אישית, אבל לא בתור מנהל של תלמוד תורה, מה הקשר לזה, אני לא יכול להגיד לך" (עמ' 136 לפרוטוקול מיום 16.10.02). ואכן עיון בבקשה של הרב פורמן לביטול הקנסות מעלה כי לא זו בלבד שפנייתו לפיקוח העירוני נעשתה על גבי נייר רשמי של בית הספר, אלא במכתב עצמו נאמר כי הקנסות הוטלו למרות שבידי בית הספר היה אישור לשפיכת פסולת (ולו גם אישור בע"פ), וכי זו הסיבה לבקשתו אל הפיקוח העירוני, לבטל אותם קנסות. 41. ב"כ הנתבעים טענה עוד כי בכך שעירית ירושלים נתנה היתר לשפיכת פסולת ואישור לביטול הקנסות היא "שיתפה פעולה ונתנה יד לשפיכת הפסולת" ומכאן כי הסכימה לשפיכת פסולת הבניין בשטח הסמוך למוסד החינוך. טענה זו מופרכת ומוטב היה שלא נטענה. העובדה כי העיריה נתנה היתר לבית הספר לשפיכת פסולת ולאחריו נעתרה לבקשת מנהל בית הספר, שטען כי קיבל אישור לשפיכה, וביטלה את הקנסות אין בה כדי הסכמה כלל ועיקר לשפיכת פסולת הבניין. אך ברור הוא כי החובה מוטלת על מי ששפך את הפסולת, על פי היתר, לפנותו מהמקום. למותר לציין כי בהיתר עצמו נקבע כי על מקבל האישור לפנות את השטח לאחר השפיכה וכי האישור מוגבל לתקופה של מספר ימים בלבד (ראה נספח "ח" לתצהיר הרב מלין ונספח ג' לתצהיר יוגב). 42. הנתבעים טענו כי במקום נשפכה פסולת על ידי אחרים ולא על ידם. טיעון זה לא הוכח ודינו להידחות. הוכח כי בית הספר והקבלנים שעבדו עבורו בהצבת המבנים הלא-חוקיים ובעבודות עפר שבוצעו לצורך זה והם אלה ששפכו את פסולת הבניין במקום. אדרבה, יהודה ארנפלד תלמיד בית הספר שראה את התאונה העיד כי ראה את המשאיות השופכות פסולת לפני שהוצבו המבנים הבלתי חוקיים ולפני שהתלמידים החלו ללמוד שם (עמ' 99 לפרוטוקול מיום 5.9.02). ב"כ הנתבעים מבקשת להסתמך בעניין שפיכת הפסולת על עדותם של התובעים שהעידו על שפיכת פסולת במקום. מדובר בעדים שכולם בעלי עניין ויש להתייחס לעדותם בזהירות רבה. אולם גם כך, מסתבר כי חלקם התיחס לשפיכת הפסולת שנעשתה על ידי בית הספר לצורך יישור הקרקע והצבת הקרוונים. העיד בעניין זה ו.: ש. נשאלת קודם על משאיות ששפכו שם פסולת. זה אתה מתכוון בתקופה לפני שהקימו את הקרוואנים? ת. כן. עשו את זה כדי להגביה את המקום. אחר כך יישרו את המקום ושמו את הקרוואנים" (עמ' 53 לפרוטוקול מיום 5.9.02). היה זה דווקא מנהל בית הספר, הרב פורמן, שטען כי המקום היה נקי מפסולת בניין (עמ' 123 לפרוטוקול מיום 16.10.02 והדו"ח על התאונה וכן ראה גם עדותו של הרב מלין בעמ' 83 לפרוטוקול מיום 5.9.02). עדות זו באה כדי להרחיק את בית הספר ממעורבות כלשהי בהשלכת הפסולת ובאחריות לתאונה, ביודעו כי מי שאחראי לשפיכת פסולת הבניין הוא דווקא בית הספר, שעשה במקום עבודות ללא היתר כחוק. 43. זאת ועוד, אם נכונה טענת בית הספר על כך שערמות פסולת בניין נערמו בצמוד למוסד החינוכי (עמ' 22 לסיכומי ב"כ הנתבעים) כי אז מוטלת היתה על מנהלי בית הספר ומוריו חובה מינימלית להתריע בצורה מסודרת ויעילה בפני רשות הפיקוח בעיריה על קיומם של מפגעים בצמידות לבית הספר. אולם בית הספר לא עמד גם בחובה זו. העיד בעניין זה הרב מלין: "ש. כשזה קרה בתקופה ההיא התקשרת לעירייה והודעת להם ששופכים שם פסולת. ת. לא הודעתי לעירייה. אבל התנגדתי עם המשאיות, עם הנהגים שהגיעו, אמרתי להם שלא ישפכו שם שום פסולת. ש. יצאת מהמשרד שלך וגערת בהם. ת. זה היה גם ביום שישי אחה"צ וגם ביום רגיל, הם פשוט שפכו שם, אינני יכול לעמוד שם ולעצור אותם בגופי. אבל אמרתי להם להפסיק לשפוך, זה גרם אבק, וגם בזמן בית הספר זה גרם לרעש מאוד גדול וכולם ביקשו להפסיק את זה. הם אמרו: כבר, כבר, אחרון, אחרון. ש. בכל זאת לא התקשרת לאף אחד בענין הזה. רק דיברת עם נהגי המשאיות. ת. נכון" (עמ' 86 לפרוטוקול מיום 5.9.02). יש לדחות את הגירסה שנשמעה לראשונה מפי בורשטיין בחקירה הנגדית כי הוא פנה לעיריה בעניין שפיכת הפסולת (עמ' 100 לפרוטוקול מיום 16.10.02). אם ביקשו הנתבעים לטעון כי אחרים ולא הם שפכו פסולת סמוך לבית הספר וכי הם פנו לאגף הפיקוח בעירית ירושלים בתלונות בעניין זה, היה עליהם להציג תשתית עובדתית מסודרת בעדות ראשית מטעמם ולפרט מהם הפעולות שנקטו בעניין זה. הנתבעים לא עשו כן. אדרבה, הם לא זימנו להעיד את העדים הרלבנטיים מטעם בית הספר או משרד החינוך וכך יצא כי בורשטיין, "מפקח" בית הספר, הוזמן על ידי העיריה ונחקר ב"חקירה נגדית" על ידי ב"כ בית הספר ובמיוחד לקתה עדותו בתמיהות וסתירות כשטען כי בית הספר לא ביקש אישור לשפיכת הפסולת (עמ' 103 לפרוטוקול מיום 16.10.02) או כשטען לראשונה בחקירה הנגדית כי "הזעיק" את העיריה מספר פעמים כדי שלדבריו יעשו קנסות, אך ללא הועיל (ראה עמ' 100 לפרוטוקול מיום 16.10.02). 44. הנתבעים טענו עוד כי ביום 4.4.99 (שלושה שבועות לפני התאונה) נמסרה תלונה למוקד עירית ירושלים בגין "השלכת פסולת של חומרי בניה" בסנהדריה המורחבת. לטענתם, פקחי העיריה בדקו את התלונה (ביום 19.4.99) ולפיכך, כך לטענתם, ברור הוא כי לעירית ירושלים היה ידוע מצבו של השטח הצמוד לבית הספר שכולו זרוע "ערמות פסולת בנייה ומפגעים" (עמ' 14 לסיכומים). טיעון זה אינו מבוסס ודינו להידחות. מדובר בתלונה אחת שנבדקה ונמצאה כ"גניזת ספרי תורה" והעיקר מדובר על אירוע שארע במרחק רב מבית הספר ולא בסמיכות לו, כטענת הנתבעים. אדרבה נראה כי כאשר היה מפגע של שפיכת פסולת מיהרו התושבים להתלונן והעיריה אכן טיפלה בתלונה. העובדה כי העיריה הגיעה למקום התלונה וטיפלה בה, אינה מחייבת אותה לבדוק בנוסף, בשכונת סנהדריה כולה, שמא יש שפיכת פסולת גם במקום אחר. נראה כי העיריה טיפלה ביעילות בתלונה שהוגשה לה ולא הוכח כל קשר בין תלונה זו, הן מבחינת מיקומה והן מבחינת סוג ה"פסולת" (גניזת ספרי תורה), לבין התאונה או פסולת הבניין לה טוענים הנתבעים בתיקים שבפני. 