פסק דין כללי זוהי תביעתו של התובע , רתך במקצועו, יליד 21.12.40, לפיצוי על נזקי גוף שנגרמו לו בשל תאונת עבודה מיום 29.8.99. אותה עת היה התובע מועסק מטעמה של נתבעת 1, חברת כח אדם, בשרותה של נתבעת 2, שהיא מפעל לגידול עופות ועיסוקו היה ביצוע עבודות ריתוך כלובים להובלת עופות. הנתבעות שתיהן מיוצגות בייצוג זהה, ואין טענות נפרדות כלפיהן או מטעמן בכל האמור בשאלת החבות בנזיקין כלפי התובע, ולפיכך העיסוק בסוגייה זו מתייחס לשתיהן כאל המעביד והאחראי לבטיחות העובד. חבות אין מחלוקת על עצם התרחשות התאונה ועל העובדה שנגרמה עובדתית בשל כך שבשל משב רוח עז נפלה דלת הברזל של כלוב עופות שאותו ריתך התובע, ופגעה בראשו וכך ניזוק. מדובר בכלוב שהיה העליון מבין שלוש שורות כלובים המונחים זה על גבי זה, והשאלה המרכזית במחלוקת היתה איזה אמצעי בטיחות או התקן צריך היה לעשות בו שימוש כדי למנוע נפילה של המכסה כאשר העובד עוסק בתיקון בתוך הכלוב. כמומחש בצילום נ/1 המציג כלובים הדומים לאלה נשוא הארוע שלפני אנו רואים, וכך עולה גם מכל העדויות שנשמעו, שקיים התקן פשוט וזול הכולל שרשרת עם וו בקצה אשר מיועדת לאבטח את המכסה ולמנוע נפילתו, ושרשרת זו יעילה בעיקר לכלוב העליון, שכן את הכלובים הנמוכים יותר ניתן לאבטח בנקל בעזרת מוט מתכת הננעץ בזווית מסויימת ובאופן המונע את נפילת הדלת. למדנו מהראיות ששרשרת כזו הותקנה לאחר התאונה והפקת הלקחים ממנה, אך לא היתה קיימת בכל הכלובים קודם לכן. די לצטט את עדותו של חיים וקנין מנהל האחזקה במשחטת עוף הנגב, הנתבעת, אשר העיד מטעמה ואישר ש"לשאלה אם אחרי הארוע עשינו שרשרת במכסה העליון כדי לקשור אותו אני משיב שכן, הוסיפו." (עמ' 26 מיום 11.5.04). הנתבעת טוענת כי היה על התובע לאבטח את מכסה הכלוב באמצעות מוט ברזל, כפי שהיה נהוג מימים ימימה וכי לא היה צורך דווקא באותה שרשרת. עוד טוענת הנתבעת כי משב הרוח העז היה בגדר ארוע בלתי צפוי על ידי המעביד ועל כן אין התרשלות לפתחה כאשר לא התקינה את אותה שרשרת, קודם התאונה. אין לקבל את טענות הנתבעות ולדעתי לא יצאו ידי החובה הבסיסית לדאוג לבטחון ולבטיחות של עובד כדוגמת התובע ולכן עליהן לחוב כלפיו בגין נזקי התאונה. העדים השונים התייחסו כולם לצורך לעגן את דלתות הכלובים מפני נפילה פתאומית ונזק לעובדים אלא שהמחלוקת היתה האם די באותו מוט ברזל מאולתר לצורך כך או שמא יש מקום להתקן מסודר וייעודי כדוגמת השרשרת. (ראה עדות התובע בעמ' 4, עדות אנטולי קורבין עמ' 7, עדות יורי יסחקוב עמ' 14 ועדות חיים וקנין עמ' 24 ואילך). לטעמי כאשר גם המעביד וגם העובדים היו ערים לצורך לעגן את דלת הכלוב אין זה משנה האם סיבת נפילת הדלת הנחזית מראש היא בשל משב רוח פתאומי או שגרתי או שמא מסיבה אחרת שאינה קשורה ברוח. אם המעביד צריך היה לצפות וצפה בפועל אפשרות נפילה כזו, ולא מנע אותה, וזו התרחשה וגרמה לנזק אין נפקות לנסיבות המדויקות שבעטיין