פסק דין 1. התובעת חברה העוסקת במתן שירותי הגברה, תאורה, ציוד וחשמל לארועים תובעת מהנתבעות פיצוי על אובדן ציוד אלקטרוני יקר ערך, בתחום עיסוקה, אשר לטענתה אוחסן בחצרים השייכים לנתבעות או מנוהלים על ידן, ואשר נגנב בליל 11.5.92. מדובר בכך שהנתבעת 1, האגודה למען החייל מקיימת אתר נופש לחיילי צה"ל, בגבעת אולגה, בתוך מתקן השייך לצה"ל, ובמסגרת זו התקיימו במאי 92 ארועים להנאת החיילים הנופשים, והתובעת סיפקה שירותי הגברת קול ותאורה לחברת טבת בע"מ אשר הפיקה את הארועים הללו. המתקן האמור הוא בעצם שילוב של בסיס צבאי שיש לו מפקד - אותה עת רס"ב אסרף ואתר נופש המנוהל על ידי האגודה למען החייל, והמנהל מטעמה הוא אזרח - אותה עת מר יוסי סאקר. הצוות במקום אף הוא שילוב של חיילים ועובדים אזרחיים, כאשר האחריות על משימות האבטחה והשמירה ההיקפיות, להבדיל מארגון הנופש והפעילויות שבתוך המתקן, מוטלת על החיילים. בנוסף - שכרה האגודה חברת שמירה פרטית שכנראה דואגת לסדר ולאבטחה הפנימיים, אולם אינה ממונה על האבטחה ההיקפית (פרט לכך, שיש נציג מטעמה בעמדת הש.ג. של הבסיס לצד החיילים). בסיום אחד המופעים, שהתקיים ב-11.5.92, חפצו אנשי התובעת להשאיר בשטח המתקן חלק מציוד ההגברה והתאורה על מנת שישמש במופע נוסף שעמד להתקיים אחרי יומיים, ובכך לחסוך את תהליך ההעמסה על משאית, הובלה, איחסון, הובלה מחדש ופריקה של אותו ציוד מקץ יומיים. נראה שבעבר הושארו במקום פריטי ציוד שכונו "ברזלים" והיו אמנם, מסורבלים ולא נוחים לטלטול, כגון גשרי תאורה ממתכת או עמודים, אולם ערכם הכספי לא היה רב ולא היה סיכון משמעותי בהותרתם במקום בין הופעה אחת לאחרת, אלא שזו הפעם מדובר היה בציוד רב ערך ורב משקל תרתי משמע. התובעת טוענת כי קיבלה אישור והסכמה מהנתבעות לאחסן את הציוד בחדר סגור ונעול, ואולם כאשר חזרו אנשי התובעת מקץ יומיים, ופתחו את אותו חדר, והחלו מתקינים מחדש את הציוד על הבמה המיועדת להופעה, התברר, למרות העדר סימני פריצה כלשהם, כי החדר נפתח על ידי אלמונים ונגנבו מספר ארגזים, כנראה שלושה במספר, המכילים אותו ציוד יקר ערך ששוויו כ-48,000$. 2. התובעת טענה בכתב תביעתה כי הנתבעות או נציגיהם התרשלו בשמירה על הציוד ובנקיטת אמצעים לא מתאימים לאיחסונו, ועל כן חבים הם בפיצוי התובעת על נזקיה. כמו כן נטען כי בהעדר ידיעה ברורה על נסיבות הגניבה יש להחיל את הכלל "הדבר מדבר בעדו", וכי נסיבות הגניבה מתיישבות יותר עם העובדה שהנתבעות לא שמרו על רמת זהירות סבירה בשמירה על הציוד. אף שכתב התביעה לא פירש את הדין הרלוונטי שעליו נסמכת עילת התביעה, סיכומי ב"כ התובעת מתמקדים בחלופות השונות של חוק השומרים, תשכ"ז-1967, כאשר התובעת מבקשת לשכנע, על בסיס הראיות שנשמעו, שהנתבעות היו בגדר שומר שכר ביחס לציוד שנגנב, לחלופין מעמדן היה זה של שומר חינם, ולחלופין כי הן חבות מכוח הוראת סעיף 2(ד) לחוק הנ"ל בשל כך שלא הודיעו לתובעת כי עלול להגרם לציוד נזק. כמבואר לעיל, ובמישור הראייתי, סבורה התובעת שנטל ההוכחה להיעדר רשלנות הוא על כתפי הנתבעות בשל חלות הכלל הדבר "מעיד על עצמו" נשוא סעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. הנתבעות חלקו על עצם הטענה כי היתה גניבה מטעמו של צד ג', על כך כי התירו את השארת הציוד במקום, ובודאי על מעמדן הלכאורי כ"שומר" על פי החוק, שלא לדבר על חבות מכוח סעיף 2(ד) הנ"ל, וכן כפרו בתאור פרטי הציוד שנגנב ושוויו הכספי. 