45. ב"כ הנתבעים זימנה לעדות את גואל נאות, מנהל המחלקה לביטחון מוסדות חינוך וקהילה שהבהיר כי העיסוק של המחלקה הינו בהיבט הבטחוני, כגון הצבת מאבטחים, ציוד כיבוי אש, הכנת מקלטים לשעת חירום וכדו' (ראה עמ' 2-3 לפרוטוקול מיום 16.10.02). בחקירה הנגדית חזר נאות ותאר את עיקרי התפקידים והאחריות של המחלקה שבראשה הוא עומד: עיקר העבודה של הקב"טים, עיקר העבודה של המחלקה שלי, אנחנו משלימים את משטרת ישראל בהיבט של ביטחון מוסדות חינוך, בהיבט של האוכלוסייה שנמצאת במוסדות החינוך. אנחנו עושים את החוזים עם משכל, אנחנו מציבים את המאבטחים במוסדות החינוך. אנחנו מפקחים על העבודה שלהם, אנחנו בודקים אם הם מתאימים למשימה הזאת. אנחנו מדיחים אותם, אנחנו עובדים עם המנכ"לים של חברות האבטחה. הכל נעשה על ידינו. נכון הוא, אמרתי קודם, כשמבקרים את המוסד החינוכי, לא יכולים להתעלם מזה, לא יכולים להתעלם מזה. יש שיש שבור? אנחנו לא מתעלמים, אם למנהל בית הספר לא איכפת לי איכפת, אז לא נתעלם, אבל אני אטפל בזה. אבל להגיד שבשביל זה אני מבקש בבית הספר? לא בשביל זה" (עמ' 24 לפרוטוקול מיום 16.10.02). אך ברור הוא כי אם הפקחים מטעם משרד החינוך יתקלו במפגע אחר (שאינו בתחום הביטחון), אך הוא מסכן את התלמידים הם יתריעו על כך (ראה עמ' 12 לפרוטוקול מיום 16.10.02). אכן בשנים שקדמו לאירוע התאונה נהג בית הספר בחוסר אחריות כאשר התברר כי השליך פסולת הכוללת ברזלים בצמוד לבית הספר. על מפגע זה התריע אילן ביטון, קב"ט מוסדות החינוך (מטעם משרד החינוך): "לפני כחודש הותקנו אצלכם גדרות ושערים חדשים בצד המערבי של המבנה. הגדר הישנה והשערים שפורקו נותרו זרוקים באזור של שביל ציבורי, תוך שהם מסכנים ילדים ועוברי אורח שעוברים ונתקלים בהם. מבקש לדאוג לפינוי מהיר ומיידי של הברזלים הללו" (מכתב אילן ביטון אל מנהל ישיבת כנסת יהודה מיום 27.2.96). לא בכדי הצביע נאות על אחריותו של בית הספר בעניין זה שכן מדובר בהשלכת "פסולת שיצאה מתוך בית הספר, מכותלי המוסד החינוכי, היא היתה צריכה להגיע לכל מקום אבל לא למקום הזה" (עמ' 18 לפרוטוקול מיום 16.10.02). 46. ב"כ הנתבעים טענה כי מקורו של מוט האלומיניום עימו שיחקו התובעים הוא בערמות הפסולת שהיתה במקום ומכאן - כך הטענה - אחריות העיריה לתאונה. התלמיד יהודה ארנפלד אשר היה עד לאירוע התאונה, העיד בעניין זה כי ראה את המוט עוד לפני התאונה, ליד הכיתה (עמ' 98 לפרוטוקול מיום 5.9.02). העד לא ידע לספר אם המוט היה מחוץ לגדר או בתוך הגדר, אולם הוא ציין במפורש כי ילדים שיחקו עם המוט גם לפני התאונה. די בדברים אלה כדי לקבוע כי ההתרשלות היחידה היא של בית הספר שכן התלמידים נהגו לשחק במוט משך תקופה מסוימת - שסופה בתאונה - והסכנה ארבה לפתחם, ואף אחד מצוות בית הספר לא שם ליבו לכך. הנני מעדיפה את עדותו של התלמיד ארנפלד שהיתה מהימנה עלי על פני עדותם של התובעים שאצל חלקם התגלו בעניין זה סתירות ותמיהות: כך ו. העיד במקום אחד כי המוט נלקח "מאחת הערימות" מחוץ לבית הספר (עמ' 51 לפרוטוקול מיום 5.9.02) ובהמשך השיב כי אינו זוכר אם המוט היה בצד הפנימי של גדר בית הספר (עמ' 54 לפרוטוקול הנ"ל). לעומתו העיד ש. כי המוט היה "בסביבה, ליד הקראוון" (עמ' 17 לפרוטוקול מיום 5.9.02). ס. העיד כי לא ראה את המוט לפני התאונה (עמ' 32-33 לפרוטוקול מיום 5.9.02) ואילו ש. העיד כי המוט "היה כמה ימים שם" (עמ' 14 לפרוטוקול מיום 5.9.02). לסיכום עניין זה, לעדותו של התלמיד ארנפלד יש משקל מיוחד של אמינות שכן בניגוד לתובעים, מחד, אין לו נגיעה אישית לאירוע, ומאידך הוא היה עד ישיר לאירוע התאונה ולנסיבותיה. 47. יש לדחות את טענת הנתבעת כי היה על עירית ירושלים לתת דעתה לסיכון שנוצר בשפיכת פסולת הבניין בכך שנוצר שינוי תוואי הקרקע והגבהתה וקיצור המרחק בינה לבין קווי החשמל (עמ' 16 לסיכומים). מדו"ח הועדה לבדיקת אירוע התאונה שערכה חברת החשמל בפרק המימצאים נקבע לאמור: "3.1 במהלך חודש ינואר 1998 ערכה מחלקת אחזקת רשת ביקורת תקופתית של הרשת מתח גבוה באתר בו התרחש אירוע ההתחשמלות. ביקורת זו כללה בדיקה חזותית של הרשת, כולל בדיקת המרחק שבין מוליכי הרשת לפני הקרקע. בבדיקה זו נמצא כי גובה המוליכים מעל פני הקרקע תואם את המרחקים אשר נקבעו ע"י הרשת הארצית, ע"פ חוק החשמל, דהיינו מעל 5 מטר. 3.2 בעת ביצוע הביקורת התקופתית בחודש ינואר 1998, לא היו קיימים בשטח בסמיכות לקווי החשמל, מבנים כלשהם אשר שימשו לתלמוד תורה או לכל מטרה אחרת, ואלה הוקמו רק מאוחר יותר במהלך שנת 1998. 3.3 עפ"י כללי הרשת הארצית לביקורת תקופתית ברשתות עיליות מ"נ ומ"ג ללא ניתוק המתח בקווים, מס' 02-08-08, קיימת חובה לבצע ביקורת חזותית של רשת עילית במתח גבוה אחת לשש שנים. 3.4 בעת ביקור במקום הארוע מיד לאחר קרות הארוע התברר לחברת החשמל לראשונה כי ישיבת כנסת יהודה הוסיפה מבנים ארעיים בשטח לכוון רשת החשמל, וזאת עבור תלמוד תורה לילדים. כתוצאה מקירבתם של המבנים הארעיים לרשת החשמל, שימש השטח הפתוח אשר מתחת למוליכי הרשת לשטח בו שיחקו הילדים מפעם לפעם". מהראיות בפני עולה כי במסגרת עבודות ההכנה להצבת המבנים הבלתי חוקיים היה צורך ביישור השטח ובשפיכת מילוי להגבהת אזורים מסוימים בקרקע ומדובר בפעולות שבוצעו על ידי בית הספר והקבלן שעבד מטעמו. בית הספר גם הזיז את הגדר באופן שהיא עברה מתחת לקווי המתח הגבוה. התובעים שיחקו בסמוך לגדר ופעולתם - שגרמה לתאונה - היתה בכך שניסו לנעוץ את המוט בתוך חלקה העליון של הגדר שהוקמה על