פסק דין מבוא 1. בפני תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו, על פי הנטען, לתובע, יליד 1955, כתוצאה מתאונת עבודה שאירעה לו ביום 13/6/91, במהלך עבודתו אצל הנתבעת מס' 1, רותם דשנים בע"מ, (להלן: "הנתבעת"). הנתבעת מס' 2, מגדל חברה לביטוח בע"מ, (להלן: "מגדל"), ביטחה את אחריותה של הנתבעת, בפוליסה לביטוח אחריות מעבידים. 2. בפתח ישיבת ההוכחות, הודיעו ב"כ הצדדים כי הגיעו להסכמה דיונית על פיה ינתן, פסק דין, על סמך תצהירי העדות הראשית, מסמכים נוספים אשר הוגשו בהסכמה וסיכומים בכתב, וזאת ללא צורך בחקירת התובע או מי מהעדים. נסיבות אירוע התאונה ושאלת האחריות 3. התובע, הועסק במועדים הרלבנטיים לאירוע התאונה, כחשמלאי בכיר. במהלך טיפול בתקלה שהתגלתה במערכת המתח הגבוה, התבקש התובע, לבצע בדיקה בכבל הפגום וזאת לאחר שנאמר לו, על ידי הממונה עליו, איליה שמיס, (להלן: "איליה"), כי המקור התקלה, אותר ובודד וכי זרם החשמל, נותק. בעת ביצוע הבדיקה, אירע פיצוץ בכבל ופרצה ממנו אש אשר כתוצאה ממנה, נכווה התובע בפניו ובידו. 4. הנתבעות, אינן חולקות למעשה, בסיכומיהן, על אחריותה של הנתבעת, כמעסיקתו של התובע, לאירוע התאונה וכל שנטען הוא כי בנסיבות העניין, יש להטיל על התובע, אשם תורם. 5. לאחר שעיינתי, בתצהירי התובע והעדים מטעם הנתבעות וכן בדו"ח בדיקת התאונה וסיכום ישיבה בנושא תאונת חשמל, (נספחים א2 ו-א3 לסיכומי התובע), לא ראיתי, טענה כלשהי, לרבות לא בתצהירו של איליה, כי התובע, פעל שלא כשורה או שלא על פי ההנחיות וההוראות שניתנו לו. גם בדו"ח וועדת הבדיקה, אין כל קביעה, המייחסת לתובע, חוסר זהירות או הפרת הוראה כלשהי ואף נקבע כי איליה, הפעיל שיקול דעת מוטעה בכך שלא הזעיק את התובע, שהיה בעל ניסיון בעבודה במתח גבוה, כבר בשלבים הראשונים של הטיפול בתקלה. לפיכך, משלא הוכח כי התובע, סטה משיטת העבודה, בה הונחה לפעול, אין מקום לחייבו בתרומת רשלנות. מהות הפגיעה והנכות 6. התובע, נכווה, כאמור, בפניו ובידו הימנית ופונה, לאחר קבלת טיפול ראשוני בשטח, לחדר המיון בבית חולים סורוקה, שם טופל ושוחרר לביתו, עוד באותו יום. 7. תחילה, הוגשה התביעה, לבית המשפט המחוזי כאשר לכתב התביעה, צורף אישור רפואי, שאינו בגדר חוות דעת של מומחה. בהמשך, הוגשה מטעם התובע, חוות דעתה של ד"ר זבולוצקי נדיה, מומחית בתחום רפואת עור, על פיה, לתובע נגרמה כוויה הגורמת לתגובת יתר של אדמומיות ולהיווצרות כוויות שחורות עם החשיפה לשמש וכתוצאה מאותה כוויה, מתקשה התובע, לבצע פעילויות יומיומיות הכרוכות בחשיפה לשמש ונזקק למשחות לריכוך העור ולמקדמי הגנה גבוהים, מפני חשיפה לשמש. יצויין כי ד"ר זבולוצקי, אינה קובעת, בחוות דעתה, נכות צמיתה, כלשהי. 8. מטעם הנתבעות, הוגשה חוות דעתו של פרופ' מלר אשר מצא את פניו של התובע, בעלות הופעה טבעית לחלוטין. פרופ' מלר מציין כי על פניו של התובע, נותרו סימני אקנה וכי הטיפול בתופעה זו, תועד בתיקו הרפואי של התובע. מאידך, מציין פרופ' מלר כי אין כל תיעוד רפואי, בדבר המשך טיפול בכוויות, מעבר לטיפול הראשוני שלאחר התאונה וכי מדובר היה, בכוויה שטחית שלא הותירה כל סימן או נזק לעור פניו של התובע. לפיכך קבע פרופ' מלר כי לתובע, אין כל מגבלה, לרבות לא מגבלה, בחשיפה לשמש או בביצוע פעילות גופנית ולא נותרה כל נכות, בגין התאונה. 