פסק דין עובדות המקרה 1. התובע, יליד 30.3.1978, תושב כפר קבטייה שבנפת ג'נין, נפגע ביום 4.10.94 כתוצאה מהתפוצצות חפץ אשר הביא משטח מקרקעין ליד כפר נזלת זיד, ליד יעבד שבנפת ג'נין. התובע נטל את החפץ לביתו, וביקש לעשות בו חור, כך שניתן יהיה לתלות אותו כמדליה על הטרקטור עליו נסע. לאחר שנכשל בחירור החפץ באמצעות מסמר, ניסה לעשות זאת בעזרת דיסק חשמלי. אירע פיצוץ, אשר כתוצאה ממנו נפגע התובע. הוא טופל בבית החולים בג'נין ומשם הועבר לבית החולים העמק בעפולה. כתוצאה מן ההתפוצצות נקטעה כף ידו הימנית של תובע. 2. אירוע ההתפוצצות נחקר על ידי משטרת ישראל, תחנת ג'נין. על פי ההסכמה הדיונית בין הצדדים הוסכם להגיש לבית המשפט תיעוד כתוב כחומר ראיות ללא צורך בחקירות. כמו כן, הוסכם על הצדדים כי נכותו הרפואית של התובע בעקבות האירוע הינה בשיעור של 60 אחוזים. טענות התביעה 3. התובע טוען, כי המפקד הצבאי הוא הריבון בשטח בו נמצא החפץ שהתפוצץ ואשר בו ארעה התאונה. לטענתו, שטחי יהודה ושומרון מוחזקים ע"י ישראל בדרך של תפיסה צבאית או תפיסה לוחמתית (belligerent occupation). באיזור הוקם ממשל צבאי, אשר בראשו עומד המפקד הצבאי, ואשר כוחותיו וסמכויותיו יונקים מכללי המשפט הבינלאומי הפומבי, שעניינם תפיסה צבאית. על פי הוראות כללים אלו, כל סמכויות הממשל והמנהל מוחזקות בידי המפקד הצבאי. שטח הגדה המערבית הוכרז על ידי צה"ל כשטח צבאי הנתון לשליטתו של צה"ל. וגם השטח נשוא התביעה הינו שטח המצוי תחת פיקוחו ושליטתו הישירים של צה"ל. על כוחות צה"ל, הפועלים בשטחים המוחזקים על ידי צה"ל, חלה חובת זהירות מושגית שלא לפגוע בגופם וברכושם של התושבים המקומיים והתובע בכללם. לעניין מעמד המפקד הצבאי בשטחים וחובותיו כלפי האוכלוסייה המקומית ראו: בג"צ 2056/04 מועצת הכפר בית סוריק נ' ממשלת ישראל (30/6/04) סעיפים 23, 34, 38 ו-39, וכן סעיפים 28-29 להלן. 4. התובע טוען, כי יש להחיל על המקרה את הכלל של "הדבר מעיד בעד עצמו" בהתאם להוראות סעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. לטענתו, לא ידע, כי מדובר באמצעי לחימה ולפיכך לא ידע ולא הייתה לו יכולת לדעת מה היו הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק. בנוסף, לטענתו, הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבעת הייתה שליטה מלאה עליו וכן נראה כי אירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה כי הנתבעת לא נקטה זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהיא נקטה זהירות כזאת. לפיכך, לטענתו, עומד התובע בתנאי סעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], ונטל הראיה לעניין אי-התרשלות הנתבעת עובר אליה. 5. לחלופין, התובע טוען, כי יש להחיל על המקרה את הכלל בדבר "דברים מסוכנים" לפי סעיף 38 לפקודת הנזיקין. לטענתו, מחומר הראיות עולה בברור כי החפץ היה שייך לנתבעת, והיה בשימושה. 6. התובע טוען כי נגרם לו "נזק ראייתי", שכן הנתבעת לא קיימה חקירה מעמיקה לאחר התרחשות התאונה לעניין מקור החפץ ונסיבות הגעתו למקום. לטענתו, לא הייתה כל אפשרות לתובע לצבור ידע אודות החקירה המשטרתית עד למועד סגירת התיק הוא יום 14.1.98. 7. התובע טוען, כי הנתבעת התרשלה משום שלא עשתה מה שמדינה או כוחות ביטחון סבירים היו יכולים לעשות כדי למנוע את התאונה, לא הקפידה על ניקוי השטח מכלי נשק ופצצות, לא הזהירה מפני סכנת התפוצצות ולא גדרה את המקום. 8. לטענת התובע אין לייחס לו אשם תורם בהתרחשות האירוע, שכן, לטענתו, לא ידע כי החפץ שנטל היה בגדר תחמושת. ביום התאונה היה בן 16, לא ידע עברית, ולכן לא הצליח לקרוא את הכתוב על החפץ. טענות הנתבעת 9. לטענת הנתבעת אין מדובר בשטח של המדינה או בחזקה או תפיסה של המדינה. הנתבעת טוענת כי אין מדובר בשטח אש או בשטח הסמוך לשטח אש ואין מדובר בשטח שחיילים מתאמנים או עוברים בו. כמו כן, אין השטח נמצא לידי מתקן צבאי או בסמוך למחנה צבאי. לפיכך, אין מקום לטענות התובע לעניין אי נקיטת אמצעים סבירים על ידי המדינה על מנת למנוע את אירוע התאונה. לטענת הנתבעת, החפץ נמצא על ידי התובע בשטח פרטי, הובא על ידיו לביתו, טופל על ידיו שם ומשום כך נגרמה ההתפוצצות. לכן, אין במערכת העובדות כדי להביא בהכרח למסקנה מתבקשת של אחריות המדינה. הנתבעת טוענת, כי התובע הוא האחראי הבלעדי לפגיעתו לאחר שאסף את החפץ וטיפל בו, למרות הסיכון הכרוך בכך. 10. לחלופין, טוענת הנתבעת לאשם תורם של התובע, להסתכנות מרצון שלו, וכן היא מכחישה את טענות התובע בעניין הנזק שנגרם לו. דיון 11. על בסיס טענות התובע ניתן לקבוע כי החפץ נמצא על ידי התובע בשטח בבעלות או למצער בהחזקה פרטית. בסעיף 2.