ידי בית הספר. בעת אירוע התאונה עמדו התובעים בשטח הצמוד לגדר בית הספר, הוא השטח שבו נעשו עבודות היישור והמילוי על ידי בית הספר. אין כל ראיה לדבר כי התובעים עמדו על ערימות של פסולת בעת אירוע התאונה, וכי התאונה ארעה כתוצאה מערימות של פסולת במקום התאונה. אדרבה, הוכח כי שינוי תוואי הקרקע נעשה על ידי בית הספר, במקום התאונה לא היו ערימות פסולת ואם היו ערימות של פסולת שלא במקום התאונה בסמוך לבית הספר, היו אלה ערימות פסולת שהושלכו על ידי בית הספר במסגרת העבודות שביצעה לצורך הצבת הקרוונים ואין להם קשר לתאונה. לא הבנתי את טענת ב"כ הנתבעים על כך שבמחלקת הפיקוח על הבנייה לא נמצא כל רישום על תלונה באשר להצבת המנ"דים על ידי בית הספר, זאת למרות שהעיריה לא נתנה אישור להצבת המנ"דים (טענה אותה מכחישים - מכל וכל הנתבעים; ראה עמ' 12 לסיכומי ב"כ הנתבעים). הוכח בבירור כי לא ניתן היתר להצבת המבנים וכי בית הספר עשה בעניין זה דין לעצמו והטענה על העדר תלונה בעניין זה, מוטב היה שלא תטען מצד מי שמייצג את המדינה! לסיכום 48. מהראיות שנשמעו והוגשו בפני עולה כי האחריות העיקרית לתאונה מוטלת על כתפי הנתבעים בכך שלא פיקחו כראוי על התובעים, תלמידים שלמדו בבית הספר והיו במשמורתם ותחת פיקוחם. הוכח כי אחד משני השערים של בית הספר היה פתוח בשעות היום, כעניין שבשגרה, כי התלמידים היו נוהגים לצאת ולשחק בהפסקה בשטח הסמוך לבית הספר וכי מורה שהיה צריך להיות בחצר בית הספר ולפקח על התנהגות התלמידים בהפסקות לא היה נוכח. כתוצאה מכך, התובעים יכלו לצאת משער בית הספר ולשחק מחוץ לגדר באין מפריע בלא פיקוח על מעשיהם. 49. הוראות הבטיחות שניתנו לתלמידים בכל הנוגע ליציאתם משטח בית הספר למשחקים נותרו כאות מתה ולא זו בלבד שלא היה כל פיקוח על ביצועם אלא שבפועל הותרה יציאתם של התלמידים לשחק בשטח הצמוד לבית הספר. אך ברור הוא כי מחדלם של הנתבעים יצר את הסיטואציה שאפשרה את יציאת התובעים בהפסקה, אל מחוץ לבית הספר וכי אלמלא מחדלם זה לא היתה קורית התאונה. 50. בענייננו, היתה מוטלת על הנתבעים אחריות מוגברת לאחר שהתברר, במהלך המשפט, כי בית הספר הציב מבנים בלתי חוקיים וחיבר אותם שלא כחוק למים וחשמל. בית הספר ביצע עבודות עפר ששינו את גובה המקרקעין ואת מיקום חלק מגדר בית הספר, באופן שהתלמידים של בית הספר שיחקו סמוך לגדר, במקום הנמצא מתחת לקווי מתח גבוה. מצב דברים זה חייב פיקוח קפדני מצד הנתבעים כדי שבית הספר ומקומות המשחק של תלמידיו, יהיו מוגנים וכי למצער יהיה מורה נוכח בחוץ, שיפקח ביעילות על התנהגותם ומעשיהם של התלמידים בעת ההפסקות מהלימודים. 51. קו ההגנה העיקרי של הנתבעים היה הודעת צד ג' ששלחו לעירית ירושלים. טענתם המרכזית נגד העיריה היתה כי בצמידות לבית הספר שפכו אחרים פסולת בניין וכי העיריה נכשלה בחובתה לקיים פיקוח ולדאוג לפינוי הפסולת. הטענות העובדתיות של הנתבעים בדבר פסולת בניין שנזרקה על ידי אחרים במועד הרלבנטי לתאונה לא הוכחה. הדו"ח שהגיש בית הספר לאחר התאונה קובע כי מקום התאונה היה נקי מכל פסולת שהיא. כך גם אישר העד היחיד שהובא מטעם הנתבעים הרב מלין והעיקר כך גם אישר מנהל בית הספר הרב פורמן. אדרבה, התברר כי היה זה דווקא בית הספר שהיה אחראי על שפיכת פסולת בניין בסמוך לבית הספר וזאת במסגרת העבודות שבוצעו לצורך הצבת המבנים הבלתי חוקיים. התברר כי לבית הספר ניתן היתר (אחד!) לשפיכת פסולת בניין ולאחריו הוצאו לו קנסות על אי פינוי הפסולת. קנסות אלה בוטלו לבקשת בית הספר לאחר שמנהלו (הרב פורמן) הודיע לאגף הפיקוח כי קיבל היתרים לשפיכת פסולת. יש לדחות את טענת הנתבעת כי עירית ירושלים התרשלה בכך שביטלה את הקנסות אך לא המשיכה לפעול לסילוקם. היתר לשפיכת פסולת הינו היתר זמני, מוגבל בזמן, המטיל חובה על שופך הפסולת לפנותו עם תום תקופת ההיתר. יש טעם לפגם אם לא למעלה מכך בטענת הנתבעים - במיוחד כשמדובר במדינה ובמוסד חינוכי - כי צריך היה לפקח על המוסד החינוכי כי יבצע את החוק (יסיר מפגע לאחר שקיבל היתר זמני המותנה בכך) וכי אם לא פעל כמתחייב מהחוק, האחריות אינה שלו אלא של גורם אחר האמור לדאוג להסרת הפסולת במקומו. מכל מקום, לא הוכח כי במועד הרלוונטי לתאונה היו במקום התאונה ערמות של פסולת בוודאי לא כאלה שמקורם בגורמים אחרים שאינם בית הספר ולא הוכח כי העיריה התנהגה בדרך רשלנית וכי יש לה אחריות לתאונה. לאור כל האמור, טענות הנתבעים נגד עירית ירושלים לא הוכחו ודינן להידחות. גובה הנזק להלן אבחן את גובה הנזק שנגרם לכל אחד מהתובעים. ש. הנכות הרפואית בתחום הכירורגיה הפלסטית 52. ש. הגיש חוות דעת של מומחה מטעמו בתחום הכירורגיה של היד, ד"ר חיים אשור שבדק את ש. ביום 24.10.99. בסיכום חוות דעתו קבע ד"ר אשור כדלקמן: "מדובר בנער בן 14, שסבל מכוויה חשמלית בידו הימנית הדומיננטית וב-2 כפות רגליו, עבר ניתוחים מרובים לשיקום הגפה הימנית העליונה ונותר עתה עם מצב של שיתוק מלא של גפה זו, צלקות מכווצות מכערות מרובות, קטיעה חלקית של בוהן 1 בכף רגל שמאל והפרעה תחושתית בעור כף הרגל. לאור זאת אני קובע נכותו כדלקמן: נכות לצמיתות בגובה 73% וזאת ע"פ התקנות בחוק בדבר נכות: 75(1) ג(20%) לצלקות, 32(4) א1 - 11 (5%) להיפואסטזיה ברגל, 50 ב 11 (10%) לקטיעה חלקית של אצבע 1 ברגל, 40(14) (60%) לשיתוק מלא של גפה ימנית עליונה (מותאם)". 