3. יש לציין כי בכל האמור בהבאת ראיות והנחת תשתית עובדתית לנטען, פעלה התובעת בשיהוי משמעותי ובלתי מוסבר, דבר שפגע קשות באפשרות להציג בפני בית המשפט תמונה ברורה ושלמה, שכן חלוף הזמן פגע באפשרות להעיד את כל הנוגעים בדבר, לאתר מסמכים רלוונטיים, והשנים הרבות הקשו מדרך הטבע על זכרונם של העדים. כדוגמא מובהקת לקושי שיצר שיהוי זה ניתן להביא את השאלה העובדתית החשובה בדבר זהות הגורם שאישר לכאורה, לתובעת לאחסן את הציוד שנגנב בחדר בשטח המתקן. התובעת טענה, כי מדובר "באיש צה"ל רס"ר בדרגתו", אך עדיה התקשו ליתן לו שם או תיאור ברור, והאמירות במישור זה מעורפלות ולעתים מבולבלות כמו למשל, דברי העד יהודה רביבו: "בפעמים שהייתי שם דיברו עם סאקר או אסרף או דוד כהן בנושא השארת הציוד. הם היחידים שהיו נותנים לנו אישור. באותו ערב אינני זוכר עם מי דיברו. בפועל ביום הזה היה לדעתי, יוסי סאקר בטוח היה שם, וגם לדעתי, גם אסרף היה שם, אני ראיתי אותו באותו יום". מעדותו של רס"ב אסרף עולה, כי היו עוד שני רס"רים באותה תקופה בנוסף אליו, דוד כהן שכנראה, נפטר ואיננו, ורס"ר נוסף בשם שגן אמנון, ומכל מקום, איש מהם לא אותר ולא נתן עדות, בעוד שאסרף עצמו מכחיש כל קשר לאירוע ולמתן ההרשאה. ברור שלו התובעת היתה פועלת בזריזות ולא ממתינה שנים ארוכות לבירור הענין, מצד אחד, עדיה היו זוכרים היטב עם מי דיברו ומה שמו, ומצד שני, לא היה קושי לאתר ולהעיד את שלושת הרס"רים "המועמדים" הפוטנציאליים במישור זה. התביעה הוגשה לבית המשפט אך שבועות ספורים לפני חלוף תקופת ההתיישנות של 7 שנים, ואילו בזמן אמת, גם שם קיים שיהוי בלתי מוסבר כאשר תלונת התובעת למשטרה על דבר הגניבה הוגשה רק כשבועיים לאחר מעשה (בסמוך ל-27.5.92) ופירוט הציוד שנגנב נמסר למשטרה במועד מאוחר עוד יותר, כחודשיים ימים אחרי הארוע. השתהות זו פעולתה צריכה להיות לחובת התובעת, ויש בכך ליצור משום מעין "נזק ראייתי" המקשה על ברור התביעה ואינו מיטיב עם הצד התובע. עם זאת, בידי לקבוע במידה מספקת את עיקרי העובדות הצריכות להסקת המסקנות המשפטיות המתחייבות ואשר כמפורט להלן יחרצו את גורל התביעה. 4. הראיות התמקדו בעיקר בנסיבות הארוע ואופן התרחשות העלמו של הציוד, ומעבר לכך בהוכחת כמות וסוגי הציוד שנגנב ושוויו הכספי. לפי שמצאתי שהתובעת לא הצליחה להוכיח את עילת תביעתה כלפי מי מהנתבעות, התייתר הצורך לדון בפרק העוסק בפירוט הציוד ושוויו. בכל האמור בפרשת החבות העידו מטעם התובעת, ה"ה ציון ויוסף מזוז, מנהלי התובעת, מר יאיר גורן ששימש ראש צוות הגברה בשירות התובעת, והיה קבלן עצמאי, מר רפי בראון שהיה מנהל טכני בחברה, מר לשם מיכאל סוכן הביטוח שלה, ומר קובי יגאלי איש הגברה ותאורה שעבד אצל התובעת, מר יהודה רביבו שותף בחברת ההפקה טבת, ומטעם הנתבעות העידו מר אסרף יעקב שהיה מפקד מתקן הנופש, איש צבא, ומר יוסי סאקר רכז התרבות של מתקן אולגה ואחראי על הארועים במקום, מטעם האגודה למען החייל. 5. כדי להגיע להכרעה בתיק יש לקבוע ממצא בשאלה העובדתית הבסיסית, האמנם השאירה התובעת ציוד חשמלי בתחומי המתקן, בידיעה ובהסכמה של הנתבעות, ואם כן - יש לבחון את מעמדן של הנתבעות כשומרות חינם או בשכר על הציוד, ולאחר מכן לבחון זאת על רקע מערך העובדות הנוגע לסידורי השמירה והאבטחה של המקום על מנת להסיק האם קוימו חובות הזהירות של הנתבעות ביחס לתובעת, ככל שאקבע את מעמדן על פי חוק השומרים. אף כי בחלוף הזמן והשנים הרבות זכרונם של העדים אינו ברור וקשה לקבוע מה בדיוק קרה באותו ערב אחרי סיום ההופעה ולא לחלוטין ברור אל מי פנו אנשי התובעת וממי קיבלו הסכמה, ניתן לקבוע כי הוכח די הצורך שאכן היתה הסכמה מטעם הגורמים המוסמכים במתקן הנופש להשארת הציוד ליומיים הקרובים בתחומי חדר מסויים בפאתי הבמה. הגם שעדויות אנשי התובעת מבולבלות ואף סותרות ביחס לזהות מי שביקשו ממנו היתר להשארת הציוד, די לנו בכך שמר סאקר עצמו, מנהל מטעם הנתבעת 1 אישר במפורש את ידיעתו והסכמתו לדבר, אף שהוא הכחיש שמדובר היה בחדר נעול ושנתן לאנשי התובעת מפתח, ועמד על כך שלחדר הנדון כלל לא היה מנעול תקין. בעדותו במשטרה מיום 14.6.92, בסמיכות לארוע עצמו, הוא העיד שאחד מעובדי התובעת ביקש ממנו להותיר פריטים בחדר שמאחורי האמפיתאטרון (שם במת המופעים), ולדבריו הסביר לאותו עובד שמדובר בחדר בלתי נעול וכי תושבי הישוב הסמוך נכנסים ומסתובבים שם, ולמרות זאת הציוד נשאר במקום. מכאן - כבר ברור שהיתה שיחה עמו בנושא ומכל מקום הוא לא סרב ולא אסר על השארת הציוד. בתצהיר