פסק דין התובעת ילידת שנת 1951. ביום 4.6.99 בשעה 14:00 הגיעה התובעת, עפ"י טענתה, לפינת הרחובות ארליך ושבטי ישראל בת"א. התובעת ביקשה לחצות את הכביש מול בית מס' 8, ונתקלה בבור שהיה בכביש עקב עבודות שיפוצים שבוצעו במקום. נתבעת 1 הינה מחזיקת המקרקעין ואף אחראית לתחזוקה רגילה של הכביש. נתבעת 2 הינה חברה לעבודות תשתית, בנייה ופיתוח, אשר במועד הרלוונטי ביצעה עבודות פיתוח בכביש. נתבעת 3 הינה מבטחת נתבעת 2 בביטוח אחריות לנזקי צד ג'. התובעת היתה בדרכה למקום עבודתה, הממוקם באותו רחוב. התביעה הינה לפיצויים בגין נזקי גוף שסבלה התובעת. הנתבעות בכתב הגנתן טוענות כי העבודות נמסרו ע"י נתבעת 1 לביצוע חברות בשם י.ג. ....ניהול ופיתוח בע"מ וגם ו/או ליורם גביש הנדסה בע"מ, שהיו אחראיות לביצוע השיפוץ, ואם ישנה אחראיות הרי היא של חברות אלה ונתבעת 3 המבטחת אותן. עוד טוענות הנתבעות כי הכביש היה תקין ולא היה בו בור, המקום בו חצתה התובעת את הכביש היה מואר ובתשומת לב מינימאלית היא היתה צריכה לעקוף כל מכשול, אם היה כזה. התובעת היתה צריכה להיזהר יתר על המידה, שכן יש לה נכות ברגל ימין עוד קודם לתאונה והליכתה לא היתה יציבה קודם לתאונה. התובעת לא פנתה לנתבעות עד להגשת כתב התביעה במשך למעלה משנה. נתבעת 2 ביצעה את העבודות תוך מילוי אחר הוראות החברות האמורות לעיל ועפ"י הוראות המהנדס והמפקח מטעם חברות אלה. בשטח בו נפגעה התובעת ביצעו גם עבודות ע"י חברת חשמל ומקורות. עוד טוענות הנתבעות כי עפ"י ההסכם בין נתבעת 1 לאותן חברות חלה מלוא האחריות לכל סדרי העבודה והבטיחות בכל הקשור לביצוע העבודות. אותן חברות, לטענת הנתבעות, הן אשר קבעו את שיטות העבודה ואת הפיקוח, גם אמצעי הגידור היו תחת פיקוחן של חברות אלה. הנתבעת 1 נתנה את כל ההסברים הדרושים לחברות אלה. הנתבעות טוענות כי לנתבעת אשם תורם המתייחס לכל החיוב, שכן בטוחה סבירה ובהליכה של מרחק קצר בלבד היתה מונעת את התאונה. עד ראשון מטעם התובעת היה חיים הירש שכתב מסמך בהיותו מנהל ביה"ח נאות אביב במרכז סיעודי בשבטי ישראל 50 ת"א. במכתב זה מציין מר הירש כי התובעת נפגעה ביום 4.6.99 בשעה 14:15 כתוצאה מנפילה ברח' ארליך 8, מקום שבו בוצעו תיקונים שיפוצים ע"י עיריית ת"א. התובעת שהתה בחופשת מחלה מצטברת עד 4.12.99. במהלך חודש יוני 99 שולמו לתובעת דמי הבראה עד ליום 7.8.99. במהלך 9.99 שולמו לה דמי חופשה שנתיים עד ליום 7.8.99. בעלה סירב לקבל בשמה פיצויי פיטורין בעד עבודתה והם מוכנים להעביר הסכום לידיו. בחקירתו הנגדית עולה כי העד לא עבד במוסד בעת אירוע התאונה. הוא לא מצא בתיקה של התובעת פנייה מצידה לחזור לעבודה. אושרו לה פיצויי פיטורין בסך 5,352 ₪. עדה שנייה מטעם התובעת הגב' גנצבסקי תמר, עובדת כמזכירה במרכז הסיעודי נאות אביב ביפו. בתצהיר עדותה הראשית העידה כי בסביבות