53. הנתבעים הגישו חוות דעת של מומחה מטעמם ד"ר יעקב גולן שבדק את ש. ביום 25.2.01. בפרק הסיכום והמסקנות בחוות הדעת קובע המומחה לאמור: "מדובר בנער כבן 16 כיום אשר סבל מכוויה חשמלית לפני כשנתיים וחצי. למרות אשפוזים חוזרים ותהליכי שיקום סובל מפגיעה קשה של הגפה הימנית העליונה וכן פגיעות בכפות הרגליים. להערכתי מצבו סופי ואין לצפות לשיפור משמעותי במצבו. להערכתי לנ"ל אחוזי נכות כדלקמן, על פי תקנות המוסד לביטוח לאומי - בגין הצלקות - 20% לפי סעיף 75(1) ג'. בגין כריתה חלקית אצבע ראשונה כף רגל ימין - 10% לפי 50(1)(2) II בגין חוסר התנועה והתחושה בכף היד - 60% לפי 40(14) מותאם. סה"כ נכות משוקללת - 71.2% לצמיתות". 54. המימצאים שנקבעו על ידי כל אחד מהמומחים דומים וכך גם שיעור הנכות הצמיתה ולפיכך יש לקבוע את נכותו הצמיתה של ש. בשיעור של 72%. הנכות הרפואית בתחום הפסיכיאטריה ש. הגיש חוות דעת של מומחה מטעמו בתחום הפסיכיאטריה, ד"ר יוסי הטב שבדק אותו בדצמבר 1999. בפרק "הבדיקה" בחוות הדעת קובע ד"ר הטב כדלקמן: "נער הנראה קטן וילדותי מכפי גילו, ביישן סגור אך מוכן לתאר את עצמו. מדבר ללא הפרעות במהלך ובתוכן החשיבה, האפקט מאוד עצוב וחרדתי - חושש מאוד לעתידו. בנימין סובל מדיכאון תגובתי - הוא זקוק לטיפול נפשי שבועי למשך כשנתיים בעלות של 300 ₪ והוריו להדרכה פעם בשבועיים למשך כשנה. נכותו מוערכת ב-20% לשנתיים ומתוכם 15% לצמיתות". 55. הנתבעים הגישו חוות דעת של מומחה בתחום הפסיכיאטריה מטעמם, ד"ר גדעון רצוני שבדק את ש. ביום 29.3.01. בפרק ה"סיכום" של חוות הדעת, קובע המומחה לאמור: "מדובר בנער כבן 15.5 שעבר תאונת התחשמלות ועקב כך נפגע בידו וברגלו ועבר ניתוחים לתיקוני עצבים גידים והשתלות עור. עדיין עומד בפני ניתוחים בניסיון לשפר את תפקוד ידו הימנית וממשיך טיפול פיזיותרפי בניסיון לשפר את תחושתו ביד. מבחינה אישיותית נראה שמדובר בנער בעל כוחות נפשיים טובים מאוד, עם מערכת תמיכה ביתית טובה מאוד והתארגנות תומכת בישיבה שעזרו לו מאוד לחזור ולתפקד היטב למרות קשייו. מתמודד עדיין עם קשיים ספציפיים (אכילה, כתיבה, הנחת תפילין) תוך גילוי מוטיבציה מרשימה מאוד. ישנן התנהגויות הימנעותיות בתחום חשיפת הגוף (כמו הליכה למקווה ולבריכה) מתוך בושה בחסר הבוהן הרגלו. יחד עם זאת מדובר בנער חיובי מאוד, שהתגבר על התגובות החרדתיות והדיכאוניות וכיום אינו סובל מהן. בניגוד למצבו לאחר התאונה, רואה כיום את עתידו כבעל פוטנציאל להצלחה ותחת שליטתו (אם אתאמץ אצליח)." בפרק "ההמלצות" בחוות הדעת קובע המומחה לאמור: "מכיוון שאין עדות לתופעות פוסט טראומטיות או מצב דיכאוני חרדתי - אין מקום לטיפול פסיכוטרפואיטי אלא להמשך תהליך השיקום בלבד. הוריו אינם נזקקים להדרכה בתחום הטיפול הנפשי, שכן נראה שהם מגיבים ופועלים באופן תקין לחלוטין, דבר שעזר כמובן לתהליך השיקום הרגשי. מבחינת נכותו הנפשית - נראה שלבנימין סימנים אובייקטיביים וסובייקטיביים המגבילים באופן קל עד בינוני את התאמתו החברתית. מבחינה לימודית ותעסוקתית לא נראה שישנן או שתהיינה מגבלות כל שהן (שואף להיות בחור ישיבה ואכן הדבר מאוד מקובל בקהילתו). מכאן עולה שנכותו הנפשית הינה ע"פ סעיף 34 א' ו 34 ב' לתקנות הביטוח הלאומי - 5% לצמיתות." 56. לאחר ששמעתי את עדויות המומחים בתחום הפסיכיאטריה, שנחקרו על חוות דעתם, ועל בסיס הנתונים בפני, הנני מעדיפה את חוות הדעת של המומחה מטעם הנתבעים, ד"ר רצוני. ד"ר רצוני בדק את ש. זמן רב לאחר התאונה בסוף חודש מרץ 2001, בעוד שד"ר הטב בדק אותו מספר חודשים לאחר התאונה, בדצמבר 99. כפי שאישר ד"ר הטב לאלמנט הזמן יש חשיבות בבחינת המצב הנפשי, "הפרוגנונזה זה צפי מסוים. אין צפי שהוא מאה אחוז בטוח. ברור שכמה שיותר רחוק הצפי יותר מדויק" (עמ' 60 לפרוטוקול מיום 5.9.02). ד"ר הטב גם אישר שהערכה הניתנת שלוש שנים אחרי האירוע "טובה יותר" מזו הניתנת תקופה קצרה אחריו (עמ' 61 לפרוטוקול מיום 5.9.02). 57. ד"ר הטב העיד, כי לא זכור לו כי ראה מסמכים המעידים על כך שש. היה בטיפול נפשי לפני שהגיע אליו, אינו יודע אם הוא פנה לטיפול, וגם לא ראה אותו פעם נוספת לאחר דצמבר 99 (עמ' 65-64 לפרוטוקול מיום 5.9.02). הנני מעדיפה את חוות דעתו של ד"ר רצוני שבדק את ש. כשנתיים לאחר התאונה, על פני חוות דעתו של ד"ר הטב, שבדק אותו כ-8 חודשים בלבד לאחר התאונה. ד"ר רצוני העיד כי "אין קשר חד ערכי בין עוצמת הנכות הגופנית ובין עוצמת הנכות הנפשית" (עמ' 69 לפרוטוקול מיום 5.9.02). בענייננו, מדובר בנער שנפגע בגיל צעיר במיוחד (14), אין ספק כי קיימת חשיבות מרבית לבדיקה עדכנית של מצבו, ולא היה מקום להסתפק בבדיקה אחת שבוצעה זמן קצר בלבד לאחר האירוע. בעדותו בבית משפט הסביר ד"ר רצוני את מימצאי בדיקתו: "כשאנו קובעים נכות נפשית מתייחסים לשני אספקטים: האחד - תפקודי. השני - חברתי. זה הקריטריונים שנקבעו על ידי הביטוח הלאומי. מבחינה תפקודית, הרושם שלי היה, שאין לו מגבלות. הילד לומד יפה ומקובל והוא בסדר מבחינת הלימודים. מבחינת חברתית - האספקט השני - התרשמתי שיש סימנים אובייקטיבים וסובייקטיביים שמגבילים באופן קל עד בינוני את התאמתו החברתית. אני חושב שיש לו בעיה בהתאמה החברתית. ולמה יש לו בעיה, אני אסביר: הילד הוא עם כוחות. כתבתי שמבחינה אישיותית מדובר בנער עם כוחות נפשיים טובים. עם מערכת תמיכה ביתית טובה. עם סביבה של ישיבה טובה שתמכה בו, עדיין נותרו קשיים מסויימים. הקשיים היו סביב הנושא של האכילה, הכתיבה והנחת התפילין. אני מקריא מחוות הדעת. ליד זה נמצא ילד עם מוטיבציה גדולה מאוד לשינוי ושיפור. היו התנהגויות מסוימות של הימנעות." (עמ' 71 לפרוטוקול מיום 5.9.02). עדותו של ד"ר רצוני היתה מקצועית ומסתברת ותאמה את הנתונים שבפני, ובכלל זה התרשמותי מעדותו של ש. בבית המשפט. לפיכך הנני קובעת כי נכותו הנפשית של ש. היא בשיעור של 5% לצמיתות, לפי סעיפים 34 א' ו-34 ב' לתקנות הביטוח הלאומי. הנכות התיפקודית וכושר ההשתכרות של ש. 58. ש. יליד 8.6.85 נפגע בתאונה בהיותו בן 14, וכיום הינו בן 17. ש. נפגע בצורה קשה בתאונה, כשעיקר פגיעותיו הן בגפה הימנית העליונה (הדומיננטית), בכף רגל ימין ובכף רגל שמאל. ש. למד 3 שנים בישיבת משכן ישראל בקרית יובל, וכיום הוא לומד בישיבה ברמות. 