א לכתב התביעה, נאמר, כי ביום 4.10.94 בסמוך לשעה 1400 בכפר נזלת שיך זיד ליד טורה-יעבד שבנפת ג'נין, עבד התובע ביחד עם אחיו באמצעות טרקטור בניקוי שטח והכנתו לשתילת עצי זית בקרקע השייכת לתושב כפר נזלת. "הדבר מעיד על עצמו" לפי סעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] 12. משמעות החלתו של הכלל "הדבר מעיד על עצמו" הקבוע בסעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] היא העברת נטל השכנוע אל הנתבע, שעליו להוכיח על פי מידת ההוכחה הנהוגה במשפט האזרחי, כלומר על פי מאזן הסתברויות, כי הוא לא התרשל (ע"א 377/85 רינה נעים נ' משרד החינוך והתרבות פ"ד מב(1) 153, 156 א-ב). על מנת שיעבור נטל הראיה אל הנתבע להוכיח כי לא התרשל, נדרש התובע להוכיח תחילה שלושה תנאים מצטברים, כפי שנקבעו בסעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. התנאי הראשון הוא, כי לתובע לא הייתה כל ידיעה או יכלת לדעת מה היו הנסיבות אשר גרמו למקרה שהוליד את הנזק. פירושו של דבר כי הנסיבות הממשיות של התאונה אינן ידועות לתובע. התנאי השני הוא כי הנזק נגרם על ידי רכוש שהיה בשליטתו המלאה של הנתבע. והאחרון קובע כי יש צורך שההנחה שהתאונה נגרמה כתוצאה מרשלנות כלשהי של הנתבע תהא מסתברת יותר מההנחה כי התאונה נגרמה ללא כל התרשלות של הנתבע (ע"א 377/85 רינה נעים נ' משרד החינוך והתרבות, פד מב(1)153, 156 ג-ד). בסיטואציה בה מופעל הכלל מבקשים העושים בו שימוש, שבית המשפט יסיק מסקנה לגבי עובדה שאינה ידועה, מתוך מסכת עובדות ידועה. התנאי הראשון 13. חוסר הידיעה הנדרש בתנאי הראשון לתחולת סעיף 41 לפקודה צריך להתייחס לנסיבות הממשיות שגרמו למקרה שהביא לנזק. זיהוי הנכס כפוגע ו/או המקום ממנו נפל אין בהם כדי לשלול חוסר ידיעה של הנסיבות הממשיות שגרמו לתאונה (ע"א 377/85 רינה נעים נ' משרד החינוך והתרבות הנ"ל,153, 157א). הזמן הקובע לצורך הידיעה הוא מועד התרחשות מעשה הנזיקין, דהיינו, זמן התרחשות התאונה (ע"א 77/85 רינה נעים נ' משרד החינוך והתרבות הנ"ל,153, 157ב, ע"א 8151/98 ביאטריס שטרנברג נ' דר אהרון צ'צ'יק, פ"ד נו(1),539, 557ה-ו). גם בהנחה שאכן לא הייתה לתובע כל ידיעה לעניין נסיבות התאונה, כגון, כיצד הגיע החפץ האמור למקום מציאתו, הרי ניתן לקבוע כי הייתה לתובע היכולת לדעת את נסיבות המקרה שגרמו לנזק. בהודעת התובע למשטרה מיום 4.10.94, הוא יום קרות התאונה, שעה 1930, מספר התובע "ראיתי דבר מה הדומה לקליע באורך כ- 10 ס"מ". אחיו, שהיה בבית בעת האירוע וראה את החפץ טרם הפיצוץ אומר בהודעתו מיום 5.10.94, כי היה ברשות אחיו, עת הגיע לביתם: "חפץ חשוד באורך של כ- 10 ס"מ, יש לו ראש חד בצבע נחושת". 14. בהתאם להודעות האמורות, נראה כי היה צריך להתעורר חשד כבד אצל התובע כי ניסורו של החפץ על ידי הדיסק החשמלי, או כל טיפול אחר בחפץ, עלולים לגרום לנזק, כפי שאכן קרה. בהודעתו השניה של התובע למשטרה, הודעת חשוד מיום 3.11.94, סיפר כי במהלך עבודתו נתקל ב"כדור באורך של כ- 10 ס"מ וכתוב עליו בשפה העברית". יחד עם זאת מציין התובע כי "לא ידעתי כי מדובר בכדור תחמושת, אחרת לא הייתי לוקח אותו ראיתי כי מדובר בחפץ יפה ולכן לקחתי אותו". 15. לא השתכנעתי, כי חפץ שנראה לתובע, על פי הודעתו הראשונה, כדומה לקליע ועליו כתוב בעברית, לא יעורר את חשדו כי מדובר בפריט שעלול להיות אמצעי לחימה. אני סבור כי התובע לא הרים את נטל הראיה לעניין זה ולא הוכיח כי בעת התאונה לא ידע או לא יכול היה לדעת את הנסיבות שהולידו את הנזק. התנאי השני 16. התנאי השני זכה לפרשנות מקלה בפסיקה: "המבחן הראוי לקיומה של שליטה איננו אפוא מבחן טכני פורמלי המבוסס על חזקה מלאה, רצופה ובלעדית בנכס המזיק, אלא מבחן ענייני מעשי, הבוחן אם זיקתו המיוחדת של הנתבע לנכס המזיק מעידה לכאורה על היותו בעל היכולת הטובה ביותר למנוע את התרחשות התאונה. אם התשובה לשאלה-על פי מאזן ההסתברויות-היא בחיוב, כי אז יראה הנתבע כבעל השליטה בנכס המזיק" הש' א' מצא בע"א 241/89 ישראליפט (שירותים) תשל"ג בע"מ נ' הינדלי, פ"ד מט(1) 80,45ב. 17. בענייננו, אף בהנחה כי מתקיים התנאי הראשון, הרי שהתנאי השני אינו מתקיים. תנאי זה משמעו, כי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע הייתה שליטה מלאה עליו בזמן התאונה. ביסוד תנאי השליטה מונח הרעיון, כי יש לזהות את האדם שלו ניתן לייחס את הרשלנות שהוסקה באופן כללי מעצם אירוע התאונה. השליטה על הרכוש גורם הנזק היא היוצרת את הזיקה בין האחראי המשוער למעשה הרשלנות שגרם לנזק באמצעות אותו חפץ. מושג השליטה מייצג יחס עובדתי: החזקה בפועל, והוא יכול גם לייצג יחס משפטי: הזכות המשפטית לשליטה (ע"א 377/85 רינה נעים נ' משרד החינוך והתרבות הנ"ל, 153 157ד-ז). השליטה על הרכוש אינה חייבת להיות רצופה ואחידה. העיקר הוא כי בזמן התאונה הייתה לנתבע שליטה גמורה, במובן זה שאין לייחס למישהו אחר זולתו התערבות פעילה במצב העניינים, היכולה לגרום או לתרום למה שארע (ע"א רינה נעים נ' משרד החינוך והתרבות הנ"ל, 153 159 ב-ג). 18. אין לקבוע, כי לנתבעת הייתה שליטה מלאה על החפץ בעת התאונה, שכן ניתן לייחס למישהו אחר, הוא התובע, התערבות פעילה במצב העניינים, שהרי ניסורו של החפץ על ידי דיסק חשמלי הוא שגרם להתרחשות התאונה. אם הייתי משתכנע כי אכן סבר התובע כי מדובר בחפץ "תמים", הרי ששליטתו בחפץ הייתה רק לכאורה, שכן לא היה מודע לסיכון שהוא נוטל על עצמו. ואולם לא כך הם פני הדברים. אני סבור כי חשדו של התובע היה צריך להתעורר שעה שמצא את החפץ. יש לייחס לו התערבות במצב העניינים שהביאה להתרחשות התאונה. התנאי השלישי 19. התנאי השלישי לתחולת הכלל של סעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], בוחן האם עצם התרחשות התאונה מתיישב יותר עם קיומה של רשלנות מאשר עם העדרה. לעניות דעתי, אפילו אילו התקיימו שני התנאים הקודמים, הרי אין זה ברור, כי עצם התרחשות התאונה מתיישב יותר עם רשלנות הנתבעת מאשר עם נקיטת זהירות סבירה על ידיה. 20. כדי לסתור את קיומו של התנאי השלישי לתחולת סעיף 41 לפקודה, טוב יעשה הנתבע אם יצביע על אפשרויות שונות אחרות לקרות התאונה (ע"א 377/85 רינה נעים נ' משרד החינוך והתרבות הנ"ל, 153, 160 ב-ד). התובע בנסרו את החפץ גרם במו ידיו לפיצוצו. סביר להניח, כי התאונה אירעה עקב מעשהו של התובע ולא דווקא עקב רשלנותה של הנתבעת. בהצביע הנתבעת על האפשרות, כי הנזק אירע על ידי התובע עצמו, יצאה הנתבעת כדי חובתה להצביע על "אפשרות אחרת". לפיכך, לא הוכיח התובע את שלושת התנאים המצטברים, שנקבעו בסעיף 41 לפקודת הנזיקין, ולפיכך לא הועבר נטל ההוכחה על הנתבע להוכיח כי לא התרשל. 