השעה 14:15 התקשר בעלה של התובעת והיא שמעה את צעקותיה של התובעת. הוא אמר שאשתו נפלה סמוך למדרכה והוא לוקח אותה לביה"ח. העדה התרוממה מכיסאה וראתה את בעלה של התובעת ואדם נוסף מרימים את התובעת ומכניסים אותה למכונית. "במקום שבו נפלה בוצעו באותו זמן עבודות בכביש ובמקום היו בורות, חפירות, אבנים. לא היה כל סימון ולא היה כל שלט שיזהירו את הולכי הרגל מפני הסכנה והמכשול שבמקום, רק ברמזור היו מס' גדרות מפלסטיק לסמן לכלי הרכב. " כאמור, עפ"י עדות זו בעלה של התובעת ואדם נוסף הרימו את התובעת מאמצע הכביש, מול החניה במדרכה שממול. העדה לא ראתה את הנפילה שממנה נפלה התובעת. העדה אינה זוכרת אם הגיעה בקשה מטעם התובעת לחזור לעבודה. היו כמה מהמורות, הכביש לא היה חלק, היו אבנים עם אדמה והיה קשה מאוד ללכת. עד שלישי מטעם התובעת היה זינה מוחמד, אשר מתגורר סמוך למשפחת התובעת. הוא שמע צעקות בעת שנסע ברכבו והגיע לצומת שבטי ישראל-ארליך וראה את בעלה של התובעת מנסה להרים את אשתו ששכבה בסמוך למדרכה הקרובה לשער הכניסה של בית האבות. הוא עזר לבעלה להכניסה למכונית. "במקום שבו נפלה אמנם בוצעו עבודות תשתית בכביש והיו שם בורות, חפירות, אבנים. לא היה כל סימון ולא היה כל שלט שיזהירו את האנשים שעוברים במקום מפני הסכנה שבמקום. בצומת עצמה היו אמנם מחסומים מפלסטיק, אך הם היו מרוחקים כחמישה מטר ממקום האירוע. " בחקירתו הנגדית העיד כי עצר עם מכוניתו מול בית האבות כי בצד הנמוך לבית האבות אי אפשר לנסוע. עד רביעי מטעם התובעת היה בעלה, מר אזבט עדנאן. עפ"י עדותו, ביום האירוע הביא את אשתו לעבודה בערך בשעה 14:15. עצר מעבר לכביש והיא החלה לחצות את הכביש, הוא שמע את צעקותיה של אשתו ועצר. העד מצא את אשתו שוכבת ונאנקת מכאב. לא היה מסלול מיוחד לחצות את הכביש, כל הדרך היתה מלאת חפירות. במקום בו מצא את אשתו היה בור בקוטר 65 ס"מ ובעומק 15 ס"מ ולא ניתן היה להבחין בו בין החפירות. לא גידרו את המקום ולא הציבו תמרור שמזהיר את ההולכים. לא היתה אפשרות לחצות את הגביש אלא בדרך שבו היתה מצויה החפירה. בכל תקופת אשפוזה סעדו את התובעת בני המשפחה, אשתו עבדה עד לתאונה כל השנים מחוץ לבית וגם טיפלה בכל עבודות הבית. מאז התאונה אשתו נאלצת לשבת רוב הזמן והבת אולה מטפלת בה, מבצעת את כל עבודות הבית וגם עורכת קניות. אשתו נעזרת במקל הליכה. מאז התאונה צריך לדאוג לאשתו לעזרה. הבת אולה שתכננה ללמוד באוניברסיטה נאלצה להישאר בבית ולעזור לתובעת ולקחת על עצמה תפקידים שהתובעת עשתה לפני התאונה. עד לתאונה אשתו הלכה ללא צליעה למרות שקטעו לה 4 אצבעות ברגל ימין, והיא תפקדה ללא קושי. היום היא מתפקדת באופן מוגבל והוא צריך לקחת אותה ממקום למקום. היא לא יכולה לנסוע באוטובוס והוא צריך לקחת מונית, אשתו מוציאה כספים רבים כדי לרכוש תרופות נגד כאבים. בחקירתו