9. אין בידי לקבל את טענת התובע כי התמונות שצורפו לתצהירו, בהן נראות פניו כשעליהן, סימנים ברורים של קילוף עור וגלדים של כוויה, צולמו, כנטען בסיכומים, למעלה מעשר שנים לאחר התאונה ויש בהן כדי להצביע, על חומרת פגיעתו של התובע. ראשית, יש לאמר כי על התמונות, עצמן, לא מצויין, תאריך צילומן והתובע, אף לא פירט בתצהירו, מתי צולמו התמונות. ברי כי אם זה היה מצב פניו של התובע, במועד בו נבדק על ידי המומחית מטעמו, חזקה על המומחית שהיתה קובעת נכות בגין הפגיעה האסטטית וכזכור אף המומחית מטעם התובע, לא קבעה כל נכות צמיתה. זאת ועוד, בתמונות, נראים סימני כוויה טריים, לרבות על זרועו, אפו ואוזניו של התובע, לגביהם, אין כל איזכור, בחוות דעתה של ד"ר זבלוצקי, אין זאת אלא שמדובר בתמונות שצולמו, סמוך לאחר התאונה. עוד יש לציין כי בחנתי את מראה פניו של התובע ועל אף שהתובע התקרב והצביע על אזורי הפגיעה בפניו, לא הבחנתי בצלקות או בשינוי גוון, נראים לעין, כפי שנרשם בעמ' 2 לפרוטוקול ישיבת 16/11/04: "לאחר שהתובע הצביע על פניו ואף התקרב על מנת להראות לבית המשפט את הצלקות, לא נראות לעין צלקות בולטות או שינוי גוון בולט" לפיכך, ראיתי להעדיף את חוות דעתו של פרופ' מלר ולקבוע כי לא נותרה לתובע, כל נכות או מגבלה בגין הכוויה בפניו. 10. התובע טוען לנכות נפשית ומסתמך, בעניין זה, על חוות דעתו של ד"ר משה זוהר, מיום 3/7/00 על פיה, התובע, סובל מתגובה נפשית פוסט טראומטית ונכותו הצמיתה, הינה בשיעור של 20%. מטעם הנתבעות, הוגשה חוות דעתה של ד"ר ציפורה דולב אשר קבעה כי לתובע, לא נותרה כל נכות נפשית. 11. בשל הפערים בין חוות הדעת של המומחים מטעם הצדדים, מונה פרופ' אליצור כמומחה רפואי מטעם בית המשפט, בתחום הפסיכיאטרי. פרופ' אליצור, קבע בחוות דעתו מיום 24/2/02 כי בעקבות התאונה, לא התפתחה אצל התובע, תסמונת פוסט טראומטית, לפיכך, אין מקום לקבוע נכות נפשית. פרופ' אליצור, ציין בחוות דעתו כי על פי החומר הרפואי שעמד לעיונו, התובע, התלונן בשנים שקדמו לתאונה, על פריחה בעור הקרקפת, הנעשית קשה יותר, לאחר התרגזות וקבלת זימון למילואים וציין כי "באופן נפשי הגיב במלחמת לבנון בתסמונת פוסט טראומטית בעקבותיה התפתחה דרמטיטיס בעור הקרקפת שהוחמרה במצבי לחץ. כנראה על רקע זה, קיבל שחרור מהצבא בפרופיל 21. כל הפרטים האלו היו בפני ד"ר דולב ולא היו בפני ד"ר זהר". 12. ב"כ התובע, טוען בסיכומיו כי "אין להביא בחשבון" את חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט, פרופ' אליצור, וזאת מן הטעם שמפסק הדין בת.א (מחוזי ב"ש) 3206/97 סלוצקר נ' דרבי כל בו ע.ל. בע"מ ומגדל חברה לביטוח בע"מ, (צורף לסיכומי התובע), עולה כי פרופ' אליצור, שימש, באותו עניין, כמומחה רפואי, מטעם מגדל. טענה זו, שהינה למעשה, עתירה לפסילת חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט, הועלתה לראשונה, במסגרת הסיכומים. סבורה אני כי תקנה 126 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984, עליה מסתמך התובע, אין בה כדי לסייע לתובע בטענתו שכן התקנה האמורה, קובעת כי מומחה שיעץ וחיווה דעתו, מטעם אחד הצדדים, לא ישמש, "באותו עניין" כמומחה מטעם בית