59. ב"כ התובעים טוען כי יש לפצותו על הפסד השתכרות לעתיד בשיעור מלא של 100% על בסיס השכר הממוצע במשק עד לגיל 70 ובסה"כ בסכום של 2,000,000 ₪ . הנתבעים טוענים כי נוכח העובדה שמדובר בנער חרדי, לנכותו לא תהיה השפעה תפקודית, ולפיכך יש לחשב את הפיצוי המגיע לו על הפסדי השתכרות לעתיד על בסיס מחצית משיעור הנכות הרפואית, ובסה"כ בסכום של 332,000 ₪. 60. מהראיות בפני עולה כי ש. הנו בן למשפחה חרדית הלומד בישיבה, והוא מתכנן להמשיך וללמוד בה. עם זאת מדובר בבחור צעיר הנמצא בתחילת דרכו, עתידו לפניו, וגם במגזר הדתי אנשים עובדים לפרנסתם במקצועות שונים ומגוונים, כך העיד ש. כי הוא רצה להיות סופר סתם (ראה עמ' 11 לפרוטוקול מיום 5.9.02). עם זאת לא ניתן להתעלם מכך כי גם אביו של ש. לומד בישיבה וכי רוב בני משפחתו הינם תלמידי ישיבה או מלמדים בישיבה (עמ' 18 לפרוטוקול מיום 5.9.02). האב העיד כי הוא מעוניין כי בנו ילמד בישיבה גבוהה, זה היה החינוך שניתן לו (עמ' 27 לפרוטוקול מיום 5.9.02). על בסיס הנתונים שבפני נראה לי כי יש לחשב את הפסדי השתכרותו של ש. לעתיד על פי השכר הממוצע במשק, על בסיס נכות בשיעור של 60% לתקופה של 44 שנים (בהיוון כפול). עזרה וסיעוד בעבר ובעתיד 61. ש. טען כי הוא זכאי לעזרה וסיעוד בעבר בסכום כולל של 244,000 ש"ח, ולעתיד בסכום של 1,666,000 ₪. תביעה זו מוגזמת ביותר ולא הוכחה. ש. היה מאושפז לסירוגין עד ליום 18.7.99 הוא למד בישיבה בתנאי פנימייה, ורק בחלק מהימים הגיע הביתה ללינה (עמ' 9-10 לפרוטוקול מיום 5.9.02). אביו של ש. טען כי האם עבדה בהגהה של ספרי קודש וכי לאחר התאונה התפטרה מעבודתה, בשל הצורך לסייע לש.. על טיעון זה לא חזר ב"כ ש. בסיכומים, ובצדק, שכן גירסה זו לא הוכחה. לתצהיר האב צורף תלוש משכורת אחד בלבד מינואר 1998, בעוד שהתאונה ארעה בסוף אפריל 99. זאת ועוד, ש. העיד כי אמו עקרת בית, וכך גם הצהירה האם בתצהיר תשובות לשאלון (מוצגים נ/1 ו- נ/2). ש. זכאי לפיצוי על עזרה מוגברת למשך תקופה של 6 חודשים לאחר התאונה, ומאז ועד היום הוא נזקק לעזרה על רקע מצב נכותו ובהתחשב בכך שהוא לומד בתנאי פנימייה. לפיכך, על דרך ההערכה, הנני קובעת את הפיצוי על עזרה וסיעוד בעבר בסכום גלובאלי של 80,000 ₪. אשר לעתיד, בהתחשב בנכותו התפקודית של ש., ובעובדה כי למרות נכותו ומגבלותיו הוא אינו זקוק לעזרה ולסיעוד יום-יומיים ומתפקד באופן עצמאי, אני קובעת כי יש לחשב את הפיצוי לעתיד על בסיס של 1,000 ₪ לחודש עד גיל 77 (תוחלת חייו של ש.). טיפולים רפואיים לעתיד 62. ש. טוען כי מגיע לו פיצוי עבור טיפולים רפואיים בעתיד בסכום כולל של 700,000 ₪. תביעה זו לא הוכחה במלואה. ש. יקבל את רוב הטיפולים הרפואיים הנדרשים לו במסגרת חוק בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994. בחוות הדעת של המומחים הרפואיים מטעם הצדדים אין פירוט של טיפולים רפואיים מיוחדים שאינם כלולים בסל הבריאות. עם זאת, ונוכח מצבו הקשה של ש. ונכותו הגבוהה, הנני מעריכה את הפיצוי המגיע לו בפריט זה בסכום גלובאלי של 75,000 ₪. ניידות 63. ש. טוען כי מגיע לו פיצוי עבור ניידות לעתיד בסכום כולל של 500,000 ₪. תביעה זו לא הוכחה במלואה. ש. נפגע בידו הדומיננטית (יד ימין), וסביר כי הוא יזקק בעתיד לעזרה מסוימת בניידות. עם זאת אין מניעה כי יסע בתחבורה ציבורית כפי שהוא נוהג לעשות גם עתה. על דרך ההערכה נראה לי כי הפיצוי המגיע לש. עבור ניידות לעתיד הינו סכום גלובאלי של 150,000 ₪. כאב וסבל 64. כתוצאה מהתאונה סבל ש. פגיעות קשות בידו הימנית הדומיננטית, בכף רגל ימין ובכף רגל שמאל. למרות אשפוזים חוזרים ותהליכי שיקום סובל ש. מפגיעה קשה של הגפה הימנית העליונה וכן מפגיעות קשות בכפות הרגליים. בהתחשב בגילו הצעיר של ש., סוג נכותו ושיעורה, הנני מעריכה את הפיצוי עבור כאב וסבל בסכום כולל של 400,000 ₪. 65. ב"כ הנתבעים טוענת כי יש להפחית מהסכום שיפסק לש. את תגמולי המוסד לביטוח לאומי שהוא מקבל ויקבל בגין נכותו. ב"כ הנתבעים הגישה חוות דעת אקטוארית של שי ספיר בעניין זה והיא מבקשת לנכות לפחות סכום של 719,412 ₪ ולחילופין להקפיא את הסכום הנ"ל עד שיתבררו נכויותיו של ש. במוסד לביטוח לאומי והקצבאות להן הוא זכאי כאשר יגיע לגיל 18. ב"כ ש. מסכים לניכוי סכום של 9,807 ₪ שקיבל ש. מהמוסד לביטוח לאומי, אך מתנגד לניכוי תשלומים תיאורטיים אותם ש. לא קיבל מהמוסד לביטוח לאומי. בקשתה החלופית של ב"כ הנתבעים בדין יסודה. ש. יליד 8.6.85 ובחודש הבא ימלאו לו 18 שנים. לפיכך מסכום הפיצוי המגיע לו יש להקפיא זמנית סכום של 719,412 ₪ שיופקדו בידי בא כוחו עו"ד פונדמינסקי, עד שיתברר סופית מהם הסכומים שיגיעו לו מהמוסד לביטוח לאומי אותם יהיה צורך להפחית מהסכום הכולל המגיע לש. על פי פסק הדין. לסיכום, בהתאם לחלוקת האחריות שקבעתי מהסכום הכולל על פי מה שפסקתי לש. בפריטי הנזק השונים, יש לנכות 15% אשם תורם של ש. ומסכום זה יש להפחית סכום של 9,807 ₪ נכון להיום. בנוסף יופקד סכום של 719,412 בחשבונו של עו"ד פונדמינסקי, ב"כ ש., עד שתתקבל החלטה של המוסד לביטוח לאומי בעניין הסכומים המגיעים לש. מהמוסד. הסכום הנוסף שיקבל ש. מהביטוח הלאומי יופחת מהסכום הכולל המגיע לו על פי פסק הדין. הנתבעים ישאו בהוצאות ש. וכן בשכ"ט עו"ד בשיעור של 20% בתוספת מע"מ מהסכום המגיע לש.. ו. הנכות הרפואית בתחום הכירורגיה הפלסטית. 