הנגדית, השיב העד כי לא יכול היה לחנות בצד של בית האבות כי היו שם בורות. לא היה שום סימן של בורות או חפירות. הוא הגיע מכיוון המחסום שהיה בצומת, עבר את המחסומים ונכנס לרח' ארליך. הבור היה צמוד למדרכה. הוא הרים אותה מהבור, העד והתובעת פנו כעבור מס' ימים לעו"ד, אך לא צילמו את המקום בו אירעה התאונה. כשאשתו היתה בעבודה טיפלה בתינוק האחות הגדולה, אולה. כשהתובעת עבדה במשמרת הבוקר בעלה טיפל בתינוק. הבת אולה עושה את כל העבודות, כולל בישול, ניקיון, קניות ולפעמים טיפול בילדה הקטנה. העד מובטל מחודש ספטמבר 2003. העד הוסיף כי אשתו היתה אישה בריאה לפני התאונה. עדה נוספת הבת אליזבט אולה, עפ"י עדותה היא התכוננה ללמוד באוניברסיטה, אך לאחר פציעת אמה והצורך בעזרה בבית היא לא למדה. בגלל המצב הכלכלי לא יכלו לקחת עזרה בשכר. היא עושה את כל עבודות הבית. התובעת נמצאת בחדר בקומה תחתונה שלא תצטרך לעלות מדרגות ואשר יש לו מקלחת צמודה. אמה לא מסוגלת לנהל את עבודות הבית. העדה מצפה שהאם תקבל פיצויים והיא תקבל תמורה בגין העזרה. בחקירתה הנגדית עלה כי למרות שבעת התאונה היתה בכיתה י"א, היא המשיכה בלימודים וסיימה י"ב עם תעודת בגרות. למדה לבגרות בלילות. העדה למדה קורס מחשבים אך לא קורס למבחן הפסיכומטרי. התובעת , הגב' אזבט אמנה העידה אף היא. בתצהיר עדותה הראשית הצהירה כי בעלה הוריד אותה מול הכניסה לבית האבות. כשהגיעה קרוב למדרכה נכנסה רגלה לבור והיא מעדה ונפלה. היא צעקה ובעלה חזר לקחתה. לא ניתן היה להבחין בבור ולא היה שלט או מחסום סביב הבור. הבור היה במרחק מטר מהמדרכה. המקום היה מלא חפירות ללא מעבר חציה מסודר או מעבר מאולתר להולכי רגל. התובעת אושפזה בביה"ח למשך 7 ימים. התובעת לא היתה מסוגלת לעלות במדרגות לחדר השינה שלה, היתה צריכה עזרה של הבת שהיתה מנקה ומבשלת לבני הבית. בעלה מסיע אותה כי היא מוגבלת. היא אינה מסוגלת לחזור לעבודה ולא תמצא עבודה בעתיד. התובעת היתה בחופשת מחלה מיום 4.6.99 ועד 31.8.2000. 6 חודשים הורדו ע"ח המל"ל וקיבלה שכר חלקי מהמל"ל. ביתרת התקופה קיבלה קיצת נכות. התובעת מוסיפה כי היא נזקקת לעזרה בהליכה כי בגלל ניתוח ביד לא יכולה ללכת עם קביים. בגלל העומס על הרגל השנייה הופיעו ורידים באותה רגל. התובעת מעידה עוד כי היא מוציאה 150 ₪ בחודש על תרופות. קשה לה להתקלח, לא מסוגלת לנעול נעל על הרגל הפגועה. לא יכולה לעלות במדרגות לחדר השינה. עד לפגיעה השתכרה 5,212 ₪ לחודש. בחקירה נגדית השיבה כי ביום המקרה עבדה 2 משמרות. חזרה בצהריים הביתה ומיד בעלה החזיר אותה לעבודה. בעת החצייה היא הסתכלה ישר ולא על הכביש. בעלה נסע לעבודתו ולכן לא נכנס דרך השער שני. בתשובה לשאלת ב"כ הנתבעת השיבה בעמ' 14 לפרוטוקול מיום 28.4.04 שורה 8: " ידעתי שיש בורות. אני עברתי מהשער הקטן, בצהרים לא נכנסים בשער