המשפט ובענייננו, פרופ' אליצור, שימש כמומחה מטעם מגדל, בעניין אחר שאין בינו לבין התביעה דנן, כל קשר. הלכה היא כי פסילת חוות דעתו של מומחה מטעם בית המשפט, תהא מוצדקת רק במקרים נדירים וחריגים, ראה לעניין זה: רע"א 600/96 אדרי נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, דינים עליון נב', 658, רע"א 6116/97 ד"ר שוחט נ' ציון חברה לביטוח בע"מ, תק-על 97 (3) 1051 ורע"א 7265/95 גלדשטיין נ' בראל, פ"ד נ (3) 214. עוד נפסק כי אין מקום לפסול חוות דעתו של מומחה מטעם בית המשפט, בשל טענה כי "המומחה עובד דרך קבע" עם הצד שכנגד, ראה לעניין זה: א. ריבלין, תאונת הדרכים, סדרי דין וחישוב הפיצויים, מהדורה שלישית, תש"ס - 1999, בעמ' 580 והאסמכתאות המפורטות בה"ש 124. מעבר לכל זאת, לא ראיתי לקבל טענות, המכוונות כנגד הגינותו ויושרו המקצועי של המומחה מטעם בית המשפט, הנטענות בעלמא ומבלי שניתנה למומחה, אפשרות להגיב עליהן. לו חפץ התובע, לבסס טענותיו אלה, למצער היה עליו לחקור את פרופ' אליצור, ולאפשר לו להגיב על הנטען. משויתר התובע, על זכותו לחקור את המומחה, עומד המומחה בחזקתו כי ככל מומחה מטעם בית המשפט, פעל, במלאו תפקיד זה, ביושר, בהגינות וללא משוא פנים. 13. כן אין בידי לקבל את טענת התובע כי לא נשאל, במסגרת בדיקתו על ידי פרופ' אליצור, אודות קיומם של מתח נפשי, הפרעות שינה וכדומה ולא התבקש לשחזר את הארוע שכן פרופ' אליצור, מציין במפורש, בחוות דעתו: "שולל כאבי ראש, סחרחורת, מתח, אגיטציה, איריטיביליות או סף גרוי נמוך. מהלך החשיבה היה סדיר. בתוכן לא היו כלל סימנים להפרעה פוסט טראומטית. התמודדות בעת האירוע הייתה עניינית ויעילה ללא תגובה טראומטית. לא דווח על סיוטי לילה או שחזור הארוע בערנות או בעת הבדיקה שלי או כאשר הראה לי את התמונות שלו לאחר הכוויה. אין עדות להמנעות לחזור ולעבוד בחשמל ואף להשתלם במקצוע. האפקט היה תקין ותואם ללא סימני חרדה או דכאון לא היו הפרעות בתפיסה. שיפוט המציאות תקין". כאמור, משהתובע בחר לוותר על חקירת המומחה ולא התמודד עם קביעותיו, במסגרת חקירה נגדית, לא ראיתי כי הונח בסיס כלשהו לטענות התובע כנגד חוות הדעת, אשר סופו של יום, לא עורערה ולא נסתרה. עוד יצויין כי התובע, לא פנה, במועד כלשהו, מאז התאונה שארעה לפני למעלה משלוש עשרה שנים, לטיפול נפשי וההסבר שניתן לכך בחוות דעתו של ד"ר זוהר כי "פניה לטיפול נפשי מקצועי אינה מתאימה לאופיו הגאה", אינו סביר, נוכח העובדה שהתובע, מוכן היה לעמוד לבדיקה על ידי מומחים בתחום הפסיכיאטרי, לצורך קביעת נכות. לפיכך, ראיתי לקבל את חוות דעתו של פרופ' אליצור ולקבוע כי לתובע, לא נותרה נכות בתחום הנפשי. 14. מעבר לצורך יצויין כי התובע, לא פנה למוסד לביטוח לאומי בתביעה להכרה בנכות מעבודה. הלכה היא כי על נפגע בתאונת עבודה, למצות זכויותיו במוסד לביטוח לאומי ולפעול באמצעים סבירים על מנת לקבל את הגמלאות המגיעות לו ואשר אותן, זכאי, המעביד-המזיק, לנכות מסכום הפיצויים, ראה לעניין זה: ע"א 727/87 שור ואח' נ' בן הרוש, פ"ד מד (3) 142 ובענייננו, עצם העובדה שהתובע, אף לא פנה בתביעה להכרה בנכות מעבודה, מלמדת גם היא כי לתובע, לא נותרה כל נכות בגין התאונה. פיצוי בגין הפסדי השתכרות 15. התובע טען כי נעדר מהעבודה, במשך כשלושה שבועות, לאחר התאונה (סעיף 20 לתצהיר). לתצהיר, צורפה, תעודת אי כושר לעבודה, למשך 16 יום. התובע, לא טען ולא הוכיח כי נגרם לו הפסד השתכרות, בתקופת אי כושר לעבודה, לפיכך לא ראיתי לפסוק פיצוי בגין הפסד השתכרות בתקופה זו ומנגד אין לנכות את דמי הפגיעה ששולמו, כאמור באישור שצורף לסיכומי הנתבעות, באמצעות המעביד. 