66. ד"ר אשור, המומחה מטעם התובע בתחום הכירורגיה של כף היד, הגיש חוות דעת וקבע בסיכום חוות דעתו: "מדובר בנער בן 14, שסבל מכויה חשמלית ברגליו ובידיו שגרמו לו לצלקות מרובות בגפיים העליונות והתחתונות, חלק מהצלקות גורמות לקונטרקטורות (בקרסול ימין וביד ימין). כמו כן סובל מנזק עיצבי תחושתי חלקי בכף יד שמאל. תופעות אלו גורמות להפרעה תיפקודית משמעותית עתה, ועלולות לפגוע גם בעבודתו והתפתחותו בעתיד. לאור זאת אני קובע נכותו כדלקמן: נכות לצמיתות בגובה 51% וזאת ע"פ התקנות בחוק בדבר נכות: 75(1) ב (20%) לצלקות, 48 (3) ב (20%) לקרסול וכף הרגל, 43 (4) ג (8%) לקשיון לא נוח לאצבע 4 ביד ימין - מותאם, 43 (4) ג (8%) לקשיון לא נוח לאצבע 5 ביד ימין - מותאם, 31 (5) א ||| (10%) לשיתוק אולנרי חלקי ביד שמאל" (חוות דעת מיום 24.10.99). 67. ד"ר גולן, המומחה מטעם הנתבעים בתחום הכירורגיה הפלסטית, קבע בחוות דעתו בפרק "הסיכום והמסקנות" כדלקמן: "מדובר בנער כבן 15 כיום, אשר סבל מכוויה חשמלית לפני כשנתיים וחצי. הכוויה גרמה לפגיעות בכפות הידיים והרגליים. לאחר תהליך שיקומי מצבו השתפר, וכיום מצבו טוב מן המתואר בחוות דעתו של ד"ר אשור. מצבו סופי ואין לצפות לשיפור משמעותי נוסף. אשר לצלקת בקרסול הימני, אשר גורמת למתח של העור שם, נראה לי שיש מקום לנסות ולשפר את הצלקת ע"י השתלת עור. זוהי פרוצדורה המבוצעת בהרדמה כללית, וכרוכה באישפוז של כ-5 ימים. להערכתי, נכותו כיום היא: 1) 20% בגין הצלקות לפי סעיף 75(1)ג' לתקנות המוסד לביטוח לאומי. 2) בגין הפרעות בתנועת האצבע ה5 - בכף היד הימנית - 8% לפי סעיף 43 (4) ג' מותאם. סה"כ נכות משוקללת 26.4%, לצמיתות" (חוות דעת מיום 10.4.01). 68. לאחר שעיינתי בחוות הדעת של שני המומחים ושמעתי את עדותו של ד"ר אשור שנחקר בחקירה נגדית בבית המשפט ועל בסיס הנתונים שבפני, החלטתי להעדיף את חוות דעתו של ד"ר גולן. ד"ר אשור בדק את ו. חצי שנה בלבד לאחר אירוע התאונה ומדובר בתקופה קצרה ביותר שבה הנזקים בתחום הכירורגיה טרם מתגבשים סופית. לפיכך ראוי היה כי תעשה בדיקה נוספת לגבי מצבו העדכני של ו.. בדיקה כזו אכן נעשתה על ידי ד"ר גולן, המומחה מטעם הנתבעים אשר בדק את ו. באפריל 2001, כשנתיים לאחר אירוע התאונה. ואכן ד"ר אשור אישר בבית המשפט כי משך תקופה של "עד שנתיים" יכולים לחול שינויים בצלקות. ד"ר אשור גם אישר כי גם עצבים שנפגעו "יכולים להשתנות ויכולים להחמיר". המומחה גם אישר כי "אם מדובר בהידבקויות, טיפול לאחר זמן יכול לשפר. תלוי בסוג הפגיעה", וכי "גם השימוש היום יומי באיבר הוא כמו פיזיותרפיה" (עמ' 36 לפרוטוקול). ד"ר אשור קבע לו. נכות בשל הגבלה בתנועה שנגרמה מצלקות, אך אישר כי קיימת אפשרות כי עם הזמן יחול שיפור במצב. גם בעניין ההגבלה בשל הדבקויות גידים אישר המומחה כי קיימת אפשרות שהם יעלמו כעבור זמן (עמ' 37 לפרוטוקול). לעומת זאת, ד"ר גולן בדק את ו. תקופה ממושכת לאחר התאונה לאחר שהמצב התייצב ומימצאיו המקצועיים של המומחה מעידים כי מצבו של ו. אכן השתפר. גם ד"ר אשור אישר כי מדובר במומחה מצוין (עמ' 38 לפרוטוקול) ולא היה בידיו לסתור את מימצאיו של ד"ר גולן שכאמור בדק את ו. כשנתיים לאחר הבדיקה של ד"ר אשור. ד"ר גולן לא נחקר על מימצאיו המקצועיים שלא נסתרו ולפיכך החלטתי להעדיף את חוות דעתו של ד"ר גולן ולקבוע כי לו. נכות משוקללת בתחום הכירורגיה הפלסטית בשיעור של 26.4% לצמיתות. הנכות הרפואית בתחום הפסיכיאטריה 69. ד"ר הטב, מומחה בתחום הפסיכיאטריה, הגיש חוות דעת מטעם ו.. בפרק הסיכום של חוות הדעת קובע ד"ר הטב: "דוד סובל מפגיעה נפשית בתר-חבלתית מתמשכת עם פגיעה בדימוי העצמי. לכן אני ממליץ על טיפול נפשי של פעם בשבוע למשך כשנה בעלות של 300 ₪ לפגישה ולהדרכה להורים פעם בשבועיים למשך כשנה - נכותו הנפשית נערכת ב-20% לשנתיים ולאחר מכן 10% לצמיתות" (חוות דעת מיום 13.12.99). 70. ד"ר רצוני, מומחה בתחום הפסיכיאטריה מטעם הנתבעת, בדק את ו. ביום 1.3.01 והגיש חוות דעת אודות מצבו. בפרק ה"סיכום וההמלצות" של חוות הדעת קובע המומחה לאמור: "סיכום מדובר בנער כבן 15.5 שעבר תאונת התחשמלות עם עוד 2 חבריו במהלך שהותו בבי"ס תלמוד תורה, לפני כשנתיים. המהלך טרם התאונה מתואר כסביר פרט לרגישויות שתוארו קודם לכן (הרטבת לילה, אכילה סלקטיבית של מזונות, צפורן חודרנית שלא הגיבה לטיפולים רפואיים וקשיי שינה מחוץ לבית). תהליך שיקומו לאחר התאונה היה סביר ושילובו למהלך חיים תקין מבחינה לימודית וחברתית הינם כצפוי לרמתו הלימודית וכישוריו החברתיים. אין עדות לקיומה של הפרעה פוסט טראומתית (בתר חבלתית) ולמרות קיומן של רגישויות סביב הצלקות (דימוי עצמי) אין פגיעה תפקודית או חברתית מכל סוג שהוא (פרט לשינה בגרביים בפנימייה). אבחנה Diy No Psychiatric Diagnosis המלצות למרות קיומה של הרגישות המתואר לעי"ל, אין עדות להפרעה נפשית מכל סוג שהוא הפוגעת בתפקודו הלימודי או החברתי ולכן אין מקום למתן אחוזי נכות נפשיים". 71. ד"ר הטב המומחה מטעם התובעים, אישר בעדותו בבית המשפט כי גורם הזמן הוא "אלמנט חשוב. במצב הנפשי של האדם למשך הזמן יש חשיבות" ובהמשך: "כן, בכל שלב אפשר לתת פרוגנוזה, כמה שיותר רחוק אז הפרוגנוזה יותר מדויקת כי היא כבר התממשה". ובהמשך: "הפרוגנוזה זה צפי מסוים. אין צפי שהוא מאה אחוז בטוח. ברור שכמה שיותר רחוק הצפי יותר מדויק" (עמ' 60-59 לפרוטוקול מיום 5.9.02). 