הגדול נכנסים בשער הקטן. " ובהמשך שורות 15-14 : " הסתכלתי מול הדלת. אני הייתי מסתכלת מול הדלת, אם הסתכלתי מול הרצפה הייתי רואה אבל הסתכלתי מול הדלת של העבודה. " בעלה הגיע לעוה"ד מספר ימים לאחר האירוע וזה ביקש ממנו לצלם את המקום, אך הוא לא עשה כן. לא ראו אותה בשעת הנפילה. התובעת מכחישה כי נפלה על המדרגות. היא לא ביקשה לחזור לעבודה ולא לעבודה אחרת, לא פנתה לשיקום, מגיל 6 אין לה 4 אצבעות ברגל ימין. התובעת צריכה לעבור ניתוח נוסף כי גדלה לה עצם במקום האצבעות שנקטעו. לפני שהחלה לעבוד פנתה למל"ל לבקש נכות כי חשבה שבגלל האצבעות ברגל היא תשב בבית, אבל השיבו לה שזה לא מזיק ולכן החלה לעבוד, היא חשבה שאם תשב בבית תקבל נכות, אך אמרו לה שהיא יכולה לעבוד. התובעת סובלת גם מסכרת, זה היה שהיתה בהיריון ולפני שנתיים חזרה הסכרת. בפנייה למל"ל טענה כי היא סובלת מסכרת משנת 94 ומכאבי גב משנת 93. התובעת מאשרת שאמנם סבלה, אך אחרי התאונה סבלה יותר. ניתוח בכיס המרה עברה לפני שלוש שנים וכשהיא אוכלת כואבת לה הבטן. לפני שנתיים עברה ניתוח בכף היד. בעמ' 18 לפרוטוקול מיום 28.4.04 נשאלה בשורות 16 ואילך : "ש. את צריכה משקפיים ? ת: כן. ש: ביום התאונה את היית עם משקפיים ? ת: אני לא הולכת בכלל עם משקפיים, רק עכשיו עם משקפיים. ש: יש מסמך משנת 96 - שלוש שנים לפני התאונה - כתוב שאת מתלוננת על סחרחורות ועל כאבי ראש והרופא החליט שאת זקוקה למשקפיים. ת: לא עשיתי משקפיים. אני הייתי רואה טוב, רק בתקופה האחרונה אני צריכה לעשות משקפיים. ש: למה לא עשית אז ? ת: הייתי רואה טוב. ש: בגלל שאל ראית טוב היו לך סחרחורות ? ת: לא עשיתי משקפיים אז. " היא לא חזרה לעבודה כי אין לה שווי משקל ולא יכולה להרים חולים, התובעת קיבלה פיצויי פיטורין. כשעבדה משמרת כפולה מ-07:00 עד 21:00 בעלה היה מאכיל את הילדים. בעלה כיום מובטל, הוא רוב היום בבית ועוזר, קונה תרופות לכאבי רגליים וגב, לסכרת לכולסטרול, גסטרו ומשחת וולטרן לרגליים, למרות שנשלחה לפיזיוטרפיה אינה הולכת כי כל נגיעה ברגל כואבת לה. התובעת אמרה לבתה ולבעלה כי תפצה אותם על העזרה. העד רומנו יעקב, אחד מהבעלים של ביה"ח הסיעודי אביב, העיד כי זכור לו שבשנת 1999 בוצעו ע"י עיריית ת"א באמצעות קבלן עבודות כביש, מדרכה, תיאורה, שיפרו את הצומת באמצעות תמרור ושינו את כיווני התנועה, עקב העבודות נוצרו בעיות כניסה לביה"ח. שטח הכניסה היה מלא בורות, מהמורות וחפירות, בוצעו העברת כבלים לביצוע תיאורה, עשו יציקות בטון לעמודים ומדרכה וכביש מחדש, העובדים נכנסו לביה"ח דרך הכניסה של רחוב ארליך, למרות שהמקום היה מלא בורות. הסיבה היתה כי בביה"ח יש מחלקה לחולי נפש והכניסה והיציאה חייבת להיות בשליטה אם פותחים שער עלול חולה לעזוב את שטח ביה"ח. העד פנה למנהל העבודה בשטח וביקש שתהווה גישה נוחה לביה"ח