עדותו הראשית בבית המשפט הוסיף נדבך וציין שמבחינתו לא היתה התנגדות להשארת הציוד אף כי אינו מדבר על הסכמה מפורשת מטעמו, והוא מוסיף שלא התחייב בשום צורה לשמור על הציוד. בעדותו בבית המשפט (עמ' 34 ואילך) מר סאקר כבר אינו בטוח שהחדר היה ללא מנעול כלל אלא ש"הצילינדר לא כל כך טוב" והוא אינו זוכר שהשאיר מפתח לתובעת. עדי התובעת מפרטים ומרחיבים בדבר שיחות שניהלו עם מי מאנשי הנתבעות (הם מרבים להזכיר את רס"ר המתקן, ולאו דווקא את מר סאקר, למרות שהרס"ר אסרף מכחיש כי היה מעורב בארוע בכל צורה), והם מספרים על הסכמה ברורה ומפורטת להשארת הציוד, תוך הבטחה שהחדר סגור ונעול ואף תוך מתן מפתח לשימושם. אין לי צורך להכריע בגירסה העובדתית המדוייקת סביב השארת הציוד, וזאת משום שדי בהסכמה שניתנה לעצם האיחסון, על רקע ידיעת כל המעורבים על כך שאנשי התובעת עומדים לעזוב את המתקן למשך יומיים, וכאשר הציוד נותר בחדר השייך אינטגרלית למתקן ומאובטח במסגרתו לכל דבר ועניין, כדי להקנות לנתבעות, או למי מהן מעמד של שומר חינם על פי סעיף 2א של חוק השומרים. דומני, שאף שעדי התובעת מרבים להזכיר דווקא את איש הצבא, אותו רס"ר, כמי שנתן הרשאה, הדעת נותנת שהיה זה מר סאקר, שזוכר את האירוע, ואף מאשר את מתן האישור העקרוני מטעמו, ואין זה סביר, שהתובעת ניהלה דין ודברים בעניין זה עם מספר גורמים במקביל, אלא יותר סביר להניח, שהפניה הראשונית, ככל שהיתה, לרס"ר זה או אחר, הסתיימה בכך שאיש הצבא הפנה את בעל דברו למר סאקר, שהיה אמון ומוסמך לנהוג מנהג בעלים בחדרים הללו הסמוכים לבמה, ובהחלט אפשרי ששיחת אקראי זו והפניה זו שניתנה נשתכחה מליבו ומזכרונו של הרס"ר. (ובכך מתיישבת התמיהה, הכיצד עדי התובעת "מתעקשים" על מעורבות הרס"ר ואילו רס"ר אסרף כלל אינו זוכר פניה כזו, שלא לדבר על כך שכאמור, היו עוד שני רס"רים באותה עת שאת עדותם כלל לא שמענו). 6. סעיף 1 א של חוק השומרים מגדיר: "שמירת נכס היא החזקתו כדין שלא מכח בעלות". כידוע, וכפי שנפסק, חוק השומרים אינו מתנה את היווצרות החובות על פי החוק בקיום של הסכם בין הצדדים בדבר שמירת הנכס, וכל אימת שנכס מוחזק בידי "השומר" כדין, ושלא מכח בעלות עשוי הדבר להכנס תחת כנפי החוק. כפי שנפסק בע.א. 130/80 דוד ביטון נ. חלמיש חברה עירונית לשיקום פד"י לו 2 עמ' 706: "התגבשות יסודותיה של השמירה אינה תלויה בעריכת הסכם או בכריתת חוזה בין הבעלים לבין השומר, ודי לעניין זה, שפלוני מוצא עצמו מחזיק כדין בנכס לא לו על מנת שתיווצר החובה לנהוג מנהג שומרים" וכן - "הצורה הרגילה והשגרתית של היווצרותם של יחסי השמירה היא, אמנם, זו, שביטויה במסירת חפץ פלוני לידיו של השומר, בשכר או ללא שכר; אך יכול גם שההסדר המיוחד, המותווה בחוק הנ"ל, יחול על החזקתו של חפץ, שהגיע לידיו של פלוני, השומר שלא בדרך ההסדר המוסכם, כי שלושה בלבד הם התנאים, אותם מעמיד המחוקק לקיומה של שמירת נכס, ואלו מצאו ביטויים ביסודותיו של סעיף 1 (א) לחוק השומרים..." אין צורך שהחזקה בנכס השמור תועבר במישרין ובכוונת מכוון לידי השומר והמבחן העיקרי הוא "היכולת המעשית לפקח על הנכס ולקיים את השמירה עליו" (ע.א. 46/75 מדינת ישראל נ. ש. לבנשטיין ואח' פד"י ל (1), 716 בעמ' 723). ההגדרות שבחוק ענינן קביעה נורמטיבית ולא תאור מצב עובדתי. לכן, השומר לצורך החוק אינו בהכרח מי שבחיי יום יום ובעיני מתבונן רגיל יתפס בתור שכזה, וכפי שקבעה הפסיקה: "לסעיף 1 א שלנו כוונה נורמטיבית מובהקת ... הוא כורך בהחזקה הנכונה את אחריות השומר, זכויותיו וסמכויותיו... נמצא כי אין להבין את מושג השמירה - ואת מהותו של השומר - בלא לקחת בחשבון את היקף האחריות שאותה שמירה גוררת אחריה. לשון אחר "שמירה הינה האחריות בגין אובדן הנכס או נזקו אותה מטיל המחוקק על המחזיק נכס כדין שלא מכוח בעלותו כלפי בעל הנכס" (רע"א 270/01, תמנון בע"מ נ. אליהו בע"מ פד"י נז (2), עמ' 817, תוך איזכור דברי המלומדת ש. רנר בסיפרה חוק השומרים, עמ' 25). על פי כל העדויות