21. משמעות דחית הכלל "הדבר מדבר בעד עצמו" הינה אחת: כי נטל השכנוע כי הנתבעת התרשלה במקרה דנן כלפי התובע היה ונותר על כתפיו. "דברים מסוכנים" לפי סעיף 38 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] 22. "דבר מסוכן" על פי סעיף 38 לפקודת הנזיקין מעביר את חובת הראייה לשכם הנתבע. לשון סעיף 38 דורשת שני תנאים להעברת נטל ההוכחה: האחד, שהנזק נגרם על ידי דבר המסוכן מטבעו, והשני, הנתבע היה בעלו של הדבר והממונה עליו. עם זאת, הפסיקה דורשת תנאי נוסף והוא כי הדבר המסוכן גרם את הנזק כאשר היה נתון בידי אחר או עזוב, ולא כאשר היה נתון בידי הממונה עליו. בע"פ 74/62 פישמן נ' היועץ המשפטי פ"ד יז(3) 1478 הגדיר השופט אגרנט את תחום התפרשות החזקה, לאחר שניתח את הדין האנגלי שעל יסודו הושתתה הוראה זו בפקודת הנזיקין. לאחר ניתוח זה, מסקנתו היא כי החזקה אינה חלה על מקרה רגיל שבו הבעלים או הממונה על החפץ המסוכן עושה הוא עצמו שימוש באותו חפץ וגורם בכך נזק, אלא היא חלה על מקרים של עזיבה ומסירה שבהם הבעלים או הממונה על החפץ מסר אותו, לאחר ועקב שימוש שנעשה בו על ידי אדם אחר נגרם הנזק. אמר השופט אגרנט בעמוד 1499 "אין ספק בליבי ....שכוונתו... הייתה שזו תחול במה שנוגע ל"דברים מסוכנים" אך ורק על מקרי ה"עזיבה" וה"מסירה" שעליהם חלה ההלכה המקבילה במשפט האנגלי". בית המשפט הסביר את הרציונל לעצם הכללתה של חזקה זו שבדיני הראיות, בפקודת הנזיקין בקושי שהתהווה לתרץ את קיומו של קשר סיבתי בין התנהגות הנתבע בהשארת החפץ המסוכן או העברתו לאדם אחר לבין התהוות הנזק. 23. לענייננו, אין ספק כי אמצעי הלחימה שנמצא על ידי התובע הינו "דבר מסוכן מטבעו", ואולם, כאמור, לא די בכך. משנקבע כי עסקינן ב"דבר מסוכן" יש לבדוק האם הייתה הנתבעת בעת האירוע בעליו של ה"דבר המסוכן" וכמו כן האם הייתה, הממונה עליו. נטל השכנוע לעניין זה מוטל על שכמו של התובע. מחומר הראיות שהובאו בפני בית המשפט עולה, כי בשטח האירוע נמצא כדור ריק מתוכן בצבע ירוק זית ועליו סימני חיתוך וכיתוב בעברית. האם יש בכך ראיה חותכת להיות הנתבעת בעליו של אותו כדור? נראה לי, כי אף אם נניח, שהחפץ שייך היה לנתבעת בעבר, הרי שטמון קושי נוסף בדרישה כי בזמן התאונה עדיין הייתה הנתבעת הבעלים של החפץ והממונה עליו. התובע מצא את החפץ בקרקע השייכת לתושב כפר נזלת זיד, בעת שעבד כנהג טרקטור, דהיינו, בשטח אשר בבעלות פרטית (ראו סעיף 11 דלעיל). עובדה זו מקשה עוד יותר על התובע בהוכחה כי הנתבעת הייתה בעת התאונה בעליו של החפץ והממונה עליו. לא הובאה כל ראייה לעניין בעלות הנתבעת בחפץ בעת מציאתו בשטח הפרטי בו נמצא ונאסף על ידי התובע, קל וחומר לעניין התנאי, כי בעת מציאתו הייתה הממונה עליו. 24. בעת מציאת החפץ על ידי התובע היו שטחי יהודה ושומרון מוחזקים על ידי ישראל בדרך של תפיסה צבאית או תפיסה לוחמתית. שטח הגדה המערבית הוכרז על ידי צה"ל כשטח צבאי הנתון לשליטתו של צה"ל. עם זאת, השטח בו עסקינן היה בחזקה של גורם פרטי ולא הובאה כל ראייה על ידי התובע כי מדובר בשטח אש או בקרבת שטח אש. משלא הובאה תשתית עובדתית כי מדובר בשטח אש וכי הנתבעת הייתה הממונה על החפץ בעת התאונה או לכל הפחות בעת מציאתו על ידי התובע, לא קם בסיס להעברת נטל השכנוע לשכם הנתבעת. התובע טוען כי קיימת סבירות גבוהה כי חיילי צה"ל הם אשר הביאו את החפץ למקום בו נמצא על ידו. אין כל ראיה להנחה זו. 25. התובע טוען, כי אפשרות אחרת היא כי החפץ נגנב מהנתבעת או הוצא ממנה בדרך בלתי חוקית וכך הגיע למקום הימצאו על ידי התובע. במקרה כזה טוען התובע, כי בהתאם לע"א 61/89 שלום אייגר (קטין) ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(1), 580, התרשלה הנתבעת בכך שלא הקפידה על שמירה נאותה. בענייננו, בניגוד לפסק הדין בעניין אייגר, גניבת החפץ מן הנתבעת הינה בגדר השערה בלבד. התובע לא הביא כל ראיות לעניין נסיבות הגעת החפץ לאזור הימצאו ולגבי טענתו, כי החפץ נגנב מן הנתבעת. 26. התובע לא הרים את נטל ההוכחה לעניין מסירתו או עזיבתו של החפץ על ידי הנתבעת בשטח מציאתו על ידי התובע. התובע לא עמד בנטל השכנוע לעניין התנאים הנדרשים להעברת נטל הראייה לשכם הנתבעת לפי סעיף 38 לפקודת הנזיקין. רשלנות חובת זהירות 27. בקביעת האחריות האזרחית בעוולת הרשלנות שבנזיקין מתעוררת תחילה השאלה האם המזיק חב חובת זהירות לניזוק? לשאלה זו שני היבטים, האחד, חובת הזהירות המושגית, וההיבט שני הוא בדבר קיומה של חובת הזהירות הקונקרטית. 28. על כוחות צה"ל הפועלים מטעם המדינה בשטחים חלה חובת זהירות מושגית, שלא לפגוע בגופם וברכושם של התושבים המקומיים. "המדינה, באמצעות רשויותיה וגופים שונים הפועלים מטעמה, מופקדת על אכיפת החוק והשלטת הסדר באזורים הנתונים לשליטתה. במסגרת חובותיה, מוטלת על כוחות הצבא, במיוחד באזורים הנתונים לשליטת הצבא- גם האחריות להגן על גופם ואף רכושם של תושבי המקום ולמנוע ככל הניתן פגיעה בהם" (ת"א (ירושלים) 210/93 עזבון המנוח אמין אל פואד אלעבד נאצר ואח' נ' מדינת ישראל, תקדין-מחוזי 95(4)180). 