החלטה איחדנו את ההחלטה בכל העררים שכן, כולם עוסקים בשאלת טיב הגרוש מסטרה זגורה ומקזלנק שבבולגריה, ממאי 43' ואילך. חלק קטן מן העוררים נשמע בפנינו (העוררים 2,4,6 ו - 7) אולם עיקרה של השאלה הינה בפרשנות מסמכים ובעולה מן הידע ההיסטורי. קבענו בעבר, לאחר שמיעת עוררים רבים (לרבות בתיקי חלק מהעוררים שבעניינם אנו דנים עתה), כי הגירוש מסטרה זגורה ומקזלנק לא היה בליווי חמוש. נדרשנו לשוב ולדון בעניין לאור העובדה שבא כח העוררים המציא שלושה מסמכים מקוריים מהם הוא מבקש ללמוד, כי הגרוש משתי הערים היה בליווי חמוש ובשונה משאר הגרושים אשר בוצעו ברחבי בולגריה, באותה תקופה. המסמכים נבדקו על ידי נציג המשיבה, מר מאיר בניה, אשר טוען לאי דיוקים קלים בתרגום, אולם אין המדובר בתיקונים מהותיים. המסמך הראשון נשלח מהאחראי על הקומיסריון לענייני יהודים בסופיה, בלב, אל האחראי בסטרה זגורה ביום 08.03.43 ומספרו 7412. במסמך זה קיימת התייחסות למשפחות יהודיות שמפורטות ברשימות (רשימות שלא הוצגו לנו) ועל פיו, יש להעביר את אותן משפחות למקום אחר תחת משמר חמוש, לאחר התראה שלא תעלה על שעה. עוד מצוין במסמך, כי ניתנו הוראות בעניין גם לנציגי ועדות היהודים. המסמך השני מספרו 573 מיום 09.03.43 והוא מופנה לנציג לענייני היהודים בקזלנק. מכתב זה הוא תוצאה והמשך של המסמך הראשון וגם בו מצוין, כי מדובר על רשימה ספציפית של משפחות יהודים. המסמך האחרון מספרו 9123 מיום 04.06.43 שאף הוא נשלח מהאחראי על הקומיסריון לענייני יהודים, בלב, הפעם אל האחראי בקזלנק ובו נאמר, כי האוכלוסייה היהודית תוגלה לערי שדה אחרות, על פי תוכנית שעובדה על ידי הקומיסריון ואשר תנוהל ותבוצע על ידי קצין ספציפי שנשלח לקזלנק, למטרה זו. לטענת בא כח העוררים, יש לראות בשלושת המסמכים כמקשה אחת והייחוד שבשתי הערים נעוץ בכך שבערים אלו היו מחסני נשק רבים ולכן, ניתנה תשומת לב ספציפית למקומות אלו. המומחה מטעם המשיבה, מר מאיר בניה, גורס כי אין המדובר במסמכים המהווים מקשה אחת, אלא בשתי קבוצות מסמכים שונות שאינן קשורות זו לזו. על פי גרסה זו, שני המסמכים ממרץ 43' מתייחסים לרשימה ספציפית של 50 משפחות יהודים אשר נועדו לגרוש, גרוש שלא יצא בסיכומו של דבר אל הפועל וכי רק המסמך מיוני 43' מתייחס לגרוש של כלל היהודים בסיכומו של דבר, גרוש שלא נערך בליווי חמוש אלא כשאר הגרושים בבולגריה באותה עת. שמענו עדויות רבות מספור, במהלך השנים, לגבי כלל הגרושים בבולגריה וכן, לגבי הגרושים הספציפיים מסטרה זגורה ומקזלנק. טרם החלטתנו שבנו ועיינו בתעוד ההיסטורי רחב ההיקף ובמיוחד בספרו של קשלס, "קורות יהודי בולגריה בתקופת השואה", בספרו של ארדיטי, "יהודי בולגריה בתקופת המשטר הנאצי" ובספרו של נתן גרינברג, "מסמכים". כמו כן, נתנו דעתנו לעולה ממכתבו של דר' משה מוסק, חוקר מוכר ומקובל של קורות יהודי רומניה בתקופת השואה, שעבד בשעתו ב"יד ושם". המדובר במכתב משנת 99', אשר הוגש בתיק ספציפי, בו דנו בעבר. לאור כלל הראיות אשר שמענו, לאחר שנתנו דעתנו לעולה מן המסמכים ולאחר שעיינו שוב בספרות הרלוונטית, אין מנוס מן המסקנה, כי שני המסמכים ממרץ 43' אינם רלוונטיים כלל לגרוש אשר בוצע בסיכומו של דבר, בפועל, מסטרה זגורה ומקזלנק. בפברואר 43' הוסכם בין קצין הגיסטפו, דנקר, לבין האחראי על ענייני היהודים בממשלת בולגריה, בלב, על תוספת של כ - 8,000 יהודים שיגורשו מתוך בולגריה לטרבלינקה, בכדי להביא את כלל המגורשים מאזור תרקיה ומקדוניה למספר של 20,000. במרץ 43' אמור היה להתבצע גרוש זה, של אותם 8,000 יהודים, בני משפחות נבחרות, בעיקר משפחות בעלות מעמד, גרוש אשר אמור היה להתבצע על פי רשימה שמית מפורטת. גרוש זה סוכל בסיכומו של דבר ולא יצא אל הפועל, למרות שבחלק מן הערים (דוגמת פלובדיב ושומן), הבשורה בדבר