ונאמר לו שהדבר יערך מס' ימים עד לסיום העבודות, אבל זה נמשך זמן רב. העובדים היו מאלתרים את הכניסה וגם המבקרים. הוא לא היה בביה"ח בעת שקרתה התאונה. בחקירה נגדית השיב כי פנה רק לעובד בשטח אבל לא לעירייה. יש כניסה נוספת מרח' שבטי ישראל והם השתדלו להעביר כמה שאפשר דרכה, אבל זה לא תמיד עזר כי הכירו את הכניסה של רח' ארליך חלק מהעובדים הכירו את הכניסה מרח' שבטי ישראל. הבורות היו גדולים, כאלה שראו אותם. מטם התובעת הוגשה חוו"ד רפואית ע"י מומחה אורטופד ד"ר ש. עמיהוד. בפרק הסיכום והמסקנות מציין המומחה כי : "מאז התאונה מוגבלת בתנועות הקרסול הימני וזאת לאחר שבר מסוגל PILON שהפרוגנוזה בו אינה טובה מאחר וקיים קושי בשחזור אנטומי ואפשרות של התפתחות שינויים ניווניים מקומיים בעתיד (OSTEO ARTHROSIS). מעריך נכותה ב-10% עם: סע' 48 (3) א' מתקנות המל"ל וכן תקנה 15 במלואה בשיעור 5% נוספים, מאחר וברור שתתקשה לחזור לעבודתה כמטפלת בקשישים. " מטעם הנתבעים הוגשה חוו"ד רפואית של מומחה בתחום האורטופדיה ד"ר משה לוינקופף. מומחה זה בדק את התובעת כ-5.5 חודשים לאחר בדיקתו של ד"ר עמיהוד. בפרק הדיון והמסקנות מציין המומחה : "בתאריך 4.6.1999 סבלה משבר בקסול ימין מסוג: INTRAARTICULAR FRACTURE OF TIBIAL PILON AND DISTAL FIBULA OF RIGHT ANKLE בתאריך 5.6.1999 נותחה תחת הרדמה כללית לצורך שחזור פיתוח וקבוע פנימי של השברים בטיביה ופיבולה דיסטליים. לאחר הניתוח קובע קרסול ימין במגף גבס אשר הוסר כעבור כששה שבועות והנ"ל הופנתה לטיפול פיזיוטרפי. כיום מתלוננת על כאב בקרסול ימין המגביל בעמידה או הליכה ו"הפרעה" בזרימת הדם ברגל שמאל. בבדיקה גופנית של קרסול ימין קיימות צלקת לטראלית אנכית וצלקת אנכית קדמית לשליש מרוחק ולקרסול. טווחח תנועת הקרסול מוגבל במידה בינונית. בצילומי רנטגן מיד לאחר הניתוח נראה כי השבר בטיביה הדיסטלית שוחזר וקובע באופן אנטומי ואין לראות פגיעה במשטח המרפקי, כך גם בצילום הרנטגן תשעה חודשים לאחר התאונה והניתוח. לא נראה כי הנ"ל סובל מפגיעה תוך מפרקית היות והמשטח המרפקי סדיר ולפיכך סבירות הופעת ארטרוזיס פוסט טראומטי הינה נמוכה גם כן. לדעתי יכולה הנ"ל לשוב לעבודה כמטפלת. לאור האמור לעיל ועל סמך קובץ התקנות 2533 של המוסד לביטוח לאומי, הנני מעריך את דרגת נכותה של הנ"ל בשיעור 10% לפי סעיף 48 (3)א'. " לתובעת קטעו, בהיותה ילדה, 4 מאצבעות רגלה הימנית, בשנת 1993 החלה לסבול מכאבי גב ומשנת 1994 החלה לסבול מסכרת. משנת 1996 ראייתה התדרדרה, והיא סובלת משינויים ניווניים בשתי רגליה. וועדה רפואית של המל"ל מיום 1.4.00 קבעה לתובעת 20% נכות בגין הגבלה בעמוד השדרה המותני, 25% בגין קטיעת האצבעות ובוהן קשיחה ו-5% נכות בגין הסכרת. בגין הפגיעה נשוא תיק זה נקבעו לתובעת 10% נכות. אין מחלוקת כי התובעת לא פנתה