29. בע"א 6970/99 אחמד אבו סמרה נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(6) 185, שעסק במקרה שאירע באזור דיר אל בלח התקבלה קביעתה של הערכאה דלמטה לעניין חובת הזהירות המושגית "... בית המשפט קבע, כי מעמדם של המשיבים (כפי שהיה באותה עת) באיזור, "כריבון וכרשות הצבאית שהופקדה על שמירת השקט והביטחון באיזור" גוזר קיומה של חובת זהירות מושגית להגן על כלל תושבי האיזור מפני מעשי אלימות ונזקים לרכושם", שם סעיף 2 לפסק-דינו של השופט א' ריבלין. פסה"ד ב-ע"א 6970/99 הנ"ל אוזכר בהסכמה ברע"א 1678/01, מדינת ישראל, פנחסי נ. משה וייס, 2/6/04, סעיף 7. עוד נקבע שם, כי הגם שחובה זו "אינה חלה ביחס לכל אחד מהתושבים". בערעור הנ"ל הודו המשיבים בקיומה של חובת זהירות קונקרטית "במקרים בהם אירע הנזק לנגד עיניהם או דווח להם עליו בעת הימצאם בטווח גישה מיידית לזירת האירוע". (פסקה (5) לפסק הדין) (ההדגשות הוספו). אין זה המצב בענייננו. החפץ שנמצא על ידי התובע וטופל על ידיו לא נמצא בקרקע שהמדינה החזיקה, כפי שצוין על ידי התובע עצמו בכתב התביעה. לא הובאו כל ראיות בדבר היות השטח האמור שטח אש או שטח הנמצא בקרבת שטח אש. בנסיבות המקרה אין לקבוע, כי קיימת חובת זהירות קונקרטית של הנתבעת כלפי התובע. התרשלות 30. אף אם נניח כי הנתבעת חבה חובת זהירות מושגית וקונקרטית הרי עדין יש לבחון האם היפרה הנתבעת חובות אלו. האם נקטה אמצעי זהירות סבירים למניעת נזק מסוגו של זה שהתרחש. התובע טוען, כי הנתבעת לא הקפידה לנקות את השטח מנפלים ומפצצות וכמו כן, לא הזהירה את הציבור באמצעות שילוט ואמצעים אחרים ולא הכריזה על השטח כשטח מסוכן. 31. אני סבור שלא מוטלת על הנתבעת אחריות לתקינות האיזור בו נמצא החפץ, בהיות השטח, אף על פי התביעה, בהחזקת גורם פרטי, הרי לא קמה חובה לנתבעת לשמור על תקינותו ועל ניקויו מחפצים מסוכנים. 32. בהנחה נוספת של קיומה של חובה של הנתבעת לדאוג לתקינותו של השטח, נשאל האם נקטה אמצעים סבירים לעשות זאת. נטל הראייה לעניין זה מצוי על שכם התובע. מזיק החב חובת זהירות קונקרטית לניזוק, אינו אחראי כלפיו בכל מקרה, שבו התנהגות המזיק גרמה נזק לניזוק. חובתו של המזיק היא לנקוט אמצעי זהירות סבירים. אחריותו מתגבשת רק אם לא נקט באמצעים אלו. סבירותם של האמצעים נקבעת על פי אמות מידה אובייקטיביות, המגולמות באמירה כי על המזיק לנהוג כפי שאדם סביר היה נוהג בנסיבות העניין (השופט א' ברק, ע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' מועצה אזורית, בית שמש פ"ד לז(1)113, 131). לפיכך, העובדה כי נמצא במקום חפץ אשר התפוצץ מאוחר יותר, והעובדה שנגרם נזק, אין בהן כדי להטיל אחריות על הנתבעת בשל התרשלותה. התרשלות כזאת תהא, אך אם יוכח כי לא ננקטו על ידי הנתבעת אמצעים סבירים למניעת הנזק. הנטל להוכחת אי נקיטת אמצעים סבירים על ידי הנתבעת הוא על התובע. התובע לא הביא כל ראיות לאמצעים שנקטה או לא נקטה הנתבעת, או לגבי אמצעים שצריכה הייתה, בנסיבות העניין, לנקוט בהם. אין בפני כל ראייה לסטנדרט ההתנהגות הראוי בנסיבות שנטענו על-ידי התובע, ולכן הטענה בדבר התרשלות הנתבעת, נדחית. נזק ראייתי 33. התובע טוען, כי נגרם לו נזק ראייתי בשל כך שהנתבעת לא קיימה חקירה מעמיקה לאחר התרחשות האירוע. זכרה של טענה זו לא בא בכתב התביעה והיא הופיעה לראשונה בסיכומים. מחדל זה הינו בעל חשיבות, בהתחשב בכך שמדובר בטענה עובדתית - היקף החקירה שנערכה בעקבות המקרה וההיקף הראוי של חקירה כזאת - שכלל לא הוכחה. 34. ככלל, מקום שאין התובע עומד בנטל השכנוע דין הוא שתביעתו תידחה. הביא התובע ראיות לכאורה והנתבע לא הביא כל ראייה מטעמו, ככלל, אם אין בכוח הראיות לכאורה שהביא התובע כדי להרים את נטל השכנוע, תביעתו תידחה, על אף שהנתבע לא הביא כל ראייה מטעמו (יעקוב קדמי, על ראיות, חלק שלישי, מהדורה משולבת ומעודכנת- 1999 ,1337). ישנן נסיבות מיוחדות שבהן יש בהבאת ראיות לכאורה מצד התובע, כדי להטיל על הנתבע את חובת הראייה. כאשר אי עמידה בחובת הראייה, קרי אי הבאת ראיות לכאורה המציגות הסבר סביר למסקנה העומדת לחובת הנתבע על פי הראיות שהביא לכאורה התובע תביא לחריצת הדין לטובת התובע (שם, עמוד 1337). נסיבות כאלו קיימות כאשר מדובר בתביעת רשלנות והתובע יוצא חובת הראייה המוטלת עליו באופן שאם לא יוצג הסבר מתקבל על הדעת מצד הנתבע, לפיו הוא לא התרשל, יזכה התובע. לעניין זה פסק בית המשפט העליון בע"א 600/86 זלמן עמיר ואח' נ' יצחק קונפינו פ"ד מו(3) 233, כי לעיתים גם במקרים בהם לא ניתן ליישם את סעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], יש בנסיבות קרות המקרה כדי להצביע על רשלנות לכאורה מצד הנתבע, ובמקרה כזה עובר נטל הראייה אל הנתבע להראות, שעל אף ההסתברות לכאורה בדבר קיום התרשלות מצידו, לא כך הוא (שם, 240ד-ה). בפרשת קונפינו דלעיל ראויים לציון דבריה של השופטת ש. נתניהו, כי אין לשלול התפתחות עתידית בפסיקה, שתקבע הלכה, לפיה מקום שהנסיבות מצביעות בברור על מעשה רשלני, אך התובע אינו מסוגל לזהות את האחראי המסוים לו, יעבור הנטל על כל אחד ואחד מקבוצת האנשים אשר הנסיבות מצביעות עליה כאחראי אפשרי, להראות כי לא בו האשם. לדבריה, כללי הראיות הם גם מכשיר ליישום מדיניות ראויה, וכבר נעשה בהם שימוש בתחומים אחרים כדי ליישם מדיניות, המבקשת להקל עם תובע הנתקל בקושי לזהות או לאתר את האחראי לנזקו (שם, 252ב, 253א). 