התרחשה הנפילה בפועל. מעבר לזה - אין ראיה שמדובר היה במשב רוח חריג ומיוחד עד כדי שהוא בלתי ניתן לצפיה וחיזוי באורח סביר, וכל ששמענו וניתן לקבוע הוא שמדובר היה ברוח "חזקה", ורוח כזו אינה תופעת טבע בלתי מוכרת ובלתי צפויה. התובע עבד בשירות הנתבעת 2, מטעם הנתבעת 1, בשתי תקופות, האחת למשך 3 חודשים בשנת 98 והשניה החלה ביום 16.8.99 ונמשכה עד יום התאונה, כלומר כשבועיים. התובע טוען כי בתקופות אלה לא קיבל כל הדרכת בטיחות והוראות ביחס למניעת תאונה כגון זו שהתרחשה ועדותו בדבר העדר הדרכה מתחזקת על ידי עובדים אחרים זולתו שהובאו לעדות. כך מעיד למשל מר יסחקוב (עמ' 14). העדים אנטולי קורבין ויורי יסחקוב, בנוסף לתובע עצמו אף מספרים שהם היו ערים לסוגייה הבטיחותית הבעייתית הזו אף קודם לתאונה אך התראות ובקשות לשיפור המצב לא נשאו פרי. מסקנתי היא כי אין צורך להזקק לכללים ראיתיים דוגמת "הדבר מדבר בעדו" וכי הוכח פוזיטיבית שהמעביד התרשל בכך שלא דאג עובר לתאונה להתקין אמצעי בטיחות כדוגמת השרשרת והוו למנוע נפילת דלתות הכלובים העליונים, ומחדלו משתרע גם במישור אי הדרכת העובדים כיצד להמנע מתאונה אשר כזו. לכן יש לקבוע אחריות הנתבעות וחבותן כלפיו. לא מצאתי כי יש לקבוע אשם תורם לתובע עצמו. המגמה בפסיקה היא באופן ברור להקל עם העובד ולהחמיר עם המעביד (ראה ע.א. 453/85 מחמור בע"מ נגד אטדגי, פד"י מא כרך 4 עמ' 524). פעמים הרבה נקבע כפי שגם צוטט בעניין אטדגי הנ"ל כי "היסוד הרעיוני לקביעת הלכה זו הוא בכך שהמעביד הינו זה המופקד על המפעל או על העבודה שבמסגרתה מבצע העובד את המוטל עליו ומתפקידו לדאוג שתנאי העבודה ושיטות העבודה יהיו בטוחים והעובד יודרך כראוי כיצד לבצע מלאכתו" (בעמ' 527, ציטוט מתוך ע.א. 655/80 מפעלי קרור בצפון נגד מרציאנו). בעניננו גם יש עדויות, שלא נסתרו שהעובדים פנו למעביד וביקשו הגנה מפני סכנת נפילת הדלתות והעניין לא טופל. התובע אף מספר, אם כי יש להתייחס לכך בזהירות מחמת שהעניין עלה רק בחקירתו הנגדית, ולא אוזכר קודם לכן, שכאשר פנה למנהל העבודה וביקש לשים תופסן על דלת הכלוב נענה במילים "תמשיך לעבוד תעבוד תעבוד" (עמ' 5). לא מצאתי כי בנסיבות אלה יש לייחס אשם תורם לתובע. הנכות הרפואית אין חולק שכתוצאה מנפילת הדלת על ראשו של התובע הוא קיבל מכה חזקה ופונה לבית חולים סורוקה. לטענתו איבד הכרה לדקה או שתיים, אולם אין סימוכין חיצוניים לתמוך בכך. במכתב השחרור מצויין כי לא איבד הכרה. הממצאים הראשוניים הצביעו על חתך בקודקוד הקרקפת ונפיחות באף, ואילו יתר הבדיקות הפיזיקליות והנוירולוגיות היו תקינות. התובע טוען שעקב התאונה נגרמה לו נכות נפשית וגם נכות בתחום א.א.