פסק דין א. מושא התביעה ועיקר טענות בעלי הדין 1. בפני תביעה לתשלום פיצויים בגין נזקי גוף ונזקים בלתי ממוניים שבבסיסם מעשה תקיפה, אשר לטענת התובע ביצע בו הנתבע. כתב התביעה הוגש ע"י התובע, נהג מונית עצמאי חבר בעמותה בשם "ארגון מוניות ת"א קווים 5-4" (להלן: "העמותה") נגד הנתבע המכהן כאחד ממנהלי העמותה ואשר בתקופה הרלבנטית לאירועי כתב התביעה שימש כסדרן בתחנת המוניות שהופעלה על ידי העמותה. 2. התובע טוען כי בינו ובין הנתבע שררה מתיחות על רקע תלונה שהגיש נגד הנתבע בפני רשם העמותות וכי ביום 16.11.01 שעה שהתובע ישב במוניתו בשטח התחנה תקף אותו הנתבע, היכה אותו נמרצות ואף החדיר את אצבעותיו לפיו וגרונו של התובע (להלן: "התקיפה"). 3. התובע מוסיף וטוען כי בשל מעשה התקיפה נגרמו לו חבלות גופניות ובכלל זה שברים בשן שחייבו טיפול רפואי. בשל היותו מרותק לביתו סבל התובע גם מאובדן השתכרות ולטענתו יש לזכותו גם בנזק שאינו נזק ממון. 4. בכתב התביעה עתר התובע לחייב את הנתבע בתשלום פיצויים בסך כולל של 30,817 ₪.(להלן:הפיצויים). 5. בכתב הגנתו כפר הנתבע בקיומו של אירוע התקיפה ולמעשה הכחיש את תביעת התובע במלוא מוטתה. ב. המחלוקת בישיבת יום 18.2.04 הסכימו בעלי הדין על פיצול הדיון באופן שבשלב ראשון תידון המחלוקת באשר לעצם קיומה של התקיפה והאחריות הנטענת של הנתבע. ג. דיון וממצאים 1. כתב התביעה שהגיש התובע ויותר מזה תצהיר עדותו אינם מותירים ספק באשר להתהוותה של מערכת יחסים עכורה בין בעלי הדין שהדהדה גם במסגרת תביעות ותלונות שהגיש התובע חדשות לבקרים נגד הנתבע ואחרים שכיהנו בתפקידי ניהול בעמותה. 2. ייצוג בולט בתלונות אלו ניתן לטענות בדבר איומים, השפלות וסתימת פיות שייחס התובע לנתבע (ראו קובץ נבחר נספח א' לתצהיר הנתבע); חרף עדותו של התובע (עמ' 4,5 לפרוטוקול ישיבת יום 17.5.04), נחה דעתי כי מערכת היחסים שבין התובע לנתבע הושפעה גם מתחושות קנאה ותסכול שחש התובע כלפי הנתבע. 3. מחומר הראיות שבפני עולה כי לארוע התקיפה הנטען קדמו חילופי דברים בוטים בין התובע לנתבע. ממצא זה נתמך לא רק מגירסת הנתבע בתצהירו ובעדותו בפני (עמ' 15,16 לפרוטוקול) אלא גם מגירסת העדים האחרים (רחמים דניאל בעמ' 12 יצחק קרקובסקי בעמ' 13 ודהרי בעמ' 18). העובדה כי התובע לא הזכיר חילופי דברים אלו ונטה להתייחס לאירוע התקיפה כמבודד ועומד בפני עצמו - אינה משרה אמינות יתר, לגבי מכלול גירסתו. 4. בתצהירו גם בעדותו בפני הכחיש הנתבע כל מגע גופני בינו ובין התובע וממילא כפר באירוע התקיפה (עמ' 16 לפרוטוקול). גירסת הנתבע גובתה בעדותו של רחמים דניאל אשר הבהיר כי "לא היה כל מגע גופני בין בוסקילה לשקיפי" (שם בעמ' 12) כמו גם בעדות קרקובסקי (עמ' 13,14 לפרוטוקול). נמצא איפוא כי התובע והוא בלבד טוען לקיומה של תקיפה גופנית מצדו של הנתבע. ד. הכרעה 1. הגעתי למסקנה כי לא עלה בידי התובע לבסס את גירסתו וכי זו לוקה לא רק בבחינת סתירתה בגירסאות עדי הראייה אלא גם בבחינת מהימנות גירסתו - על כך עמדה ב"כ הנתבע באריכות בעמ' 6-8 בכתב סיכומיה. אשר למבחן ההשוואה החיצונית הנזכר בפרשת קרובלניק (ע"פ 62/52) אבהיר כי בעוד שבתצהירו טען התובע כי אירוע התקיפה ארע שעה שהוא היה ישוב במוניתו (סעיף 5) הרי שבהודעתו למשטרה מיום 16/11/01 טען כי "לאחר שירדתי מהמונית ירד הסדרן (הנתבע).... והכניס את האצבע שלו לגרוני". לא זו אף זו טענתו של התובע לפיה נפצע עד כדי דימום בחניכיים ובגרון (אנמנזה בחוו"ד הרפואית שהגיש) - אינה מתיישבת עם דלות הממצאים בתעודת חדר המיון שנערכה בו ביום (נספח ג' לכתב התביעה). להלן אדרש להיבטים נוספים המחייבים דחיית התביעה על יסוד בחינת חובת הראייה. 2. נטל הראייה המוטל על התובע צריך להיבחן על אבני העיקרון לפיו עצמת הראיה נגזרת "מרצינות העניין". בנסיבות העניין מייחס התובע לנתבע עוולת תקיפה אשר לכשעצמה יכולה להיות גם מושא לעבירה פלילית. הלכה פסוקה היא שבמקרים כאלו הגם שאין לסטות ממידת ההוכחה של נטיית מאזן ההסתברות הרי שיש ליתן את הדעת לכמותן ורצינותן של הראיות שמביא התובע (השוו: קדמי על הראיות בעמ' 9-1558). 3. גירסתו של התובע בדבר עצם קיום ארוע התקיפה הינה עדות יחידה אשר לא רק שלא גובתה בעדויות אחרות אלא נסתרה על ידן. חזרתי ועיינתי בגירסת התובע כמו גם בסיכום טענותיו ולא מצאתי בהם יתד להאחז בה כדי לצאת ידי חובת הוראת סעיף 54 לפקודת הראיות (נוסח חדש) על פיה מתחייב כי פסיקת הדין לזכותו של התובע על בסיס עדותו היחידה מחייבת הנמקה. 4. כידוע טיבה של הנמקה כאמור פורש בצורה מחמירה: אין די בהצהרה סתמית לפיה נהג השופט בזהירות מיוחדת אלא דרוש טעם אמיתי (השוו: קדמי שם בעמ' 1243-1242). לעניין זה אטעים כי הגם שבעדויות הנתבע כמו גם בעדויות עדי הראיה הנוספים קיימות פירכות מסויימות - אין בהן כדי ליטול מעוקצה של הגירסה העקבית שהובאה על ידם הן במשטרה והן בבית המשפט ובגידרה נשלל כל מגע פיזי בין התובע לנתבע (השוו: קדמי שם בעמ' 1617-1615). אשר על כן אני דוחה את התביעה. התובע ישלם לנתבע שכ"ט עו"ד בסכום של 4,000 ₪. משפט פליליאלימותפיצוייםנהג מוניתמוניתתקיפה