35. העברת נטל ההוכחה מהטעמים שהוכרו לעיל, התקבלה בפסיקה במקרים של רשלנות רפואית, והיא מבטאת מדיניות משפטית, שתכליתה לרדת לחקר העובדות המצויות בדרך כלל בידי הרופא או המוסד הרפואי. יש שמתקיימים תנאי סעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] ואז מועבר הנטל מכוח אותו סעיף, ויש שהוא מועבר מכוח הפעלת מבחן ההסתברות של רשלנות גם משלא נתמלאו התנאים הללו. ואולם, אז יש להחמיר ולהוסיף טעם נוסף להעברת נטל הראייה במקרים המתאימים והוא כי כל הידע והמידע מצויים בידי המוסד או הרופא המטפל, כשנגישות החולה אל כל אלו היא מועטה ומצומצמת. הטלת הנטל אל התובע עלולה להיות במקרים מסוימים בלתי אפשרית ויכול שרק בשל כך ייצא מוסד אשר חטא ברשלנות פטור בלא כלום, ותובע היזוק יצא וידיו על ראשו (ע"א 2989/95 מרים קורנץ נ' מרכז רפואי ספיר-בית חולים "מאיר" פ"ד נא(4) 697 ז - 698 ג). חקר האמת מחייב כי יבואו בפני בית המשפט כל העובדות לאשורן לבל תתקבל הכרעה על יסוד מערכת עובדתית חסרה. בע"א 789/89 עמר, קטינה נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית פ"ד מו(1)712, 721ה נקבע כי "במצב של שלילת ראייה חשובה מהנפגע, עוברת החובה על הרופא או על המוסד שבו ניתנו השירותים להוכיח את העובדות, שיכלו להתבהר מתוך הרישומים הרפואיים ובכך להעלות הסבר המנקה אותם מאחריות". 36. אין פסיקה דומה במקרים שאין עניינם רשלנות רפואית. בע"א 6970/99 אחמד אבו סמרה ואח' נ' מדינת ישראל הנ"ל נדחתה טענת המערערים, כי המשיבים גרמו להם "נזק ראייתי" והתקבלה קביעתו של בית משפט קמא (השופט א.צ. בן זמרה) שהסתמך על פסק הדין בת"א (י-ם)1375/96 נעימה אבו אלעש נ' מדינת ישראל (17.3.99), כי בנסיבות כגון אלו שהיו במקרה זה, אין תימה כי אין בנמצא רישום מדויק ומלא של כל האירועים על פרטיהם ודקדוקיהם. 37. בענייננו, נערכה חקיקה משטרתית ובמסגרתה נגבו עדויות מהתובע, מאחיו ומאביו. כמו כן, נמצאים בתיק: דו"ח פעולה על ידי חבלן ממרחב ג'נין, נעשה רישום על ידי מעבדת חבלה צפון, שפרט את זירת האירוע מספר שעות לאחר התרחשותו, דו"ח פעולה מספר 20 מיום 4.10.94, המפרט את קבלתו של התובע בבית החולים בעפולה, דו"ח פעולה של משטרת ישראל מספר 5 מיום 4.10.94 המפרט את ההודעה שהתקבלה על ידי האח אבראהים מבית החולים הממשלתי בג'נין על הגעת התובע לבית החולים העמק בעפולה, דו"ח ביקור במקום האירוע שנערך על ידי סמ"ש דניאל גלבוע, שלווה בעת ביקורו במקום ברס"ב מילר (שהיה קצין תורן באותה עת) וחבלן. 38. דו"חות הפעולה רובם ככולם מתארים את זירת האירוע או את קבלתו של התובע לטיפול רפואי. לא הייתה חקירה אודות מקור החפץ, טיבו ונסיבות הגעתו למקום. תיק החקירה, כפי שהוגש לבית המשפט, אינו כולל שרידי החפץ או צילומיהם, שיתכן שהיו מסייעים לתובע לבסס את טענותיו. הנתבעת מציינת בסיכומיה כי בתיק המשטרה מצוי מכתב מיום 6.7.95 מעו"ד עזאת דראושה מנצרת אשר מבקש לאפשר לו לצלם את חומר החקירה לצרכי תביעת נזיקין של התובע, ועל שולי המכתב נרשם אישור של התובעת הצבאית (ללא תאריך) לצלם את חומר החקירה, ולכן, כדברי הש' י. עדיאל בת"א (י-ם) 1714/96 עוודללה נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 17.1.00) "לא הייתה מניעה כי התובע עצמו אשר היה מיוצג על יד עו"ד כבר בסמוך לאחר האירוע יבקש לבדוק את הממצאים על ידי מומחה מטעמו, דבר שלא התבקש ולא נעשה על ידו" (פסקה 5(ו) לפסק הדין). 39. לא ידוע לי על ניסיון של התובע להציג שאלון בעניין הראיות החסרות, לנתבעת. 40. הנתבעת טוענת כי אין במערכת העובדות כדי להביא בהכרח למסקנה של אחריות המדינה, וזאת אף אם החפץ שהתפוצץ שייך לנתבעת. הנתבעת מתבססת בדבריה על ת"א (י-ם) 1714/96 באסם עוודללה נ' מדינת ישראל (17.1.00) ועל ע"א 1745/00 באסם עוודללה נ' מדינת ישראל (20.11.01). 41. נראה לי, כי אפילו ניתן היה לזהות את מקור החפץ שהתפוצץ הרי ספק אם חקירה מעמיקה, לו הייתה מתבצעת על ידי הנתבעת, הייתה מעלה ממצא חד משמעי לעניין נסיבות הגעתו למקום. אפילו היה מוכח כי מדובר בתחמושת או אמצעי לחימה, הנמצאים בשימושו של צה"ל, הרי לא היה בכך כדי להביא למסקנה, כי אותו חפץ הושאר על ידי הצבא. יודגש, שבענייננו הסכים התובע שלא לחקור עדים בבית המשפט. הוא לא טרח לחקור את הממונה על חקירת המשטרה בשאלה מדוע נחקרו עובדות מסוימות ואחרות אולי לא. לא הוגשה חוות דעת של מומחה לחקירות מהסוג הנדון המאמץ את עמדת התובע. בנסיבות אלה קשה לקבל את טענות התובע לגבי דרך חקירת המשטרה. 42. התובע טוען בסיכומיו, כי קיימת סבירות גבוהה כי חיילי צה"ל הם אלה אשר הביאו את החפץ למקום בו נמצא על ידי התובע. אין לקבל טענה זו. העובדה שהמפקד הצבאי היה בעת קרות האירוע הריבון על השטח בו נמצא החפץ אינו מביא בהכרח למסקנה זו, ולא נמצאה כל ראייה שתהווה תימוכין לטענתו של התובע בעניין זה. 43. לחלופין טוען התובע, כי קיימת אפשרות שהחפץ נגנב. לעניין זה ראו התייחסות בעניין סעיף 38 "דבר מסוכן" (סעיפים 23-27 דלעיל). 44. בת.א (נצ') 183/75 רפעאת מוחמד שתווי נ' מדינת ישראל, (19.10.76) קבע השופט ת. אור, כי העובדה שאותה פצצה שגרמה לפציעתם של התובעים נמצאת בשימוש צה"ל (התובעים מצאו בשדה חרוש שבכפר פצצה, אשר מיוצרת על ידי תע"ש ונמצאת בשימוש צה"ל ופצצה זו שנורתה ונשארה נפל, נמצאה ללא כל אזהרה בשטח האמור), אין בה די כדי להטיל על הנתבעת אחריות בנזיקין, והתובעים לא עמדו בנטל ההוכחה הרובץ עליהם להוכיח את רשלנות הנתבעת. בת.