ג עקב הפגיעה באפו. אשר לתחום הנפשי, ולאחר שהוגשו חוות דעת של מומחי הצדדים שהיו ביניהם פערים משמעותיים, מונה מומחה מטעם בית המשפט הפסיכיאטר ד"ר דני פישר, אשר נתן חוו"ד ואף העיד בבית המשפט והוא קבע שהתובע סובל מתסמונת שלאחר זעזוע מוח, המקנה לו 10% נכות צמיתה לפי סעיף 34ב לתקנות מל"ל, וכי בשנה הראשונה אחרי התאונה הגיעה נכותו הזמנית ל-20%, משום שבתקופה זו סבל גם מתסמונת פוסטראומטית לפי סעיף 34 ג. התסמונת לאחר זעזוע מוח דומה בתסמינים שלה לתסמונת הפוסטראומטית, ויש חפיפה מסויימת בין השתים אולם המומחה מצא לדייק ולהגדיר את המצב הקבוע בעניננו כקשור למצב שאחרי זעזוע מוח דווקא. לטעמו של המומחה מדובר במצב יציב ואין צפי שיחול שינוי משמעותי. (עמ' 20). התובע התלונן בפני המומחה על כאבי ראש וסחרחורת מדי יום כמעט, על קשיי ריכוז ורגישות לרעש, עצבנות, הפרעות בשינה ופגיעה בתפקוד המיני. אני מוצא לאמץ את קביעותיו של מומחה בית המשפט ומסקנותיו ולא מצאתי ממש בניסיונו של בא כח התובע למזער את משקל חווה"ד בשל הטענה שקיימת קירבה או היכרות על רקע מקצועי בין הד"ר פישר ולבין פרופ' אליצור אשר נתן חוו"ד מטעם הנתבעות, ושממצאיו דומים לאלה של ד"ר פישר. בתחום א.א.ג טוען התובע, בהסתמך על חוו"ד פרופ' ליברמן מטעמו, שמגיעה לו נכות של 10% בשל שינויים בצורה החיצונית של האף בצורה ניכרת הגורמת להפרעות בנשימה, לפי סעיף 69 ב(2) ואילו הנתבעות הנסמכות על חוו"ד הד"ר סגל מטעמן טוענות כי אין לו שום נכות בתחום זה משום שאף אם ישנה באפו סטיה קלה של המחיצה, הרי מדובר במצב קודם שאינו קשור לתאונה, ומכל מקום לדברי ד"ר סגל אין הדבר חוסם או מפריע במידה ניכרת את הנשימה דרך האף ועל כן מצב זה מצדיק נכות של 0% אף לו היה קשור סיבתית לתאונה. הד"ר סגל מצביע על כך שעל פי התעוד הרפואי אומנם קיבל התובע מכה באפו בעת התאונה אולם "ברור לנו שלמר בסנקו לא נגרם שבר בעצמות אפו", וכי אותה נפיחות באף שסבל לאחר החבלה לא יכלה להביא לממצא של שינוי בשלד האף החיצוני או הפנימי. לטעמי, אין צורך להכריע חד משמעית בשאלת הקשר הסיבתי בין התאונה לבין מצב מחיצת אפו של התובע, ובשאלה האם הדבר גם לו נכות, משום שכך או כך לא נסתרה עמדתו של הד"ר סגל שמצב המחיצה, יהא הגורם לו אשר יהא, ניתן לתיקון מלא ומוחלט על ידי ניתוח קל ופשוט, בהרדמה מקומית, ולדבריו התובע זכאי לניתוח זה על חשבון קופת חולים. כאשר יש בנמצא אפשרות פשוטה ומעשית, וככל הנראה נעדרת סיכונים, להטבת הפגיעה שטוען לה התובע, ואין לו כל נימוק של ממש מדוע ימנע מביצוע הפרוצדורה הרפואית הזו, הרי חובתו להקטנת הנזק, שאינה מתמלאת, מונעת ממנו את ההכרה האפשרית בנכות בתחום זה, אפילו ראוי היה לקובעה מלכתחילה. (ויודגש כי איני קובע כך). כאשר נשאל התובע מדוע אינו עובר ניתוח זה, תשובתו מעורפלת ומתחמקת, ורחוק הוא מלהמצא במצב שבו הוכיח בראיות ברורות ומפי רופאים כי הדבר אינו מעשי או כי הוא מסוכן: "לשאלה מדוע אני לא עושה את הניתוח תשובתי שזה מסוכן, יש מחיצה. יש רופא בב"ש שאמר זאת שמו אלכס. הוא אמר שבגילי אני יכול לא לסבול את הניתוח. יש מחיצה שהיא שבורה" (עמ' 10). כאמור - אין להכיר בנכות כלשהי לתובע בתחום א.