מתקן הנופש באולגה יתנהל במתכונת של בסיס צבאי כאשר מדובר במתחם מבונה המוקף גדר ובה קבוע שער אחד ויחיד העשוי למעבר כלי רכב והוא מאוייש על ידי עמדת שמירה המבקרת את כניסת ויציאת כלי הרכב. מתחם זה שייך לנתבעת 2 - המדינה ומנוהל בפועל על ידי אנשי הנתבעת 1 - האגודה, בשיתוף עם אנשי הצבא המשרתים שם. אין ספק שכאשר נותר ציוד יקר ערך בתוך תחומי המתקן, בידיעת אנשי הנתבעות על כך, כי עובדי התובעת לא ימצאו שם במשך יומיים, הרי לכל דבר ועניין הצריך לישום הוראות חוק השומרים מדובר בהעברת "החזקה" בציוד דנן לרשות תופסי המתקן ומחזיקיו הקבועים משמע - הנתבעות. אף כאן - הדיבר "חזקה" דינו להתפרש על רקע ההקשר הנורמטיבי וכוונת המחוקק ליצור את אותה זיקה של "שמירה" במקרים הנכנסים להגדרת החוק, ואין הפירוש נעשה במובן הרגיל והמקובל של התיבה, ואין לפיכך צורך בהעברה פיזית ומובהקת של החפץ הנשמר מיד אל יד. לענין זה הובהר לא אחת ש"ההחזקה כמקור לאחריות על פי חוק השומרים מבוססת על מידת השליטה של אדם אחד על נכס של אחר" (ראה בענין "תמנון" הנ"ל) וכן מצינו ש"הדיבור 'החזקה' הוא עמום ובעל ריקמה פתוחה. התאור הלשוני של ההחזקה אינו נותן קריטריון ברור באשר למה שנכלל בה ובאשר למה שאינו נכלל בה... בהקשרים שונים יש לו מובנים שונים... לדיבור 'החזקה' בחוק השומרים יש ליתן אותו מובן המגשים את תכליתו של חוק השומרים. על כן קיים קשר הדוק בין היקף פריסתו של הדיבור 'החזקה' לבין היקף האחריות המוטלת על המחזיק." בנסיבות שתוארו לעיל יש לראות משום אקט, נורמטיבי, אם כי לא עובדתי ומעשי של מסירת החזקה בציוד לידי הנתבעות, לכל משך הזמן שבו אנשי התובעת תכננו להמצא מחוץ למתקן. לפי שאין חולק שהבעלות המקורית בציוד היתה של התובעת, ולפי שאותה מסירת חזקה נעשתה כדין, במובן זה שזכתה להסכמה ואישור של הנתבעות, הרי נמצא לנו שנתמלאו כל היסודות של סעיף 1א לחוק השומרים ועסקינן ב"שמירה" כמשמעותה בחוק. 7. חוק השומרים מגדיר כי "השומר נכס שאין לו בשמירתו טובת הנאה לעצמו הוא שומר חינם" (סעיף 1ב). שומר חינם אחראי לאובדן הנכס או לנזקו "אם נגרמו ברשלנותו" (סעיף 2א). על מנת ששומר יוגדר כשומר שכר צריך שיתקיים שהוא "מקבל תמורה בעד השמירה או שיש לו בשמירתו טובת הנאה אחרת לעצמו". (סעיף 1 ג). במקרה זה אחראי השומר לאובדן או לנזק באחריות מוגברת, ואף אם מטרת השמירה היתה טפלה למטרה העיקרית של ההחזקה, עליו להוכיח, כדי להפטר מאחריות, שהאובדן נגרם שלא ברשלנותו. התובעת ניסתה להראות שלנתבעות צמחה טובת הנאה כלשהי מהחזקת הציוד באותו חדר, ולו בעקיפין, ובכך להטיל על הנתבעות אחריות מוגברת וקשה להדיפה, ואולם אין ספק שהשיקול היחיד להותרת הציוד היה נוחיות וחיסכון לתובעת עצמה והדבר התברר במפורש מפי עדיה. מר קובי יגאלי העיד כי "זו היתה יוזמתנו בשל לחץ דיברנו עם ציון (מנהל התובעת, א.ו.) וקיבלנו אישור. זה היה משיקולי נוחות ויעול. קודם לכן לא זכור לי שהשארנו שמה ציוד. בדרך כלל היינו משאירים רק את הברזלים בחוץ". מר ציון מזוז העיד שהרעיון להשאיר את הציוד היה של הצוות שלו, וההחלטה הסופית התקבלה על ידו, מתוך ידיעה שמקץ יומיים יזקקו שוב לאותם פריטים ובאותו מקום. אין חולק שמדובר היה מדובר במספר ארגזים כבדי משקל (כנראה 3 או 4) הטעונים שינוע על ידי מספר אנשים והעמסה על גבי משאית, או רכב מסחרי, כדי להוציאם ולהכניסם מהמתקן ואליו. ברור שהשיקול היחיד להכנסת הציוד הכבד לחדר היתה לחסוך את תהליך ההעמסה ההובלה וההחזרה של אותו ציוד לאחר יומיים לאותו מקום. מכאן קביעתי כי מעמד הנתבעות בהסכמתן להשארת הציוד בתחומי המתקן למשך יומיים היה זה של שומר חינם ולפיכך יחובו בגין אובדן או נזק לציוד רק אם נגרמו ברשלנותן. 