א (ב"ש) 6/92 טהה נ' המפקד הצבאי איו"ש (25.6.98) נקבע ע"י השופט א. ריבלין, כי העובדה שהתובע נפצע בשל התפוצצות רימון המצוי בשימוש צה"ל והמיוצר ע"י התעשייה הצבאית אין בה די בנסיבות המקרה. נקבע כי באין ראייה כי הרימון הושלך על ידי מי מחיילי צה"ל נותרה האפשרות כי הוא הגיע למקום בו התפוצץ, או לידי התובע, בנסיבות שאין הנתבעים אחראים להם באחריות שילוחית. קשר סיבתי 45. לשם גיבוש עוולת הרשלנות נדרש נזק, הקשור בקשר סיבתי להפרת החובה, והוא ממין הנזקים שעלולים לבוא באורח טבעי ממהלכם הרגיל של הדברים. קשר סיבתי עובדתי 46. כך נקבע בפרשת ועקנין "מבחניו של הקשר הסיבתי העובדתי אינם מפורטים בפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. כל שנקבע הוא כי אשמו של מזיק צריך שיהא "הסיבה או אחת הסיבות לנזק". מקובל לומר, כי משמעות מבחן זה היא, כי הפרת החובה מהווה גורם אשר בלעדיו אין" כלומר שללא הפרת החובה לא היה נגרם הנזק". (ע"א 1475/80 שלמה ועקנין נ' מועצה אזורית, בית שמש פ"ד לז(1) 113, 144 פסקה 42). 47. בהנחה של רשלנות הנתבעת מתקיים קשר סיבתי עובדתי. קשר סיבתי משפטי 48. משנקבע קיומו של קשר סיבתי עובדתי, קמה ועומדת השאלה אם הקשר הסיבתי אינו נשלל בשל שיקולים של "סיבתיות משפטית". האם אין לראות במעשהו של התובע-הניזוק מעשה המפסיק את הקשר הסיבתי. 49. השיקול הבא בחשבון הוא זה הקבוע בסעיף 64(2) לפקודת הנזיקין, לפיו לא יראו אדם כמי שגרם לנזק באשמו אם "אשמו של אדם אחר הוא שהיה הסיבה המכרעת לנזק". המבחנים לקביעת הסיבה המכרעת לנזק נדונו בפסיקה, תוך שהובאו בחשבון שלושה מבחנים אפשריים: מבחן הצפיות, מבחן הסיכון ומבחן השכל הישר. הש' ברק בפרשת ועקנין חיווה דעתו כי "לעיתים קרובות נזקק בית המשפט למבחן הצפיות לשם קביעת הקשר הסיבתי המשפטי (ע"א 404/79 [עמוס בריגע נ' ש.ט.ר. פ"ד לה(2) 443]). הוא עושה כן בעיקר בעוולת הרשלנות או בהפרת חובה חקוקה, מקום שהחובה עצמה קובעת רמת התנהגות, המבוססת על סטייה מסטנדרט התנהגות של האדם הסביר" (שם, עמוד 146 פסקה 45). 50. ראו לענין זה גם ע"א 3510/99 ראובן ולעס נ' אגד - אגודה שיתופית לתחבורה בישראל ואח' פ"ד נה (5) 826, 843 ו'-ז'. הנזק שהתרחש אינו, לעניות דעתי, במתחם הסיכון שיצרה הנתבעת בהתרשלותה (אם אכן הייתה כזו). לשון אחר, הנתבעת לא הייתה צריכה לצפות, כי בהתרשלותה יגרם הנזק שנגרם הלכה למעשה, ואכן אשמו של אדם אחר היווה את הסיבה המכרעת לנזק, הוא אשמו של התובע. התובע, בהתנהגותו, ניתק את הקשר הסיבתי בין התרשלותה של הנתבעת לבין הנזק. 51. התובע, טוען כי לא ידע כי מדובר בכדור או באמצעי תחמושת ואף לא חשד בכך. כאמור בדיון לעניין סעיף 41 לפקודת הנזיקין (ראו סעיפים 12-22 דלעיל) אינני מקבל את הטענה, כי לא ידע או חשד שמדובר בסוג כלשהו של אמצעי לחימה. אשם תורם 52. המבחן לעניין האשם התורם (סעיף 68 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]) הוא מבחן האדם הסביר או בענייננו מבחן הנער הסביר. האם נער רגיל בגילו של התובע היה נזהר יותר ממנו? (ראו מבחן דומה בפרשת ועקנין עמוד 146 פסקה 49). נראה לי, כי התשובה לכך היא חיובית. נער בעל תבונה וידע רגילים בן 16 שנים היה צריך לחוש בסכנה הרובצת לפתחו, עת הוא "מטפל" בחפץ מסוגו של החפץ בו עסקינן. 53. בחלוקת האשם בין התובע לבין הנתבעת נראה כי האשם כולו רובץ על הראשון. בעדותו השנייה של התובע המשטרה, הודעת חשוד מיום 3.11.94 שעה 0907, מתאר התובע את השתלשלות האירועים: "אני עובד על טרקטור שרשראות בתאריך 4.10.94 .........ובמהלך העבודה שלי כדור באורך של כ 10 ס"מ כתוב עליו בשפה העברית. לאחר שגמרתי לעבוד לקחתי את הכדור יחד עימי לבית ...והתחלתי להתעסק באותו כדור תחמושת שמצאתי וניסיתי לעשות מין מדליה כזאת על מנת לתלות את זה על הטרקטור מקדימה. לצורך זאת הבאתי מסמר על מנת לעשות בכדור חור אך זה לא הלך ולאחר מכן הבאתי דיסק חשמלי והתחלתי לעשות חריץ בכדור ותוך כדי התעסקות עם כדור התחמושת זה התפוצץ לי ביד..." 54. ההתרחשות דלעיל עולה גם מעדותו של אחיו של התובע, נסר עסאף, אשר היה כבן 12 בעת התרחשות האירוע (על פי עדותו של התובע מיום 4.10.94) והיה ליד התובע בעת הפיצוץ. וכך אומר האח בעדותו מיום 5.10.94 שעה 1045: "אתמול בשעה 1630 לערך הייתי בבית שלנו בקבטייה הגיע אחי מיסרה כבן 16 לבית והיה ברשותו חפץ חשוד באורך של 5, 10 ס"מ יש לו ראש חד בצבע נחושת ואז אחי מיסרה התחיל להתעסק עם אותו חפץ שהוא הביא עימו. ניסה לחורר בתוך החפץ חור כדי לעשות ממנו מדליה.....מיסרה התחיל לנסות לעשות חורים וחריץ באותו חפץ באמצעות דיסק חשמלי ואני עמדתי במרחק של כ- 8 מטר מאחי ופתאום אירע פיצוץ ואחי מיסרה נפצע......". 55. לטענת התובע אין לייחס לו כל אשם תורם, היות שלא ידע כי מדובר בתחמושת. 56. בהודעתו הראשונה מיום האירוע 4.10.94 בשעה 1930 אמר התובע כי: "היום סמוך לצהרים בעת שעבדתי על טרקטור שופל.............ותוך כדי הליכה בשטח ראיתי דבר מה הדומה לקליע באורך של כ- 10 ס"מ. אספתי את החפץ ולקחתי אותו אלי הביתה...". 57. גם בעדותו השנייה של התובע, כפי שכבר הוזכר לעיל (הודעת חשוד מיום 3.11.94 0907), הוא מספר כי "...