א.ג ונכותו הצמיתה תוצאת התאונה היא בתחום הנפשי כפי שנקבע על ידי ד"ר פישר (10%), ומעבר לכך יש להכיר לו בנכות זמנית של 20% למשך שנה. הנזק וההפסד בהתחשב באופי התאונה, ובכאבים שנגרמו לתובע, וכן באי הנוחות שמצבו הנפשי גורם לו, וביתר הנסיבות העולות מהתעוד הרפואי ומעדותו ראוי לפסוק לו פיצוי בגין נזק שאינו ממוני ("כאב וסבל") בסכום הנכון להיום של 40,000 ₪. התובע עבד בסבב הזה של העסקתו אצל הנתבעות רק כשבועיים ימים, ולפי חישוב שכרו שנעשה על ידי ב"כ התובע, ומקובל עלי, עמד שכרו החודשי השלם להיות 5,115 ₪. סכום זה יהיה הבסיס לחישוב הפסדי התובע. התובע לא שב לעבוד לאחר התאונה והוא תולה זאת בפגיעה טוטאלית בכושר השתכרותו בשל נזקי התאונה. הוא מוסיף ומייחס את חוסר יכולתו למצוא מקום עבודה חלופי גם לגילו המתקדם (הוא היה כבן 59 בעת התאונה וכיום הוא בן 65). לנוכח הנכות היחסית נמוכה שנקבעה לו לא אוכל לקבל טענה זו כלשונה, הגם שניתן לומר שבגילו ובמצבו הרפואי בודאי שובו לעבודה בתקופה הסמוכה לאחר התאונה לא היה יכול להיות קל ואין לצפות ממנו שכתום תקופת החלמה קצרה ישוב לכושר עבודה מלא. בכך יש להתחשב במידה מסוימת בעת קביעת הנזק וההפסד. אין חולק שלתובע אושרו כחודשיים וחצי של אי כושר מוחלט לאחר התאונה, ובנסיבות הקיימות ולאור האמור ראוי יהיה "לעגל" תקופה זו לשלושה חודשים של אי כושר מלא ולפיכך מדובר בהפסד של 15,345 ₪ (שאליהם יש לצרף ריבית מאמצע התקופה). בא כח התובע מבקש כאמור בסיכומיו, לפצות את התובע בגין אובדן מלא של השתכרות לתקופה של 76 חודשים מיום התאונה ועד ימינו אלה, ואין הוא תובע פיצוי לעתיד, בהיותו ער לכך שהתובע ממילא הגיע לגיל הפרישה הצפוי. כמבואר לעיל אין בידי לקבל את הטענה שנכותו היחסית נמוכה של התובע גרמה לו להפסד מלא, או אף קרוב לכך של כושר השתכרותו וגישתו הסוביקטיבית שאיננו מסוגל לעבוד, ותלונותיו המרובות, כל עוד הדברים אינם נתמכים בראיות רפואיות אוביקטיביות, אין בהם די לשכנעני. כאשר מדובר באדם לא צעיר, שממילא סבל בעיות בריאות שונות שהובררו במהלך העדויות (כמו סכרת, בעיות עיניים, וערמונית מוגדלת,) וכאשר התאונה הנוכחית השביתה אותו ממעש לתקופה מסויימת, ואילו ההליך המשפטי המתנהל לא נתן לו בוודאי מוטיבציה יתרה לשוב ולחפש עבודה, אין פלא שהתובע בחר להכבד ולשבת בביתו. לצורך הדיון שלפנינו לא נוכל לאמץ גישתו זו, ויש לקבוע את הפסדיו לפי המצופה ממנו, ובמצבו - אף אם לא פעל כך הלכה למעשה. מתוך אותם 76 חודש, מצאנו ששלושה חודשים היו של אי כושר מוחלט. ביחס לתשעה חודשים נוספים, המשלימים שנה אחת לאחר התאונה, שנה שלגביה כזכור נקבע שסבל מנכות זמנית של 20%, ראוי יהיה להכיר לו באובדן של שליש מכושר ההשתכרות, לאמור הפסד חודשי של 1705 ₪ אשר במכפלה של תשעה חודשים מגיעים להפסד נוסף של 15,345 ₪. (בצרוף ריבית מאמצע התקופה). לתקופה הנותרת של 