ביטול הגרוש הגיעה באיחור מה ולכן, ריכוזם של אותן משפחות ספציפיות החל, הגם שאותן משפחות לא נשלחו אל המחנות בשל ביטול ההחלטה. לעניין זה ראה, למשל, ספרו של קשלס, עמוד 160 וכן, ספרו של ארדיטי, עמוד 92. שני המסמכים ממרץ 43' מתייחסים לאותו ניסיון גרוש אשר לא יצא אל הפועל, כעולה הן מתאריך המסמכים (ריכוז היהודים היה אכן בלילה שבין ה - 9 ל - 10 למרץ 43'), הן מכך שהמדובר על משפחות ספציפיות על פי רשימה והן מכך שמדובר בהתראה שלא תעלה על שעה, בעוד שבפועל הגרושים, בסיכומו של דבר, במחצית שנת 43', בוצעו לאחר התראה של מספר יממות (ראה, למשל, גרסת העוררים 14, 28, 29). יתרה מזו, עולה מן הספרות שפורטה לעיל (וראה למשל ספרו של קשלס, בעמוד 160 ואילך), כי לאחר שהתוכנית הראשונית סוכלה, ערך בלב תוכנית חדשה שאינה תלויה בתוכנית הישנה על פיה, יבוצע גרוש של יהודי סופיה לערי השדה, במאי 43', גרוש שאכן בוצע בפועל (חלק מהעוררים שבפנינו הגיעו לקזלנק או לסטרה זגורה מסופיה, כתוצאה מגרוש זה - העוררים 2, 3, 5, 10, 12, 13, 18, 20, 23, 25, 26, 27, 30 ו - 31). לא למותר להפנות לספרו של גרינברג, עמ' 185- 186, המתעד מסמכים שמדברים במפורש על ניסיון חדש לגירוש, על פי תכנית חדשה מבית היוצר של בלב. ערי הגירוש המצוינים שם כוללים את אזור סטרה זגורה. גרוש זה אמור היה להתבצע ברכבות, לאחר התראה - כפי שאכן בוצע בפועל - ואין זכר ללווי חמוש בגירושים אלו (הם הגירושים שבוצעו גם מסופיה ואשר עליהם מושתתת החלטת בית המשפט העליון שקבעה כי אין המדובר בגירושים חמושים המהווים שלילת חופש). מאוחר יותר בוצע גרוש שני מחלק מערי השדה (דר' מוסק במכתבו מתייחס במפורש להגליה השנייה מסטרה זגורה ומקזלנק). המסמך מיוני 43' אין בו כדי ללמד על יחוד כלשהו של הגרוש מסטרה זגורה ומקזלנק. גרוש זה בוצע כשאר הגרושים בבולגריה, דהיינו, בפיקוחה של המשטרה, אך לא בליווי חמוש. אמנם, אנו סברנו שהמדובר בנסיבות המהוות שלילת חופש ויתכן שהמסמכים מלמדים על המארג המסודר של ביצוע הגירוש, מארג שלא ניתן היה לחמוק מציפורניו, אך חזקה עלינו החלטת בית המשפט העליון אשר קבע - בניגוד לגישתנו אנו - שאין המדובר בשלילת חופש. עיון בכל התיקים שבפנינו (כמו לגבי עוררים רבים אשר שמענו בעבר), מלמד כי אין המדובר בגרוש ספציפי של משפחות נבחרות, אלא בגרוש כולל וגורף של כלל היהודים ממקומות שונים, לאחר שהצטוו בהתראה של יומיים שלושה, להתייצב בתחנת הרכבת, כאשר יעדי הגרוש היו שונים ומגוונים (ורצה - העוררים 1, 4, 5, 6 ו - 7, לדוגמה; רזגרד - העורר 2 לדוגמה; טרגובישטה - העוררים 9, 10 ו- 11 לדוגמה; נוביפזאר - העוררים 12 ו - 17 לדוגמה; פרדיננד - העוררת 13 לדוגמה; בלה סלטינה - העוררות 24 ו - 25 לדוגמה; לוקוביט - העוררת 28, לדוגמה). חלק מן הגרושים בוצעו לקראת סוף 43' ולא בחודש מאי או יוני: עוררים 10, 12, 18, 23, 27 ו - 31, לדוגמה. טרם נסיים החלטתנו, מן הראוי להתייחס למספר טענות פרטניות של העוררים 2, 6 ו -7. העורר 2 טען, כי רכבת הגרוש נעצרה ברוסה, למשך מספר ימים. ארוע זה הוכר על ידנו בעבר כאירוע של שלילת חופש, אולם איננו מקבלים את גרסת העורר, כי הרכבת בה הוא נסע אכן עצרה ברוסה וזאת, הן לאור התרשמותנו מעדותו והן משום שהעלה את הטענה רק בתצהירו שנלווה לערר, שם הסביר כי האירוע הוזכר לו על ידי אחיו (כשבמאמר מוסגר יצוין, שאותו אח כלל לא הזכיר אירוע זה בתיקו הוא), בעוד שבפנינו טען, כי הוא עצמו זכר את האירוע כל העת ולא נזקק להזכרתו על ידי האח; העורר 6 טען למעשה אלימות על ידי שוטרים בוראצה. תיאורו היה מבולבל ולא הותיר בנו רושם אמין; העורר 7 טען, כי ספג מכות משוטר בעת שהפר את העוצר. גם עדותו של עורר זה לא שכנעה אותנו, כלל וכלל. 22. לאור כל האמור לעיל, כל העררים נדחים. עררועדת ערר