ובמהלך העבודה שלי כדור באורך של כ- 10 ס"מ כתוב עליו בשפה העברית. לאחר שגמרתי לעבוד לקחתי את הכדור עימי לבית...". ואף בתיאור ההתרחשות עובר לפיצוץ מכנה התובע באותה עדות את החפץ "כדור תחמושת". "התחלתי להתעסק באותו כדור תחמושת שמצאתי" ואולם, מציין התובע לקראת סוף עדותו כי "שאלה האם ידעת כי מדובר בכדור תחמושת? תשובה לא ידעתי כי מדובר בכדור תחמושת אחרת לא הייתי לוקח אותו. ראיתי כי מדובר בחפץ שנראה לי יפה ולכן לקחתי אותו וזאת פעם ראשונה שלי שאני מחזיק בחפץ מסוג זה ואין לי כל דבר אחר בבית או בכל מקום אחר בדומה לאותו חפץ או כל אמל"ח אחר." עדות זו נגבתה מן התובע עת היה חשוד בהחזקת אמל"ח. 58. בהתאם לכל האמור דלעיל, שוכנעתי כי צריך היה להתעורר חשדו של התובע, כי מדובר באמצעי לחימה כלשהו. מסקנה זו מקבלת משנה תוקף לאור העובדה שאימו הזהירה אותו סמוך לקרות התאונה, כי הכדור שהביא עלול להתפוצץ (ראו לעניין זה סעיף 2 להסכמת הצדדים להגשת החלק הרלוונטי מדו"ח החוקר מטעם הנתבעת, בישיבה מיום 28.5.02). למרות חשד זה טיפל בחפץ המסוכן תוך שהוא משתמש באמצעים המגבירים הסיכון להתפוצצות כגון: המסמר והדיסק החשמלי. התובע הוזהר, כאמור, על ידי הקרובים לאירוע. בנסיבות אלה הייתי מייחס לתובע אשם תורם של 100%. הסתכנות מרצון 59. הנתבעת טוענת כי בהתנהגותו נטל התובע על עצמו את הסיכון ועל כן אין מוטלת עליה האחריות לנזק (INJURIA VOLENTI NON FIT). הנתבעת טוענת כי, הגם שידע התובע כי מדובר בפריט תחמושת וחרף אזהרתה של אמו, כפי שעולה מדו"ח החוקר הפרטי, כי החפץ עלול להתפוצץ הוא טיפל בחפץ עד שהתפוצץ ועל כן יש לקבוע כי נטל על עצמו את הסיכון שהחפץ יתפוצץ בידיו והוא יפגע. 60. הסתכנות מרצון היא טענת הגנה, והנטל להוכיחה על הנתבע. כדי שתקום הגנת ההסתכנות מרצון, לא די בכך שהנפגע ידע על דבר התרחשות הנזק, אלא שיש להראות כי חשף עצמו מרצון לתוצאות המשפטיות של הנזק (ע"א 119/86 קני בתים בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה, נתניה פ"ד מו(5) 727, עמוד 756 א-ב). לשון אחר: אין די בהסתכנות הפיזית ועל הנתבעת להוכיח כי הייתה הסתכנות משפטית מצד התובע. 61. בענייננו, אין כל תשתית ראייתית, ממנה ניתן להסיק כי הניזוק, הוא התובע, על פי מבחנו הסובייקטיבי, נטל על עצמו את ה"סיכון המשפטי" של הנזק. גם מבחינה אובייקטיבית אין לומר כי אדם סביר במקומו של הניזוק היה מקבל על עצמו את הסיכון של פגיעה ללא פיצוי. דברי הש' ברק בפרשת ועקנין "אילו בא מישהו מן הצד, בעת שהמערער קפץ לבריכה, והיה אומר לו כי הוא מקבל על עצמו את מלוא האחריות בבצעו קפיצת נר במים רדודים, שתוצאותיה עשויות להיות.......פגיעה חמורה בגופו, כי אז תשובתו הייתה "לא, כי" (פסקה 48). כך גם בענייננו, ועל כן, אין מקום לטענת הנתבעת לעניין הסתכנות מרצון. 62. על סמך השיקולים דלעיל, אני סבור, כי אין מקום בענייננו להטלת אחריות על הנתבעת ודין התביעה, לכן, לדחייה. הנזק 63. החישוב להלן יערך על בסיס ההנחה שטעיתי במסקנה באשר לאחריות. 64. במכתב השחרור מבית החולים העמק מיום 7.10.94 נכתב כי: "יד ימין-ריסוק של העצמות הקרפליות ואמנסנטציה של האצבעות 1, 2, 3 עם מעיכה של הרקמות באצבעות 4-5 ... ללא גידם". 65. לענייננו, התובע נפגע בהיותו נער כבן 16 שנים ומאז נראה כי מתקשה לשוב לעבודה סדירה ולחיים רגילים. נראה לי כי אין להקיש מהתקנות שהותקנו לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים לענייננו. תקופת האשפוז הקצרה אינה משקפת את סבלו של התובע, נפגע צעיר, אשר איבד את כף ידו, אובדן אשר ישליך על איכות חייו. 66. לפיכך, יקבע הפיצוי בגין כאב וסבל בסך 380,000 ₪. הפסד השתכרות 67. הוסכם על הצדדים שנכותו הרפואית של התובע עקב קטיעת יד ימין הינה בשיעור של 60 אחוזים. 68. הפיצוי בגין הפסד כושר השתכרות נקבע על פי מבחן ההפחתה שחלה בכושרו של הנפגע, עקב הפגיעה (דוד קציר, פיצויים בשל נזק גוף, מהדורה רביעית, חיפה התשנ"ח, 1997 ,43). כלומר מדובר בפעולה "חשבונאית" אשר על בית המשפט לקבוע, על פי הראיות שלפניו, את הרכיבים שבהם תבוצע. עליו לקבוע את הכושר הפוטנציאלי ואת כושרו האקטואלי להשתכר, של הנפגע ולהחסיר את השני מן הראשון. ראו ד"נ 29/83 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' מריו כהנקא, פ"ד לט(1) 833, 836. 69. כלל ראשון, אם כן, בקביעת הפיצוי בגין ראש נזק זה הוא קביעת שכרו הפוטנציאלי של התובע אלמלא נפגע. שנית, יש לקבוע את מידת ההפחתה שחלה בכושרו הפוטנציאלי של הנפגע, שלישית, יש ליתן את הדעת על אורך התקופה שבה עשוי הנפגע להפיק את שכרו הפוטנציאלי שלו, לעומת התקופה בה יוכל להשתכר במומו. אם אין חריגה בנתוניו האישיים של הנפגע מהממוצע הסטטיסטי, הרי יקבע אורך תקופה בהתאם. על בית המשפט להחליט כיצד יערוך את חשבון הפיצויים, אם בדרך אקטוארית, היינו הכפלת ההפסד החודשי במספר שנות העבודה, תוך עריכת היוון מתאים או שמא, יש לפסוק לו סכום גלובלי. ההפסד בגין אובדן כושר ההשתכרות יפסק לנפגע הן בגדר "הנזק המיוחד" בעבור התקופה מאז הפגיעה ועד לפסק הדין, והן בתחום "הנזק הכללי", בעבור יתרת שנות העבודה הצפויות לו. קביעת מידת הפסד הכושר להשתכר 70. אחוז הנכות כמבחן לקביעת כושר ההשתכרות, שומה שיבטא, בעיני בית המשפט, את ההפסד הפוטנציאלי של הנפגע, בכושר השתכרותו. נכות רפואית קלינית אפשר שהיא מצביעה על הפסד בכושר ההשתכרות ואפשר שלא. כאן תהיה חשיבות רבה לתכונותיו האישיות של הנפגע, לגילו, למקצועו, וליכולת ההסתגלות למומו בקביעת נכותו התפקודית. כדברי הש' י' מלץ בעניין ע"א 61/89 מדינת ישראל נ' אייגר פ"ד מה(1), 580 , 590: "...