16. התובע, המשיך בעבודתו אצל הנתבעת ועל פי האמור בתצהירו של מאיר שטנצלר, ראש אגף כח אדם, (להלן: "שטנצלר"), התובע, התקדם בסולם הדרגות וכפי שעולה מטופסי 106, שכרו של התובע, עלה והושבח בהתמדה ולכל אורך התקופה. 17. טענתו העיקרית של התובע הינה כי עקב פגיעתו בתאונה, לא מונה לתפקיד של מנהל מחלקת מתח גבוה למרות שלטענתו, היה החשמלאי הבכיר והמנוסה ביותר במפעל בתחום זה וכי לתפקיד זה, מונה, ללא מכרז ובניגוד להוראות ההסכם הקיבוצי, אלכס איפלנד, (להלן: "איפלנד"), הנופל ממנו בכישוריו ובהתאמתו לתפקיד. לטענת התובע, עקב אי מינויו לתפקיד מנהל המחלקה, נגרם לו הפסד בשיעור של כ- 12% משכרו העומד על סך של כ-17,000 ₪ ברוטו לחודש והפסד תוספת רכב, בסך של 550 ₪ לחודש ובמצטבר מדובר לטענת התובע, בהפסד חודשי של כ- 2600 ₪. 18. שטנצלר, ציין בתצהירו כי איפלנד, מונה ביום 2/3/97 כאחראי על יחידת מתח גבוה וכי אין מדובר בתפקיד של מנהל מחלקה אלא בתפקיד, אשר בהסכמת מועצת העובדים, אינו דורש מכרז. כן ציין שטנצלר כי לדעת הממונים, איפלנד עלה בכישוריו על התובע שכן הינו מהנדס חשמל ואילו התובע, הינו בעל הכשרה כחשמלאי בלבד. איפלנד, צרף לתצהירו את כתב המינוי מיום 2/3/97 לתפקיד "ממלא מקום זמני כאחראי על תפקוד יחידה תפעולית, מתח גבוה" וציין כי במועד המינוי, היה מהנדס חשמל. כן עולה מטופסי 106 כי שכרו של איפלנד, נמוך משכרו של התובע . 19. לא ניתן לקבל את טענות התובע, בעניין אי מינויו לתפקיד הנטען בכלל ובדבר הקשר בין אי מינויו, לבין התאונה, בפרט. לו סבר התובע כי מינויו של איפלנד, היה בניגוד להוראות ההסכם הקיבוצי או כי מינוי לתפקיד זה, מחייב מכרז, היה עליו לפעול, למיצוי טענותיו, בעניין זה, בפני בית הדין לעבודה, אשר לו נתונה, מכח סעיף 24 לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט- 1969, הסמכות היחודית לדון בתביעות שעילתן יחסי עבודה בין מעביד לעובדו. זאת ועוד, טענתו של התובע כי העדפתו של איפלנד, על פניו, נובעת מפגיעתו בתאונה, אינה סבירה ואינה הגיונית, במיוחד לאור היותו של איפלנד, מהנדס חשמל בהשכלתו ולאור העובדה כי מדובר במינוי שנעשה קרוב לשש שנים, לאחר התאונה אשר כזכור, לא הותירה בתובע, כל נכות. 20. הלכה היא כי "בדרך כלל לא יפסק לנפגע פיצוי בגין הפסד כושר השתכרות, אלא אם הוכיח קיומה של נכות רפואית. הנכות הרפואית היא המדד באמצעותו יכול בית המשפט לקבוע, מהי הנכות התפקודית ממנה סובל הנפגע, ומהי השלכתה על כושר השתכרותו לעתיד", ע"א 8388/99 הסנה חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' בן ארי, תק-על 2002 (2) 1760, (פסקה 19 לפסק הדין) וכן ראה: ע"א 5779/90 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' טיארה עבדול אחמד, פ"ד מה (4) 77. בענייננו, לא נותרה לתובע נכות רפואית כלשהי, בגין התאונה. כן לא הוכחה כל