למחלקת שיקום במל"ל, במטרה לנסות ולמצוא עבודה מתאימה. שאלת האחריות : באשר לעצם קרות האירוע, העידה התובעת כי נפלה בעקבות בור בכביש. בעלה שמע אותה צועקת והרימה מהכביש וגם עובדת של בית האבות ראתה אותה כשבעלה מרים אותה מהכביש. בהעדר ראיה סותרת למרות מה שנרשם ברישום הרפואי, שנפלה ממדרגה, אני מקבל את גרסת התובעת באשר לקרות האירוע, כתוצאה מהתקלות בבור שהיה בכביש. אין מחלוקת כי ביום הרלוונטי נערכו עבודות שיקום ברח' ארליך, והיו בורות בכביש. היה גידור בקצה הרחוב, אך לא היה גידור לאורך המדרכות. למרות הגידור בכניסה לרחוב ניתן היה למנוע, כפי שעשה זאת בעלה של התובעת, בעת קרות המקרה. לפיכך הופרה חובת הזהירות הקונקרטית של הנתבעים. כל הטענות האחרות של ב"כ הנתבעות יש להן משמעות לעניין הרשלנות התורמת, אך לא לעניין עצם הרשלנות. באשר להתנהגותה של התובעת, הרי שהאירוע היה בשעות הצהריים, בה יש אור מלא וניתן לראות את העבודות שבוצעו בכביש. התובעת אף העידה כי ידעה שנעשו עבודות בכביש, אלא שהיא חצתה למרות זאת את הכביש. במקרה כזה לא תעלה לה הטענה כי אין היא צריכה להסתכל כלפי מטה בשעה שהיא חוצה כביש. באותו יום היא הגיעה בפעם השנייה למקום וניתן היה אף להגיע בדרך אחרת. לנוכח האמור יש מקום לייחס לתובעת רשלנות תורמת גבוהה בשיעור של 40%. גובה הנזק : לתובעת ניתנו 6 חודשי אי כושר. מטעם המל"ל שולמו לה 75% משכרה, דהיינו היה לה הפסד בסך 25%. סכום זה מגיע לסך של 7,310 ₪. הפסדי השתכרות : עד להגשת התביעה לפי 10% נכות למשך 54 חודשים לפי שכר משוערך של 6,453 ₪ מגיעים כדי סך של 34,846 ₪. הפסדי השתכרות לעתיד לפי 10% סך של 80,634 ₪. עזרה וסיעוד לעבר ולעתיד לא הובאו ראיות לכמות הוצאות אלה, אני פוסק סכום גלובאלי של 20,000 ₪. כאב וסבל לפי חישוב כפול לפי הקריטריונים של חוק לנפגעי תאונות דרכים סך של 30,000 ₪. באשר להוצאות רפואיות ונסיעות, מדובר בתאונת עבודה ולפיכך עליה לפנות למל"ל בעניין הוצאות אלה. סך כל הסכומים המפורטים לעיל הינו 172,490 ₪. מסכום זה יש לנכות את דמי הפגיעה, הגמלאות והתשלומים החד פעמיים שקיבלה התובעת מהמל"ל בסך 83,460 ₪ (לאחר ניכוי 24,973 ₪). הסכום הנותר הינו 89,330 ₪. ניכוי בגין רשלנות תורמת סך של 35,732 ₪. אשר על כן הסכום לתשלום הינו סך של 53,598 "ח. סיכומו של דבר : אני מחייב את הנתבעות לשלם לתובעת סך של 53,598 ₪, אשר יישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום בפועל. כמו כן אני מחייב את הנתבעות לשלם לתובעת את הוצאות המשפט שיישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום הוצאתם ועד לתשלום בפועל. כמו כן אני מחייב את הנתבעות לשלם לתובעת את שכ"ט עו"ד בסך 6,500 ₪, שיישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום בפועל. אחריות העירייה בנזיקיןעירייהכביש