גם אם משמשת הנכות הרפואית "מפתח", אין משמעות הדבר כי בכל מקרה על הנכות התפקודית להיות זהה לנכות הרפואית". וכדברי הש' נתניהו בעניין ע"א 63/88 ברגר נ' צדוק (טרם פורסם): "הנכות הרפואית היא נקודת התחלה לאומדן נזק, אך לא נקודת הסיום". הנכות התפקודית תקבע על יסוד הראיות שהובאו בפני בית המשפט. שיעור הנכות התפקודית נקבע כאן בהתאם לעיסוקו של התובע עובר לתאונה ובמידת הפגיעה בכושרו להמשיך ולעסוק בו. ובהתאם לכך עשויה להיות סטייה מאחוזי הנכות הרפואית (דוד קציר, פיצויים בשל נזקי גוף,מהדורה רביעית, חיפה, התשנ"ח, 1997, 186). בעוד הנכות הרפואית מסורה לרופאים, קביעת הנכות התפקודית מסורה לבית המשפט. 71. לענייננו, מחוות הדעת הרפואית אשר הגיש התובע, עולה כי התובע סובל מכאבים קשים בקצה הגדם, ומהפרעה קשה בתפקוד הגפה הימנית העליונה. אין כל ראיות לעניין השכלתו וכישוריו של התובע, ואולם נראה כי בין אם ירצה להמשיך בעיסוקו עובר לתאונה, כמפעיל טרקטור, ובין אם יבחר בעיסוק אחר יש להניח כי יהיה זה בעבודת כפיים. בע"א 663/88 שירזיאן נ' לבידי פ"ד מז(3) 225, 233 היה הנפגע עובד כפיים ובית המשפט קבע סכום פיצוי גלובלי כפיצוי בראש הפרק של הפסד השתכרות בעתיד. נראה לי כי לאור עיסוקו הקודם של התובע, חוות הדעת הרפואית שהציג לבית המשפט, ועל הרקע המשפחתי הסביבתי שלו יש לקבוע את אחוז הנכות התפקודית בשיעור זהה לזו הרפואית. קביעת השכר לצורך חישוב הפסד כושר השתכרות 72. הנפגע עובר לפגיעה, לדברי התביעה, עבד כנהג טרקטור, והשתכר כ- 500-600 דינר ירדני. התביעה מבקשת לקבוע את השכר לצורך חישוב הפסד כושר השתכרות לעתיד על בסיס שכר זה. כאשר מוכח בפני בית המשפט כי השינוי בעיסוקו של הנתבע, הוא מתוצאותיה של הפגיעה, כי אז עשוי בסיס השכר להיקבע על יסוד עיסוקו או נטייתו, מלפני הפגיעה. (דוד קציר, פיצויים בשל נזקי גוף, מהדורה רביעית, חיפה התשנ"ח,1997 עמוד 50). כאשר יש יכולת חזרה לעבודה הקודמת, יש מקום לאי פיצוי בגין הפסדי עתיד. (שם, עמוד 51, ראו גם 237/80 ברששת נ' האשאש ואח' פ"ד לו(1) 281). לא הובאו כל ראיות הן לגובה שכר התובע עובר לתאונה והן לעניין אי כושרו של התובע לשוב לעיסוקו עובר לתאונה. ולפיכך, לא יקבע פיצוי על בסיס שכר זה. השכר הממוצע במשק השתרש בפסיקה, כבסיס לקביעת יכולת ההשתכרות הפוטנציאלית של נפגעים מסוימים, אשר לגביהם האפשרות להביא ראיות אינדיווידואליות נמנעה מסיבות אובייקטיביות. בתי המשפט ראו אם כן בשכר הממוצע האמור תחליף לראיות שלא ניתן להביאן, באשר לקטינים וצעירים. שכן לא ניתן היה להסתמך על נתונים מן העבר לאשר לכושר השתכרותם בטרם הפגיעה (ע"א 5049/91 קופ"ח נ' רחמן מט(2)369, ע"א 311/85 איסק (יצחק) אפריאימוב נ' יעקוב גבאי פ"ד מב(3) 191).דוד קציר, פיצויים בשל נזקי גוף, מהדורה רביעית, חיפה, התשנ"ח, 1997, 85 מציין גם לעניין אנשים צעירים ולא רק קטינים: "לא רק ביחס לקטינים, אלא גם ביחס לצעירים, שטרם בחרו לעצמם קריירה, עשוי השכר הממוצע במשק, לשמש בסיס לחישוב הפסד השתכרותם בעתיד". בית המשפט רשאי לראות בשכר הממוצע במשק עוגן לחישוב כל אימת שאין בידיו ראיות, שיכולות לשמש בסיס לחישוב הפסד צפוי (דוד קציר, פיצויים בשל נזקי גוף, מהדורה רביעית, חיפה, התשנ"ח,1997, 85, ע"א 133/86 צוברי נ' שוהם, פ"ד מב(3) 575, ע"א 61/89 מדינת ישראל נ' אייגר, פ"ד מה (1)580). 73. בהתאם לכל האמור לעיל יקבע שכר הבסיס לעניין חישוב הפסד כושר השתכרות לעתיד בגובה השכר הממוצע בירדן. על פי נתונים שנתקבלו בבית משפט זה משגרירות ירדן בישראל עומד השכר הממוצע הירדני בסך 100 דינרים, שהם 618.34 שקלים חדשים, לפי שער של 6.1813 ליום 9.1.04. הנזק הכללי 74. לצורך חישוב הפסד כושר ההשתכרות לעתיד הועמדה נכותו הרפואית של התובע בשיעור של 60 אחוזים. שכר הבסיס לחישוב הפסד זה הינו בסך 618.34 ש"ח. לפיכך, יש להעמיד את הפסד כושר השתכרותו לעתיד על סך 371 ש"ח לחודש. בהתאם לכך יפסק סך הפיצוי בגין הפסד השתכרות לעתיד על סך של 103,859 ₪ (מצ"ב תדפיס משערכת). הנזק המיוחד 75. הפיצוי בגין הנזק המיוחד יקבע לפי השכר דלעיל מהגיע התובע לגיל 18 ועד היום בסך של 65,460 ₪ (מצ"ב תדפיס משערכת). עזרת הזולת, הוצאות רפואיות ונסיעות 76. לעניין פיצוי בעבור הוצאות רפואיות ונסיעות, אציין כי ממכתב השחרור מבית החולים העמק בעפולה המצוי בתיק המשטרה עולה שהתובע אושפז בבית החולים מיום אירוע התאונה, 4.10.94 ועד ליום 7.10.94, אולם, לא עולה ממכתב זה מי נשא בהוצאות האשפוז. כמו כן, לא הובאה כל ראייה לעניין הוצאות הנסיעה שנשא בהן התובע, לא הומצאו כל ראיות לעניין עלות התותבת בה משתמש התובע, כפי שעולה מסיכומי התביעה ולא הומצאו כל ראיות לעניין הוצאות הנסיעה של התובע. הפיצוי בעבור עזרת הזולת לא יפסק בכל מקרה של הגבלה בתפקודו הגופני של הנפגע. הדבר יהיה תלוי בראיות שיובאו לפני בית המשפט. אין די בכך שנפסקה נכות כדי לזכות בפיצוי בגין עזרת צד ג'. ראוי להביא ראיות ברורות הן בדבר הצורך הרפואי בעזרה זאת, הן בדבר העזרה בפועל והן בדבר עלותה של העזרה (דוד קציר, פיצויים בשל נזקי גוף, מהדורה רביעית, התשנ"ח,1997 , 550). עם זאת, ברי שמצבו הרפואי של התובע בענייננו, מצריך עזרת הזולת בפעולות היום-יום. חרף העדר ראיות לעניין העזרה לה טוען התובע, אני קובע, לפנים משורת הדין, סכום גלובלי בגין עזרת צד ג', הוצאות רפואיות, נסיעות בעבר ובעתיד בסך 500,000 ₪ להיום. סה"כ פיצוי ש"ח פיצוי בגין הנזק המיוחד 65,460 פיצוי בגין הנזק הכללי 103,859 פיצוי בגין כאב וסבל 380,000 פיצוי בגין עזרת צד ג'/הוצאות רפואיות/נסיעות 500,000 סה"כ פיצוי 1,049,319 77. על סמך השיקולים שהובאו לעיל בדיון בשאלת האחריות ובנושא האשם התורם, התביעה נדחית. בשל מצבו הרפואי של התובע אין צו בדבר הוצאות. צבאצה"ל