8. אין טענה לא כל שכן ראיה שהיה הסכם בין מי מהנתבעות לבין התובעת על סידורי שמירה או אבטחה מיוחדים לציוד הנדון וברור שבין שהחדר היה נעול ובין אם לאו - הסתמכה התובעת על סידורי השמירה הרגילים הנקוטים במתקן כדי להשיג את המטרה שמקץ יומיים הציוד ימצא ויהיה במקום בו הושאר ולא יגנב ויוצא אל מחוץ לבסיס. לענין זה דברי מנהל התובעת ציון מזוז ברורים וחדים: "אמרו לי שהמקום בטוח ומוגן לא ביקשתי שמירה ספציפית על המקום". לטעמי אין משמעות רבה לקביעת ממצא בשאלת אופי נעילת החדר, קיום מנעול בכלל, ושאלת מתן או אי מתן מפתח לאנשי התובעת, משום שכל העדים תמימי דעים שמדובר בציוד כבד במיוחד שנדרש רכב להוצאתו מהמתקן ואין ניתן לעשות זאת שלא דרך השער הראשי. משום כך אין צורך להיזקק, בהמשך, לעדויות שעסקו באפשרות שתושבי הסביבה מצאו דרך להתגנב רגלית אל תוך המתקן, כנראה כדי לצפות בהופעות, וכי היו פירצות להולכי רגל בגדר ההיקפית. ככל שאלמונים מצאו דרכם להכנס אל חדר האיחסון ולהוציא ממנו את הציוד, אין לדבר משמעות מבחינת ההליך שלפנינו כל עוד הציוד לא הוצא אל מחוץ למתקן והובל למקום אחר לחלוטין, שאם לא כן היו אנשי התובעת מאתרים אותו בשטח המתקן ומחזירים את המצב לקדמותו, ואזי מדובר היה רק באפיזודה חסרת משמעות ואולי במעשה קונדס של מעלימי הציוד. ארוע הגניבה ואובדן מוחלט של הציוד, כפי שנטען בתביעה, יכול להתאפשר אך ורק בהנתן שהציוד הועמס על כלי רכב ויצא מתחומי המתקן. מר רפי בראון מעיד כי "כדי לגנוב את הציוד היה צריך להתקרב עם משאית או טנדר, להכנס לחדר להוציא את הארגזים שרוצים לגנוב ולהעמיס". וכן "לקחת את הציוד שנעלם אי אפשר סתם לטייל איתו צריך אנשים כדי לקחת את הציוד צריך לבוא עם טנדר, משאית, רמפה של משאית. אני מעריך שעל אוטו מסחרי כמו קנגו או רנו אקספרס אפשר היה להעמיס את הציוד". מר סאקר העיד כי "מדובר בציוד גדול ומסורבל שלא ניתן להוציאו מהבסיס בלי שהשומר יראה זאת" מר יאיר גורן העיד כי הארגזים שנעלמו "ניתן להעביר באמצעות טנדר ואין צורך במשאית אך יש צורך בסבלים". על רקע דברים אלה יש לבחון האם הוכחה התרשלות מצד מי מהנתבעות בקיום סידורי השמירה הרגילים, שהם הרלוונטיים, בהעדר הסכמה אחרת, באופן שאיפשר הוצאת רכב מן הבסיס כאשר הוא עמוס בארגזים הגנובים המכילים את ציודה של התובעת. 9. נקודת המוצא בבדיקת קיום ההתרשלות המיוחסת לנתבעות תהיה בהכרח שמטרת אבטחת מתקן אולגה ושמירת שער הכניסה שלו הינה ראש וראשונה ואולי בלבדית למנוע כניסת בלתי מורשים אל תוך המתקן ולא למנוע הוצאת אנשים או ציוד ממנו. אין מדובר בבית כלא או במחסן תכשיטים, להבדיל, שם מטבע הדברים החשש הוא מפני יציאה בלתי מבוקרת במובחן מכניסה וחדירה מבחוץ. מהעדויות, גם של אנשי התובעת, מצטיירת תמונה שלפיה יש במתקן עמדת "ש.ג." המאוישת בכל עת ובודקת כלי רכב נכנסים כאשר השומרים מתקשרים לקבל אישור להכנסת רכב המבקש להכנס למתקן. מר אסרף פירט את הנוהל שלפיו כאשר משאית מגיעה לש.ג. מודיעים לקצין האבטחה והוא היחיד המוסמך לאשר את הכניסה, וכאשר מדובר במשאית מזון למשל אזי הגורם האמור לקלוט משאית זו מודיע לקצין האבטחה כדי שידע ויתיר את כניסת הרכב. על פי הנוהל אם מדובר בכלי רכב השייך לאלה המופיעים בפני החיילים אזי קצין האבטחה ישאל את מר סאקר האם להכניסו אם לאו. מר קובי יגאלי איש ההגברה העיד ש"מדובר בבסיס צבאי ובשער היו מעכבים אותנו לקבלת אישור אך כבר הכירו אותנו... אני הייתי נכנס עם משאית פעמיים בשבוע... אנו היינו מקבלים אישור כניסה ונכנסים לאזור הבמה." מר רביבו, שותף בחברת ההפקות מעיד כי "המתקן הוא מתחם סגור ומגודר עם שער ושומרים, חיילים ואזרחים... אין כניסה חופשית למקום. לגבי רכבים - אף אחד לא יכול להכנס לשם בלי אישור של המפקד הצבאי. המפקד הצבאי מעביר אישור לקצין המשמרת ורק בתנאי שיש אישורים של ההפקה הוא יכול להכנס. כוונתי לרכב של האומנים. הגברה וכו'." ויודגש - כפי שמעיד מר סאקר, שאין כל אפשרות לכניסת רכב שלא דרך השער הראשי. מר סאקר פירט שהיתה חברת שמירה אזרחית שעסקה גם היא באבטחת המתקן ואחד האזרחים היה מוצב יחד עם החיילים בעמדת הש.