72. ד"ר רצוני בדק את ו. כשנתיים לאחר אירוע התאונה וחוות דעתו מעודכנת יותר והיא עדיפה יותר מבחינה מקצועית. ד"ר רצוני קבע בחוות דעתו כי לא מצא עדות לקיומה של הפרעה פוסט טראומתית, ו. השתלב יפה במהלך החיים הן מבחינת הלימודים והן מהבחינה החברתית, אין פגיעה תפקודית או חברתית מכל סוג שהוא (פרט לשינה בפנימיה בגרביים). לפיכך החלטתי לקבל את חוות דעתו של ד"ר רצוני ולקבוע כי לתובע לא נותרה נכות צמיתה בתחום הפסיכיאטריה, כתוצאה מהתאונה. הנכות התפקודית וכושר ההשתכרות של ו. 73. ו. יליד 16.11.85 היה בעת התאונה בגיל 13.5. ו. סבל מכוויה שגרמה לפגיעות בכפות הידיים והרגליים, אושפז מספר פעמים בבית חולים, עבר ניתוחים עד שהשתקם ומצבו הפך להיות יציב. ו. חזר ללימודיו וכיום הוא לומד בישיבה גבוהה באור יהודה. בעדותו בבית המשפט העיד כי הוא "רוצה להיות תלמיד ואחרי זה אולי ראש ישיבה" (עמ' 50 לפרוטוקול מיום 5.9.02). על דרך ההערכה נראה לי כי חלק ניכר מנכותו הרפואית של ו. הינה תפקודית ובשים לב לגילו הצעיר, מעשיו בהווה, תוכניותיו לעתיד כמו גם העובדה שמדובר בעתיד רחוק במיוחד, הנני קובעת כי יש לחשב את הפסדי כושר ההשתכרות של ו. לעתיד על בסיס נכות בשיעור של 20% מחושב על בסיס השכר הממוצע במשק מגיל 21 למשך תקופה של 44 שנים (בהיוון כפול). עזרה וסיעוד לעבר ולעתיד 74. ו. טוען כי מגיע לו פיצוי על עזרה וסיעוד לעבר בסכום של 74,000 ₪ ולעתיד בסכום של 166,000 ₪. תביעה זו מוגזמת ולא הוכחה. אשר לעבר, בתצהיר שהגישה אמו של ו. נאמר כי בגין התאונה היא נעדרה מעבודתה כפקידה במשרד העבודה. אביו של ו. הינו תלמיד ישיבה ונעדר אף הוא מלימודיו עקב התאונה. על דרך ההערכה נראה לי כי בגין עזרה וסיעוד לעבר, כולל הפסדי ההשתכרות של האם, יש לפצות את ו. בסכום גלובאלי כולל של 30,000 ₪. אשר לעתיד, ו. לומד בישיבה גבוהה בתנאי פנימיה ומגיע לבית הוריו רק מידי פעם. לפיכך ובשים לב לנכותו הרפואית, הנני מעריכה את הפיצוי לעתיד על עזרה לעתיד בסכום גלובאלי כולל של 50,000 ₪. טיפולים רפואיים לעתיד 75. בעדותו בבית המשפט אישר ו. כי לא פנה לטיפולים רפואיים בשנה האחרונה. חוות הדעת שהגישו המומחים הרפואיים מטעם הצדדים אינן מצביעות על טיפולים רפואיים מיוחדים שאינם כלולים בסל הבריאות על-פי חוק ביטוח בריאות ממלכתי ולפיכך לא מצאתי הצדקה למתן פיצוי בפריט זה. כאב וסבל 76. כתוצאה מהתאונה סבל ו. מפגיעות קשות בכפות ידיו ורגליו. הוא אושפז מספר פעמים ועבר שלושה ניתוחים. בהתחשב בגילו הצעיר של ו., סוג נכותו ושיעורה (26.2%), הנני מעריכה את הפיצוי עבור כאב וסבל בסכום כולל של 150,000 ₪. לסיכום, על הנתבעים לשלם לו. את הסכום הכולל על פי מה שפסקתי בפריטי הנזק השונים ומסכום זה יש להפחית 15% אשם תורם של ו.. הנתבעים ישאו בהוצאות ו. וכן בשכ"ט עו"ד בשיעור של 20% בתוספת מע"מ מהסכום המגיע לו.. ס. הנכות הרפואית בתחום הכירוגיה הפלסטית 77. ד"ר אשור, מומחה לכירורגיה של היד ולכירורגיה פלסטית, בדק את ס. והגיש חוות דעת מטעמו. ב"סיכום" חוות הדעת קובע המומחה: "מדובר בנער בן 14, שסבל מכויה חשמלית ברגלו הימנית ובידו השמאלית הלא דומיננטית, וסובל עתה מצלקות מכאיבות ומגבילות בידו ובכף רגלו, ירידה בתחושה בחלק מעור כף יד שמאל, קטיעת בהונות 1, 2, וקונטרקטורה בבהונות 3, 4. הקטיעה והצלקת בכף רגלו מהוים פגיעה משמעותית בדריכה ובהליכה בנוסף לפגם האסטטי הקשה. הפרעה בדריכה עלולה להשפיע בעתיד על יציבות ההליכה ולהשליך על יתר פרקי הגפים התחתונות. לאור זאת אני קובע נכותו כדלקמן: נכות לצמיתות בגובה 45% וזאת ע"פ התקנות החוק בדבר נכות: 75(1) ב- 10% לצלקות, 31 (4) א || - 10% לפגיעה בעצב המדיאני, 50 (1) ב | - 20% לקטיעת בוהן 1, 50 (1) ג - 5% לקטיעת בוהן 2, 50 (1) ג - 10% לבהונות 3, 4 מותאם". 78. הנתבעים הגישו חוות דעת של ד"ר גולן, מומחה לכירורגיה פלסטית. המומחה בדק את ס. ביום 22.2.01 ובפרק "הסיכום והמסקנות" של חוות דעתו קובע המומחה: "מדובר בנער כבן 16 כיום, אשר סבל מכוויה חשמלית לפני כשנתיים וחצי. מצבו כיום השתפר לעומת מצבו המתואר בחוות דעתו של ד"ר אשור משנת 1999. מצבו סופי, ואין לצפות לשיפור נוסף במצבו. לדעתי יש מקום לתיקון הצלקות בכף הרגל הימנית כדי לאפשר מנח נכון יותר של האצבעות הנותרות בכף רגל זו. מדובר בפרוצדורה של השתלת עור, הכרוכה באשפוז של כשבוע ימים. להערכתי, לנפגע אחוזי נכות כדלקמן, על פי תקנות המוסד לביטוח לאומי - א. בגין קטיעת אצבע 1 בכף הרגל - 20%, לפי סעיף 50(1)(ב') I. ב. בגין קטיעת אצבע 2 בכף הרגל 5%, לפי סעיף 50 (1) (ג) II. ג. בגין העיוות של אצבעות 3, 2 בכף הרגל - 5%+5%, לפי סעיף 50(1)ג'II. ד. בגין הצלקת בגב הרגל - 10%, לפי סעיף 75(1)ב'. סה"כ 38.27% נכות משוקללת. אם אכן ינותח לתיקון הקונטרקט ורה בכף הרגל יתכן ואפשר יהיה להפחית את הנכות בסעיפים ג' ו-ב'". 79. ההבדלים בין שתי חוות הדעת אינם כה משמעותיים והם נובעים בעיקרם מהעובדה כי המומחה מטעם התובעים בדק את ס. תקופה קצרה בלבד לאחר התאונה (24.10.99) ואילו המומחה מטעם הנתבעים בדק אותו תקופה ארוכה בהרבה לאחר התאונה (ביום 22.2.01). כפי שקובע המומחה מטעם הנתבעים "מצבו כיום השתפר לעומת מצבו המתואר בחוות דעתו של ד"ר אשור משנת 1999". ד"ר גולן, המומחה מטעם הנתבעים הינו מומחה מקצועי ואמין וכך גם אישר המומחה מטעם התובעים. לפיכך החלטתי להעדיף את חוות דעתו המעודכנת מזו של המומחה מטעם ס.. לפיכך הנני קובעת כי נכותו הרפואית של ס. בתחום הכירורגיה הפלסטית היא בשיעור של 38.27% לצמיתות. הנכות הרפואית הפסיכיאטרית 80. ד"ר הטב, מומחה בתחום הפסיכיאטריה, בדק את ס., הגיש חוות דעת אודות מצבו. בפרק "הבדיקה" בחוות הדעת קבע המומחה לאמור: "יעקב הינו נער בן 14, מפותח כפי גילו, לבוש היטב ב"לבוש חרדי". חייכן, משתף