64 חודשים נכיר לתובע, בהפסד חודשי השווה בערך לשיעור נכותו הרפואית (10%) משמע הפסד של 511 ₪ לחודש וסך הכל (במעוגל) 33,000 ₪. (בצרוף ריבית מאמצע התקופה). התובע בנה תיזה שלפיה הוא נזקק לשרותי עזרה וסיעוד במישור צרכיו הבסיסיים כגון הכנת אוכל והחזקת משק הבית והוא נעזר לשם כך במעין מטפלת שאצלה הוא מתגורר והיא הגב' זרבאילוב מרינה, שלה הוא משלם 600 ₪ בחודש. לאחר שמיעת עדותה של הנ"ל ואף חקירתו הנגדית של התובע עצמו נראה לי שלא מדובר בעזרה בשכר הנובעת מן התאונה אלא שלאחר גירושיו של התובע מאשתו השניה (ערב התאונה ובלי קשר אליה) הוא השאיר את בית המשפחה לאשתו - גרושתו, ועבר להתגורר בבית הגב' מרינה כשוכר של חדר בביתה ואילו שירותי הבישול והכביסה הניתנים לו הם רק בבחינת עזרה נוחה וזמינה שאינה מתחייבת מצורך רפואי וממגבלה שיש לו לעשות פעולות אלה בעצמו. לשון אחר - לא הוכח להנחת דעתי שהתובע אכן נזקק לשירותי משק בית ולעזרת צד שלישי בשל השלכות התאונה או נכותו הנפשית. סביר שבתקופת ההחלמה בסמוך לאחר התאונה אכן נזקק לעזרת הזולת, ואף אם אין ראיות ברורות בדבר ההיקף וההוצאה המדויקת בכסף או בהתחייבות לתשלום, ניתן לאמוד צרכים אלה והוצאה זו בסכום גלובלי של 2,000 ₪ להיום וכך אפסוק. מעבר לכך נדחות טענות התובע ותביעותיו ואין בפני ראיה לנזק או הוצאה שמעבר לאמור. לסיכום פרק נזקי התובע והפסדיו יש לפצותו, כמבואר לעיל, בסכומים הבאים: נזק לא ממוני - 40,000 ₪. הפסד שכר תקופה א - 15,345 ₪. תקופה ב - 15,345 ₪. תקופה ג - 33,000 ₪. עזרת זולת - 2,000 ₪. _________________ סה"כ 105,690 ₪. יש להוסיף ריבית מאמצע התקופות הרלוונטיות ביחס להפסדי שכר. ניכויים אין חולק שיש להפחית מהסכומים המגיעים לתובע את המענק ודמי פגיעה ממל"ל בסך 33,143 ₪. אין מקום להפחית את קצבת הבטחת ההכנסה שמקבל התובע מאחר שמצאתי שאין מצבו הרפואי מצדיק אי חזרתו לעבודה ואין קשר סיבתי בין הזכאות לקבל הבטחת הכנסה לבין נזקי התאונה. בסיכומי בא כח התובע נאמר שהוא קיבל ממעבידו שכר של 1292 ₪, בחודש ספטמבר 99, למרות שהיה אותה עת באי כושר מלא לאחר התאונה, אולם בסיכומים לא התבקש במפורש לנכות סכום זה מהפיצוי, ולא לגמרי ברור על שום מה ומדוע התקבל התשלום, ובנסיבות אלה ובהעדר פירוט עובדתי וטיעון נאות לנדון לא אורה על הפחתת סכום זה. סיכום נקבע שלנתבעות חבות מלאה כלפי התובע בגין נזקיו כתוצאה מתאונת העבודה מיום 29.8.99. בפסק הדין פורטו ההפסדים והנזקים שבגינם יש לפצות את התובע והניכויים שמותר לנכות מסכום הפיצוי. על בא כח התובע לערוך את החישוב בהתאם, ובצרוף ריבית, ולהביא הדבר לאישור בית המשפט בצורת פסיקתא שתוגש בתוך 14 יום מהמצאת פסק הדין. בנוסף תשא הנתבעת בהוצאות התובע בהליך זה, כפי שיאושרו על ידי במסגרת הפסיקתא, וכן בשכר טרחת עורך דין של התובע מחושב לפי 20% מסכום הפיצוי הכולל, שלאחר הניכויים. נזקי רוחנפילהתאונת עבודה