ג. והוא זה שהכיר וזיהה את כלי הרכב האזרחיים, כגון אלה של ההפקות, המותרים בכניסה. בהגינותו העיד מר סאקר כי "ברור שאם אנשי התובעת היו רוצים לצאת מהבסיס בערב עם הציוד שלהם איש לא היה מונע זאת. אם היו יוצאים עם המשאית. לא בודקים את תכולת המשאית כאשר היא יוצאת מהמתקן". עינינו הרואות - הכניסה לרכב היא רק מהשער הראשי, הוא מאובטח היטב מפני כניסה בלתי מורשית מבחוץ, אך מדרך הטבע ומאופיו של המתקן אין ביקורת קפדנית על תכולת כלי הרכב היוצאים. מצינו מצד אחד שלא התבקשה ולא הוסכמה כל חריגה מנוהלי השמירה הרגילים כאשר נשאר ציוד התובעת בתוך המתקן, וראינו מצד אחר שלא היתה מניעה להוצאת כלי רכב וציוד מתוך המתקן החוצה, ולא היתה ביקורת על תכולת הרכב היוצא, וסידורים אלה היו ידועים ומוכרים היטב לתובעת. כאשר קבענו שהציוד הנדון ניתן להגנב רק תוך שימוש בכלי רכב, ועל רקע הנהלים שתוארו, יש להניח שגניבת הציוד, ככל שהתרחשה בעזרת רכב שאינו משאיתה של התובעת (שאז כמובן אין מדובר כלל בגניבה לצורך ההליך הזה אלא בענין פנימי של התובעת) כי אז מדובר ברכב שהיה מורשה ומותר בכניסה מבחינת הנתבעות ולא היתה מניעה להכניסו דרך הש.ג. לטעמי - אף אם מי מהנכנסים לתחומי המתקן, שנכנס כדין ובאישור, במכוניתו או במשאיתו, סרח ושלח ידו בציוד ואז הוציאו מחוץ למתקן בעזרת הרכב שנכנס, שוב, כדין ובאישור, הרי אין לפתחן של הנתבעות אשם כלשהו לקרות הדבר ואין לצפות מהן כי ינקטו אמצעים מיוחדים לבדוק ולפקח על יציאת מורשי הכניסה שמא בצאתם נטלו עמם ציוד או רכוש לא להם. התובעת הותירה באופן חד פעמי את ציודה בתוך המתקן, תוך הסתמכות על נהלי שמירה ואבטחה ידועים לה היטב, שלא כללו בדיקה ביציאה, ומבלי לדרוש ולוודא שינוי כלשהו בנהלים אלה "לכבודה", וכאשר אין בידי התובעת להצביע על מקור חובה שבדין או בהסכם שמכוחו היה על מי מהנתבעות לדאוג לסידורי שמירה או אבטחה חריגים ומיוחדים, שלא כרגיל, בהקשר ליציאה הרכובה משטח הבסיס. בנסיבות אלה לא הוכחה כל התרשלות מצד מי מהנתבעות - התרשלות שהיא תנאי לחיוב שומר חינם בנזק או אובדן לרכוש שנמסר לו. 10. אינני מקבל את טענת התובעת כי חל הכלל הראייתי של "הדבר מדבר בעד עצמו" וזאת, הגם שלכאורה נתמלאו שני התנאים הראשונים של כלל זה, לאמור העדר ידיעה על נסיבות קרות הנזק, וגרימתו על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו. התנאי השלישי הקבוע בסעיף 41 לפקודת הנזיקין עומד לרועץ לתובעת באשר נאמר שם ש"נראה לבית המשפט שארוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה". כזכור - בהתקיים שלושת התנאים הללו נטל הראיה להעדר התרשלות עובר אל כתפי הנתבע דווקא. מבלי לקבוע מסמרות בשאלה מה היתה מסקנתי לו אכן נטל הראיה היה מוחלף בהתקיים תנאי הסעיף, די לקבוע שתנאי שלישי זה אינו מתקיים בענינינו. כב' השופט ריבלין הנחה בפסק הדין בע.א. 8151/98 שטרנברג נ. ד"ר צ'צ'יק (פד"י נו 1 עמ' 539) בזו הלשון "בדיקת קיומו של התנאי השלישי נעשית לאור הנסיבות הכלליות, לאמור: בלי שפונה בית המשפט לפרטי המקרה. המסקנה אינה נסמכת על הוכחת מעשה רשלני מסוים. נהפוך הוא - אף שנסיבות התאונה נכון לאותו שלב (קרי בתום פרשת התביעה) אינן ידועות, מלמד ניסיון החיים כי תאונה מעין זו אינה נגרמת ברגיל בלא שנתקיים מעשה רשלני כלשהו. התנאי השלישי מתקיים מקום שבו מוכיחה ההסתברות הכללית כי במרבית המקרים התוצאה שנגרמה באה בשל רשלנות. התנאי השלישי דורש הוכחת הסתברות כללית לקיום רשלנות, להבדיל מהצבעה על הסתברותה של אפשרות מסוימת כגורם לנזק". כב' השופט ריבלין מוסיף ומאזכר בד.