פעולה, מסביר עצמו היטב בשפה עשירה ונכונה. לא התגלו הפרעות במהלך ובתוכן החשיבה, גם לא בתפישה. האפקט, מאחורי המסווה הראשון של ריחוק היה עצור למדי. יעקב הביע הרבה דאגות למצבו ועל עתידו. הוא מאד פגוע ומאשים עצמו על "השטות שעשו" - גם הסביבה כל הזמן מזכירה לו ושואלת אותו ואת חבריו "למה נגעתם, איזה טפשים אתם?!" יעקב היה מעדיף ללמוד בישיבה טובה יותר אך הוא הפסיד הרבה חומר לימודי לתקופה ארוכה בה לא ביקר בביה"ס ולאחר מכן סבל מבעיות ריכוז - וגם היום הוא איננו פנוי לגמרי ללימודים. הוא מאד כואב את זהותו "כנכה" אפילו אם לא היו רואים, קל וחומר שהנכות גלויה, בעיניו. בזכות נתוניו הנפשיים הבסיסיים הטובים והתמיכה מהוריו, יעקב הצליח להשתקם טוב מהפגיעה הגופנית והנפשית שגרמה התאונה. יחד עם זאת יש לו עדיין סיוטים לדבריו, שרידי התאונה מוכרים היטב והוא אינו יכול להתעלם מהם. לכן אני ממליץ להקצאת נכות צמיתה של 10% לפי סעיף 84 ב' ונכות ל- 20% לשנתיים לפי 34 ג'. הוא זקוק לפסיכותרפיה של פעם בשבוע למשך כשנתיים בעלות של 300 ₪" (חוות דעת מיום 13.12.99). 81. ד"ר רצוני, מומחה בתחום הפסיכיאטריה, בדק את ס. ביום 19.4.01 ובפרק ה"בדיקה" בחוות הדעת קבע לאמור: "נראה כפי גילו, מסודר מאוד בהופעתו, משתף פעולה באופן מלא, יוצר קשר טוב ומרבה לחייך. זיכרון - תקין לכל הטווחים. קשב וריכוז - תקינים. אינטליגנציה - מוערכת כגבוהה. אפקט - תקין תואם ומגוון, ללא סימני דיכאון או חרדה. חשיבה - קצב ללא הפרעות. מהלך - ללא הפרעות. בתוכן - מביע שביעות רצון מהישיבה בה לומד ומרמתו הלימודית (רואה עצמו "תלמיד חכם כמו אביו"). מתאר שלוב לימודי וחברתי מעולים. (אוהב מאוד ללמוד ורואה עצמו כאחד מהמוצלחים מבין תלמידי הישיבה). מתאר את עתידו באופטימיות, ילמד בישיבה הנוכחית עד גיל 17, אח"כ ישיבה גבוהה טובה עד גיל 20, אח"כ "קיבוץ" בו ישהה שנה וחצי שנתיים - שם לומדים עד החתונה ואח"כ למודים כאברך בכולל. רואה עצמו בעל עתיד בלימודים ויתכן ויצליח בעתיד להיות "ראש ישיבה קטנה". מבחינת שידוך חושב שישיג שידוך טוב מכיוון שבא ממשפחה טובה (האב תלמיד חכם) כמו גם מהיותו ברמה לימודית גבוהה. שולל סיוטים אודות התאונה, ישן היטב בלילות ללא חלומות זוועה, אינו נמנע מפעילויות (פרט להליכה לים או שינה ללא גרביים), מתאר שנזהר יותר כשרואה חוט חשמל גלוי כמו כן מתאר פצעים בכף רגלו, שלעיתים מעלים ריח לא נעים ומצריכים טיפול אנטיביוטי. אין עדות לתכנים חרדתיים או דכאוניים. פרספציה - שולל הפרעות. שיפוט ותובנה תקינים". בפרק "דיון וההמלצות" קבע המומחה: "מדובר בנער חרדי כבן 16, שנפצע בתאונת התחשמלות בבי"ס לפני כשנתיים. מהלך שיקומו הלימודי והחברתי נראים כתקינים לחלוטין למעט הימנעויות מינוריות (אי הליכה לים, שינה עם גרביים ורגישות סביב חוטי חשמל חשופים). אין עדות להפרעה נפשית כל שהיא. לציין שהמאורעות של הפגיעה בראיה אובחנו כמיגרנה או כירידת לחץ דם על רקע שנוי תנוחה ואינם קשורים לתאונה. המלצות מכיוון שאינו סובל מהפרעה נפשית, אין מקום למתן נכות נפשית ואין צורך בטיפול פסיכוטרפואיטי". 82. הנני מעדיפה את חוות הדעת של ד"ר רצוני, המומחה מטעם הנתבעים שבדק את ס. תקופה ממושכת לאחר התאונה בעוד שד"ר הטב, המומחה מטעם ס. בדק אותו תקופה קצרה בלבד לאחר התאונה כאשר מצבו טרם התייצב והעיקר לא היתה לו האפשרות להיווכח אם אכן מצבו השתפר והאם הוא התגבר מהבחינה הנפשית על טראומת התאונה. ד"ר רצוני שבדק את ס. כשנתיים לאחר התאונה התרשם כי מהלך שיקומו הלימודי והחברתי תקינים לחלוטין ולא מצא עדות להפרעה נפשית המצריכה טיפולים פסיכיאטרים. קביעתו המקצועית של ד"ר רצוני לא נסתרה והיא מתיישבת היטב עם הנתונים שבפני. לפיכך יש לקבוע כי לס. לא נותרה נכות נפשית כתוצאה מהתאונה. הנכות התפקודית ואובדן כושר השתכרות לעתיד 83. ס. יליד 7.8.85 היה בן 14 בעת התאונה. ס. נפגע קשות ברגליו ובידיו, עבר ניתוחים, השתלות עור וכריתת שתי אצבעות ברגל וניתוח גידים ביד. ס., נער חרדי הלומד בישיבה, הוא צעיר לימים ועתידו לפניו. עיקר נכותו הרפואית היא גם נכות תפקודית. בשים לב לנתוניו של ס. נראה כי יש לחשב את הפסדי כושר השתכרותו לעתיד על בסיס נכות בשיעור של 30% על בסיס השכר הממוצע במשק החל מגיל 21, לתקופה של 44 שנים (בהיוון כפול). עזרה וסיעוד לעבר ולעתיד 84. ס. טוען כי מגיע לו עבור עזרה וסיעוד לעבר פיצוי בסכום של 110,000 ₪ ולעתיד סכום של 166,000 ₪. תביעה זו מוגזמת ולא הוכחה. אשר לעבר, אביו של ס. הינו תלמיד ישיבה ואמו עקרת בית ולכן לא נגרמו להם הפסדי שכר. ס. לומד כיום בישוב באר שמואל בתנאי פנימיה. על דרך הערכה נראה לי כי הפיצוי לעבר עבור עזרה וסיעוד הוא בסכום כולל של 40,000 ₪ ולעתיד בסכום של 60,000 ₪. טיפולים רפואיים לעתיד 85. ס. טוען כי מגיע לו פיצוי בפריט זה סכום של 150,000 ₪. דרישה זו לא פורטה ולא הוכחה. מהנתונים בפני עולה כי בשל פגיעתו נזקק ס. לנעליים אורטופדיות. לפיכך על דרך הערכה הנני מעריכה את הפיצוי המגיע לו עבור פריט זה בסכום גלובאלי של 18,000 ₪. כאב וסבל 86. בהתחשב בפציעתו של ס., בתקופת האשפוז, בניתוחים הקשים שעבר ובגילו הצעיר, הנני מעריכה את הפיצוי המגיע לס. עבור כאב וסבל בסכום כולל של 200,000 ₪. לסיכום, הנתבעים ישלמו לס. את הסכום הכולל על פי מה שפסקתי לס. בפריטי הנזק השונים בניכוי 15% אשם תורם. הנתבעים ישאו בהוצאות ס. וכן בשכ"ט עורך דין בשיעור של 20% ומע"מ מהסכום המגיע לס.. הודעת צד ג' נגד עיריית ירושלים נדחית והנתבעים ישאו בהוצאות העיריה וכן בשכ"ט עו"ד בסכום כולל של 100,000 ש"ח. דיני חינוךתאונות בבית ספרבית ספרהתחשמלות