פגיעה בכושר השתכרותו של התובע וכאמור שכרו, עלה והשתבח במהלך השנים שמאז התאונה. משלא הוכחו הפסדי השתכרות בעבר או פגיעה בכושר ההשתכרות בעתיד, העתירה לפסיקת פיצוי, בגין הפסדי השתכרות בעבר ובעתיד, כמו גם הפסדי פנסיה, נדחית. הוצאות רפואיות 21. התובע, טען לפסיקת פיצוי בגין הוצאות לרכישת משחות ותכשירי הגנה מהשמש, בעבר ובעתיד. התובע ציין אמנם בתצהירו כי מדובר בהוצאה של כ- 150 ₪ לחודש, אך למרות שמדובר בנזק מיוחד, הטעון הוכחה מעבר לטענות שבעלמא, לא צורפה לתצהירו של התובע ולו קבלה אחת, המעידה על רכישת משחות ותכשירי הגנה. כן יש לציין כי בתאונת עבודה, עסקינן. בהתאם להוראות תקנות הביטוח הלאומי (מתן טיפול רפואי לנפגע בעבודה), תשכ"ח-1968, על המוסד לביטוח לאומי, לשאת בכל ההוצאות הרפואיות שנגרמו לתובע, בגין התאונה, לפיכך, לא ראיתי לפסוק פיצוי כלשהו, בגין ראש נזק זה. נזק בלתי ממוני 22. התובע, טוען בסיכומיו, לפיצוי בגין כאב וסבל ולפיצוי בגין אבדן סיפוק בעבודה, כראשי נזק נפרדים. אין מקום להבחנה זו, באשר מדובר למעשה, במכלול השיקולים הנלקחים בחשבון בפסיקת הפיצוי בגין הנזק הלא ממוני, מה גם שטענת התובע, בדבר קיום קשר בין אי קידומו, לבין התאונה, נדחתה ואף הוכח כי התובע, עלה והתקדם, במהלך השנים, בסולם הדרגות ובהתאמה אף השביח את שכרו. בהתחשב במהות הפגיעה, אשר לא הצריכה אשפוז, בתקופת אי הכושר ובעובדה שלא נקבעה נכות צמיתה מחד ומאידך, בהתחשב בכך שסביר כי בתקופה הסמוכה שלאחר התאונה, סבל התובע, מתוצאות הכוויה בפניו ובהתחשב בתקופה הארוכה שחלפה מיום התאונה, ראיתי לפסוק פיצוי בגין הנזק הלא ממוני, בסך של 25,000 ₪ נכון ליום פסק הדין. הוצאות משפט 23. התובע, התייחס בהרחבה, בסיכומיו, לשאלת הוצאות המשפט, לפיכך, ראיתי לציין כי הגם שהנתבעות, לא הודו, מלכתחילה, באחריות לארוע התאונה הרי נראה כי התובע, גרם להתארכות הדיונים, בכל הנוגע לשאלת גובה הנזק. יוזכר כי מדובר בתביעה שהוגשה לראשונה, ביום 11/6/98, יומיים, טרם חלוף מועד ההתיישנות, לבית המשפט המחוזי. בעת הגשת התביעה, לא הייתה בידי התובע, חוות דעת רפואית בדבר קיומה של נכות צמיתה בגין התאונה וחוות דעתו של ד"ר זהר, הוגשה לתיק בית משפט זה, רק ביום 5/9/00. גם לאחר קבלת חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט, אשר קבע כי לא נותרה נכות נפשית כלשהי, המשיך התובע לטעון, לנזקים בסכומים העולים על מליון וחצי ₪- ואין צורך להוסיף מעבר לכך. בנסיבות אלה, משלא נקבעה לתובע, כל נכות בגין התאונה וטענותיו, בעניין הנזקים שנגרמו לו, נמצאו, בלשון המעטה, בלתי מבוססות, מחד ומאידך, בהתחשב בכך שסופו של יום, הגיעו הצדדים, להסדר דיוני שהביא לקיצור ההליכים, ראיתי להורות כי מלבד החזר האגרה, כל צד ישא בהוצאותיו. סיכום 24. אשר על כן, אני מחייבת את הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובע, סך של 25,000 ₪ בגין נזקיו תולדת התאונה. על סכום פסק הדין, יתווספו שכ"ט עו"ד, בשיעור 15% ומע"מ כחוק וכן החזר האגרה (בצירוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית ממועד תשלומה), מעבר לכך, כל צד ישא בהוצאותיו. הסכומים האמורים, ישאו הפרשי הצמדה וריבית חוקית, מיום פסק הדין ועד מועד התשלום בפועל. חשמלאי