נ. 4/69 נוימן נגד כהן, פד"י כד (2), עמ' 229 שם נאמר "הניסיון הכללי של החיים מלמד, שעה שמתחשבים בנסיבות המתארות את עצם אירוע התאונה, כי בדרך רגילה - כלומר, אם אין סיבה מיוחדת, העשויה להצביע בכיוון הפוך - יותר קרוב לודאי הוא, מאשר היפוכו של דבר, שתאונה כזאת לא היתה קורית, אילו היה בעל השליטה על הנכס המזיק נוהג לגביו בזהירות סבירה". והנה - אם נפעיל את "הנסיון הכללי של החיים" לא נוכל לומר ש"ההסתברות הכללית" בכל אותם מקרים מרובים של גניבות ופריצות שאנו נתקלים בהם יום יום ובמגוון של מקומות ומתקנים, הינה ההסתברות שאלה מתרחשים, בשל רשלנות של מחזיקי הנכסים והמופקדים עליהם. למרבה הצער, ניסיון החיים וצוק העיתים, מלמדים, כי הפורצים והגנבים נעשים מתוחכמים ונועזים יותר ויותר, הם מתגברים על מערכות מיגון ושמירה, כולל מערכות טכנולוגיות חדישות כמעט ללא קושי, ומדי יום ומדי שעה נגנבים כלי רכב ורכוש רב, שלא באשמת בעליהם או מחזיקיהם, וביתר שאת, נכון הדבר לגבי מתקנים ומקומות, מן הסוג בו עסקינן, כאשר הדגש המובהק בתשומת הלב של המופקדים על המקום הינה כלפי חוץ ובמניעת כניסה בניגוד להתמקדות כלפי פנים ובשמירה מפני מי שמנסה לצאת החוצה ובידו דבר מה. מתוך הגדרתו של כב' השופט ריבלין בעניין שטרנברג שצוטטה לעיל, אדגיש, כי כאשר נאמר שהתנאי השלישי נבחן על פי השאלה, האם ניסיון החיים מלמד, כי "תאונה מעין זו אינה נגרמת ברגיל בלא שנתקיים מעשה רשלני כלשהו", יש לשים לב, לתיבה "מעין זו" ומשמעות הדבר, שהאירוע (ואין נפקא מינה, אם מדובר בתאונה או באירוע נזק אחר כמו שלפנינו) אינו נבחן כפי הגדרתו הרחבה והכללית ביותר, אלא על רקע נסיבות פרטיקולריות המאפיינות אותו, מתוך ההגדרה הכללית. זאת - למרות שכאמור - לצורך הבדיקה אין נכנסים לפרטי הפרטים של האירוע הספציפי. עסקינן, בהתפרצות אפשרית לחדר, שבעקבותיה הוצאת ציוד, העמסתו על רכב והוצאתו אל מחוץ למתקן "חצי צבאי" דרך שער היציאה והכניסה היחיד הקיים, כאשר מבחינת הלך רוחם וידיעתם של הממונים על המתקן לא היה בעבר אירוע דומה כלשהו. השאלה היא, האם אירוע כזה מטיבו ומאופייו מלמד על עצמו מתוך ניסיון החיים הכללי וההסתברות הכללית ש"במרבית המקרים התוצאה שנגרמה באה בשל רשלנות". לטעמי, התשובה שלילית והחפץ לטעון לרשלנות מצד גורם כלשהו שהביאה לתוצאה הקשה מבחינתו יצטרך להראות ולשכנע במה כשלה המערכת הנתבעת, מה אמצעי הזהירות שהיו צריכים להינקט כנגד סיכון ספציפי כזה ומה לא נעשה. לפיכך, אינני מקבל את הטענה בדבר היפוך נטל הראיה מכוח סעיף 41 הנ"ל, ומבלי להיכנס לשאלה המשפטית של חלות סעיף זה על ענייננו ועל עילת התביעה שמכוח חוק השומרים. 11. עוד טענה התובעת כטענה חלופית שהיא יכולה להיבנות מהוראת סעיף 2 (ד) לחוק השומרים שזו לשונו "שומר שנודע לו, כי עלול להיגרם לנכס נזק שהוא אינו אחראי לו לפי סעיפים (א) עד (ג) ולא הודיע על כך לבעל הנכס תוך זמן סביר או לא נקט אמצעים סבירים להודיע לו יהא אחראי לאותו נזק במידה שההודעה היתה מאפשרת לבעל הנכס למנוע את הנזק". טוענת התובעת בפרק ט' לסיכומיה כי משמעות הדבר שהיה על הנתבעות להודיע לתובעת מבעוד מועד כי אם יושאר הציוד באתר הוא עלול להיגנב, וזאת בהסתמך על דברי עדי הנתבעות אסרף וסאקר שהעידו כי ידעו על האפשרות שעבריינים תושבי הישוב הסמוך יחדרו למתקן דרך פרצות בגדר,ואף היו ערים לכך שבעבר נערים פרצו למקום ולקחו ציוד כגון מחשב. קושי בסיסי בקבלת טענה זו של התובעת מצוי כבר בלשון הסעיף. כפי ניסוחו, לאמור, "שומר שנודע לו", מכוון הכתוב לכך שדבר הסיכון שאודותיו יש להודיע לבעל הנכס בא לידיעתו לאחר הפקדת הנכס בידיו ולא מדובר במידע שכבר היה בידיעתו בעת היווצר מעמדו כשומר על פי החוק. אם לא נפרש זאת כך, קשה לתת משמעות לתיבה "נודע לו" שהרי ברור שאם דבר הסיכון היה בידיעת השומר כל העת, חובת ההודעה לבעלים היתה קמה מיד ואף לפני תחילת השמירה, כמשמעה בחוק, ואזי היה החוק מטיל את חובת ההודעה מלכתחילה ולא מתנה זאת באיזו ידיעה שנוצרה או קמה לשומר במועד אחר כלשהו. כאן, אין טענה כאילו אנשי הנתבעות קיבלו מידע חדש או שונה ממה שידעו קודם וכי נודע להם משהו במהלך אותם יומיים לאחר איחסון הציוד בחדר, ועד שעובדי התובעת באו להוציאו וגילו את החוסר. יוצא, איפוא, שעל פי לשון הסעיף כלל אינו חל על המקרה הנדון. מעבר לכך - כבר ציינתי את "הנזק הראייתי" שנגרם על ידי התובעת, כאשר השהתה את הגשת תביעתה שנים ארוכות, דבר המכביד מאוד על קביעת ממצאים עובדתיים הנשענים על עדויות וזיכרון של הנוגעים בדבר, ובהעדר תיעוד מזמן אמת על השיחות שהתנהלו. אם נאמץ את עדותו של מר סאקר, אשר טוען, כי הוא זה שאיתו דיברו על השארת הציוד, הרי עד זה טוען בכל תוקף, כי הזהיר מפורשות את אנשי התובעת כי החדר הנדון אינו נעול דרך קבע וכי עליהם לשקול היטב השארת הציוד בחדר לאור מקרים של כניסה בלתי מאושרת של גורמים מגבעת אולגה למתקן (סעיף 5 בתצהירו). יצוין, כי גרסה זו נתמכת ברורות באחד המסמכים הבודדים שניתן היה לאתר מזמן אמת, כלומר עדותו במשטרה מיום 14/6/92 שגם שם ציין שנתן אזהרה זו לעובד התובעת שביקש ממנו אישור להשארת הציוד. בבית המשפט חזר מר סאקר על דברים אלה והוסיף "... אמרתי לו שהצילנדר לא כל כך טוב וזה מסוכן כי תושבי גבעת אולגה היה (צ"ל היו) עולים כל לילה לראות הופעות והיו יושבים שם מתערבבים ביחד עם החיילים היו עושים פירצות בגדר ונכנסים". לפי עדות זו, הנתמכת בעדותו במשטרה, אין ספק, שמר סאקר יצא ידי חובת ההודעה על הנתונים שהיו בידיו וקיים בכך את דרישת סעיף 2 (ד) אף לו קבענו שמהיבט משפטי ופרשני יש תחולה לסעיף מלכתחילה ולא רק גבי מידע המגיע לידי השומר מאוחר יותר. מנגד - עדויות אנשי התובעת, שניתנו שנים אחרי האירוע, סותרות ומבולבלות באשר לזהות בעל דברם (חלקם מתייחס לרס"ר עלום שם, חלקם לרס"ר אסרף המכחיש כל שיחה כזו וכיו"ב), לא כל שכן באשר לתוכן המדויק של הדברים שנאמרו להם ואזהרות שקיבלו או שלא קיבלו מאותו אדם שאיתו דיברו וממנו ביקשו אישור להשארת הציוד. יש להתייחס בזהירות רבה, לשון המעטה, לטענות המועלות על ידם כיום כאילו הובטח להם והוצגו מצגים שמדובר במקום נעול ובטוח ושמור היטב, וכי נציגי הנתבעות אף "שכנעו" אותם עד כמה המקום בטוח וניתן להשאיר בו ציוד. (למשל תצהירו של מר גורן). כפי שראינו, לא היה שום אינטרס לאנשי הנתבעות בהשארת הציוד במקום, והדבר נעשה משיקולי חסכון ונוחות של התובעת, וגם אם הסכימו הנתבעות לדבר, לא היה להם שום ענין להבטיח הבטחות, לפאר ולרומם את סידורי השמירה והבטיחות ולפתות את התובעת להשאיר שם פריטים יקרי ערך. בעדותו במשטרה לא רק שמנהל התובעת מר מזוז לא איזכר שום מצג או הבטחה כזו, אלא שניתן לראות שהוא סבר, כל העת שהגניבה היתה פרי "עבודה פנימית" וכיוון בעקיפין אצבע מאשימה לתקליטן מסוים שעבד במתקן במועדים הרלוונטיים וידע על קיום הציוד וראה אותו. אני מעדיף את גרסת מר סאקר ועדותו ביחס לאזהרה שהזהיר את התובעת בדבר הסיכונים האפשריים לציוד שיוותר במתקן על פני גרסת התובעת לנדון, וסבור, שהתובעת לקחה על עצמה ביודעין את הסיכון ולא הועלם ממנה דבר בהקשר זה. לא למותר לציין גם שבסופו של יום, ברור שככל שאכן הציוד נגנב והוצא מהמתקן על ידי אלמונים, לא נעשה הדבר על ידי נערים תושבי הסביבה שנכנסו דרך פירצה בגדר, אלא מדובר ברכב, משאית או טנדר, שנכנסו ויצאו דרך שער הבסיס, מקרה חריג וייחודי שהסיכון והסיכוי להתרחשותו, בתור שכאלה, לא היו כלל ידועים לנתבעות ואין לצפות מהן שיביאו תרחיש כזה לידיעת התובעת בשום זמן רלוונטי שלפני האירוע. לכל היותר, יכלו הנתבעות לחלוק עם התובעת את אותו מידע שהיה להם בדבר הנערים החודרים למקום מגבעת אולגה הסמוכה ואת העובדה, שמי מהם גנב פעם מחשב. כאמור, הכף נוטה לכך שמידע זה אפילו שאינו מאוד רלוונטי למקרה הספציפי שלנו, אכן, הועבר בפועל ונמסר על ידי מר סאקר לתובעת, כפי שהעיד, אך הדבר לא שינה את החלטתה להשאיר את הציוד. משום אלה, נדחית גם טענת התובעת לקיום אחריות לפי סעיף 2 (ד) לחוק השומרים. 12. כפי שפורט ונומק לעיל, נמצא שהנתבעות אינן חבות כלפי התובעת בעילות שנטענו כלפיהן ומשום כך אינן חייבות בפיצוי על שווי הרכוש שנגנב ממנה כנטען. לפיכך, מתייתר הצורך לדון בצד הכספי והשמאי של התביעה. התביעה נדחית. על התובעת לשלם לכל אחת מהנתבעות את הוצאות המשפט שהוצאו וכן שכר טרחת עורך-דין לכל אחת בסכום של 10,000 ₪, נכון להיום, כאשר לגבי הנתבעת 1 יש להוסיף מע"מ כדין. גניבהברזל